פורום טיפול נפשי

קיים גיבוש של חברי קהילת המיסופוניה להעלות את הנושא למודעות ציבורית, כמו גם להתחיל מחקר מעמיק בנושא, על מנת למצוא דרכים יעילות ומגוונות להתמודד עם התופעה. היינו שמחים למצוא מומחה המכיר את הנושא, על מנת לעזור לנו לקדם זאת.
נודה לעזרתכם.

שלום, אני בת 24 ונמצאת בשלב המקדים לחיפוש העצמי וקבלת החלטות הרות גורל כמו בחירת תואר ללמוד (הכיוון הוא מסלול דו חוגי של פסיכולוגיה וחקר המוח אך איני בטוחה), בחירת סגנון חיים שמתאים לי וכדומה. בשלב חשוב זה אני נתקלת בקושי משמעותי ביותר העוצר בעדי מלהגיע מוכנה לתהליך החיפוש העצמי ובכך גם להניב תוצאות ממנו, והוא מתבטא בקושי להאמין בעצמי. יש לי מודעות(אולי לא מלאה) לרצונותיי ,ליכולותיי ועוצמותי, אך איני יודעת לממש אותה . קשה ליישם, להוציא לפועל. אני מוצאת עצמי מייעצת רבות לאנשים הקרובים לי ,ובעצתי אומרת להם כי על מנת להשיג את מטרותיהם, עליהם להתחיל מהבסיס והוא להאמין בעצמם , אך כשזה נוגע אליי איני מסוגלת לבצע שלב בסיסי זה. הטריגר שהניע אותי לפנות בנושא ,הוא ריב טיפשי עם אחותי שהתפתח בעקבות בקשתי ממנה דבר מה, אך היא אינה שמחה לחלוק איתי את כשרונה (בתחום האומנות) וסירבה בתוקף. זה הוביל לויכוח מטופש בו הטחתי בפניה שהיא אגואיסטית משום שאינה חולקת את המתנה שקיבלה והיא הכשרון שלה . בתגובה היא הטיחה בפניי שאינה אשמה שאני לא בורכתי ושאין לי שום כשרון משלי. האמנתי לה, וזו היא הבעיה שלי. אני מנסה לחשוב באיזה כשרונות בורכתי ומוצאת שלדעתי יש לי יכולת הקשבה והכלה גבוהה, מלבד זה בגיל צעיר יותר מימשתי את הכשרון שלי בתחום המחול אך זה פסק לאחר מספר שנים ומה שנותר לי הוא הכשון הלא ממומש בתחום זה, ולבסוף אני מחליטה ששני כשרונותי היחידים אינם שווים כלומר שאיני מבורכת בשום כשרון כלל. החלטה זו נובעת מעצם הכרתי בעבודה שאיני מממשת אותם (מסיבות רבות) ולכן אינם שווים. האמירה הכואבת של אחותי מעלה בי מחשבה שלפעמים היא מרושעת אמיתית אך מיד אני מסבירה לעצמי שהתגובה שלי כזו בגללי ובגלל רגישותי הגבוהה בנושא והיא אינה אשמה. אני אובדת עצות בנושא, מרגישה תקועה ואבודה ושאיני מסוגלת להתקדם בחיי לפני שאלמד להאמין בעצמי אך רק המחשבה על התהליך אותו עליי לעבור, מערערת את רצוני בו. אשמח לעצה מכוונת שהיא מעבר להפניה לייעוץ מעמיק כיוון שלומר לי לפנות לייעוץ זה כמו לומר לי להאמין בעצמי. אני יודעת ורוצה, אך איני מיישמת. תודה מראש.

ביתי מאובחנת סכיזופרנית מטופלת ומאוזנת
לאחרונה החלו אצלה חרדות מכל דבר שהוא חם .מים חמים אוכל חם .
איך ניתן לטפל

שלום וברכה לליטל,

אני פונה אליך בבקשה לעזרה למציאת הטיפול\ייעוץ אשר יתאים לי. מציאת טיפול מתאים זה ממש נושא מורכב! אני ממש מקווה, ואודה לך בלב שלם אם תוכלי לעזור לי! ^_^

אני בן 28, גר בדרום תל-אביב\חולון, לשעבר בעל עסק קטן, עכשיו סטודנט, מתכוון לפנות לעתיד של פעילות כשכיר מסודר ואחראי אחרי שנים של עבודה באורח חיים בוהמי משהו, כעצמאי הנהנה מלוז דינמי וספורדי. אני סובל מהפרעת שינה סירקדית (DSPS) שהפתרון העיקרי לה הוא במשמעת עצמית (כפי שהבהיר לי מומחה שינה).

