הייתה לי תקופה לא קצרה של דיכאון ואובדנות.
עד היום הדברים משפיעים עלי.
עד היום אני דיכאוני.ת ואובדני.ת.
אמנם זה אחרת, כי עכשיו אני אמנם עוסק.ת בצורה מתמדת במוות, בכאב ובסבל אבל אני לא חותך.ת וכאלה..
מצד שני יש לי נטייה לשרוט את עצמי ולנעוץ את הציפורניים עד שיש ממש סימן..
ואני מרעיב.ה את עצמי.
אני מציב.ה לעצמי מטרה שאם אני מצליח.ה ללמוד שעתיים ברצף למבחן בלי לצאת מריכוז יגיע לי לאכול... או אם אני אצליח להיות נחמד.ה לאנשים אני ארשה לעצמי לאכול סלט.. ולפעמים אני מרגיש.ה שסתם לא מגיע לי לאכול ואני צריך.ה ללמוד להתמודד עם רעב, והמחשבות שעוברות לי בראש הן:
את.ה צריך.ה למות
שמן.ה
אם לא תאכל.י אולי לא יראו אותך ותוכל.י למות בלי להרגיש אשמה..
אני שונא.ת אותך.
ואני יודע.ת שזה לא בסדר אבל זה פשוט מרגיש לי כל כך נכון שאני לא רואה לנכון להפסיק..
אני סובל.ת מחרדת מבחנים נוראית.. ואני מאבד.ת כל יכולת לתפקד ולנהוג בהגיון ושיקול דעת.
תקופת מבחנים בשבילי היא תקופה בה כל מה שאני עושה זה ללמוד ללמוד
וללמוד.. אה כן..ולסבול מככ הרבה כאב פיזי מרוב פחד. אני לא מסוגל.ת לישון, לאכול, לחייך, לצחוק, להנות, לצאת מהבית, לדבר או בכלל לתקשר עם אנשים.. השנאה העצמית שלי רק הולכת וגדלה.. הביטחון העצמי שלי יורד עוד יותר מתחת לאדמה, הדימוי העצמי שלי לקח את הרגליים שלו וברח ושמחת החיים שלי נעלמה כבר מזמן כלא הייתה..
חרדה חברתית מ ז ע ז ע ת.
אני מגמגם.ת ומתחיל.ה לרעוד ממש בכל פעם שאני צריך.ה לתקשר עם אנשים, הן בהתכתבות ועוד יותר גרוע במציאות..
אני מתחיל.ה להרגיש חולה והחום שלי עולה.. הכול פשוט בבום אחד מתחיל לכאוב לי ואני מאחל.ת לעצמי להיעלם.
אני מרגיש.ה שהמוח שלי פשוט קורס לתוך עצמו מרוב מחשבות שעוברות בו בכל שניה.
אני מאבד.ת קשר עם המציאות. באמת מאבד.ת קשר.
אני מתנתק.ת...מדברים אלי ואני לא מגיב.ה, אני מתחיל.ה לנסות להגיד משהו ופשוט נשאר.ת בלי קול בוהה ולא מבינ.ה מה אני עושה פה.
לפעמים כל מה שאני עושה באותו רגע פשוט נמחק לי מהמודעות ואני מתחיל.ה לחשוב על דברים לא קשורים ולאבד את מה שעשיתי עד עכשיו..
זה הכי גרוע פנים מול פנים.
אני מתאבן.ת ורועד.ת ולרוב פשוט בורח.ת.
לוקח.ת את עצמי ומתחיל.ה לרוץ.
ואז חושבים שהשתגעתי (הם לא רחוקים מהאמת..)
והאובדנות... היא מרחפת לי מעל הראש.. ואני מצד אחד יודע.ת שאני לא אעשה כלום ומצד שני אני מפחד.ת שהמניעים שלי להישאר בחיים ולא לפגוע בעצמי פשוט לא יספיקו.
אני מפחד.ת מתגובה קיצונית שלי ברגע שבירה.
אני מפחד.ת מעצמי.
אני ככ מתוסכל.ת מאוכזב.ת ומפוחד.ת מזה שאני לא יודע מה קורה לי בראש ומה מניע את התגובות שלי..
מזה שרגע אחד אני יכול.ה להיות בשיא השליטה ושניה אחרי זה לאבד את עצמי ולחיות בחוסר וודאות מוחלט לגבי מה אעשה בשניה הבאה.. האם אפגע בעצמי? האם אשאר קפוא.ה ומפוחד.ת מהשניות שחולפות? האם אעשה את הצעד ואקפוץ או אשתה איזה משהו..?
אני לא יודע.ת מה לעשות עם עצמי..
אני חייב.ת עזרה שאוכל לקבל בצורה ממשית ופיזית.. ובכל פעם ששואלים אם אנני רוצה עזרה אני אומר.ת לא כי אני בחיים לא קיבלתי עזרה ואני לא יודע.ת איזו או מה זה עזרה אמיתית וממשית... ואני סובל.ת..
נ.ב.
אני מטופל.ת אצל פסיכולוגית.. אני לא יודע.ת אם זה ממש עוזר כי כשאני מתמוטט.ת ונשבר.ת ובאמת צריכ.ה 'עזרה' היא לא שם...
בבקשה עזרה
אני לא יודע.ת מה לעשות :'(
