פורום טיפול נפשי

שלום,
תודה על המענה, למה כוונתך בבעיה בתקשורת ?

שלום רב.
אני בן 28 מחפש עבודה. מצאתי את מה שראיתי לנכון לעבוד בו. מה שקרה הוא שהלכתי לראיון והתקבלתי. אבל הקשבתי לאנשים במקום להקשיב ללב שלי. מה שקרה העבודה היא בפתח תקווה ואני גר בחולון וכולם כולל אבי אמרו לי לא ללכת על זה בגלל המרחק. בדיעבד אני מאוד מתחרט על זה כי כבר לא מוכנים לקבל אותי. עבר שבוע מאז ואני בבית ללא עבודה ועצוב ובוכה.

נשוי 16 שנים,
התחתנתי בשידוך בגיל 27 עם בת29
התאהבתי ברעיון שבחורה איתי ושמתחתנים...
תוך חודשיים כבר היינו נשואים ...
נולדו לנו 5 ילדים מדהימים והם הסיבה לקיום הקשר הזוגי...מאז אני מתחזק את הנישואים...
בגיל 43 אני מסתכל במראה ושונא את הטיפש שאפילו לא נתן זמן הגיוני להתאמה של אופי ויכולת רגשית וכיום אין לו אשה לאהוב ....
רק שותפה...
כעת הוא כבר לא מעוניין לאהוב רק דרך המוח... הלב שלו זועק די לשקר....

שלום..
אני לסבית,
זה מאוד מפריע לי.
אני מרגישה כמו גבר במשיכה שלי לנשים מבוגרות נשואות.
אני רוצה להיות סטרייטית להימשך לגברים
אני לא מצליחה להתגרות מגברים או להתאהב בהם ובאישה כן.

יש אפשרות לשנות את הנטיה המינית שלי?
בטיפול מסויים?

תודה.

שלום,
שנים של תהייה האם אני בגבולות הנורמה, הובילו אותי לחיפוש אחר תשובות.
מאז שאני זוכרת את עצמי אני מרגישה שונות ביחס לחברה.
תמיד הייתי מוקפת חברים ולא יכולתי שלא לתהות למה אני כל כך שונה מהם ומה גורם לי לרצות להידמות להם.
במהלך כל חיי חברים ובני משפחה ציינו כל מני התנהגויות שהיו לי שנחשבו משונות: בילדותי אהבתי מאוד ״לנדנד״ את הגוף קדימה אחורה ולנפנף בידיים (כאשר הורי ציינו זאת הפסקתי לעשות זאת בנוכחות אנשים), בתקופת הצבא אחד המפקדים שלי ציין בפני כי אני לא יוצרת קשר עין כאשר אני מנהלת שיחה עם אנשים (מאז אני מאוד מתאמצת ליצור קשר עין למרות שזה גורם לי לתחושה לא נעימה), מאז שאני זוכרת את עצמי לא אהבתי מגע (כאשר נגעים בי, נגיעה עדינה כמו ליטוף מרגיש כאילו מופעל לחץ עצום על האזור) מה שיוצר את התחושה של אדם קר בעייני זרים.
הייתי רוצה לדעת האם לדעתך יש איזושהי בעיה, באיזה קטגוריה אני נכללת נורמה או שונות?

צהריים טובים ליטל

לאחרונה, עשיתי פעולה מסוימת בתחום העיסוק שלי, צעד שהייתי סבור שיוביל אותי למקום אחר, טוב יותר ומקדם. מסתבר ששיקול הדעת בקבלת ההחלטה, לא היה נכון ומוטעה,
וזה בלשון המעטה. את ההשלכות אני משלם כבר כמה חודשים.
אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה.
בנוסף, אנשים שהיו שותפים איתי בהחלטה, הפרו חלק מההסכם וההתחייבות. גרמו לי להבין שהעסקה הולכת להתממש, אך ברגע אחרון, משכו את ידם. אני נותרתי ללא כלום. עם תחושות קשות.

