פורום טיפול נפשי

האם ישנם בארץ מטפלים בשיטה הנ"ל ?

שלום ליטל,

לפני מספר שנים הגעתי לטיפול בעקבות משבר גדול בחיים האישיים. המטפלת הייתה מעולה ונוצר חיבור יוצא דופן. אהבתי אותה אהבת אמת. אני אוהבת אותה עד היום. לצערי, לא יכולתי להמשיך בטיפול מסיבות אישיות ועשיתי מספר פעולות שכפו עלינו לסיים את הטיפול. למעשה, המטפלת בעצמה לא יודעת שהפעולות האלה לא נעשו מתוך כוונה, אלא מתון רצון לסיים את הטיפול כי בכל הזדמנות שרציתי לעזוב היא פשוט לא נתנה. במבט לאחור אני מבינה שזה היה קיצוני מאוד. היא נבהלה וזה בהחלט תרם לזירוז סיום הטיפול אבל כל מה שנבנה התפרק ברגע אחד. ברור לי שמשהו נקרע בתוכי באותו רגע וברור לי שגם בתוכה. אין ספק שטיפול מיטיב שכזה התפוצץ והשאיר משהו פתוח. איתה כמובן אין שום אפשרות לסגור כי פוצצתי את זה במכוון וזה היה מוגזם למדי. אני בטוחה שהיא לא מבינה בעצמה מה קרה ולמה הכל התהפך ככה.
פניתי לפני כחמישה חודשים לטיפול חדש וציינתי בפני המטפלת החדשה שהייתי בטיפול לפני כן. סיפרתי לה כמה אהבתי את המטפלת הקודמת ושהיה לנו קשר מיוחד. היא הבינה מבין המילים שמשהו כנראה לא הסתדר שם ומשהו נשאר פתוח. המטפלת הנוכחית לא הפסיקה אחת לכמה פגישות לנסות לפתוח את הנושא. היא די משוכנעת שהגעתי אליה כדי לעשות סגירה של הטיפול הקודם. מודה שקצת מטריד אותי שזה היה שקוף כל כך. אני מרגישה שיש קושי אדיר לפתוח את זה כי אני חוששת שזה יפגע בטיפול הנוכחי אם היא תבין מה עשיתי וגרוע מזה שאצטרך גם לספר לה את כל מה שמסביב.
היא ניסתה לנחש מה היה שם ולא ממש הצליחה. היא יודעת שאני רוצה לדבר אבל לא יכולה.
פתאום תפסתי רגליים קרות ואני מתחרטת. לא רוצה להמשיך לדבר על זה יותר.
האם אני עושה נזק גדול יותר שאני מחליטה להשאיר את הסיום הלא הפתור הזה?

היי,
רקע: גדלתי עם אמא שלי, אף פעם לא באמת קיבלתי ממנה תמיכה וזה תמיד הייתה תחושת חוסר רצוי מצדה לגביי, לעומת שאר האחים שלי .
עם השנים התפתחו אצלי חרדות עם התקפי חרדה קשים ודיכאונות.
הייתי בטיפולים רבים, מאז גיל 16, ועד היום (21) עם הפסקות רבות.
סיימתי בית ספר בקושי, צבא שירתתי תקופה של שנה ו8 חודשים, הייתי ילד די אבוד.
גדלתי לתוך חוסר ביטחון עצמי עם חברים לא אמיתיים וכיום בעולם הגדול התפתחתי להיות בחור רגיש, אך עם הרבה מגרעות,
קשה לי להגיע להחלטה לגבי הכיוון בחיים, וכיוון בהווה, לאן הרוח נושבת ?
יש לי מעצמי הרבה צפיות, להיות כריזמטי ומצחיק אך בפועל..אני בחור די שקט עם נטייה להתנתקויות בסביבות מסויימות
בעבודה, אני לא מרגיש אהוד במיוחד, לא מרגיש בעל כישורים מקצועיים מיוחדים וזה מרגיש לי בינוני מאוד.
אני לא מצליח לפתח תחביבים, כי אני לא סגור על מה אני אוהב ויש לי קושי בקבלת החלטות.
הייתי תקופה מעשן קנאביס כי האמנתי שזה ירגיע אותי וכיום כמעשן הסופי שבוע, אני מרגיש שהוא גורם לי לרעש בראש, גורם לי להיות שקט יותר ומנותק, גם אחרי שההשפעה פגה.
אני לא מצליח לצאת מהדיכאון, עברתי טיפולים רבים, וזה מתיש אותי לחזור לאותה תוצאה, החיים לא נותנים לי מנוח, שוקל רבות אם לוותר עליהם לגמרי, הכל מרגיש לי בכוח ללא תחושת שייכות או רצון, אין בי כוחות לטפל בעצמי ולמרות הכל אני שואל, מה לעשות ? מה הדרך שלי מכאן ? האם טיפול? ואם כן איזה טיפול מתאים לי ?

