פורום טיפול נפשי

שלום,
יש לי פוביה מתיקנים.
לכן אני תוהה מה יכול להיות מקור הפחד, ההיגיון אומר לי שהם לא מסוכנים אבל התגובה מוכיחה לי משהו אחר לגמרי. אני כל הזמן חרדה, הסיוטים מונעים ממני לישון!
מה כבר יכולה להיות הסיבה לפוביה כל כך הזויה?

נשמע תנאי תמוהה, ביחוד שכל בר דעת בתחום מבין שמרכז הטיפול טמון במערכת יחסים והאמון בין המטפל למטופל תהליך ארוך, ביחוד לאדם שסובל מקשיים כמוני.
אז מה פתאום הדרך היחידה עבורי לקבל טיפול של פעמיים בשבוע אחרי שנתיים, יהיה לעבור לקלינקה ציבורית עם מטפל אחר ? או מעבר לטיפול פרטי.
הרי ההיתי אמור לצפות זאת בתור מטופל שאני אגלה על עצמי מה שלא רציתי לדעת ואבקש טיפול אינטנסיבי יותר ?
וכמובן שלא יכולתי שלא לצאת עם התחושה של כאילו הטיפול של פעמיים שבוע יבוא בא על חשבון אחרים

קשה לי לקבל את ההיגיון שבזה, אני מבין שקופת חולים לא אוהבת לשלם, אבל האבסורד שפגישות של פעמיים בשבוע אינם אומרות בהכרח שקופת חולים במצתבר תשלם יותר על הטיפולים שלי,
ובכלל יכול להיות שפעמיים בשבוע היו רק מאיצים את הטיפול שבין כה וכה נמשך....
ואם מכלילים את זה על כל המערכת בריאות הנפש בישראל, אולי זה היה חוסך למדינה בחיי אדם, כסף באישפוזים וצרכים של מטופלים אחרים שהיו יכולים לקבל את אותו המענה במקום....
ומי מחליט מתי יש הצדקה טיפולית ?
שהמטופל יודע לצעוק יותר, או רק שהוא בחוסר תפקוד ?

עוד יותר מכעיס אותי, שאני קורא באינטרנט באנגלית בפורטלים ופורמים בתחום הפסיכודינמי, ואני מגלה דווקא פגישות של פעמיים בשבוע זה לא בקשה מופרכת, ולמעשה זה די נפוץ בעולם הפסיכודינמי,
ויש הטוענים שפגישות של פעם בשבוע הינם רק לנוחות של קופות החולים/חב' ביטוח, פסיכולוגים, ולא לתהליך הטיפולי כשלעצמו.
וגם כמובן שנשלל ממני לראות את המטפלת שלי פעם נוספת בשבוע אפילו באופן פרטי, או בתעריף מוגבר, אופצייה שההיתי מוכן לה....

אז אני חושב לעצמי בצורה היפותתית שאם ההיתי יודע בתחילת הטיפול מה שאני יודע עכשיו, אולי מלכתחילה הייתי פונה לטיפול פרטי,
אך ברור שלא הייתי יכול לדעת זאת לפני, ובתור חייל קרבי משוחרר טרי מהצבא (כשהתחלתי את הטיפול)
לדעתי אין הרבה שהיו מתחייבים לטיפול פסיכולוגי פרטי ועוד בפעם הראשונה בחייהם, ללא סביבה תומכת, ושהם לא יודעים "בכלל למה הם נכנסים", "ורק בקושי מעיזים להתנסות."

ולדעתי שקופת החולים מאשימה אותי שאם אקבל טיפול של פעמיים בשבוע זה יבוא על חשבון מטופלים אחרים,
זה חוצפה או נבזות, ובגדר הסחת דעת, ותירוץ לכסות על הכשלים והלקויות של המערכת - ומנותק מלהיות הוגן.

נכון אולי הפחד הזה "מתקרת זכוכית" ושאני מתנוון ושהחיים זולגים לי מהידיים הוא השלכה ולא פחד ראציונלי,
וגם להיפגש פעם בשבוע זה אפקטיבי, אבל כרגע זה ההרגשה שלי, שאני הולך איתה יום יום לעבודה ולישון, ומעיקה עליי.
פרט שמצדיק התייחסות....