אני מאד ממוקד בעניין של לפתח את היכולת להיות ממוקד מטרה, להיות מסוגל לקיים סדר יום ובאופן כללי לשפר את רמת הסדר והמשמעת העצמית. זה (ורק זה) מה שחשוב לי לעשות כרגע. בנוסף אני קיבלתי על עצמי עצה על פיה מאד כדאי שאני אמצא מטפל\יועץ אינטליגנטי לפחות כמוני (על פי מבחן מלפני עשור מדובר באיזור IQ 130), ואני מאמין שאוכל לפתח יותר אמון כלפי מטפל ששם דגש על גישות המתבססות על ספרות מקצועית עדכנית ומדעית.

מה דעתך? אשמך לקבל המלצה על מטפל\יועץ\מאמן או אפילו פשוט עצה כללית איך למצוא מה שאני מחפש.

תודה רבה ביותר על הקשב,
מייחל ומקווה לשמוע ממך בקרוב!

בהערכה,
דוד

שלום
הילד שלי בן 13. רצה קיטנת גלישה אבל לא רצה לחזור בהסעות כי צריך להחליף בגדים במלתחות ויש לו פחד מזה.
אירגנו לו שאנחנו נסיע אותו ויחזור עם חבר ומאוד נהנה
השבוע החבר שבר רגל ולא בא לקיטנה ואין לנו איך להחזיר אותו. אמרנו לו שיצטרך לחזור בהסעה ועודדנו אותו.
הוא לא מוכן. למרות שמפסיד ואנחנו מפסידים כסף.
בעלי רוצה לקחת לו את האיפון, לא להרשות חברים, ולא טלויזיה עד שלא ישב איתנו ונראה יחד איך להתמודד עם הפחד.
יש לציין שהוא תמיד מפחד מדברים ולא מנסה אפילו להתמודד עם הקושי. סוג של פינוק.
מה עושים ? האם הדרך של בעלי תעזור ?

זה בעייה להסתכל סרטי אימה לפני
השינה ?

היי ליאת,
אני ממש אובדת עצות ואשמח לעזרתך.
אנחנו 4 אחים גדולים מעל גיל 18..ופרט לקונה כולנו עזבנו את הבית
אמא שלי לאחרונה (כמה שנים אחרונות) פיתחה אובססיבה לכלבים..מאמצת כלבים מטופלת בהם..שזה בגדול בסדר..הבעיה היא שהיא טוענת שהיא מאוהבת בכלבים, אציין ואומר שהכלבים שלה מוזנחים חולים מסריחים ולא מטופחים.. מתעקשת שהכלבים יכנסו לבית (יש להוריי בית קרקע עם גינה ענקית).
יש לה 5 כלבים גדולים פיזית שיושבים בבית מסריחים אותו...היא מדליקה להם מזגן 24 שעות..בקיצור גועל נפש..היא פעילה מאוד בעניין בפייסבוק (לדעתי היט מכורה ללייקים).
אבא שלי לא יכול לסבול את המצב ופה מתחילה הבעיה.
הכלבים יושבים לו על הבגדים הנקיים.. הבית מסריח מהם ולו לא נעים לחזור הביתה וכל שבוע לפני שבת ההורים רבים על זה...ואז אמא שלי אומרת שאם הם יוצאים גם היא יוצאת ולא תהיה שבת..וככה בעצם לנו אין לאן להגיע..כל העולם שלה סובב סביב הכלבים לי ולאחיי יש הרגשה שהכלבים יותר חשובים לה מאיתנו והיא דואגת להגיד גם שהיא מוכנה למות עבורם...
אנחנו כל שבת כמעט מוצאים את עצמנו לבד כי היא לא רוצה לארח שהם בחוץ..בקיצור מצב בלתי נסבל...שמנסים להסביר לה שהם סהכ כלבים ויש להם מלונה ענקית אגב שאבא שלי בנה במיוחד להם והם יכולים להיות שם היא תוקפת ואומרת בית שלי אל תבואו..אני מסתובבת עם הרגשה שאמא שלי אוהבת את הכלבים שלה יותר ממני.
מה לעשות? אני חושבת שהיא צריכה עזרה..הבעיה שהיא בטוחה שאנחנו לא בסדר ולא היא

היי,
אני בחורה בת30, בשנים האחרונות ובעיקר בשנה האחרונה, התנתקתי מחברים זה היה בתהליך ולא בפתאומיות....

מצד אחד, אני יודעת שזה הכרחי וזה משמעותי קשרים חברתיים,
מצד שני, אני כאילו לא מעוניינת, אין לי כוח לזה ואני מרגישה שאני מתקשה לשמר קשר קבוע ומחוייבות, ואין לי חרדה חברתית.
אני מאד חביבה וחברותית ואני עובדת ומתפקדת טוב מאד בעבודה, עובדת.גם עם אנשים ואין לי בעיה. אב בעיקר עם בני גילי לרוב אני מרגישה שונה, כאילו לא נוח לי בחברתם. חברות ילדות כולן בשלב אחר בחיים, זוגיות וילדים ואני לא שם.

