פורום טיפול נפשי

אני ממש אשמח לטיפים מעשיים עצמיים כדי לעזור לעצמי להתגבר על הפחד מהטיפול עד שאלך לטיפול באמת אני פוחדת מטיפולים כאלה אני הרבה זמן התלבטתי עם ללכת ולא הלכתי עד שבסוף החלטתי אבל יש לי חששות ממש תודה תבורכי

בוקר טוב.
אחרי התלבטויות החלטתי כן ללכת לטיפול למעקב תרופתי ולפסיכולוג אבל זה יקח קצת זמן ואני בלחץ נוראי לקראת הטיפול אני דיברתי עם בקופת חולים ויפנו אותי הסכמתי אבל זה היה מתוך פחד. המשפחה שלי הבטיחה לתמוך בי בעניין הזה אבל בינתיים עד שיקבעו לי פגישה אצל פסיכיאטר זה יקח קצת זמן בנוסף לפסיכולוגיה חיובית והרגעה את יכולה לתת לי כמה טיפים מעשיים להרגעה כדי להרגיש יותר טוב? כדי לא לחשוש מהטיפול? כדי לא להיות עצבנית והלב לא ידפוק לי מחרדה? אני ממש מודה לך תעשי לי באמת מצווה. מאחלת לך יום נפלא והמשך שבוע נפלא ממש תודה אגב אני לא עצבנית אבל יותר חששות ולחצים לקראת הטיפולים אני פוחדת מטיפולים פסיכיאטרים

אתמול אני כבר לא יכולתי הדחקתי והדחקתי עשר שנים שאני מקבלת רק זבנג מכולם אני מרגישה שכולם שונאים אותי כולם נגדי עד שאתמול באמת נשברתי ולא יכולתי זה בעיקר קשור להתייחסות של רופאים שהיו לי טיפולים נפשיים כל השנים שרק התייחסו אלי בזלזול חברים שזרקו אותי על כלום פגיעות נפשיות בתור ילדה שמזכירים לי רופאים כל רופא זה לא קשור עם הוא פסיכיאטר רופאי משפחה בתי חולים קופות חולים אני בעצבים חזקים. ניסיתי ללכת למועדון מטעם המסגרת בעבר שהייתי בה לא היו מוכנים לקבל אותי כל העשר שנים בטיפולים הנפשיים זלזלו בי עד שאמרתי דייי אני עוזבת את הטיפולים האלה רק זלזול קיבלתי. שבכל זאת לפני חודש רציתי לדבר עם הרופאה שלי בקופת חולים היא צחקה ואמרה לכי הביתה אחרי שהתחננתי שתעזור לי מבחינה נפשית. אני לבד פשוט לבד כווולם נהנים מבלים עושים חיים אני כל יום קמה בבוקר יושבת באינטרנט כי למי אני ייצא? גם האחים שלי כל הזמן לפחות זה מה שאני מרגישה לא אוהבים אותי דייי נמאס לי עשר שנים סבלתי עכשיו אמרתי די אני נאבקת לא רוצה שום רופאים אבל אני יאבק על מה שעשו לי ומה שעברתי כן גם בטיפולים שקיבלתי ביחס המזלזל של הרופאים וכל הצוות הנפשי שהיו לי. לטיפול אני לא חוזרת לעולם בסך הכל יש לי את ההורים שלי אין לי כלום אבל הפעם גמרתי עם הבכיות מספיק לי סבלתי מספיק אני אתמול קמתי בבוקר וכבר לא יכולתי יותר התחלתי לדבר לא יפה נגד משפחתי הלב שלי פעם מרוב עצבים חזקים מאוד בכיות בסדר אני יודעת שתגידי לי ללכת לטיפול אבל תביני זה מה שהכי מעצבן אותי אני לא רוצה ללכת לטיפול מה זה כבר יעזור? שעוד פעם יזלזלו והתעללו בי? מה זה כבר יעזור אני לבד יש לי רק אינטרנט בית ולישון זה מה שיש לי כולם נהנים לכולם טוב נשואים ילדים מבלים ומה אני? כלום זה לפחות מה שאני מרגישה כל הזמן את המחשבות השליליות המעצבנות האלה שכולם נגדי אנא ממך לפחות עם את יכולה אולי תוכלי לתת לי לפחות שיטות הרגעה איך להרגיע את המחשבות השליליות והמעצבנות לא רק ללכת לטיפול עשר שנים סבלתי בטיפולים האלה בגלל זה אני בודדה ואין לי חברים בגלל הסטיגמה ובגלל ההתעללות שעשו ממני צחוק בטיפולים האלה אני עצבנית בטירוף כל הזמן רק חושבת שלילי אני רוצה לעצור את ההרגשות הנוראיות האלה למנוע את הריבים המיותרים עם המשפחה ותאמיני לי שבסוף גם הרופאים רבתי מה עושים? איך נרגעים גם בלי טיפול? נכון שתגידי לי שטיפול זה האפשרות היחידה אבל כרגע אני לא יכולה זה מטריף אותי אני רוצה לצאת מזה לבד להרגיע את עצמי להרגיע את העצבים והמחשבולת השליליות עם את רוצה ועם את יכולה אשמח מאד עם תתני לי טיפים להרגעה עם לא אז לא ניסיתי לכתוב כאן אולי את יכולה לעזור לי איך להירגע מיידית מכל המחשבות והעצבנות שקוראת לי בעקבות זה. שבוע טוב תודה רבה

