פורום טיפול נפשי

הי ליטל
אני נורא עצובה
כתבתי כאן ממש מזמן ומאז חלו התפתחויות
אני בודרדליין פוסטראומה מורכבת דכאון ואבדנות
אושפזתי בפסיכיאטריה השנה פעמיים כל פעם למשך חודש ובהמשך נתנו לי לצאת לילדים כמה פעמים בשבוע
כרגע מדברים על עוד אישפוז כי אני אבדנית
והמטפלת שלי אומרת שהילדים שלי יחווו הקשרות לא בטוחה וכלזה וזה מכניס אותי לאשמה תמידית
היא טוענת שאני בעלת הרס עצמי ואני הורסת הכל
אוף אני ככ עצובה

היי, אני נשוי כ20 שנים ועם ילדים ,ולאחרונה התחלתי לחשוד שלאשתי יש הפרעת אישיות גבולית.שנים חייתי בהבנה שכל מערכות היחסים בין איש לאישה קיצוניות באופן קבוע,ושאני לא בסדר תמיד,אבל מספר ארועים הובילו אותי לחשוד שיש לאשתי הפרעה נפשית.בהתחלה חשבתי שהיא נרקסיסטית(כי היא עונה על הרבה קריטריונים של נרקסיסט) , אבל לאחרונה אני מבין יותר ויותר שהיא עונה על כמעט כל הקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית (התקפי זעם, דימוי עצמי שואף לאפס, חרדת נטישה,תחושה שהכל חרא ואז שהכל מעולה בחיים, ועוד),בנוגע לנסיונות אובדניים לא ידוע לי שהיא מנסה.העניין הוא שהיא בטוחה שהכל בסדר גמור אצלה וכל מי שסובב אותה זקוק לטיפול,והיא לא מוכנה בכלל לשמוע על ללכת לטיפול,שזה מאפיין דווקא נרקסיסטים שלא רוצים ללכת לטיפול. אני די מבולבל ואין יותר מיומיים שהיא לא מתפוצצת עליי או על הילדים בחוסר פרופורציה מוחלט ביחס למה שקורה בבית.הילדים נפגעים ממנה ודי סולדים ממנה ,מה גם שהם חווים תחושת אשמה תמידית שהם לעולם לא יוכלו להיות טובים עבורה במידה מספקת.
Help!

אני כבת 43.בגיל 42 ילדתי בת ראשונה לאחר שבע שנות ציפיה מפרכות ולא פשוטות.של טיפולים ...כמה חודשים לאחר הלידה חיפשתי מסגרת לביתי כדי שאוכל לחזור לעבודה..ביינתיים כל המסגרות היו תפוסות ולא מצאתי לה מסגרת...לאחר כמה חודשים התפטרתי מהעבודה כי חשבתי שאוכל ללכת לעבוד במעון וככה לסדר לביתי מסגרת ובד בבד גם לעבוד וכך עשיתי..הלכתי לעבוד במעון בתנאי שגם ביתי תוכל להיכנס..וככה אני עובדת כבר כמה חודשים בהתחלה הכל זרם ולאחרונה יש לי הרגשה שלביתי זה מאד מציק שאני מטפלת בילדים אחרים היא כועסת על הילדים ובוכה הרבה..מה עלי לעשות במקרה זה היות ומצד אחד מאד קשה לי לעזוב אותה ולשים אותה במסגרת אחרת..ללא השגחתי..ומצד שני המצב שנוצר...אשמח למענה תודה רבה.
אציין גם שמאד קשה לי להפרד מביתי ואפילו למספר שעות..אני מרגישה מאד קשורה אליה ..
האם עלי ללכת ליעוץ,/טיפול בנושא??
האם יעזור לי?
תודה

