פורום טיפול נפשי

טופלתי למעלה משנתיים אצל פסיכולוג שעשה עבודה מעולה.
כבר עבר 8 חודשים מאז שהפסקתי ללכת אליו וביום ראשון גיליתי שהוא נפטר.

מאז חזרתי להיות בלחץ ובנוסף בדיכאון כי ממש כואב לי עליו.

אני לא יודע איך ממשיכים מכאן? בחיים לא אצליח למצוא מישהו טוב כמוהו שהיה איתי באותו ראש.
הוא עבד בלי מזכירה ככה שאני גם לא יודע למי הוא הפנה מטופלים אחרים...פשוט דיכאון

מרגיש שנשמטה לי הקרקע מתחת לרגליים

שלום ליטל,
אני בת 34, רווקה ומעל עשור בטיפול דינמי.
בחודשים האחרונים נהיה לי בלתי נסבל בטיפול. היא אומרת שאני לא מתמסרת לטיפול. אני מרגישה כל הזמן תחת ביקורת בפגישות.
היא אומרת שאני באה עם התנגדות קשה, שאני אמבוולנטית ואי אפשר ככה שזה יותר מדי זמן.
אני מרגישה בתוך לופ עם עצמי, מבולבלת ולא מבינה מה עובר עליי.
יש הרבה דברים שהטיפול קידם אותי, והיה לי קשר ממש טוב עם הפסיכולוגית... ועדיין יש לי בה תלות.
אבל כבר תקופה שאני לא מצליחה כבר לתקשר איתה... אני בהימנעות מלגעת בדברים קשים, בהימנעות מדייטים ועוד ועוד. ממש נתקעתי בחיים. כל החברות כבר עם ילדים, כולם מתקדמים בחיים ורק אני מאחור. הפסיכולוגית טוענת כבר המון זמן שאני לא מרפה משליטה וזה מה שתוקע אותי. אני לא יודעת כבר אם לסיים את הטיפול, כל פגישה גורמת לי למצוקה והרסנות. כל פגישה נראית אותו דבר. בתחושה שלי היא כבר מיואשת ממני, וגם אני מיואשת. אשמח להכוונה ממך איך לגרום למשהו להשתנות... אולי כדאי לסיים את הטיפול?
תודה רבה! מאי

בני בן 30 עובד כמהנדס חשמל וסובל מחרדה לא אוהב שלוחצים עליו ו ocd.

לאחרונה היו מצבי לחץ במקום העבודה, והוא נמנע מללכת לעבודה הרבה זמן עד שהוזמן לשימוע.
לאחרונה מאז חג השבועות, אינו יוצא מהחדר, היום הפך ללילה והללילה ליום. כמעט ולא אוכל,רק כשאני מעירה לו הוא מבקש שאכין לו סנדוויץ, שגם אותו הוא אוכל מאוחר בלילה. בחג הבנתי שהוא גם הקיא את מה שאכל. הוא מכחיש.
אני לא רואה שיוצא לשירותים, מתקלח רק אחרי שאנחנו מעירים לו הרבה. נמצא בסטרס תמידי. כמה שיחות שאני עושה איתו, מדברת איתו מסבירה לו, הוא אומר שהוא מודע למה שהוא עובר, שזה בשליטה, הכל בסדר, רק אל תלחצו עליי עוד.

אשמח אם תדריכי אותי מה לעשות איתו, כי בהרצאה באתר שלכם הפסיכולוג אומר שזה משהו שיעבור. וצריך לעזוב אותו. תודה מראש

תודה ליטל.
אני משתדלת מאד להרגיש טוב.
זוכרת את הסצנה בסוף הסרט טיטאניק? כשהם נאחזים יחד באיזה קרש וכשלאונרדו דיקפריו היא נשארת לבד על הקרש וכולם מסביב כבר מתים.ואז היא שומעת את הסירה של המחפשים, שחושבים שאין ניצולים...ואז בכוחותיה האחרונים היא שורקת במשרוקית שעל צווארה כדי שיבואו להציל אותה.ואז הם חוזרים ומוצאים אותה.
אז ככה אני מרגישה.
בין תקוה וייאוש.
כנראה יש לי כוחות כלשהם....כי התנאים קשים.