שלום! אשמח להצייעות.
לפני שנתיים קרה לי אירוע חברתי (בגיל 28)
שלא חשבתי שישפיע עליי כמו שהוא השפיע ואני מאד מתוסכלת מזה.
המקרה היה שהייתה לי חבורת חברים ובניהם האקס שלי. כשנפרדנו יום אחרי היה יומולדת לחברה וחברה של האקס החליטה להתקשר אליי ולבקש ממני לא לבוא כי קשה לו עם זה.
באותו הרגע הבלגתי והבנתי את הצד שלו, אבל מאז נשארתי פגועה מאד ומוצאת קושי לשחרר.
לאחר המקרה המשכתי לבלות איתם בתקווה שמשהו בוייב ישתנה, שאוכל לשמור על ידידות אך לא משנה כמה התאמצתי וניסיתי הקשר הלך ודעך והמשיכו פשוט לא להזמין אותי למקומות מבלי לתקשר את הקושי או לבטים מולי, ואני המשכתי והמשכתי לנסות.. הרגשתי שכפו עליי החלטה שלא הייתי שותפה בה. אני מאמינה בתקשורת, לי ברור שאם המצב היה הפוך הייתי מדברת עם הבן אדם הספציפי ומנסה למצוא פתרון שנאה לשני הצדדים.
מאז ניתקתי איתם קשר, אך מידי פעם האקס שולח לי הודעות, לפעמים רוצה להפגש, אף פעם לא הבנתי את הבן אדם כי הוא בן אדם שלא מדבר על רגשות לכן אין לי מושג מה הוא מרגיש לגבי הסיטואציה. הוא ביקש סליחה כמה פעמים אבל זה לא עוזר שזה כבר קרה ונפגעתי.
ובחבורה הזו הייתה עוד מישהי שגם הסתירה ממני שישנה איתו באותה המיטה או בילתה איתו ״כדי לא לפגוע בי״ ואמרתי לה שלדעתי להסתיר זה פשוט לא חברי ושאפשר לשתף פתוח כי אנחנו אנשים בוגרים. אחרי שלא הגענו להסכמה והיא אמרה לי שהחברות שלנו לא מספיק עמוקה מבחינתה ולקחתי צעד אחורה. אני מרגישה מאז מאד רע. כאילו דחו אותי אבל זה השליך אותי למקום מאד רע של חוסר אהבה עצמית, דיכוטון וחרדה שמתבטא בחרדות שלא קשורות למציאות. אני בטיפול פסיכיאטרי ואני מרגישה יותר טוב, אך עדיין אני מוצאת את עצמי משחזרת את הסיטואציה בראש וזה תוקע אותי מכל שאר הדברים שאני רוצה לעשות.. ממש בצורה אובססיבית. אשמח לטיפ איך לשחרר… תוהה האם פשוט לחסום את כולם מכל מקום ולהניח את הסיטואציה מאחוריי. אני לא ממש מבינה מה קרה לי שם שממש נכנסתי לטראומה מזה :/ הדבר שהכי עצוב לי זה שאני מרגישה שאין לי שליטה על זה והדעיכה הייתה מאד מהירה. תודה..

