פורום טיפול נפשי

היי ליטל

אני בטיפול המון המון המון זמן. יותר מעשור. בקרוב יותר מ 2 עשורים. בחורה בוגרת, בעלת משפחה, נורמטיבית סה"כ שמתקשה לנתק את הקשר, שחווה עוצמות עזות של חיבור ותסכול נחבא פנימי באותן עוצמות של הבנה כי נוצר משהו משמעותי ועמוק בטיפול ועליי להחזיק זאת בתוכי בגזרות הקיימות של הקשר הטיפולי, ואולי וייתכן אף , כי לולא הקשר הטיפולי לא הייתי מעזה לתת לעצמי מעוף רגשי שכזה.

לצערי אני מתמודדת שבוע אחר שבוע עם צורך עז להמשיך את הקשר והתקשורת עם המטפלת גם לאחר סיום המפגש הטיפולי. התחושה היא שאני רוצה לכתוב לה עד כמה קשה לי, שסיימנו את השעה ויותר הטיפולית אך הדברים מבעבעים בתוכי שאני רוצה עוד ויותר וכי אין בזה דיי.

זה קשה מנשוא. אני נמצאת בחוויה מתמדת של החזקה שבועית שלי את עצמי שזה מה יש ועליי להתאפק עד המפגש הבא בעוד שבוע. מתנחמת שהעומס שאני חווה בעבודה במהלך כל השבוע מסיט את מחשבותיי מה"אין" ומ"העדר" ומודה על כך שהעומס מכריע את הגעגועים. שבחדר מדוברים לפרקים רחוקים. ועם כל מה שכתבתי בחדר אני מבינה שהגעתי לטיפול. לא מרגישה ניכור, אך מאוד נבלמת מהסיטואציה שהיא חדה וברורה ומתפתחת ממה שאביא לחדר.

במובן זה אני חשה כי כשלנו בטיפול. למרות הקשר העמוק והאמיתי שנוצר אני מרגישה עצמי מסתבכת בנפתולי הקשר, ממאנת לסיים, מתוך מחשבה כי אני נותנת לעצמי מתנה יקרת ערךךךך, וזה המודל לפיו היא מתקיימת. שעה וחצי אחת לשבוע. בניגוד לעבר אני פחות עסוקה במקום של המטופלים האחרים ושאני עוד אחת מיני רבים. לצערי אני חשה שאני מבכה את דמות המטפלת שהיא כחלופה לאמא ששם יחסיי עימה סבוכים.
לא יודעת.
מורכב לי מידיי ולמדיי.
תודה ליטל על היכולת לכתוב ולשתף ולהאחז בכך עד הפגישה הבאה. היום קיים בי צורך עז לפנות לגורם חיצוני ולא במייל למטפלת (שאני כן משתמשת לעיתים רחוקות ביותר כשאינני מצליחה לנוע בתוך השוטף של היומיום). תודה.

חלמתי חולם קשה מאוד שאני לא מסוגלת להכיל אותו והוא ממש הפחיד אותי
חלמתי שאיבדנו את דרכנו בכפר ערבי ומישהו חטף את בני הבכור ואת ביתי.
אני מנסה להתקשר למשטרה להזעיק עזרה אבל ללא הצלחה מה גם שאני נמצאת בטראומה וחוסר תפקוד אני זועקת מבפנים ופיזית לא מצליחה לתפקד איכשהו פתאום בחלום הם בבית ואני בשיחה עם הבכור שלי רק בן 8 על מה היה ואני מזועזעת הוא ביצע בו מעשים מגונים לעיני הילדה שהייתה רק הצופה ואז פתאום אנחנו בבית הספר ואני רואה את התפרקות הילדים במהלך היום מנסה להשתקם ללא הצלחה גם בחלום הזה חוויתי סיטואציה שהייתי מעורבת בפיגוע של ערבייה שדקרה מישהי לידי ולא התערבתי כי ידעתי מה הטראומה שהילדים שלי חוו ולא יכלתי להסתכן בלמות.
חלום קשה חלום עצוב ועוד יותר מתסכל אותי איך לעזאזל אני חולמת חלומות נוראיים כאילה!

שלום ליטל, תודה רבה על תשובתך מהבוקר לגבי המטפלת שנותק עמה הקשר.

