פורום טיפול נפשי

שלום רב,
בת הזוג שלי מתמודדת מזה מספר שנים עם בעיה - היא מקלפת לעצמה את עור הקרקפת ופוצעת את עצמה. היא עושה זאת למרות שהיא מודעת שהיא פוגעת בעצמה, באופן שדומה לכסיסת ציפורניים. זה מתרחש מספר פעמים ביום (להערכתי - מעל 10 פעמים ביום רגיל) ומתגבר בתקופות של מתח. ההרגל הזה החל לפני כשלוש שנים עקב לחץ גבוה בלימודים. אנחנו מעוניינים לפנות לייעוץ על-מנת לעזור לה להתמודד עם ההרגל הזה. האם יש לפורום המלצות םאיזה טיפול לפנות?
תודה מראש

עברתי לפני המון שנים טרואמה באשפוז והרבה שנים אני מטופלת דווקא בקופת חולים ולא במקום כמו בתי חולים וכו ואני מקבלת תרופות,אבל שאני רבה עם אחי או ההורים שלי או עם דודים שלי ומזכירים לי את האשפוז והטראומה שעברתי אני נכנסת עוד יותר לעצבים ועונה בצורה לא יפה רק בגלל הטראומה שעברתי זה עושה לי דפיקות לב של עצבים ואני עונה יותר. במילים לא פיזית חס וחלילה ולא בקללות אלא במילים. קשה לי להירגע באותו רגע וזה ממשיך לריב סוער. לא משנה מי מהמשפחה מזכיר לי את זה.בנוסף אחר כך אני נכנסת לדיכאון למה עניתי להם בכלל ורוצה לחזור לעצמי אחרי שאני נרגעת אבל בגלל זה שאני עונה להם קשה לי להשתלט ולא לענות בכעס. אני לא עובדת כרגע אין לי תעסוקה אני מחפשת תעסוקה גם המזג האוויר משפיע ואני הרבה בבית אני גרה עם ההורים ורציתי לשאול מה אני יכולה לעשות כדי לקום רגועה בבוקר עם תעסוקה מה לעשות כדי שיהיה לי קל לקום גם בלי עבודה כרגע או התנדבות כי כרגע אני לא מעוניינת עברתי גם משבר בזמן האחרון בסך הכל אני מטופלת בתרופות בקופת חולים. אני רוצה לצאת מכל הכעס והדיכאון ולחיות חיים אופטימיים ושמחים. איך עושים את זה? אולי בטיפול פסיכולוגי.וגם עם עצמי?

הורים לבת 3 שחיים בפירוד עוד בטרם הלידה
בקשר שבינה לבין האב קיימת אי קביעות
נשמח להמלצות בעניין מטפלים
עדיפות לאיזור השפלה והדרום

***המשך של הפוסט השלישי
# אני מספר על החוויות שלי עם סמים(שהן די מעטות למען האמת) רק בשביל שמי שקורא את כל זה יקבל קצת תמונת מצב על סגנוני,,, או משהו כזה..קשה לי למצוא את המילה המתאימה.
אני לא מספר על כל החוויות האלה סתם כי זה נועז או משהו, או בשביל לנסות לעניין מישהו, רק רוצה לשתף במצבי ובתחומיי עיניין שלי ודברים שעברתי.


....הייתה לי חוויה מאוד טובה במועדון ומאוד נהנתי, רקדתי בבטחון די הרבה, כמו שאף פעם לא רקדתי מול אנשים..
היה אחלה
אבל הסם הזה ספציפית(MDMA) קצת פחות מעניין אותי למען האמת ואני פחות מתחבר אליו[יכול להיות שאולי רק לסוג האנשים שלוקחים אותו]
אני חושב שאני אנסה אותו שוב מתישהו בעתיד, אבל זה ממש לא בוער לי בסופו של דבר.

האמת היא שאני יותר מצפה לנסות שוב פטריות, וגם אסיד, אבל פחות אסיד. רק כשתהיה סיטואציה באמת נחמדה. לא רוצה לקחת סתם.