אני מתנצל על הפוסטהארוך כל כך,
תודה אם החזקתם מעמד עד כה, אני ממש מעריך את זה....
מעניין אותי לשמוע האם עוד מישהו נתקל באטימות כזו של הקופות חולים עם "הרפורמה "החדשה בתחום בריאות הנפש ?
אני מאוד מתוסכל, ולא יכול שלא להרגיש כמו ששמו לי רגל, ואני משלם מחיר על "טעות" שבחרתי לקבל טיפול דרך הרפורמה ולא בצורה פרטית שלא יכולתי לצפות.

והשורה התחתונה בעצם היא שאם אני ארצה טיפול פסיכודינמי פעמיים בשבוע אצטרך להתחיל מחדש, עם מטפל/ת אחר/ה באופן פרטי או בקליניקה ציבורית,
"כאילו שנתיים הלכו לפח"...

שלום אני בחור בן 24, אשר נמצא בטיפול פיסכודינמי פרטי בהסדר של אחת מקופות החולים עם מטפלת איתה אני נפגש פעם בשבוע מידי כשנתיים...
ויש לי חוויה מתסכלת עם קופת חולים שלהרגשתי פשוט שמה רגל"

בכל אופן הצלחתי להתמיד עם הטיפול במשך תקופה שכזאת, אפילו שלא היה פשוט עבורי ועדיין לא, ושבהתחלה ההיתי סקפטי...

וגיליתי על עצמי הרבה בשנתיים הללו...
והגעתי לידי תבונות ומסקנות נפשיות בזכות הליווי שלה, ועבודה פנימית בין המפגשים, אבל תמיד זה היה בצורה עצמאית ולא שהיא "שתלה לי"

היא פחות ממליצה לחפש או להתקבע על איבחונים כאלה ואחרים "שרק באים לתייג" ולא להגדיר את עצמי על פי תוויות כאלו ואחרות...
אבל שזה היא חשוב שלי לי כחלק מהתהליך רק אז היא חשפה את ההאבחנה שלה תמיד בעדינות
אבל יותר היא הכוווינה אותי יותר לגלות בעצמי, או שזרמה איתי כשניסתי לעבוד על האינטואיצייה שלי.
בכל אופן ההיתי מעלה השערות ותובנות
והיא בד"כ והייתה מסכימה איתי או, "שלא שוללת שזה כיוון אפשרי"

תובנות כמו: שאני סובל מפוסט טראומה מורכבת מהילדות מגיל מאוד מוקדם, עקב גדילה בבית עם הורים עם הפרעה נרקיסיסטית, או עם קווי אישיות כאלו, שהותירו בי צלקת עמוקה...
שנים של גימגום שלא ידעתי לקשר מאיפה הגיע ועד כמה הוא ריגשי, ואותו דבר לגבי אכילה ריגישית ועודף משקל מהילדות, דימוי עצמי נמוך, ושנאה עצמית, "תחושה של להיות פגום מהשורש"
פחד מאינטמיות וקושי בלתת אמון כלפי נשים ובני אדם בכלל, חרדה חברתית, קושי בליצור קשר עין, ריקנות וחוסר משמעות, דיאסוסיאצייה, יחסי אהבה ושנאה עם התבודדות, פחד מדחייה וביקורת,
קווי אישיות סכיזואידים, עצמאיות יתר והימענות מתלותיות, בושה רעילה, מחשבות פנטסטיות על מוות, וקצת מחשבות אובדניות על קצה המזלג, (לא שאף פעם ההיתי קרוב - אך לולא - הטיפול מי יודע מה היה קורה) וכו'....
ואפשר גם לציין שלא ההיתי בזוגיות מימיי, חשק מיני מאוד נמוך, ולא "קובנציונלי שגם כמובן השפיע על הדימוי העצמי שלי"...
אי אפשר להכחיש שאלו פוגעים ברמת חיים, ותיפקוד, ובבריאות הנפשית שלי.
ולעיתים הטיפול הביא למודעות אך החמיר את הכל, שלב נורמלי בטיפוך שאני מקבל