שלום, בני בן 22 גר אתנו, הוא הקטן מבין 2 אחיות שלא גרות בבית, לאורך השנים הייתה לו בעיית דחיינות.....יוצא מצב שאנחנו די הרבה אומרים לו מה לעשות, אם לא נאמר הדברים לא יעשו, כן חשוב לי לציין שבדברים שחשובים לו, הוא כן עושה, כמו ללכת לאימון כושר, להיות בזמן בעבודה.
יש דברים שהוא צריך לקדם והוא לא מקדם או לא לוקח עליהם אחריות ואם כבר מחליט לטפל באותו עניין זה לוקח הרבה מאוד זמן.
אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות, מצד אחד לא רוצים להיות הורים שיושבים לו על הראש, בכל זאת הוא כבר גדול, אך מצד שני הוא לא לוקח אחריות וגם לא מטפל בדברים החשובים שמצריכים את טיפולו.
אשמח לדעת מה לעשות בנדון כדי ש....1. לא נקלקל את היחסים איתו ולא ירגיש שכל הזמן אנחנו חופרים ורק "מנהלים" אותו....
2. שיתחיל לקחת אחריות ולטפל בדברים
תודה

איך יודעים אם המחשבות שלנו הן עדיין רציונליות ולא פסיכוטיות?
לאחרונה שאני עוברת משהו לא פשוט בשבילי(אבל עדיין זה לא משהו שצריך לשתק בן אדם או לגרום לו להיסטריה כמו אצלי) ויש לי מחשבות שכמה זמן שאחרי שאני חושבת אותן אני מבינה שהן לא נורמליות, אבל בזמן שאני חושבת אותן הן נשמעות הכי הגיוניות שיש.
אני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת ואישיות גבולית, אני יודעת מזה מחשבות מטורפות אבל הפעם זה מרגיש לי כאילו נןרה אדומה נדלקת לי בין מחשבה למחשבה.
אני לא פסיכוטית, אני מניחה שאם הייתי לא הייתי מסוגלת לחשוב שמשהו לא תקין אצלי.
אבל יש לי מחשבות כאלה מעוותות כמו לדוגמה באו שכנים חדשים והילד שלהם עולה ויורד הרבה במדרגות אז יש לי מחשבות שאני מבינה עכשיו שהן לא רציונליות, אבל פתאום אני נכנסת לסרט שהילד הזה רוצה לפגוע בי ושאני צריכה להכין את עצמי לבריחה מהבית ואני כאילו פועלת לפי זה ומכינה את עצמי. או נגיד לאחרונה אם מישהו מחמיא לי, ולא משנה איזו מחמאה אז המחשבות שלי הולכות למקומות שאני עילוי, יד האלוקים נגעה בי, אני מלאך, אני אציל את העולם. וכאילו אני מאמינה לזה באותם רגעים. אני לא יכולה להצביע מתי אני חושבת צלול כמו עכשיו ומתי הטירוף מתחיל. אני צריכה לדאוג שמשהו משתבש אצלי?

שלום ליטל. ידוע לך אולי האם קיימת מסגרת של טיפול אינטנסיבי, משהו דומה לאשפוז יום, אבל שאפשר גם לעבוד תוך כדי ולא צריך לעזוב את העבודה?

שלום לכולם,
שמי שרי, אני סטודנטית שנה ב' בדויד ילין.
לצורך עבודה סמינריונית אני מתכננת מחקר ראיונות על הפרספקטיבה של המטפל במוסיקה.
ספציפית מעניין אותי לשוחח עם מטפלים שמתמחים בבריאות הנפש, שעובדים בפסיכיאטריה עם מטופלים עם הפרעת נפש כזו או אחרת.
האם מישהו מביניכם יהיה מעוניין לשוחח איתי? הראיונות ייקחו כ 45 דקות, ואפשר גם שהם יתקיימו בזום.
אם יש בכם שמעוניינים, אנא צרו איתי קשר בפרטי
טלפון: 0549828322