##ולסיום עם חוויותי האלה. מאז לא לקחתי משהו
וגם דרך אגב, חושב שכדאי לציין, שבמהלך השנתיים האחרונות בערך,גראס התחיל להשפיע עליי בצורה שאני לא אוהב, וגורם לי, לרצות לדבר פחות, אבל גורם למחשבות שלי לרוץ ממש וקשה לי לכבות אותן.
(בניגוד לרוב האנשים שזה דווקא מרגיע אותם וגורם להם ''לכבות'' קצת את הראש והמחשבות.
וזה המשיך ונהיה יותר ויותר ככה.
באיזשהו מובן אני דווקא קצת מרוצה מזה. בגלל שאני לא רוצה אוהב את הסטיגמות של מעשני גראס ומנסה קצת לתנער מהדעות האלה.
אני עדיין מעשן, אבל הרבה פחות, רק בסופשים ממש קצת, לפעמים אפילו פחות.
עדיין אני יחסית נהנה מההשפעה. זה תלוי איפה אני נמצא ואם יש לי מצב רוח. לא באמת מתכוון להפסיק לגמרי בקרוב, אבל בהחלט להפחית יותר.

ועכשיו חזרה לענייני האינטמיים והמיניים........ אני יודע כמובן שאנשים סכיזואידים הם בעלי רצון מועט ביותר למגע עם פרטנר כלשהו.. וגם יש כאלה שבכלל א-מיניים לגמרי!....
###אצלי, זה לא ממש המקרה, יש לי כוונה לשכב עם מישהי כבר הרבה שנים, בערך מאז גיל 14- 15. פשוט המצב הוא, שקשה לי עם אינטמיות עם בנות, ועם כל העניין הזה, האמת שאני מתבייש לחשוף את גופי ואת איבר המין מול מישהי וכל זה, זה פשוט משהו אחר, קשה לי להסביר בדיוק.
אני לא מתבייש באמת מעצמי, או מהגוף שלי.
פשוט קשה לי להגיע למצב אינטימי עם מישהי

#### וככה אני נשאר כבר כמה זמן, אמנם אני פחות מתקשה בזה מאשר פעם, אבל עדיין לא מספיק. אני כבר חושב שאם תהיה לי הזדמנות נוספת עם מישהי בפעם הבאה, אני מרגיש שאני אנצל אותך ואפעל נכון לשם שינוי.
(בשנה האחרונה לצערי כל ההזדמנויות שהיו לי עם בנות פעם, די נפסקו לחלוטין)
אני כבר בן 22 ועדיין בתול, וזה נורא מתסכל אותי, אני מרגיש ממש נואש כבר בנושא, ואני פשוט יודע שאחרי שאני אשכב עם משהי זה ללא ספק יעזור לי מאוד ויעודד אותי בחיים בכללי. אני בעקרון מרגיש כמו מישהו שהוא לא חלק מהחברה.מישהו יוצא דופן(לרעה)
אני גם תמיד מתלבט עם לספר על זה לבחורה לפני כן או רק לאחר מכן.. יש כאלה שזה ימשוך אותן, ויש כאלה שזה כנראה די יתריע אותן, בגלל שזה די מוזר כנראה לבחורה מנוסת לשכב עם מישהו בפעם הראשונה שלו.... אבל בעיקרון הנושא הזה ספציפית, פחות מדאיג אותי.

@@בחודשיים האחרונים אני התחלתי להיכנס לטינדר, ושם לא קרה יותר מדי חוץ מבערך 5 בנות שהתחילה איזו שיחה איתן בצ'אט, שבאיזה שלב הן פשוט הפסיקו לענות לי.
וגם נרשמתי למין אתר ישראלי מוכר של סטוצים וכו'. גם שם לא קרה יותר מדי חוץ מכמה שיחות שנפסקו באיזה שלב, ומסתבר שיש שם גם נערות ליווי שכאלה בתשלום.. # זו הפעם הראשונה ששקלתי ללכת באמת לנערת ליווי ולעשות סקס איתה למשך כמה דקות רק בשביל לסיים עם זה, ואני משוכנע שזה יהיה לי דווקא חוויה נחמדה. אבל אני פשוט יודע שיהיה לי קשה מאוד לחיות עם העובדה שהסקס הראשון שלי היה עם סתם זונה.
###אאאבל האמת היא שאני כבר בערך 8 שנים די נמשך לנשים מבוגרות ממני(מגיל 30 ועד 60 אפילו) משהו בהן ממש עושה לי את זה(הבטחון והניסיון שלהן גם, והחזה והישבן המפותח של רובן לפחות....)
ואני יודע שבעזרת זונה אני אוכל לממש את הפנטזיה הזאת ולהיפגש עם מישהי מבוגרת(המחשבה על זה ממש מפתה אותי) ואני כבר מרגיש שאם אני לא אעשה סקס בחצי שנה הקרובה. אז אני אלך לזונה ואסיים עם זה(לטובה, וגם לרעה)