שלום,
אחת לכמה פגישות יש לי צורך בלתי נשלט לצאת באמצע הפגישה. לסיים אותה לפני הזמן. לפעמים בתירוץ שהיום אין על מה לדבר ולפעמים כי אני פשוט רוצה ללכת. לרוב, המטפלת מנסה להבין ובעיקר אומרת שהיא לא רוצה שארגיש שהיא נוטשת או מוותרת עליי. יצא שלפחות פעמיים יצאתי באמצע, ישבתי בחוץ וחיכיתי שהיא תבוא. כשהיא באה, נכנסתי בחזרה והבנתי שזה חוזר על עצמו, הצורך שתבוא ותבקש ממני לחזור.
אני באמת לא מבינה למה זה קורה ולמה כל הזמן באמצע הפגישה אני רוצה ללכת. למה אני כל כך רוצה שתראה אותי וגם תבוא לקרוא לי? ברור שיש כאן Acting out. ברור שאני מנסה לספר כאן משהו ולא מצליחה אז אני עושה. לא מצליחה להבין איפה זה נוגע ולמה דווקא מולה. לא יודעת. איך אפשר להבין את זה?

הנני מועמדת לתואר שני בפסיכולוגיה, כעת לומדת עבור מבחן המתא"ם. יש לי קושי מאוד גדול למרות ההשקעה הרבה, קושי שבא לידי ביטוי בחוסר הצלחה ללא שיפור גם לעומת האחרים שאיתי בכיתה.
גם אם אצליח להוציא ציון גבולי ולהתקבל על תנאי, עד כמה החומר במתא"ם משקף את עבודתו של הפסיכולוג? לדוגמא קלינית ילדים זו המטרה שלי.
אני חוששת מאוד שחוסר ההצלחה שלי מעיד עליי כמטפלת ושאני אבזבז את זמני בתחום כי אני פשוט לא מצליחה.
מצד אחד זה אמור להיות המנבא ומצד שני אין שם כל ערך לטיפולף, אלא רק למחקר.

היי
אני בן 40 רווק גיי
עבדתי כשכיר בשנים האחרונות במקצוע חופשי (לא אכתוב מה הוא כדי שלא יזהו אותי) התפטרתי כי לא יכולתי יותר להתנהל מול בוס ובזבוז זמן בתחום מקצועי שלא רציתי יותר
אני אובד עצות , גם מצב כלכלי על הפנים, גם מצב נפשי על הפנים, לא מסוגל יותר לראות אנשים אלא במסיבות כשאני על סמי מסיבות
לא מסוגל יותר לטפל בכלום, לא מסוגל להניע את עצמי לעשות כלום , אני מטפל בדברים מכח אינרציה, הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא איך להתארגן לסמים לקראת מסיבות ולהיות נחשק במסיבות, ולכן למזלי גם הקפדתי על ספורט. אבל במסיבה האחרונה כבר הסמים לא עלו לי, למרות שלקחתי מלא.
עברתי לגור אצל ההורים ועדיין יש לי הלוואות שיורדות, עזרה שנתתי להורים ועוד כל מיני. ניסיתי ללכת לקואצ'ר ושילמתי אלפי ש"ח במשך חצי שנה- לא עזר. הייתי אצל עו"ס קליני דרך הקופה במשך שנה וחצי- לא עזר
אני אצל פסיכולוגים מכיתה ו' על עניין זהות מינית , בדידות, ועוד ( לא באופן רציף)
עברתי כמה טראומות בחיים שלי כולל התעללויות רגשיות מצד אנשים ומעסיקים.
באמת שאני כבר מיואש לא יודע מה לעשות מהפן הנפשי שמשפיע על הכל. תכננתי להיות עצמאי ואני פשוט לא מצליח לקום בבוקר ולהקים עסק, אין לי רצון. אין לי רצון כי העסק מצריך פגישות/לדבר עם אנשים ואני פשוט לא רוצה. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני נכנס לחרדה כל פעם שאני רואה שיחות שלא נענו, אני לא רוצה שאף אחד יפנה אלי- אז אני אומר אם אקים עסק אז בטח שמלא יתקשרו ואני אהיה חייב לטפל בדברים ואני פשוט לא מסוגל כרגע. מצד שני אני חייב הכנסה כי המינוס מעמיק ומעמיק. וזה פשוט אבסורד כי אני אדם מאד משימתי אבל פשוט לא בא לי , אין לי רצון ומוטיבציה לעשות כלום, זה כבר הגיע למצב שאני אומר לעצמי מקסימום אכנס לחדלות פרעון גם ככה לא אכפת לי כבר, רק תעזבו אותי בשקט.
אני מניח שתגידו לי לפנות לטיפול אבל הייתי לפחות ב9 טיפולים לאורך החיים שלי וכלום לא עזר אז בשביל מה???