ואבל הסיבה שאני מלאה אותכם בכל זה, כיוון שרציתי לשמוע את חוות דעתכם, עצות ואולי חצי נחמה אם מישהו חווה חוויה דומה לגבי ההמשך -

עלתה לי תהייה במהלך הטיפול שהעזתי לבטא רק בשבועות האחרונים, והיא האם בכלל פגישה של פעם בשבוע יכולה להספיק כדי "לעבוד על" וליצור אינטימיות בטיפול, ובוודאי ביחוד שזה אחד מהקשיים שאיתם אני מנסה להתמודד,
ובכלל איך והאם ניתן לעשות עבודה משמעותית על טראומה כה עמוקה שמתעוררת לי מחדש מידי יום ויום, (אני עדיין חי אצל ההורים ואף עובד איתם באינטנסיביות בעסק משפחתי - בעצם עם אות האנשים אשר גרמו לי לטראומה)
ואיך אפשר לחקור לעומק נושאים שההיתי רוצה לדבר עליהם ואני לא מספיק במשבצת של פעם בשבוע....

אמרתי למטפלת שלי שמרגיש לי שיצרתי לעצמי בצורה אבסורדית "איזור נוחות חדש" של לבוא פעם בשבוע לדבר עם נושאים שהכנתי מראש וכמעט לא להצליח ליצור קשר עין עם המטפלת שלי, מרוב בושה (עוד אחד מהקשיים שלי)
"ובעצם פשוט להקיא את הבעיות שלי לחלל האוויר" ...
ואולי פעם בשבוע זה במסגרת "תקרת זכוכית" להתקדמות עבורי שאולי שאני לא אצליח לשבור את התקרה שבכלל מנוונת אותי ולא רק תוקעת....

המטפלת שלי שלמדתי כן להעריך ולהוקיר תודה, ולהתמסר לטיפול - (שמראש ללכת לטיפול עבורי לא היה מובן לי מאליו, ובטח לא לרכוש אמון לאף אחד או ביחוד לאישה לאחר הילדות עם אמא שלי)
היא הציעה (או יותר נכון דובבה אותי) שאולי אני מתכוון שההיתי רוצה להיפגש פעמיים בשבוע...
וזה אכן סיקרן אותי והפחיד אותי ביחד ללכת על זה, להודות בזה שאולי אני יותר תלותי ממה שחשבתי ומתיימר, אבל בכל מקרה אמרתי לעצמי אפילו שלא היה לי קל:
"לעזאזל עם זה", מספיק עם המגננות "ולמה לא לנסות לשבור עוד אזור נוחות ? במטרה להתקדם בטיפול"

אז סיכמתי עם המטפלת שזה מה שאני רוצה, וביקשתי ממנה שתנסה לברר ולראות בשבעות הקרובים איך זה מסתדר לה מבחינת שעות ביומן פגישות.
ולתומי ולא חשבתי לעצמי שדווקא קופת החולים "תשים לי רגל."
כמה שבועות אחרי, הפסיכולוגית שלי הצטערה לספר לי שאף על פי שכבר שיצא לה בעבר לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, קופת חולים מטילה "וטו" חד משמעי בגלל הרפורמה החדשה,
ולא מאשרת טיפול של יותר מפעם בשבוע - אפילו לא בצורה פרטית או בתעריף מוגבר !

כי אז זה לא יהיה "אתי" מבחינת ההמחוייבות בין המטפלת - לקופת החולים...
(וזה אולי נאיבי להגיד, אבל עם כבר מדברים על "אתיקה" אז למה לא לתת לבעל/ת המקצוע את שיקול הדעת ?
הרי יש סיבה טובה למה אני נפגש איתה כבר שנתיים בהשתתפות של קופת חולים.)

בכל אופן התאכזבתי קשות מהמערכת ולקבל את הבשורה הזאת, ואני עם תיסכול ומועקה שמלווים אותי מאז...
חשוב להגיד שהכעס שלי הוא לא על המטפלת שרק ניסתה לעזור "אף על פי שאולי היא השלתה אותי", הרי זה לא במזיד, וכמובן שאין לה באמת סיבה לעשות כן, והיא לא ידעה באותו רגע.
והרי וכבר יצא לה לקבל מטופלים פעמיים בשבוע, בעבר...