שלום רב, לפני כ-4 שנים פניתי לטיפול פסיכולוגי אצל פסיכותרפיסטית. עשיתי זאת בעקבות חרדות ודיכאון שחוויתי. נקשרתי מאוד למטפלת שלי. יש לי הרבה חסכים וכאב שקשורים לאמא שלי. ופתאום מצאתי דמות אוהבת וטובה שחומלת עליי ודואגת לי. עם הזמן הקשר הטיפולי הפך לחם מאוד. ביקשתי ממנה חיבוק והיא הסכימה. זה הפך להרגל קבוע של חיבוקים והחזקת ידיים בסוף כל מפגש. הייתי שולחת לה הודעות בווטסאפ והיא הייתה עונה לי בחום ודאגה. הייתי מאוד פתוחה איתה ושיתפתי אותה ברגשות שלי. אפילו אמרתי לה שאני רוצה שתאמץ אותי. היא טיפלה בי שלוש וחצי שנים בהם ממש פרחתי והשתנתי לטובה. התחלתי לעבוד שוב והחרדות עברו ממש. בתקופה האחרונה היא פתאום הביעה רתיעה מהחזקת הידיים. היא אמרה לי שזה משהו אישי אצלה והיא רוצה להפסיק. ואז החליטה להפסיק את החיבוקים ולצמצם את ההודעות. מאוד כעסתי וביקשתי הדרגתיות. היה לי ממש קשה עם השינוי הקיצוני. היא לא הסכימה להתפשר. היה לי ממש קשה להגיע למפגשים כי חוויתי בהם דחייה ונטישה שלה אותי. החלטתי לסיים את הטיפול מתוך כאב עז שחשתי. היא התייחסה אלי בקרירות מאוד בתקופה זו. וזה רק הגביר את הכאב. בסוף, התחרטתי וביקשתי להישאר- אך היא לא הסכימה. הגעתי למפגש פרידה בו התחננתי להמשיך בטיפול. ידעתי שמפריע לה ששלחתי הודעות מרובות בטלפון. הייתי מסוגלת לא לעשות זאת. אך היא סירבה לי בנחרצות. במפגש הפרידה היא כתבה לי מכתב שבו כתבה שאני זקוקה למצע החזקה אינטנסיבי יותר שהיא לא יכולה לספק לי. ביקשתי ממנה אפשרות לחזור בעוד כחצי שנה והיא הסכימה. עברו כ4 חודשים ושלחתי לה מייל ובו אני מבקשת לתאם פגישה. היא שללה אותי וכתבה שזה לא מקצועי לחזור אליה ואני צריכה טיפול אינטנסיבי יותר. רק לציין שהייתי מטופלת אצלה פעמיים בשבוע למשך יותר משלוש שנים. אני שבורה ועצובה.היא מאוד מאוד חסרה לי. אני מתגעגעת לטיפול וליחס החם שקיבלתי ממנה. אני מרגישה ממש חווית נטישה ממנה. מה אפשר לעשות? אני ממש זקוקה לעזרה. אני לא רוצה ללכת למטפלים אחרים כי אני רוצה ללכת רק אליה. היא מכירה אותי לעומק ואת כל הרקע שלי. אני אשמח לעצתכם בנושא.

אני לא יודעת אם מותר לכם לענות על זה... אבל אני אשאל בכל מקרה בתקווה שכן תוכלו
אני מאובחנת עם ptsd ובהתחלה של תהליך לקבל כלב שירות.
במקביל אני לומדת תואר ראשון בפסיכולוגיה והשאיפה בעתיד זה להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית.
לפני כמה ימים אמרו לי שהעובדה שיש לי פוסט טראומה ושיהיה לי כלב שירות תמנע ממני להתקבל לתואר שני בקלינית ושגם אם אני נגיד אלחם ואצליח להתקבל אז שלא יסכימו לתת לי רישיון בגלל הפוסט טראומה... האם זה נכון?
חוקית אני יודעת שזה לא אמור לקרות אבל השאלה מה קורה בשטח באמת...

הי ליטל
אני נורא עצובה
כתבתי כאן ממש מזמן ומאז חלו התפתחויות
אני בודרדליין פוסטראומה מורכבת דכאון ואבדנות
אושפזתי בפסיכיאטריה השנה פעמיים כל פעם למשך חודש ובהמשך נתנו לי לצאת לילדים כמה פעמים בשבוע
כרגע מדברים על עוד אישפוז כי אני אבדנית
והמטפלת שלי אומרת שהילדים שלי יחווו הקשרות לא בטוחה וכלזה וזה מכניס אותי לאשמה תמידית
היא טוענת שאני בעלת הרס עצמי ואני הורסת הכל
אוף אני ככ עצובה