כיצד ניתן לאבחן אספרגר למבוגרים דרך כללית. ומה הפרוצדורה עבור זה?

בת 12.5 בתפקוד לקוי בבית ספר. מראה אדישות לכל הקשור
מאחרת המון לא קמה בבוקר אם לא מעירים אותה. לא לוקחת אחריות על הקימה. וגם לא מפיקה לקחים מזה. למשל אומרת לה לילה קודם לכי לישון מוקדם. היא לא משתפת פעולה אפילו שיודעת שזה הגורם.
בבית ספר ספרים הולכים לאיבוד. מאחרת לשיעור ובנוסף גם לא מופיעה.
לא לומדת למבחנים.
אחר צהריים משעמם לה.
אין לה חברות
בשאר תחומי החיים מאוד חכמה. מעל הממוצע.
לוקחת אחריות על דברים. לדוג . להוציא את האח הקטן. לקלח אותו. ללכת לסופר. שם דווקא מראה ראש גדול.

הי, אני אובדת עצות, לאחרונה בעלי איבד את החבר הכי טוב שלו להתאבדות, אני מנסה כמיטב יכולתי להיות של בשבילו אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, הוא בוכה כל היום ופשוט כמו הצל של עצמו. הוא לא מבין איך זה קרה, אני לא יודעת שאחרי כל מה שהוא ראה ועבר (הוא זה שהתקשר למשטרה ומצא אותו) הוא יצליח לצאת מזה מבלי צלקת לכל החיים!! הוא הסכים ללכת ליועצת אבל שזה כבר התקדמות אבל מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו לעבור את זה כמה שיוצר מהר ועם כמה שפחות נזק?

יש לי 3 ילדים בן 4.5 תינוק בן 4 חודשים ובן בן 5.5 מטופל אצל קלינאית תקשורת בגלל עיכוב שפתי אבל יש לו שיפור יפה בדיבור ומקבל רק חיזוקים וגם מטופל רגשית בגלל היותו ילד רגיש אציין שהוא היה ילד מקסים חברותי ואהוב ולפני כמה שבועות חל שינוי בהתנהגותו מתחיל ללקק דברים את הרצפה השולחן וחפצים יצויין שזה קורה לו כמה פעמים ביום בנוסף הוא מכניס צבעים לפה ושובר עם השיניים ואחרי שניה מוציאם. יש גם פעמים שמכניס ניירות בפה ומוציאם . מריח את הרגל ולפעמים מלקקם. בזמן אוכל שופך מעט מהמים וגם שופך מהאוכל או שמחזיק דברים ומפיל על הרצפה. יש לציין שהדברים האלה קורים לו מספר פעמים ביום כשאני קוראת לו סיפור יש פעמים שהוא חייב לקרוע הדף בקטנה . כשהוא מרכיב פאזל לגו משחק במכוניות או רואה טלויזיה כמעט ולא עושה הדברים שפירטתי לפעמים שואל אותי את רוצה שאני אהיה תינוק שלך כשאני אומרת לו אם אתה רוצה תהיה אז אומר לי לא לא רוצה וצוחק אני לא יודעת מה קרה מה גרם לשינוי בהתנהגות שלו עם מי להתייעץ פסיכיאטר /פסיכולוג פוחדת לאבד הילד ושהמצב יחמיר לו בבקשה למי לפנות אני מיואשת

היי,
אני בחור צעיר בן כמעט 30.
הייתי בטיפולים פסיכולוגיים בחיי ועכשיו מחפש טיפול חדש.
אני לא בטוח איזה סוג טיפול עליי לחפש.
אני מתמודד עם חרדות, חשיבת יתר, קפיצה למסקנות ורגישות גבוהה במיוחד.
לאחרונה זה מפריע לי לנהל את שגרת חיי באופן יומי.
אודה לעזרה.