שלום, ביתי לא עובדת וכל הזמן מוכרת וקונה פלאפונים ומפסידה כספים. מוציאה מחסכון שיש לה או מאיתנו ההורים רק בשביל שיהיה לנו שקט איך מפסיקים את ההתמכרות הזו? אני יודעת שאנחנו עושים לה נזק זה כמו לתת כסף לסמים ... חייבים עזרה דחוף המצב מאוד קשה. תודה

למה היא לא מוותרת עלי?
למה היא ממשיכה להתעקש?
שנים שוויתרו עלי, שלא ראו, שלא ספרו אותי!
כלכך רגילה שמוותרים!
שלא רואים!
שאני שקופה!
אז למה היא לא מוותרת?
איזה אינטרסים יש לה?
כלכליים?
אתגריים?
סתם מחווה של רצון טוב?
לא נראה לי.

היא הסכימה ללכת לקראתי ממרום מעמדה וגילה, (ע"פ דבריה) ואני עדיין מאוד מתלבטת.
האם זה טוב לי?
האם כדאי לי?
ולמה בכלל הלכה לקראתי?

היא =המטפלת.

לאחרונה שיתפתי חברה בדברים לא טובים שקרו לי בעבר. ואולי בגלל שלא לגמרי מצאתי אוזן קשבת, ואולי בגלל שזאת פעם ראשונה שסיפרתי את זה ככה, אני מרגישה מעורערת מאוד.
אני אפילו לא מצליחה להסביר לעצמי מה לא בסדר. לפעמים אני שמחה ומאושרת ואומרת כל זה מאחורי, ולפעמים אני פשוט מרגישה שאני בחיים לא אצא מיזה.
יש לי תחושה כללית רעה מאוד מאוד. מן מצב חסר תקווה כזה, אבל לא מדויק. כאילו אני מוצפת ריגשית, ופשוט רע לי. רע לי מאוד מאוד מאוד. אני לא יודעת איך לפתור את זה. אני כבר לא רוצה להדחיק, אבל אני לא מסוגלת לחיות ככה.
אני רוצה להפטר מכל הדברים האלה ושלא יחזרו יותר בחיים. שלא ישליכו על החיים שלי אחר כך ויתבטאו במה שאני עושה. אני פשוט רוצה להסיר ממני את המטען הזה שאני אפילו לא יודעת להגדיר אותו ומה מפריע לי בו ולא להרגיש בו יותר. אני מריגשה פשוט מעורערת נפשית וחולת נפש אני לא רוצה להרגיש ככה יותר בחיים לא להגיע כל כך נמוך ברגש.