הכעס של הוא על הקופת חולים ו"הרפורמה"
מרגיש לי כמו ניבזות, בורות, וצרות עין מצד קופת החולים.
ששמות לי רגל

הסיבות שקבילתי מהמטפלת שלי למה הקופה מסרבת, הם בסגנון שקופת חולים רואה את זה בסגנון של:
זה שאני רוצה להיפגש פעמיים שבוע רק כדי "לפתח את עצמי" זה נחמד והכול, (המטפלת שלי: "באמת מאמינה באמת ובתמים שכל אחד צריך"),
אבל מבחינת קופת חולים אין "הצדקה טיפולית לזה", והמצב הנפשי שלי אינו בגדר "חירום", וההיתי צריך לחפש את המענה שלי דרך טיפול פרטי.
ואם ההיתי צריך טיפול חירום שכזה ההיתי צריך לקבל אותו מלכתחילה בקלינקה ציבורית, ולא בקליניקה בהסדר.

ראו בבקשה חלק 2

אני רוצה להתחיל טיפול ואני מקווה שיקבלו אותי. בלי שום קשר אבא שלי חולה מאוד ואימא עצבנית כולם מנסים להוציא עלי את התסכולים בלי שאני רבה להיפך אני מנסה לעזור לאימא כמה שיותר אבל האחיות שלי מתוסכלות גם מזה שאני הולכת לטיפול וגם מהמצב של אבא את כל התסכולים תמיד מוציאים עלי וזה מאוד מעליב אני יושבת ובוכה אני כבר כל כך רוצה להתחיל את הטיפול אבל עד שיקבעו לי תור כואב לי שהמשפחה חושבת עלי דברים לא טובים רק בגלל שאני רוצה טיפול נפשי גם לי קשה עם אבא ואני מבינה את אימא ואת האחיות שלי שכואב להם על אבא אבל זה מעליב שבכוונה הם מחפשים אותי. אני משתדלת לא לענות ולא לריב איתם כואב לי המצב הזה נכון שאני גרה עם ההורים ולא הם אבל הם גם כועסים שאני הולכת לטיפול ומוציאים את התסכולים עלי בגלל אבא שלי במיוחד האחיות שלי המצב של אימא שלי לא כל כך טוב ועצבנית בגלל אבא כמה שאני מנסה לעזור היא מנסה לריב למרות שאני לא עונה לאף אחד אני לא עונה אני יושבת בחדר עד הטיפול מה לעשות? זה כואב ומעליב ובאמת עם זה ככה אני כבר לא יודעת עם באמת כדאי לי להתחיל טיפול הם כל כך לחוצים מזה וגם בגלל אבא הם נגד טיפולים אני פגועה מה עושים?

תודה על המענה המהיר.
זאת בדיוק הבעיה, לשתף את המטפלת!
לא מרגיש לי נוח!
לכן אני דוחה את הנושא ומדברת על דברים ליד.
מרגיש מאוד רע ותקוע, אבל לא מרגישה שיכולה לשתף אותה!

מה עושים?

היי, אני בטיפול פסיכולוגי כחצי שנה. אני מחבבת את המטפל ולמדתי לסמוך עליו, למרות שזה לא היה פשוט לי. במהלך הטיפול עלה נושא של התעללות מינית שחוויתי לפני שנים רבות. אציין, שלא זו הסיבה שהגעתי לטיפול, הגעתי מסיבה שונה והנושא הזה צף במהלך הטיפול. מעולם לא דיברתי על הנושא עם איש בעבר. וזה נושא שלא פשוט לי לשוחח עליו. המטפל רוצה שנמשיך לדון בנושא, הוא משאיר זאת לבחירתי והוא לא לוחץ עליי לעשות זאת. ואני מאוד מתלבטת האם להיכנס לזה או שהזמן עדיין לא מתאים. כי זה מאוד לא נעים לי לדבר על כך. אבל אני משערת שזה נושא שתמיד יהיה לי קשה לשוחח עליו, השאלה היא האם לדחות את הנגיעה בתחום, או לנסות וכן לדבר על זה.
מה דעתך? מודה לך מקרב לך.