יש לבן זוגי אחיינית מתוקה בת שנתיים. חייכנית ומשתפת פעולה עם כל בני המשפחה (עם זרים פחות). היא מכירה את השמות של שנינו ובכל זאת נבהלת בכל פעם שהיא רואה את שנינו או כל אחד מאיתנו. היא בוכה ומתייפחת ולא נרגעת אם זה במקום חיצוני. אם זה בבית ההורים היא יכולה להפנות את הראש ולא להסתכל ולהגיד לא מדי פעם. ההורים שלה מנסים לקרב אותה ולהגיד לה הנה דוד א. תראי איזו מתנה הוא הביא לך. אבל שום דבר. לראות את ההתנהגות שלה נעה מקיצון כזה לאחר זב מאד מתסכל. חשבתי שאולי היא מתחילה להרתע מלהטבים בשלב כזה. אבל יכול להיות שכל כך מוקדם? ההורים שלה מאד ליברליים ולא משדרים חלילה רתיעה
אשמח לדעת מה יכול להיות פשר העניין

הסבל הוא קשה מנשוא, האם יש פשוט נשמות שלא נועדו לשרוד בעולם שלנו? אני חווה קושי גדול כלכך. מטופלת גם פסיכולוגית וגם בכדורים. אני מרגישה זוועה בימים האחרונים, אני חייבת עזרה. לא מצליחה להפסיק לבכות לא מצליחה להרים את עצמי. חשבתי ללכת לפסיכיאטר מיון באברבנל ברגע שאסיים את המשמרת שלי. אבל, איך הוא יכול לעזור? איך בכל אפשר לעזור? יותר מכל מה שאני כבר עושה? עובדת משרה מלאה מחזיקה בית וחיית מחמד מטופלת בכדורים ואצל פסיכולוגית. מדיטציות, יוגה..... התמדה בכולם. למה המצב רק מתדרדר? אני לא חושבת שאוכל לשרוד עוד ימים כאלה.

אני מתלבטת אם לסיים את חיי.זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה זו החלטה קשה.המטפלת שלי יודעת על המחשבות האלה אבל לא נראה לי שהיא מבינה את עוצמתן.
אני פשוט עייפה אני נאבקת ככ הרבה זמן ועל כל דבר.חלק מהמאבק ניכר-אני עובדת,משתדלת לתפקד,הולכת לטיפול,יש לי סל שיקום, אבל על הרבה מהמאבק אף אחד לא יודע ושם הדברים הקשים..
והיו הצלחות וזמנים טובים יותר אבל לא מספיק ולא לאורך זמן..ואני פשוט עייפה כבר.אני רוצה אבל אז אני חושבת על בעלי ועל זה שאני לא יכולה להשאיר אותו עם הכל, ועל הילדים שזה יכאב להם לתמיד..
אני חושבת אפילו על הפסיכולוגית שלי גם לה אני לא רוצה להכאיב ואני לא רוצה שהחא תרגיש אחראית לזה.
ואז אני מקבלת רגליים קרות..
אני במילכוד.
אני באמת מרגישה שאני לא יכולה יותר.שנגמר לי הכח.וככל שעובר הזמן אני מבינה שככה יראו החיים שלי.מאבק להישרדות.אין לי כח.
לא יודעת מה אני שואלת/מבקשת כאן

היי ליטל.רציתי לשאול מה יותר גרוע לדעתך בשביל ילדים - אבדן פיזי של אמא, או אמא דכאונית ולא עקבית?

וגם..לפי טיפול מבוסס רגש- מה הרגשות הראשוניים שמתחת לקינאה ותחושת חוסר ערך?