שלום,
מרגישה יאוש ומודאגת מאוד ממצבו של בני. בחור בשנות ה20 המוקדמות,
מתקשה למצוא את מקומו.
לא מצליח למצוא בת זוג למרות שניסה בכל מיני אפלקציות, חש שנותר מאחור מבחינת חבריו שיש להם כבר בנות זוג קבועות.
אומר שאפילו כבר אין לו עם מי לצאת.
עשה קורס וניסה להתפתח מקצועית ולעשות שינוי בעבודה והתאכזב גם מיחסם של העובדים האחרים.
לא חדש שנוטה לדכאונות, מופנם, חסר בטחון ודמוי עצמי נמוך.
אפילו היה אצל פסיכיאטרית עקב דיכאון לאחר חזרה מטיול ארוך ומקבל ציפראמיל
אך נראה שכבר לא משפיע.
יש לציין שהוא בחור נאה,שרירי, עובד על עצמו בחדר כושר אך לטענתו אינו עומד בצפיות של הבחורות.
נראה לי מיואש וכבוי .
מנסה להשפיע עליו לפנות לטיפול נפשי אך בעקבות אכזבות גם בתחום זה הוא מסרב.
איך אוכל לעזור לו?
תודה.

בוקר טוב,

אני נמצא בטיפול כבר חצי שנה ואני מרגיש שמשהו לא נכון בקשר עם המטפלת.
קודם כל, אני לא מצליח להיפתח בפניה, אני מתנגד ועקשן.
מצד שני, אני לא חושב שזה ייפתר עם מטפל\ת אחר\ת כי זה אני, זה האופי שלי, לא מסוגל לשתף בקלות.
במקביל, אני מרגיש שהקשר הופך להרסני, אני הופך לאדם קשה, תוקפני מילולית כלפי המטפלת ורומס אותה בכל אחת מהפגישות.
אין התקדמות או תכנית פעולה, אנחנו מגיעים תמיד לאותה נקודה שמעלים את הבעיה מהפגישה הקודמת אבל אין משהו שאני מרגיש שאני עושה עם עצמי, אני חושב שכמות הכסף ששפכתי עד היום לא מוצדקת ואני לא מרגיש שגם יהיה שיפור בעתיד.
למרות הניסיונות האינסופיים שלי להפסיק את הטיפול, אני מוצא את עצמי חוזר שוב ושוב למטפלת וחושש מהתלות הלא הגיונית שנוצרה.
אין כאן באמת בסיס לקשר, אין פה משהו שמקדם אותי ובכל זאת אני נתפס למקום הזה וממשיך להשפיל את המטפלת אבל גם כבר תקוע מעל שנה באותה נקודה בחיים ורק חושש שלעולם לא אצא מהמצב בו אני נמצא.

מה עושים במצב כזה?
לא עוזר לדבר איתה כי זה פשוט נמרח לעוד ועוד פגישה ויש מעגל קסמים שאי אפשר לצאת ממנו.

שלום,
לאחר המון זמן של מחשבה, מה לא בסדר בהתנהגות ספציפית אצלי שאני חווה,
הצלחתי לאגד את זה לידי שאלה אחת.
אני בן 24 ומזה הרבה זמן חווה סוג של אשליה, או בעצם הפרדה בין מה שאני חושב-רוצה-ידע שיש לי-ניסיון, לבין מה שקורה במציאות. אני מרגיש שיש פער שאני לא מצליח לגשר עליו, לא מצליח לגעת ב-״דבר״.

כלומר,
מבחינה מקצועית: יש לי את הכלים והנסיון והידע, אך עדיין אני לא מצליח לתפקד בשטח בצורה שאני חושב שאני מסוגל אליה.

תזונה ודיאטה: אני אמנם לא שמן, אך גם לא רזה. מזה שנים שיש לי את כל הכלים, הידע, היכולת, ההוכחה - לרדת במשקל, אך בפועל - לא שאני לא מצליח ליישם, אני לא מצליח לחבר את הכל לכדי מציאות ולהשתמש בכלים שיש לי.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי בצורה מיטבית.
אשמח לייעוץ.

תודה מראש כמובן!