לפעמים זה פוגש אותי ומעציב ורק מדגיש כמה משהו דפוק בי....
שלכאורה, לא רואים את זה מבחוץ.

איך אפשר לשנות? הרי שאני גם עצלנית. ומוותרת על זה.
זה לא נראה לי בעייתי.
ברור לי שאין תשובה חד משמעית אבל
אשמח למחשבה שלך...

תודה רבה.

אחותי עם היסטוריה של הפרעות אכילה ונעה בין השמנה להרזייה קיצונית.
שמתי לב שהיא עלתה במשקל. לא בצורה קיצונית, אבל היא יותר שמנה ממה שהיתה לפני חצי שנה. אני לא בטוחה אם כדאי לשאול אותה על זה, מפחדת שאם אשאל זה עשוי להכניס אותה לבלאגן רגשי לא לצורך, ומצד שני, לא רוצה להתעלם מהשינוי שאולי מעיד על קושי. באופן כללי אני לא רואה אצלה שינוי במצברוח, בתקשורת ודווקא חשה שהיא אפילו במצב מאד טוב מבחינה זו. הדבר היחיד ששמתי לב אליו זה שהיא פחות מקפידה על אכילה מסודרת ועל שינה מספקת.

כיצד נכון להתמודד עם המצב?

ערב טוב.
סיימתי טיפול לא מזמן ומרגישה כמו איזה "מכורה" שקשה לה להתנתק.
פה ושם כואב בכל מיני מקומות. אני קמה עם תחושה מוזרה, כאילו משהו חסר.
הרבה פעמים הדמעות עומדות בגרון או שיש תחושה של גוש תקוע ומכאיב בגרון.
מתלבטת אם לקחת את הזמן ולתת לדברים לשקוע ולעבור או אולי לפנות לטיפול חדש.
בתוך תוכי מרגישה שיכולה להתמודד עם התחושות וכו...
אבל מצד שני מרגישה שמשהו חסר.
מצב מבלבל.
מה דעתך?

שלום,
אני רוצה לספר על משהו שקורה לי המון.
אני מרגישה שהראש והגוף אינם מתקשרים, לפעמים זה לטובה ולפעמים זה ממש פוגע בי חברתית.
לפני כמה ימים חיכיתי לרכבת, כאשר הרכבת הגיע עברה בי מחשבה, אפילו צורך ממשי לקפוץ מולה! במקרה אחר כאשר עברתי את הכביש עברה בי המחשבה פשוט לעצור מול הרכב הדוהר! אלו רק שתי דוגמאות למקרים שקראו לי, ואני תוהה האם זה נורמלי?
אך יש גם מקרים אחרים שבהם לא נשקפת סכנה כמו מחשבה על שאלה או תשובה שאני רוצה לציין בפני משהו אבל פיזית לא מצליחה- לדוגמא משהו אמר לי בוקר טוב, אני חושבת על זה אבל בפועל לא עונה או עומדת מול אדם ושואלת שאלה אבל בפועל אני רק עומדת ושותקת.
אני מרגישה שמשהו לא כשורה אבל אני לא יודעת מה זה או שזה נורמלי וכל אחד חווה את זה.
אשמח להכוונה🙏🏻

שוב שלום וסליחה על הפוסט הכפול.
הרגע קראתי פה הודעה שכתוב בה שקשים רגשיים, הפרעות קשב וכו.. עלולים לפגוע בהצלחה בתואר (שיפור ציונים)

מה כולל ה׳׳וכו...׳׳

אני רוצה לעבור בעיה בעיה אפשרית לבדוק אם קיימת ולתקן את המצב במידה ויש צורך.

שלום.
איך אפשר לעלות ציונים בתואר?
זה מתאים לפסיכולוג לבדוק איך אפשר לעזור לי להתקדם לכיוון הזה?

איזה עצות כלליות/ממוקדות תוכלי לתת לי לתחילת הדרך?

תודה :)

להוריי חשוב להיפגש עם משהו דתי שמבין את עולמם, האם אפשר להמליץ לי על משהו כזה?