לא פשוט לי להתקשר שוב. השארתי כבר שתי הודעות שלא נענו לפני כמה שבועות, ואז עוד תקשורת סמס קצרה (ביוזמתי) בה הבנתי מה קרה, ואיחולי החלמה. מאז - דממה. ומה, הרי בקשר הזה שטחתי ופרקתי את המקומות הכואבים והפרטיים ביותר שלי, לגמרי חד צדדי כטבעו של קשר מטפל מטופל, והכל סביב הקושי שלי עם ניתוק ונטישה. עכשיו מה, אשוב להתקשר ונחדש את הפגישות כדי לדבר על כמה שגם איתה זה קרה?
אני מחפשת איך לתמוך בעצמי בנקודה הספציפית הזו, שלא דרך פגישות חדשות. או לפחות להבין למה אני פגועה כל כך. אחרי הכל, הנסיבות הן תאונה וכו'. אז מה אם פעילה במקומות אחרים מאז, אולי עדיין לא פנויה נפשית לחזור ולטפל. אולי זו בכלל הפסקה מבחינתה, וכמה אגואיסטית אני יכולה להיות.
תודה לך, ושבת שלום

התחיל להיות לי טוב בשיקום התעסוקתי בקהילה אני מרגישה מצויין עובדת על פסיכולוגיה חיובית אני עושה זריקה פעם בשבועיים וכל פעם יום לפני הזריקה אני מרגישה דכדוך. מה ניתן לעשות ביום הזה של הדכדוך יום לפני הזריקה? אני ממש מודה לך ליטל שבת נפלאה

שלום שלום,

אני אישה מבוגרת, נמצאת בטיפול מזה מספר חודשים בעקבות פרדה ואובדן שחוויתי. המטפלת סייעה לי מעל ומעבר, ומצבי הוטב. לפני מספר שבועות היא נעלמה בבת אחת. בדיעבד הסתבר שעברה תאונה. שלחתי לה ברכות ואיחולי החלמה, השיבה בתודה. מאז נראה ששבה לפעילות ואני רואה אותה בפלטפורמות שונות, רהוטה כהרגלה, אם כי אין לדעת באמת מה מצבה. אני נעה בין דאגה לה, חוסר מוחשי ועלבון ששכחה אותי. לפחות היתה יוצרת קשר כדי להגיד שסיימנו, לא יודעת. משהו. עוד פרדה, עוד אובדן.

אני כותבת כי מחפשת איזה אישור לתחושותי.

פעמיים בשבוע אני הולכת מטעם לשכת התעסוקה לאיזה סדנאות שעוזרות לי לחפש עבודה , מהון להון , ביקשתי מהמנחה שתוציא אותי מסדנאות אלה כי זה מיותר כי יש לי בעיות של קשב וריכוז וקשה לי להתרכז כשיש אנשים סביבי כך שאין תועלת בסדנא זו , כתגובה לבקשה שלי ,,כשאני באה , המנחה סוגרת את הדלת שלה ומסתגרת בחדרה כדי לא לראות אותי כדי שלא אבקש ממנה לצאת מהסדנא , שאלתי היא האם זה נורמטיבי לנהוג כך ? זה גם מאד מעליב , כשאתה יודע שהדלת של אותו בנאדם סגורה כי הוא לא רוצה שתיכנס אליו ...שאלתי , מה לעשות ? מאד נפגעתי ונעלבתי וזה גם הוריד לי את כל החשק והרצון ללכת לטיפול פסיכולוגי , אם מאמנת אישית שהיא גם מנחה נוהגת באופן כזה , זה יוצר שם לא טוב לעולם הטיפול .

לפני ארבעה חודשים היה משבר אמון בינינלבין המטפלת, שבסופו הצלחנו לעבור אותו וחשבתי שהצלחתי לסמוך חזרה.. בין היתר בגלל המילים המחזקות שאמרה לי ועל הפחד שלה מלאבד אותי
הפגישה האחרונה שלנו הייתה לפני שבועיים וחצי, הייתה פגישה טובה ומעצימה, היא החמיאה לי על המון דברים ועל מי שאני
ומאז כבר ביטלתי שתי פגישות, אני לא מסוגלת להגיע... רשמתי לה שאני ממש חולה ( וזה לא מעלה בה סימן שאלה בינתיים) אבל אני לא אוכל למשוך את זה יותר מדי זמן
ואני מנסה להבין ממה אני בורחת, אני מרגישה ששוב אני לא סומכת עליה בשום צורה, שהכל שקר ולא אכפת לה ממני, שאין לי מה לבוא והכל זיוף והמילים שהיא אמרה זה כי היא לא מכירה אותי
ויכול להיות שבגלל הפחד מלאכזב אותה ולשבור לה את מה שהיא חושבת עליי אני לא מסוגלת להגיע
ויש את הפחד שאם אני אראה צדדים פחות נעימים שלי אז אני אעיק עליה ואין לה מקום עבורי בשביל דברים כאלו
ולכן אני נמנעת ואין לי מושג איך לצאת מהבריחה הזו( ארבע שנים בטיפול ואף פעם לא יצא לי לבטל פעמיים ברצף פגישה)