יש לי בעיה שאיתה אני חיה שנים וסובלת מאוד אבל ממשיכה... מי שרוצה קשר איתי חברי בעיקר ומזמין אותי לביתו או אופה עוגה ומביא לי או מזמינים אותו להצגה או הרצאה אני דוחה את ההצעות. אחרי שלא מעוניינים יותר ולפעמים גם נפגעים אני רוצה את הקשר אבל לא יודעת איך להחזיר ומנסה ואז אני די תקפנית .... מה קורה לי מה עובר עליי? למה דוחה מי שרוצה אותי וכשכבר לא מעוניינים אז אני רוצה והמחשבות אובססיביות עליו או עליה

מאז המקרה של הפציעה בגלל שאני נחה ובגלל שאין לי מה לעשות חוץ מטלוויזיה וכל הזמן כואב לי הרגל כי יש זמן עד שהכדורים משפיעים כל הזמן אני עייפה חסרת אנרגיות אני רוצה לחזור לשגרה לחיים המלאים שלי בחזרה לחזור לעבודה לחיים הרגילים אשמח לתמיכתך,תודה

לפני שבוע נפצעתי פיזית ברגל,הייתי בבית חולים נתנו לי טיפול מיידי ושלחו אותי הביתה וביקשו שאני ינוח בבית. כבר שבוע שאני נחה בבית עם כדורים ומשחה מיוחדת ובשל כך אני עצבנית כל הזמן רבה עם המשפחה במיוחד שאני בלי סוף מאז המקרה בדרום לצערי הרב אני כל הזמן מול הטלוויזיה גם הכאבים גם כל הזמן במיטה מול הטלוויזיה קשה לי לראות כמה תושבי הדרום סובלים אני אמנם לא תושבת הדרום אבל כואב לי אני כותבת את זה כי אני כל הזמן מול הטלוויזיה צריכה לנוח במיטה יש לי דחף לענות למשפחתי בעצבים יש לי דכדוך במיוחד בשעות הערב ובגלל הרגל אני לא יכולה לצאת מהבית אני בנוסף בגיל המעבר אני לא יודעת עם זה שייך אבל רציתי לשאול מה עושים במצב כזה? מה עושים כדי להרגיע את עצמי? לשפר לעצמי את המצב רוח? אני כל כך רוצה לחזור לשגרה. אני ממש אשמח לעצה ותמיכה מאחלת לך לכל עם ישראל לתושבי הדרום ועוטף עזה וחיילי צה"ל היקרים מכל שייפסק העניין הזה ונוכל לחיות בשקט עם חיים נורמליים תודה על תמיכתך מאחלת לך ולמשפחתך ערב טוב ושקט

החלטתי לסיים טיפול פסיכולוגי לאחר 4 חודשים שהייתי מסכם אותם כטראומטיים. במקום שאני אמור להרגיש מוגן ובטוח הרגשתי מאויים. והיו לזה מס' סיבות .
באחת הפגישות סיפרתי למטפלת על הקושי שלי ליצור זוגיות ושיש מישהי שמוצאת חן בעיניי , לפתע היא הרימה את קולה ואמרה "מה אתה אומר לי בעצם" ? הסתכלתי עלייה ולא ידעתי מה לענות . והיא חזרה ואמרה שוב בקול רם "מה אתה אומר לי " הרגשתי נעץ בלב. מה היא מרימה את הקול שלה פתאום? איפה הרכות והרושם של מטפלת מכילה? חשתי אותה כגסה באותו רגע.
המשכתי בטיפול ובפגישה אחרת דיברתי איתה על האובדן של אימי בגיל צעיר , ושאני זוכר את אימי בתקופה שהייתה חולה בוכה הרבה ואני זוכר את הבכי שלה - והיא בתגובה מחייכת אליי ואומרת " אה אתה זוכר איך היא ".. ולא המשיכה, אבל חייכה.
זה היה לי נורא מוזר ולא ברור מה היא מנסה לעשות , איזו מניפולצייה היא מפעילה. התחלתי לפקפק בשיטת הטיפול שלה , בה, ובטיפול בכלל... הרגשתי שאני לא יכול לסמוך עלייה ושהיא משדרת משהו עוקצני , ציני...
בפגישה נוספת באתי עם השאלות האלו - איזה טיפול את מטפלת בי? האם את חושבת שאת עושה את הדבר הנכון ? ואיך את יודעת שאת לא טועה בדרך?
חשתי שהיא ממש התעצבנה וענתה בקצרה " אני מטפת בשיחות" ושאלתי מה עוד? היא השיבה " זאת תשובתי"
הרגשתי שהיא מסתירה משהו.
המשכתי לשאול שאלות ולהטיל ספקות והיא אמרה שהיא לא עובדת ככה. שאלתי " איך ככה" ?
והיא עונה "אני לא יודעת מה קורה לך"
גיחתי ואמרתי לה מה את חושבת שעובר עליי אני בסך הכל שואל שאלות לגיטימיות ואת ישר אומרת שעובר עליי משהו?
היא ענתה " אני לא יודעת עוברות לי הרבה מחשבות בראש"
שאלתי אותה איזה מחשבות והיא סירבה לענות.
זהו פה הרגשתי שעליי להפסיק את הטיפול ושביני לבינה לא יהיה קשר טיפולי מטיב , אלה להפך.
אני מציין שהייתי בעבר בטיפול ומעולם לא חשתי מאויים כך ממטפלת והקשר הטיפולי היה חם ומכיל מאוד.
פה היו שורה של אירועים מאוד לא ברורים מבחינתי מצידה , והתנהגותה עוררה בי הרבה פעמים חוסר נוחות וחשש שהיא איננה רוצה בטובתי כפי שכתבתי למעלה תגובותייה הבלתי הגיוניות לנושאים שעליהם דיברתי במהלך הטיפול.
ואני שואל -
האם זה חלק מטיפול כל מה שציינתי כאן?
תודה