היי אני בת 23 וכבר תקופה של כמעט שנה עוברת תקופה לא פשוטה. מגיל צעיר אני מוקפת באנשים, בתיכון הייתי מאוד פופולרית על אף שתמיד הייתה בי סוג של ביישנות, עדיין הרבה אנשים התחברו לאומץ המתפרץ שיש בי ואת החשיבה העצמאית שסיגלתי. מאוד אהבתי חברה אבל תמיד הרגשתי שיש בי משהו עצור, שאני פחות מסתמכת על השיחה שאני תורמת אלא יותר ברגש שאני משדרת. בשנה האחרונה של התיכון התחלתי להתנתק מכל הקשרים שהיו לי והתחלתי יותר להיות עם הבן זוג שהיה לי אז באותה תקופה כי הוא היה מאוד שונה באופי משאר החברים. בצבא קיבלתי פעמיים מצטיינת חברתית. רוב השירות הייתי מחוץ לבית. גם אז כל הצלחה שהייתה לי במעגל חברתי הייתי מאוד רגישה לכולם מצד אחד ומצד שני גם מאוד ברת חשיבה עצמאית, אבל לקח לי הרבה זמן להיפתח ולהביא את האנרגיות סביבי בצורה שאני מרגישה נוח להיות בהם עצמי ( כלומר תמיד לפני כל ההיפתחות אני קודם בוחנת את הסביבה שלי בצורה ייסודית ורק אז מרשה לעצמי להיפתח). אחרי הצבא חזרתי לעיר שבה אני גרה היום כמעט ללא שום קשר חברתי מהעבר ולאט לאט הקשרים מהצבא התרופפו. אחרי הצבא חליתי בלב, במהלך המחלה אושפזתי והייתי בשיקום בבית כחודשיים. במהלך התקופה הזאת חטפתי לראשונה התקפי חרדה. אחרי ההחלמה התחלתי לקחת ציפרלקס במשך כשנה, שבמהלכה הייתה לי עוד שנה מחוץ לבית שהייתי בלימודים וגם שם פרחתי מבחינה חברתית. השנה חזרתי לבית הורי, הפסקתי עם הציפרלקס, וחזרו החרדות. הפעם החלטתי שאני מתמודדת לבד. חוויתי דיכאון קשה, לא מאובחן כי סירבתי ללכת לרופא. במהלך הדיכאון מצאתי עבודה כששם חוויתי לראשונה בחיי חוויות חברתיות שליליות מפני שגם ככה במקור שלי אני לא אדם פטפטן שנותה "לשווק" את עצמו לסביבה, הדיכאון גם שיתק אותי. לפני כן הייתי כזאת שחושבת ומכבסת שוב ושוב משפטים קולחים כדי להיות רהוטה ועניינית, והפעם לא הצלחתי לאסוף את עצמי לכדי שיחה אמיתית, תמיד היא הייתה מאולצת שבמהלכה הייתי מאוד לחוצה. מעולם לא הייתי לחוצה משיחה. מעולם לא הכרחתי את עצמי לדבר כשלא רציתי. ופתאום אני מוצאת את עצמי מרגישה לא בנוח כשאני לא מדברת. מרגישה שמהסביבה שלי מצופה שתמיד אדבר ואביע עצמי. בתקופת הדיכאון היו הרבה מקרים שהייתה נוצרת שיחה עם מישהו, ופתאום באמצע השיחה הייתה נתקפת חרדה ולא מצליחה להתרכז, או שאפילו באמצע דיבור שלי בגלל שהוא מאולץ ואני מרגישה שבוחנים אותי אני שוכחת מה מטרת השיחה. והמצב הזה יצר הרבה רגעים מביכים שמבחנתי הם מאוד טראומתיים. היום לאחר מספר חודשים הדיכאון פחת, אך עדיין יש בי תחושה של פישול וכישלון עצמי. מאז החלפתי מקום עבודה ואני מרגישה עם יותר ביטחון עצמי. אך עדיין אני אחוזת פחד משיתוק ובילבול שיפקוד אותי בשיחה עם אנשים. לא מסוגלת להיפגש עם חברים מהצבא והלימודים שזוכרים אותי כריזמתית כי פתאום נהייתי ביישנית או לחוצה. מוצאת את עצמי פתאום מאוד מנסה לרצות את הסביבה שלי מהפחד לדחייה חברתית. האם זוהי חרדה חברתית שנוצרה בגלל חוויות שלא בשליטתי כמו מחלת לב (ששמעתי שזה פוגע גם במערכת העצבים), או חוסר סביבה חברתית? האם זה היה חלק מהאופי שלי שהתפרץ בגלל שינוי אופי המעגלים החברתיים? האם זה נפוץ שבגיל כזה נוצר בעיות של בלבול בשיחה כמו בעיות זיכרון? לעיתים אני מרגישה כאילו חוויתי אירוע מוחי מרוב שהמוח שלי סלט. יש לי עוד שלל תיאוריות כמו הורמונים שהתחילו להשתולל כי התנהגות של חרדות ובלבול מאוד אופייני לנשים. אשמח מאוד לחוות דעת.