היי, אני נשוי כ20 שנים ועם ילדים ,ולאחרונה התחלתי לחשוד שלאשתי יש הפרעת אישיות גבולית.שנים חייתי בהבנה שכל מערכות היחסים בין איש לאישה קיצוניות באופן קבוע,ושאני לא בסדר תמיד,אבל מספר ארועים הובילו אותי לחשוד שיש לאשתי הפרעה נפשית.בהתחלה חשבתי שהיא נרקסיסטית(כי היא עונה על הרבה קריטריונים של נרקסיסט) , אבל לאחרונה אני מבין יותר ויותר שהיא עונה על כמעט כל הקריטריונים של הפרעת אישיות גבולית (התקפי זעם, דימוי עצמי שואף לאפס, חרדת נטישה,תחושה שהכל חרא ואז שהכל מעולה בחיים, ועוד),בנוגע לנסיונות אובדניים לא ידוע לי שהיא מנסה.העניין הוא שהיא בטוחה שהכל בסדר גמור אצלה וכל מי שסובב אותה זקוק לטיפול,והיא לא מוכנה בכלל לשמוע על ללכת לטיפול,שזה מאפיין דווקא נרקסיסטים שלא רוצים ללכת לטיפול. אני די מבולבל ואין יותר מיומיים שהיא לא מתפוצצת עליי או על הילדים בחוסר פרופורציה מוחלט ביחס למה שקורה בבית.הילדים נפגעים ממנה ודי סולדים ממנה ,מה גם שהם חווים תחושת אשמה תמידית שהם לעולם לא יוכלו להיות טובים עבורה במידה מספקת.
Help!

אני כבת 43.בגיל 42 ילדתי בת ראשונה לאחר שבע שנות ציפיה מפרכות ולא פשוטות.של טיפולים ...כמה חודשים לאחר הלידה חיפשתי מסגרת לביתי כדי שאוכל לחזור לעבודה..ביינתיים כל המסגרות היו תפוסות ולא מצאתי לה מסגרת...לאחר כמה חודשים התפטרתי מהעבודה כי חשבתי שאוכל ללכת לעבוד במעון וככה לסדר לביתי מסגרת ובד בבד גם לעבוד וכך עשיתי..הלכתי לעבוד במעון בתנאי שגם ביתי תוכל להיכנס..וככה אני עובדת כבר כמה חודשים בהתחלה הכל זרם ולאחרונה יש לי הרגשה שלביתי זה מאד מציק שאני מטפלת בילדים אחרים היא כועסת על הילדים ובוכה הרבה..מה עלי לעשות במקרה זה היות ומצד אחד מאד קשה לי לעזוב אותה ולשים אותה במסגרת אחרת..ללא השגחתי..ומצד שני המצב שנוצר...אשמח למענה תודה רבה.
אציין גם שמאד קשה לי להפרד מביתי ואפילו למספר שעות..אני מרגישה מאד קשורה אליה ..
האם עלי ללכת ליעוץ,/טיפול בנושא??
האם יעזור לי?
תודה

שלום,
אחת לכמה פגישות יש לי צורך בלתי נשלט לצאת באמצע הפגישה. לסיים אותה לפני הזמן. לפעמים בתירוץ שהיום אין על מה לדבר ולפעמים כי אני פשוט רוצה ללכת. לרוב, המטפלת מנסה להבין ובעיקר אומרת שהיא לא רוצה שארגיש שהיא נוטשת או מוותרת עליי. יצא שלפחות פעמיים יצאתי באמצע, ישבתי בחוץ וחיכיתי שהיא תבוא. כשהיא באה, נכנסתי בחזרה והבנתי שזה חוזר על עצמו, הצורך שתבוא ותבקש ממני לחזור.
אני באמת לא מבינה למה זה קורה ולמה כל הזמן באמצע הפגישה אני רוצה ללכת. למה אני כל כך רוצה שתראה אותי וגם תבוא לקרוא לי? ברור שיש כאן Acting out. ברור שאני מנסה לספר כאן משהו ולא מצליחה אז אני עושה. לא מצליחה להבין איפה זה נוגע ולמה דווקא מולה. לא יודעת. איך אפשר להבין את זה?

הנני מועמדת לתואר שני בפסיכולוגיה, כעת לומדת עבור מבחן המתא"ם. יש לי קושי מאוד גדול למרות ההשקעה הרבה, קושי שבא לידי ביטוי בחוסר הצלחה ללא שיפור גם לעומת האחרים שאיתי בכיתה.
גם אם אצליח להוציא ציון גבולי ולהתקבל על תנאי, עד כמה החומר במתא"ם משקף את עבודתו של הפסיכולוג? לדוגמא קלינית ילדים זו המטרה שלי.
אני חוששת מאוד שחוסר ההצלחה שלי מעיד עליי כמטפלת ושאני אבזבז את זמני בתחום כי אני פשוט לא מצליחה.
מצד אחד זה אמור להיות המנבא ומצד שני אין שם כל ערך לטיפולף, אלא רק למחקר.