שלום
מגיל קטן יחסית על פעם שהיו מעצבנים אותי ממש ברמות קשות בעיקר המשפחה ...לא חברים....ועד היום ( נדיר מאוד אבל קורה לאחרונה קצת יותר) אני מרביצה לעצמי או נותנת אגרופים לשולחן או לארון ובוכה כמו לא יודעת מה.ככה מרגיש לי טוב לפרוק
כשהייתי קטנה הייתי שורטת את עצמי עם הציפורניים או אני סוגרת אגרופים חזק או מושכת את עורי איפה שאפשר למשוך.
לא יודעת למה אני עושה זאת...ממש מרגישה משוגעת לחלוטין מופרעת...משהי לא נורמלית.ואני ממש מתביישת להיות כזו.
למה אני עושה ועשיתי את זה?

אני נשואה+2 ילדים. לפני חצי שנה התאהבתי במישהו (גם נשוי+ילדים) שעובד במקום העבודה שלי בתפקיד מאוד יוקרתי שכנראה מעצם תפקידו/עיסוקו זה, הוא די שחצן ומעט מתנשא באופן כללי.
יש בנינו פתיחות מלאה המתבטאת בעיקר בהתכתבות בוואטסאפ ובשיחות טלפון. בשיחה הראשונה שלנו, הבהרנו זה לזה שאין כאן כוונה שיהיה רומן בנינו אלא ריגוש ששנינו מרגישים שאנו רוצים. אנו מקווים לממש את הפנטזיות המיניות שלנו ביום מהימים, אך עד אז כאמור, אנו מממשים אותם באמצעות הוואטסאפ. הבעיה היא שהתאהבתי בו (הוא מאוד אוהב את הראש שלי ואת המראה שלי, אז לא מאוהב וזה בסדר גמור. כך הרי הצהיר בשיחתנו הראשונה - שלא יהיה כאן סיפור של מאהבים). אני מאוד אובססיבית לגביו . בכל הודעה שהוא שולח לי, הלב שלי קופץ כמו ילדה קטנה. אני מסתכלת כל כמה דקות - מתי נראה לאחרונה בוואטסאפ והאם הגיב לדברים ששלחתי לו. יש סיטואציות, שלא אוכל לפרט יתר על המידה, שאני מרגישה בהן שהוא לא ממש "שם עליי" אבל ישר מחליפות אותן, סיטואציות שאני מרגישה שאני הכי הכי עושה לו את זה ואז זה "מכפר" על ה"סרטים" שרצים לי בראש, בסיטואציות שפחות עושות לי טוב בלב. בכל אופן, אני יודעת שלא הייתי צריכה בכלל להיכנס לקשר הזה ו/או לתת לו להתפתח ככה, אבל זה חזק ממני. אין לי כאן שאלה לשאול, אלא רק לשתף ולשמוע את דעתך בנושא. אני רוצה גם לציין שאין בכוונתי "להיגמל" או להפסיק את הקשר הזה איתו למרות שזה במצבים מסוימים, סוג של "עינוי" ללב שלי...(אתמול אפילו לקחתי חצי כדור לוריוון)
תודה על הזמן שהקדשת לקריאת דבריי אלה.