המון תודה,

שרי

נתת לי עצות נהדרות אני ממש מודה לך על זה שבוע נפלא

ממש קשה לי.
הרבה דברים מפריעים לי אז מה שאני הולכת לכתוב הולך להיות מאוד מבולגן.
1. עוד חודשיים אני אהיה בת 24 ולא השגתי כלום בחיים.
מגיל 18 אני יושבת בבית ולא עושה כלום.
מהצבא קיבלתי פטור בגלל משבר נפשי שעברתי בגילאי העשרה (ואובחנתי אז עם דיכאון, חרדות, OCD וסכיזופרניה), ושירות לאומי לא הייתי מסוגלת לעשות יותר משבוע. פרשתי.
אין לי משמעת עצמית ואין לי מוסר עבודה.
אני לא מסוגלת להישאר במקום עבודה יותר מחודש, השיא שלי הוא 4 חודשים. (חנויות בגדים בקניון).
2. אני בכלל רוצה להיות עצמאית ולפתוח עסק. אבל אני לא יודעת במה. אין לי מושג מה אני רוצה.
אני הרי לא טובה בכלום. ואני לא מוכנה לשמוע יותר משפטים כמו ״לכל אחד יש משהו שהוא טוב בו״ כי זה לא נכון. לגביי זה ממש לא נכון.
כל השנים שאני יושבת בבית אני חושבת ושוברת את הראש ״מה היתרון שלי? מה אני עושה יותר טוב מאחרים?״ ואף פעם לא עולה לי תשובה.
אני לא יצירתית ומקורית, אני לא טובה בדברים עם הידיים (ניסיתי קורסים של תפירה), אני לא טובה בדברים פיזיים וספורטיביים, אני לא מצליחה לקלוט ולזכור מידע (קורס חובשים במד״א).
ונמאס לי כי אני לא יכולה להוציא כספים על עוד קורסים בשביל לנסות דברים חדשים שאולי יצליחו. אני לא עובדת!
3. אין לי אהבה עצמית. אין לי שנאה עצמית אבל אני גם לא אוהבת את עצמי יותר מדי. אני זוכרת שזה תמיד היה ככה מאז ומתמיד. אני סלדתי מעצמי. כל פעם שיש איזו מנטורית שאומרת ״תני לעצמך חיבוק״ או ״תסתכלי במראה ותאהבי את מי שרואה״… אני לא מסוגלת. אני שומעת ונרתעת. זה מרגיש לי קרינג׳י ברמות. זה לא מרגיש לי נוח, כאילו אני זרה לעצמי.
ותכל׳ס אין לי הרבה סיבות להסתכל על עצמי מהצד ולאהוב את עצמי או להיות גאה בי.
אני בן אדם חסר סבלנות, מלא עצבים, עצלנית, חסרת משמעת עצמית, חלשת אופי, לא מצליחה להתמיד בשום דבר שאני מציבה לעצמי בין אם זה לחסוך כסף או לעשות ספורט. תמיד זה מסתיים בכישלון אחרי יומיים.
אבל זה לא שאני לא מנסה. באמת נמאס לי מהמצב שאני נמצאת בו ואני מנסה! במיוחד כשאני מתקרבת לגיל 24, גיל שכשהייתי קטנה תמיד היה נראה לי כל כך בוגר כבר לחתונה וילדים… כשבפועל אני עדיין לא עשיתי עם עצמי כלום. (מה שכן אני נמצאת בזוגיות קרוב לשנתיים).
אני מנסה כל בוקר מחדש להקים את עצמי ולהוכיח שהפעם זה יהיה שונה, הפעם דברים יתנהלו אחרת. ואיכשהו אני תמיד מתבדה.
אני הולכת לשבת מול המחשב ומנסה לקרוא ולמצוא פתרונות על כל מיני דברים שונים שבכללי יוציאו אותי מהלופ הזה - אבל אני לא מצליחה.
אני יושבת מול המסך ולא מצליחה לקרוא. לא בא לי לקרוא. אני יודעת שאני צריכה לקרוא ובכל זאת קשה לי.
כאילו זה כבר משהו לא בשליטה שלי. משהו רוחני שכל פעם כשאני מנסה לעשות צעד מושך אותי אחורה וגורר אותי למטה.
לאחרונה אני כל הזמן מסתובבת במצב רוח רע מהרגיל.
כבר התחלתי לחשוב שיש עליי עין הרע וביקשתי מההורים שיבדקו את המזוזות (14 שנה לא בדקנו) כי זה לא הגיוני שבכל תחום שאליו אני פונה יש מכשול שגורם לי אפילו לא להתחיל! כאילו האנרגיה שלי תקועה.
אולי דברים אלו הם פחות תחום העיסוק בפסיכולוגיה אך אשמח לקבל איזשהו ייעוץ בהיבט הפסיכולוגי.
אני באמת נואשת לשינוי.