מאז, אני מרבה להתייסר במחשבות של מה היה אילו, ואם לא הייתי מתחבר אליהם, זה לא היה קורה. למה הייתי כל כך נאיבי וטיפש ולא המשכתי להתייעץ
עם מומחים נוספים והייתי פזיז בהחלטה.
'נדפקתי' מכל כיוון אפשרי והתחושה היא שאני אבוד.
שלא ניתן לסמוך יותר על שיקול הדעת שלי ושל אחרים ושהעולם הזה גדול עלי.
דאגות לגבי העתיד שלי, כמעט בכל היבט. שכן להחלטה השפעה מכרעת ונרחבת.
יש לציין, שבזמנים שבהם חרטה, חוסר אונים, כישלון, החמצה ותסכול מתגברים, המחשבות שעולות לי בראש גרועות אף יותר.

כיצד אוכל לסייע לעצמי?

אישתי מטופלת תקופה על יד פסיכולוג קליני, מושג העברה נלקח אצלה באופן קיצוני. (אישתי לא יודעת שאני יודע)
יחסינו מאז תחילת הטיפול כמעט ולא מתקיימים, היא מסוגרת, קרירה, לא משתפת.
כל ניסיון שלי לשבור את הקרח לא עזרו, והיו הרבה ניסיונות של ערבים רומנטיים, מתנות, מחוות, פינוקים וכו".
אישתי לא מוכנה לדבר על היחסים בינינו וכרגע טוענת שהיא פשוט לא מסוגלת, גם רעיון של טיפול זוגי לא בא בחשבון מבחינת.

גם נושא פרידה דובר, אך לא בא בחשבון מצד שנינו כרגע.

שאלותי:
1. מה הכי נכון לעשות במצב שנקלענו אליו ?
2. האם כדאי להתייעץ עם המטפל שלה ולשקף לו מה קורה בבית ?
3. האם לדבר על אישתי בגלוי שאני חושב שהיא מאוהבת במטפל שלה ? האם זה יהיה נכון ? מה הנזק ?

תודה.

הייתי בעבר בטיפול של כשנה בעקבות חרדות קשות מאוד. לאחר שלא הצלחתי לעמוד כלכלית בתשלום החלטתי להפסיק את הטיפול
לאחרונה חזרתי אל אותה הפסיכולוגית. נפגשנו פעם אחת וסיכמנו שאחזור לטיפול.
סיפרתי לה שירדתי במינון של התרופות בחצי כי חשבתי להפסיק אבל זה במעקב של רופא וכרגע לא סגור עדיין.
היא ביקשה שאתן יום ושעה וקבועים והסברתי שאני לא יכול בגלל העבודה ולכן נצטרך לקבוע בהתאם לימים הפנויים אצלה.
שבוע לאחר מכן בקישתי לקבוע פגישה והיא השיבה בהודעה שאינה מעוניינת לטפל בי יותר
בגלל שאני לא בא ביום קבוע
בגלל שהעזתי לחפוץ בלחיות ללא תרופות והתחלתי הפחתה מבוקרת במעקב רופא
טענה שאני בוחר את הפסיכיאטר לפי המחיר ולא לפי המקצועיות

היא סירבה שאתקשר אליה. התחננתי והסברתי שאעשה הכל כדי לקבוע יום ושעה ושהיא לאיכולה לנטוש אותי כי אני אתרסק.

באכזריות בלתי נתפסת היא ענתה לי בהודעה "סוף דיאלוג."

מאז אני מרגיש בתהום. אני לא אעמוד בחשיפה עמוקה של הנפש שלי כמו שעשיתי אצלה.
לא מרגיש שיהיה מי שיעזור לי.
מרגיש כאילו מישהו בעט לי בנפש בכל הכוח וברח.
כמה רוע צריך להיות באדם ובאיש מקצוע בפרט בכדי לפעול ככה?
איך ממשיכים מכאן בכלל...

סבתא שלי חולה במחלה קשה. האווירה בבית לא כל כך נעימה כל פעם שאני נוסעת לבקר את סבתא אני חוזרת עם מצב רוח ירוד קשה לי לראות את סבתא שלי במצב כזה וגם קשה לי לחוות את האווירה בבית. אני מחפשת כלים מעשיים דרך פסיכולוגיה כיצד ניתן לחזור למצב רוח טוב במצבים כאלה ולהתגבר על דיכאון ממחלתה של סבתא שלי.