יש לי פסיכולוגית כבר שנתיים . לפעמים אנחנו נפגשות פעם בשבוע ולפעמים תדירות נמוכה יותר בהתאם לבקשתי . בשבועיים האחרונים נאלצתי לבטל את הפגישות בשל מצב רפואי של ילדי . ציפיתי (ואולי טעיתי) לקבל הודעה בסגנון מה נשמע ? הכל בסדר ? ואת האמת לא קיבלתי .
אני כל כך מאוכזבת אני הרגשתי שבנינו יחד מערכת יחסים תומכת , כתף להישען עליה . וכאילו אני מרגישה שזה התאים לה שבטלתי את הפגישות .. מה שנותן לי להרגיש שכנראה בזבזתי את זמנה בפגישות שלנו .
אני כל כך נעלבת ואני באמת תוהה אולי אני מגזימה ? למרות ששוב בהרגשה שלי ציפיתי ממנה להתעניינות .
האם אני מגזימה ?

בוקר טוב.
משהו עוצר, משהו סוגר בטיפול.
לא מצליחה כבר 3 שבועות להגיד משהו למטפלת. כל הזמן מדברת על יד. היא מאוד משתדלת אבל אני לא מצליחה!
גם לא נוח לי לבכות בנוכחותה!
היא כאילו מושיטה לי יד, אבל משהו בכל זאת נסגר!
והיא כל הזמן מסתכלת על השעון!
לא יודעת אם כדאי להעיר על כך.
בקיצור מתסכל!

תודה על המענה,
אך לצערי אין באפשרותי כרגע לפנות לטיפול פסיכולוגי/פסיכיאטרי. אני נמצאת כרגע מחוץ לארץ ואין לי ביטוח רפואי שיכסה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי, אך אם זאת אני נואשת לעזרה כלשהי.
אני לא מצליחה לתפקד כראוי, אני לא מצליחה להניע את עצמי לצאת לעבוד(למרות שאני מאוד רוצה וגם חייבת). קשה לי לטפל בצרכים בסיסיים כמו מקלחת, עצם המחשבה על יציאה מהבית מעייפת אותי(למרות הרצון).
האם יש עוד דרכים שיעזרו לי במצבי?

בוקר טוב,
אשמח לסיוע בשאלה מתי להעביר את בננו מסגרת.
הוא בן שנתיים ושלושה חודשים, ונמצא בגן בקיבוץ עם אותם הילדים מגיל שנה.
החלטנו להעביר אותו למסגרת החינוכית בקיבוץ הסמוך כיוון שהסבים שלו גרים שם ואיכות החינוך היא זהה.
שאלתי היא מהו לדעתך התזמון הנכון להעבירו? מוקדם ככל האפשר, או אולי בכיתה א' כאשר ממילא המסגרת משתנה משמעותית וכבר ניתן להסביר לו יותר טוב?
אני רוצה כמובן להקל עליו ככל האפשר את הפרידה מהילדים והצוות שהוא כבר מכיר...

בוקר טוב,
אני לא יודעת מה קורה איתי!
אני צריכה להתחיל לעבוד, אבל אני לא הולכת.
אני לא מצליחה להניע את עצמי לצאת מהבית ולהתחיל לעבוד, אבל זה לא רק זה אני פשוט לא מצליחה להניע את עצמי לעשות כלום!
גם דבר פשוט כמו לבשל, להתקלח או לצאת לסופר.
מה לדעתך הסיבה, ממה זה יכול לנבוע?
תודה מראש