סתם התלהבתי
נרגעתי לאותו רגע של הפגישה הקודמת
אבל אחרי שגיליתי לה קצת מהאמת החרדה מהפגישה הבאה רק עולה
עכשיו יש לה עוד מה לבדוק ....
קשה לי ממש כבר
מרגיש שאין לזה סוף
למה אני לא מסוגלת
כל פעם מחדש אני בחרדה מזה שאני לא עושה מה שהתבקשתי ולמרות זאת עדיין אני לא עושה . לא מצליחה להשתכנע/ להעיז
לא מצליחה להתעלם מהתחושות / קולות

היי ליטל.

יש לי בעיה שמטרידה אותי ואשמח לעצתך. לפני שנכנסתי למסגרת אהבתי לעשות דברים שאני אוהבת כמו למשל ללכת לספריה או תחביבים וכו'. אחרי שנכנסתי למסגרת הפסקתי עם זה וכמה שאני רוצה לחזור לזה אני נמנעת לעשות את זה. המסגרת תורמת לי המון אבל אני גם רוצה לחזור לדברים שאני נמנעת מהם כמו ללכת לספריה או כמו שכתבתי תחביבים. לא יודעת למה זה קורה לי. כאילו אני חושבת שעם אני במסגרת שיקומית אז כבר זה לא שווה. זה שאלה קצת מוזרה אני יודעת,אבל מאוד חשוב לי עם תוכלי לייעץ לי מה לעשות ומה את חושבת? אני ממש מודה לך ליטל זה פשוט משהו שמטריד אותי בזמן האחרון.

ליטל תודה
כנראה שידעתי למה כתבתי פה את ההודעה הקודמת ...
המילים שלך תמיד מצליחות לעזור לי בסוף.
גם אם באותו רגע שאני קוראת אני בטוחה שלא אהיה מסוגלת, בסוף זה משפיע עלי ונותן לי כח ואומץ .
לא ממש גיליתי את השקרים אבל שיתפתי קצת באמת...
רעדתי ממש מהשיתוף הזה גם תוך כדי ששיתפתי וגם אחרי כשחיכיתי לתגובה. רעדתי שהיא תדרוש יותר מדי ושהשיתוף יצא לרעתי אבל לא. היא לא האשימה היא רק הסבירה.

שלום אני בת 28 ומאז ומתמיד הייתי אוכלת מתוך רגש.
הייתה תקופה שרציתי לרדת במשקל והתחלתי לספור קלוריות מה שהגביר את ההתעסקות באוכל.
בשנים האחרונות אני מתמודדת עם מחלה אשר גורמת לכאבים קשים מאוד ואני מטופלת באמצעות תזונה (זה הדבר היחיד שעוזר לי).
רק שהתפתח קושי חדש..
עקב הצורך שלי להועיל לבריאותי וככל שאני מקפידה על התזונה הכאבים פוחתים, נוצר פחד מאוכל.
התזונה היא מאוד קשוחה, טבעונית, ללא גלוטן, מינימום סוכר, מינימום מלח (ואני אפילו לא מדברת על הקושי הרגשי לעבור לתזונה כזו בתור מי שכל חייה נאחזה באוכל מבחינה רגשית).
כאשר אני סוטה קלות מהתזונה (לצורך העניין לא מומלץ הרבה סוכר) ואני אוכלת כמות מעט גדולה של סוכר נגיד בגלידה לצורך העניין..
אני מרגישה שהעולם נופל, אני מרגישה שברגע שאכלתי את זה, אני ממש רואה מבפנים איך הגוף שלי מעכל את אותו מזון וגורם לי לחולי..
הפלא ופלא רגעים לאחר מכן פתאום אני מרגישה כאב מוזר או משהו כזה ואני יודעת שזה פסיכולוגי.

כמובן שזוהי איננה דרך לחיות ולצערי אותה מחלה החמירה את זה..
הפחד מוביל להתקפי זלילה שאחריהם אני מרגישה שלווה כיוון שהרגעתי את החרדה, מצד שני פחד גדול יותר כי החמרתי את המצב על ידי אכילה של כל הדברים שמהם אני אמורה להימנע וכמובן שנאה עצמית..

אני מנסה להרגיע את עצמי אך רציתי לדעת מה ניתן לעשות אילו מחשבות ניתן לתרגל על מנת לעבוד עצמי..

אני מחפש פסיכולוג/ית דובר/ת רוסית היודע/ת לעשות אבחון נוירופסיכולוגיה.
תודה רבה