שלום.אני אספר את הסיפור שלי בקצרה.
אני לומד הנדסת ביוטכנולוגיה משחכתי את התואר ל5 שנים ונשאר לי עוד סמסטר. החל מסוף השנה השניה התחלתי לשאול את עצמי מה המטרה בכל הדברים שמלמדים אותי, למה מלמדים אותי כמו רובוט ולא מלמדים אותי איך ליישם את הדברים אהלו בחיים האמיתיים אבל לא פרשתי כי הרגשתי שלא התנסתי מספיק כדי לפרוש וכי יש לי איזשהו נושא מחקר שהייתי רוצה לחקור.במהלך הלימודים די הסתגרתי עם עצמי הזנחתי את המשפחה את הבריאות וכל מה שהייתי עושה לפני הלימודים ועם הזמן התחושה של מה אני עושה פה ולמה המערכת הזו לא באמת מלמדת אותי כלום הלכה וגדלה .לצערי מי שהיתיעצתי איתו באותה תקופה לרב היו משפחה שכמובן כל פעם אמרה תסיים את התואר ואז תעשה מה שאתה רוצה. סחבתי את התחושה הזו עד עכשיו ועכשיו אני בסמסטר האחרון שלי. בשנה הזו קרו לי מספר דברים שהם: אני צריך לעבור ניתוח בברך ,לעשות טיפול שיניים שהזנחתי שיכול לעלות הרבה כסף, אישרו לי לעבוד על הנושא מחקר שרציתי לחקור ושהיה הסיבה שנשארתי בתואר אבל אני מרגיש שאני נשאב לדיכאונות ואין לי מוטיבציה לטפל באף אחד מהדברים האלו כי אני כל הזמן במחשבות של איך ננתי לעצמי לבזבז 4 שנים מהחיים שלי ולא למדתי כלום אלא עשיתי מה שאחרים אומרים ומה יהיה אחרי שאסיים. כרגע אני מרגיש שיש לי הרבה כעס על המערכת האוניברסיטאית ועל המשפחה ובאיזשהו מקום אני רוצה לצאת מהלימודים או לעשות הפסקה כדי להוכיח שאני מחליט על עצמי. כמו כן, השנה הזו די חופשית אבל בגלל שאני נמצא במערכת הזו זה מרגיש שזה מהווה איזשהו מחסום פסיכולוגי לטפל בבעיות שלי.
אני שוקל לעשות הפסקה של סמסטר כדי לסדר את הדברים אבל באיזשהו מקום אני מפחד ששנה הבא זאת תיהיה השנה השישית שלי בתואר ושאולי עדיף לסיים את הסמסטר הזה ואז כבר שנה הבא אני יהיה חופשי ועם אופציות אחרות.
אז אחרי החפריה אשמח מאוד ליעוץ או הכוונה למי אפשר לפנות.
תודה

ערב טוב ליטל


מטופלת אצל פסיכולוגית קלינית מהממת. אני קשורה אליה, אוהבת ומעריכה אותה. הטיפול חשוב לי מאוד, בכל היבט אפשרי! ואני הורסת אותו כל פעם מחדש.

כבר כמה חודשים שאני נכנסת ללופים מתסכלים של תוקפנות/התעללות כלפי המטפלת כולל הרמת קול, ציניות, "חוצפה", אמירות מזלזלות, כולל שימוש בנקודות חולשה ותורפה או פוטנציאליות להכאיב באופן אישי (לצערי, לעתים גם נהנית מזה), ביטול של ערך הטיפול, הסטת המבט ממנה או מבט חודרני ועוד.

לאחרונה, היו כמה שבועות של "רגיעה", שבהם התקרבנו ואפילו קראתי לה משהו שכתבתי עבורה.

הבטחתי לעצמי שיותר זה לא יקרה, וגם הייתה תחושה כזאת, שזה מאחורינו.

(גם כי אנחנו מדברות על זה. המטפלת מגיבה לכך בדרכים שונות והחלטתי שכשאני מרגישה שזה מתחיל, אני אעצור את עצמי או אבקש ממנה שתעזור לי ואז נוכל להבין יותר את המניעים וכו')

פגישה אחרונה זה קרה שוב.