אני ממש בספק אם מישהו יקרא את כל מה שכתבתי כאן באתר.. ואם כן אני מבקש שתציינו בתשובה שלכם.
אני רוצה לשמוע את חוות דעתכם(בין אם אתם חושבים שאני אוהב אותן או לא, זה לא משנה) אני רוצה שתכתבו לי עצות. או מידע נוסף על הפרעת אישיות סכיזואידית. וכו'
או שמה, בכלל רק ליטל פלג יכולה לכתוב כאן תשובות....(??) אז זה לא ממש רלוונטי
זאת אמרת, אני ממש אשמח לקרוא תשובה מליטל פלג.
האם אתם מכירים פסיכולוגים/יאטרים שיש להם מידע על SPD?
או כאלה שמתמחים בזה בארץ.... שיוכלו לעזור לי.
אני כותב כאן רק בגלל שאני לא יודע למי לפנות באמת בנושא ומחפש עזרה והכוונה.

תודה רבה. אפשר גם לכתוב לי באימייל, אפשר לבקש ממני כאן, ואני אתן את הכתובת.

שלום ,
כשהייתי בתיכון עברתי חוויה טראומתית בכיתה מאוד תחרותית עם ילד שחיפש להציק לי בצורה קיצונית ויום יומית מול כולם. למרות שידעתי להגן על עצמי ולשחק שאני חזקה, זה השאיר בי צלקת עד היום אחרי עשור, לא אוהבת להיתקל בבני כיתתי שניתקתי איתם כל קשר אחרי תיכון. אני מרגישה שאין לי בסיס להישען עליו, תקופה חשובה שהייתה צריכה לבנות אותי הייתי רוצה למחוק אותה מהזכרונות שלי , זה נותן לי להרגיש חוסר יציבות ואובדן. נשארתי עם דימוי עצמי נמוך, חרדה חברתית וקושי חברתי שאני מתמודדת איתם יום יום בסבל רב. היום אני סטודנטית ומאוד קשה לי לחזור למסגרת כזו, שוב מרגישה פחד וחוסר שליטה חברתית ותסכול. אני יכולה להיות מאושרת אין סיבה שלא... רק אנ? איני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי בתקופה הקרובה מפחד לפתוח דפים ישנים וכואבים זה דורש ממני הרבה אנרגיה ועוצר אותי.
תודה מראש

האם תוכלי להפנות אותי לאיזשהו קישור באינטרנט או בכלל האם ידוע לך על הרצאות בתחום הדיכאון והחרדה של טיפול קונבנציונאלי או טיפול בכלל בדיכאון וחרדות? אני ממש אשמח ותתקבל באהבה גדולה.
תודה

הי כשדברים לא עובדים כמו שאני רוצה או כשאני לא מרוצה מעצמי אני יוצאת מדעתי, יש בי כעס מטורף שיוצא מתוך תסכול מאוד עמוק ומתחושת כישלון שאני לא יכולה לסבול. לאחרונה הכעס איבד שליטה ואני ממש מאבדת את זה - זורקת דברים, מכה את עצמי, מוציאה הכל על הבן זוג שלי, פוגעת בו וכו.באותו הרגע אני מרגישה שחייבת לפרוק הכל, לשבור את הכלים כדי להרגע. אני מנסה לשלוט בעצמי ונכשלת וזה עוד יותר מתסכל וממשיך הגלגל הזה.
זה היה לי בעבר, הייתי בטיפול משולב וזה נרגע יחסית לתקופה די ארוכה. אני לא ממש רוצה לחזור לטיפול שוב כי אני חייבת להצליח לחזור לעצמי לבד. אם אני לא יצליח זה יהיה עוד כישלון מבחינתי שאני לא מסוגלת לעמוד בו.
למה זה קורה שוב? איך מחזירים את השליטה חזרה?
תודה על המענה

