אני מרגישה רע מאוד. מרגישה שאין לי זכות דיבור בכלל. שאין לי זכות "להתלונן" על שום דבר. שום דבר לא ישווה לטראומות שהולכות ללוות את השבויים המשוחררים. לייסורים של השבויים שעדיין שם. לכל התופת שאנשים עברו מה7.10 לסרט הזה שלא נגמר ולא דועך. רק מתעצם. לזה שכל יום רק מתגלים עוד ועוד דברים מזעזעים שקרו וכל דבר רק נורא יותר. מן תחושה שהייתי "רוצה" להיות חלק מכל הדבר / סבל הזה.
שלום לך.
המפגש העקיף עם זוועות ה-7.10 אשר עדיין לא הסתיימו, למעשה, יכול לעורר מגוון רחב של תחושות, ואף להוות טריגר להיבטים נפשיים שהיו קודם לכן רדומים, מווסתים או התקיימו בווליום נמוך יותר. במובן זה, תחושות של חרדה, אשמה, הזדהות, דיכאון ועוד, הן תגובה טבעית, ובפרט בקרב אנשים המתמודדים עם קושי רגשי או אירועי עבר טראומטיים אישיים. לאור זאת, אני מציעה לתת מקום לתחושות, לעבד אותן בטיפול ולהקשיב להן ולמשמעותן האישית עבורך. כך, אני מאמינה, תבוא הקלה מסויימת ואפשר יהיה להמשיך בדרך ובתנועה לשיקום והחלמה.
ליטל
.jpg)