הלוואי, שתסתכל לי בעיניים ותגיד לי שהיא שונאת ומתעבת אותי!!
שתחזיר לי בחזרה.

יש דרך לעצור את הדחף הזה? את התוקפנות? מה גורם לזה שוב ושוב להופיע למרות כל המאמצים שלי להפסיק? שאני נכנסת לזה באמת, זה כמו לעצור סלע ענק שמדרדר לתהום

תודה רבה

יש ימים שיש לי ימים מבאסים ושוקעת במחשבות שליליות שמביאות לדיכאון, במיוחד עם קורה לי משהו לא נעים באותו יום סכל מיני מצבים. עם זה לדוגמא: ריב עם אדם או דברים אחרים. מה ניתן לעשות? איזה פיתרון אני יכולה להתמודד?

היי, אישתי מטופלת מזה כ 10 חודשים ע"י פסיכולוג קליני.
לאחרונה גילית כי מושג "העברה" נלקח אצלה באופן קיצוני מתחילת הטיפול ועד היום.
מטופלת פעם בשבוע, אבל שולחת לו הודעות במשך כל השבוע, עשרות הודעות שחלקן הגדול בעל אופן רומנטי, וכל מיני מחשבות על חיים משותפים, רצון לרצות אותו ולקנות לו מתנות, מדמה אותו לאל, וכל מיני תיאורים של רצון לחצות את הקווים.
אציין כי המטפל אף פעם לא עונה חזרה.
שאלותי:
1. האם זה נורמלי שמטופלת תהיה במצב הזה כל כך הרבה זמן (10 חודשים) מבלי שהמטפל יעצור את זה, או שיעביר אותה מטפל.
2. האם המטפל לא היה צריך לקחת בחשבון שמדובר באישה נשואה + 4 ילדים, הרי ההתאהבות החזקה הזאת בו יש לה השלכה על האנשים סביבה ובראשם אני (אנו כבר חצי שנה לא מתנהלים כזוג.
3. מה אתם מייעצים לי לעשות ? עד עכשיו גילית סבלנות והכלתי את המצב מבלי להעיר לה, ניסיונות בעבר שלי להתקרב ולתמוך בה נתקלו בעוינות מצידה ואף ביקשה ממני לא להתערב לה בטיפול.
האם לכתוב למטפל שלה ולשקף לו מה קורה בבית ?
תודה.
רפי

היי ליטל ,
אני סטודנטית בשנה א לפסיכולוגיה ויש עניין שלא כל כך הבנתי ,
אשמח לעזרתך

מה בין האדם הנוירוטי לחלום ?
כלומר מה דומה במרכיבי אישיותם על פי פרויד

אני בת 39 וסובלת מחרדתיות,חששות,ומחשבות שליליות גם דאגנות יתר בלתי פוסקות. בעקבות כך, איכות החיים שלי טיפה יותר אופטימית כי התחלתי טיפול פסיכולוגי חדש אבל עדיין מחשבות שליליות ודאגות בלתי פוסקות. אפילו המחשבה הכי פשוטה(מה יהיה עם לא יהיה לי מה לעשות באותו יום או מה יהיה עם אני לא ישנה כל הלילה כל הלילה) לפני הרבה זמן ניסיתי טיפול פסיכיאטרי אבל הרגשתי שמיציתי הכדורים התופעות לוואי לא עש לי טוב יש לי גם חרדות מטיפולים פסיכיאטרים. בסוף הפגישה מהטיפול הפסיכולוגי יצאתי יותר אופטימית. ומרגישה שממש בקרוב יהיה בסדר ומושלם כמובן שתוך יומיים הרגשתי שהאופטימיות נעלמה לי... בינתיים זה קצת עובד אבל לא ממש. אני לא מעוניינת להיות תלויה בכדורי הרגעה מכיוון שהרופא משפחה ממשיך לתת לי,אלא ללמד את עצמי להתמודד ולשנות את קו החשיבה לחיובי יותר.האם בינתיים אפשרי עם תתני לי פיתרון על המחשבות השליליות והדאגות יום יום בין הטיפולים? בעצמי?