היי אני בזוגיות עם מישהי מדהימה, מרגיש שהיא החצי השני שלי והכל פשוט מושלם. יש רק בעיה אחת. יש לי משיכה ליחסי שליטה (אני אוהב להישלט), לא יודע להסביר את זה, לא יודע להגיד למה או מאיפה וכו' (אוהב בעיקר להיקשר) אבל זה המצב. דיברתי על זה עם זוגתי ומסיבות לגיטימיות לחלוטין היא אמרה שזה קו אדום מבחינתה (בבקשה בואו לא נתעקב על זה, זה המצב וזהו). עכשיו אני בתהייה עם עצמי עד כמה צריך להיות לזה משקל בהחלטה אם להתחתן איתה. מצד אחד זה מרגיש לי מטופש לחלוטין להרוס את הכל רק בגלל השטות הזאת, מצד שני יש בזה משהו מפחיד. מיניות זה חלק קריטי בזוגיות ומפחיד אותי שזה יהווה מחסום קריטי, משהו שיכול להרוס לנו בעתיד ברמה קריטית. מעולם לא התנסיתי בסקס שלא היה מעורב באווירה של שליטה ככה שאני לא יכול לדעת איך יהיה לי סקס ''רגיל'' ועד כמה המחסור בשליטה יהיה באמת אישיו.
חשוב לציין שני דברים חשובים: א. אנחנו דתיים ולכן אי אפשר לנסות ולראות איך זה הולך לנו
ב. אני נמשך אליה ממש, בלי שיש שם איזה שהוא צד של שליטה
אשמח ממש לעצות בעניין הזה. זה מטריף אותי.
תודה רבה

מה עושים באותו זמן באותו רגע שנתקפים בהתקף חרדות ולחצים? איך נרגעים באותו רגע?
בברכה,
דורין

ערב טוב
אני ובן זוגי גרים כשנה ביחד אחרי כמה פעמים שנפרד ממני בטענות שונות ..הפעם הזאת היא הכי ארוכה כשנה..אנחנו גרים ביחד עם הילדים שלי..בתחילה הכל היה כמו חלום שיתגשם הגבר של חיי חזר אליי והפעם בלי חרטות..אבל כמעט כל יום מריבות שבאות מיוזמתו ..כל דבר מכעיס אותו..האדישות שלי..אי חינוך שנתתי לילדים..מרגיש שאני כמו מקפיא שלא מביעה שום רגש..רציתי לציין שקשה לי להביע רגשות אבל אני מביעה אותם בצורות שונות..אם הוא אומר לי שאוהב אותי אני אומרת לו שגם אני..דואגת לו כל הזמן..מצד שני הוא לא תומך כלכלית אני משלמת את החשבונות את השכירות קניות נסיעות אפילו לא נוהגת באוטו שלו..את האוטו שלי הוא מנסה למכור בטענה ששתי מכוניות אלו הוצאות גדולות ..קניתי את האוטו בעידוד שלו ועכשיו לא נוהגת בכלל והוא נוהג באוטו שלו..הוא לא מדבר איתי כחודשיים..אני יודעת שהוא מצפה שאפנה אליו..אבל כל הויכוחים נובעים ממנו שום דבר לא משביע אותו..הוא אומר שזה ביקורת בונה..אבל איזה בונה שזה לעיתים תכופות..כל הפעמים שהוא עזב ורב איתי לפני חשבתי שזה תרוץ טוב לעזוב אותי אבל אני חושבת שאולי זה האופי שלו.
אני כבר לא יודעת מה לעשות..חודשיים רצוף בלימשיחה בלי חיבוק כמו שני זרים ועל מה?על כלום..לא אשכח את כל הפעמים שהשאיר אותי בוכה שעזב אותי ..לא יודעת..אשמח לקבל את הצעתכם

שלום אני בת 22 יש לי הפרעות של קשב וריכוז ולקויות למידה.
אני התחלתי ללמוד באקדמיה ואני לא מוצאת את עצמי ואני מוצפת בפחד וחרדה .חשוב לציין שמעולם לא צברתי הצלחות ואולי זאת הסיבה ללחץ ופחד.
בלילות מגיעות לי כל מיני מחשבות רעות אל עצמי אני. לפעמיים יכולה לתת לעצמי מכות בראש מרוב כעס ותסכול אל מי שאני. ובנוסף היתי רוצה לשאול אני סובלת מחרדות ויש לי עדיין אובייקט מעבר ולא נגמלתי מלמצוץ אצבע . ממה כל זה נובע מה אני יכולה לעשות כדי שזה יעלם והאם כל זה בכלל נובע מחוסר ביטחון
תודה רבה