אני מתלבטת עכשיו אם לבלוע את כל החבילה של האקמול פוקוס שקניתי אתמול. כבר כמה זמן שאני חושבת על להתאבד כי אני לא מצליחה לחשוב על להישאר פה עוד הרבה זמן. כל פעם אני מחליטה לחיות לפחות עוד קצת כי יש עוד כמה דברים שמחזיקים אותי פה. אבל אחרי מעט זמן אני שוב שואלת את עצמי אם אולי עכשיו זה הזמן כי הריקנות והשיעמום מעיקים עלי ואני לא מצליחה להבין למה, כי אלו רק ריקנות ושיעמום. למרות זאת הם מעיקים יותר מהאשמה, והמבוכה שאני מרגישה רק באופן מעורפל אבל לפעמים סתם בלי סיבה. אני יודעת שאני לא מכירה שום דרך לפתור את זה ולמרות שקשה לי להאמין שמישהו אחר יכול לעזור אני חושבת לפעמים ללכת לטיפול, קצת כמו שאני חושבת על המוות. אבל אני לא רוצה להתחייב.. אני חושבת שאולי אם אני אעבור לגור במקום אחר, לא אצל ההורים, אולי עם שותפים, אז דברים יהיו יותר טובים. הייתי בטוחה בזה אבל כבר קשה לי להאמין שמשהו יכול לעזור.. אבל אני יודעת שאם אתחיל טיפול פה אני אצטרך בינתיים להישאר פה. ולפעמים אני מבינה שכנראה שאני אשאר פה בכל מקרה ואני חייבת לעשות משהו. אבל לבחור מישהו ולהתקשר מפחיד אותי בערך כמו לבלוע את כל החבילה של הכדורים. זה לא שיש הרבה מבחר כי אני צריכה לבחור מישהו באזור שעובד עם הקופת חולים. אבל אולי אני לא אצליח לדבר? ואולי זה פשוט לא יעזור? ומה אומרים כשמתקשרים? ואם אני אבלע את הכדורים אולי אני לא אמות בסוף? ואני רק אהפוך את הכל ליותר גרוע כי אני אגרום לנזק בלתי הפיך לכבד.. ואולי זה פשוט ממש יכאב כשהכבד יקרוס בגלל הפראצטמול ואני בטח אדמם לתוך מערכת העיכול בגלל האספירין?
הייתי רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות כדי שאני לא אצטרך לחשוב בעצמי. חשבתי כמה פעמים לספר למישהו אמר גם זה מפחיד מדי. כי אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שלא יבהל יותר מדי ושלא יספר לאף אחד או יעשה דברים שאני לא אסכים אליהם.
מה אני יכולה לעשות עכשיו?

שלום רב,
אני מחפשת טיפול קבוציתי לשיפור מיומניות חברתיות באזור חיפה / קריות עבור בני , עפ"י המלצת הפסיכאטר שלו.
האם מכירים והיכן ? אשמח לקבל פרטים

איזה טיפולים קונבנציונאלים מתאימים לדיכאון? כל עצה תתקבל באהבה,
אני מודה לך.

מאז שאני ללא בן זוג אני מרגישה חרדה וחשה חוסר בטחון אומללה. אני לא אוהבת את עצמי מאז שאני רווקה ללא בן זוג. אין לי מאז חברים. אין לי בן זוג וקשה לי לבד ללכת למקומות להכיר לא נעים לי עם הלבד הזה, מיואשת. בקושי יוצאת מהבית אין לי חשק לזה במיוחד בשעות הערב... אני זקוקה לעזרה... ניסיתי רסיטל אבל לא בטוח שזה עוזר לי לא יודעת מה לעשות.