היי
אני בן 40 רווק גיי
עבדתי כשכיר בשנים האחרונות במקצוע חופשי (לא אכתוב מה הוא כדי שלא יזהו אותי) התפטרתי כי לא יכולתי יותר להתנהל מול בוס ובזבוז זמן בתחום מקצועי שלא רציתי יותר
אני אובד עצות , גם מצב כלכלי על הפנים, גם מצב נפשי על הפנים, לא מסוגל יותר לראות אנשים אלא במסיבות כשאני על סמי מסיבות
לא מסוגל יותר לטפל בכלום, לא מסוגל להניע את עצמי לעשות כלום , אני מטפל בדברים מכח אינרציה, הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא איך להתארגן לסמים לקראת מסיבות ולהיות נחשק במסיבות, ולכן למזלי גם הקפדתי על ספורט. אבל במסיבה האחרונה כבר הסמים לא עלו לי, למרות שלקחתי מלא.
עברתי לגור אצל ההורים ועדיין יש לי הלוואות שיורדות, עזרה שנתתי להורים ועוד כל מיני. ניסיתי ללכת לקואצ'ר ושילמתי אלפי ש"ח במשך חצי שנה- לא עזר. הייתי אצל עו"ס קליני דרך הקופה במשך שנה וחצי- לא עזר
אני אצל פסיכולוגים מכיתה ו' על עניין זהות מינית , בדידות, ועוד ( לא באופן רציף)
עברתי כמה טראומות בחיים שלי כולל התעללויות רגשיות מצד אנשים ומעסיקים.
באמת שאני כבר מיואש לא יודע מה לעשות מהפן הנפשי שמשפיע על הכל. תכננתי להיות עצמאי ואני פשוט לא מצליח לקום בבוקר ולהקים עסק, אין לי רצון. אין לי רצון כי העסק מצריך פגישות/לדבר עם אנשים ואני פשוט לא רוצה. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני נכנס לחרדה כל פעם שאני רואה שיחות שלא נענו, אני לא רוצה שאף אחד יפנה אלי- אז אני אומר אם אקים עסק אז בטח שמלא יתקשרו ואני אהיה חייב לטפל בדברים ואני פשוט לא מסוגל כרגע. מצד שני אני חייב הכנסה כי המינוס מעמיק ומעמיק. וזה פשוט אבסורד כי אני אדם מאד משימתי אבל פשוט לא בא לי , אין לי רצון ומוטיבציה לעשות כלום, זה כבר הגיע למצב שאני אומר לעצמי מקסימום אכנס לחדלות פרעון גם ככה לא אכפת לי כבר, רק תעזבו אותי בשקט.
אני מניח שתגידו לי לפנות לטיפול אבל הייתי לפחות ב9 טיפולים לאורך החיים שלי וכלום לא עזר אז בשביל מה???

כיצד ניתן לאבחן אספרגר למבוגרים דרך כללית. ומה הפרוצדורה עבור זה?

בת 12.5 בתפקוד לקוי בבית ספר. מראה אדישות לכל הקשור
מאחרת המון לא קמה בבוקר אם לא מעירים אותה. לא לוקחת אחריות על הקימה. וגם לא מפיקה לקחים מזה. למשל אומרת לה לילה קודם לכי לישון מוקדם. היא לא משתפת פעולה אפילו שיודעת שזה הגורם.
בבית ספר ספרים הולכים לאיבוד. מאחרת לשיעור ובנוסף גם לא מופיעה.
לא לומדת למבחנים.
אחר צהריים משעמם לה.
אין לה חברות
בשאר תחומי החיים מאוד חכמה. מעל הממוצע.
לוקחת אחריות על דברים. לדוג . להוציא את האח הקטן. לקלח אותו. ללכת לסופר. שם דווקא מראה ראש גדול.

הי, אני אובדת עצות, לאחרונה בעלי איבד את החבר הכי טוב שלו להתאבדות, אני מנסה כמיטב יכולתי להיות של בשבילו אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, הוא בוכה כל היום ופשוט כמו הצל של עצמו. הוא לא מבין איך זה קרה, אני לא יודעת שאחרי כל מה שהוא ראה ועבר (הוא זה שהתקשר למשטרה ומצא אותו) הוא יצליח לצאת מזה מבלי צלקת לכל החיים!! הוא הסכים ללכת ליועצת אבל שזה כבר התקדמות אבל מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו לעבור את זה כמה שיוצר מהר ועם כמה שפחות נזק?