שבוע טוב ,

אני מאמינה ומבינה שאי אפשר לעזור לבנאדם שלא רוצה או יכול לעזור לעצמו ,
במקרה שאני רוצה ייעוץ בו , מדובר במישהי שהיא מאוד חכמה ואינטיליגנטית
ומוכשרת אבל גם מאוד לא מחוברת למציאות ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להסביר אותה ומה יש לה .
בעיקר חרדות, פחדים, קנאות על גבול ההרס, חוסר רצון להיות חלק נורמטיבי בלחיות לקום בבוקר ללכת לעבוד , להחזיק את עצמך.
נטייה להיות "חולה" כל פעם שמשהו בחיים שלה לא מסתדר והגוף כנראה מפרש את הנפש החולה ויוצר סימפטומים שבאמת קורים.
קיצר סלט יווני עם הרבה מלח .
מה עושים? איך מדברים?

אשמח לייעוץ עזרה או כל דבר שיעזור לכוון ולהתנהל נכון וכראוי למצב כזה
ומה שכתבתי על קצה המזלג .

תודה

קראתי את הכתבה באתר לגבי שינוי התנהגות של בן הזוג.
כתבתם שאחת הדרכים להתמודד היא להציב גבול תוך הרחבת החופש האישי, ונתתם כמה דוגמאות איך ליישם את זה. רציתי להתייעץ איך ליישם את זה במקרה ספציפי שקורה לי עם בן הזוג ואני לא יודעת איך להתמודד.
הוא הולך פעם בכמה חודשים לטיול שטח של כמה ימים עם חברים.
לפני שנולדה הבת שלנו, אמרתי לו שבזמן ההריון ובערך שנה אחרי שהיא תיוולד אני ממש לא רוצה שהוא ילך לטיולים האלה. הוא באמת עשה זאת תקופה, אבל עכשיו החליט שהוא הולך לטיול כזה, והבת שלנו בת חצי שנה.
זה ממש מעצבן אותי שהוא עושה את זה ופשוט משאיר אותי לבד עם הילדה.
איך במקרה כזה אני יכולה ליישם הצבת גבול? איזו פעולה אני כבר יכולה לנקוט? הרי הוא יכול פשוט ללכת לטיול, אין לי דרך למנוע את זה.
אודה על תשובתך

שלום,
אני מנסה להשיג את מספר נטלפון של ד"ר ענת שושני , הבנתי שהיא מתמחה בילדים ...
אשמח אם מישהו יוכל לעזור לי ...\

תודה רבה !

היי, ברצוני להתייעץ בנוגע לבן הזוג שלי.
בן הזוג שלי מטופל כבר מספר חודשים אצל פסיכולוגית קלינית/היפנוזה, הוא לא משתף אותי כל כך, אבל תמיד היו לו בעיות נפשיות שקשורות לעבר שלו בבית המשפחה שלו. לאורך הזמן בן הזוג שלי נסגר בפני ולא מדבר איתי ולא משתף, אני אפילו מרגישה שהוא נשאב לתוך הטיפול ונהיה בו תלותי מאוד, הוא כל היום מתכתב עם המטפלת שלו, גם בימים שהוא לא הולך הוא פשוט כל היום עסוק בזה. אני מרגישה שהוא נעלם לי ואני הופכת להיות לא רלוונטית עבורו, אפילו בדברים יום יומיים הוא כמעט ולא מדבר או מתייעץ איתי, לפעמים הוא חוזר נסער ומבולבל מהטיפולים (כמובן שהוא לא אומר כלום). ההרגשה שלי שהטיפול הופך להיות אובססיבי, ולצערי אני לא מרגישה שיש כל התקדמות עם מצבו.
אשמח לקבל ייעוץ כיצד לנהוג ? האם לדבר איתו (נסיתי בעבר והוא התחמק באלגנטיות כאילו זה דברים פרטיים) , האם לבקש מימנו להפסיק את הטיפול ? האם לדבר עם המטפלת שלו ? מה לעשות, אשמח לכל עזרה.
האם זה נורמלי שמטופל נקשר או אובססיבי בייחס למטפלת שלו (אני קצת מקנאה). מה עושים ?
תודה.
אשמח להתייחסות גם ממטפלים וגם ממטופלים. שוב תודה.
קורין