שלום רב,
ברצוני לשאול לגבי תגובה פוסט טראומטית של אונס. נאנסתי לפני 7 שנים ועברתי טיפול ארוך מאז ואני מרגישה שהתגברתי על הטראומה ומסוגלת לחיות חיים כמעט רגילים לגמרי בצל הטראומה (הטראומה תמיד תהיה שם אבל אני למדתי לחיות איתה). יחד עם זאת, אני חווה עדיין בכל שנה באותו חודש שהאונס קרה ירידה במצב הרוח, עצבנות ורגישות יתר. כאילו כל דבר קטן הופך לטריגר לאונס. מרגישה כאילו למרות שהתגברתי וכמעט אני לא חושבת על זה ביום יום, בכל שנה באותו חודש הנפש שלי מבקשת ממני לעצור לרגע ולהתאבל על מה שהיה, לתת לזה מקום ולא להדחיק.
האם זה נורמלי? האם נכון לאפשר לעצמי את הרגשות האלה וכדאי לעבד אותן במקום לנסות להעסיק עצמי במשהו אחר?

שלום,
אני חיילת משוחררת, בת 20.
כבר מספר פעמים יצא לי להגיע לטיפולים פסיכולוגיים, שאליהם הגעתי בעיקר מתוך קשיים שעלו בקשרים זוגיים. קשר אחד בגיל התיכון, וקשר נוסף בזמן הצבא. בכל פעם שהגעתי לטיפול (הייתי אצל שלוש פסיכולוגיות שונות, ומטפלת בNLP), הרגשתי שהגעתי עם מוטיבציה גבוהה מאוד לשינוי, ובעיקר מתוך רצון לעשות שינוי במערכת היחסים ולגרום לה לעבוד.
בפגישות הראשונות שתמיד היו פגישות היכרות, וניסיון להבין במה הטיפול יעסוק, הייתה בי תקווה אמיתית שברגע שההיכרות תעמיק כעבור מספר פגישות, הטיפול יעזור לי להגיע לאזורים עמוקים בעצמי, ולגעת בדברים אמיתיים בפנים. אך ככל שהזמן עבר והפגישות התקדמו, הרגשתי איך שלב ההיכרות הולך ונמתח על פני חודשים, ואין כל התקדמות לעבר השלב שבו מועלות הסוגיות האמיתיות באמת, שמגרדות מתחת לפני השטח.
הרגשתי איך אני נשארת תמיד במקום שבו אני מדברת על דברים באופן יבש, מאוד שכלתני, ואפילו שאני משתפת במידע רגיש באמת, זה נעשה מתוך מקום מאוד מודע ובשליטה.
התגובות מצד המטפלת לא עזרו לי להגיע לרבדים שאליהם הייתי רוצה, ולא עזרו לי להשתחרר על אף שאני מאוד רוצה בכך.
מסיפורים של חברים מסביבי, נשמע תמיד שטיפול פסיכולוגי עזר להם לחשוף צדדים אמיתיים בעצמם, לגעת בדברים עמוקים, להיחשף בפני עצמם, ולהציף דברים. נשמע מהם שגם כאשר הם מדברים באופן שכלתני יותר, המטפל מכוון אותם ועוזר להם להשתחרר ולחשוף את מה שעומד מאחורי הדברים שנאמרו על פניי השטח.
אצלי תמיד הרגשתי שאני שומרת על מעטה שלא מאפשר לי להיחשף, על אף המוטיבציה המאוד גדולה שלי לשתף ולהתמסר לטיפול. על אף העובדה שאני משתפת בפרטים אישיים וכביכול מוסרת כל פיסת מידע שיכולה לסייע ולעזור למטפלת להבין את המצב ואת התחושות שלי, ולא מסתירה כלום, הטיפול נשאר תמיד ברובד שמרגיש לי יבש, שלא מגיע למקומות אמיתיים ועמוקים יותר.
ואחרי תקופה של מספר חודשים (בין חודשיים לחצי שנה) אני מאבדת עניין בטיפול ומפסיקה אותו, מטעמי חיסכון בזמן בכסף ובעיקר מתוך אכזבה שאני לא מרגישה שאפילו מתחילה תהליך כלשהו. ובעיקר- שלא נוגעת בדברים אמיתיים.
ברור לי שטיפול יכול להצליח רק כאשר נותנים לו זמן, וכאשר יש חיבור, ושיתוף פעולה אמיתי של שני הצדדים. אבל מבחינתי תמיד הרגשתי שאני משתדלת לשתף פעולה באופן מלא, אך בכל זאת צריכה את ההכוונה של איש המקצוע כדי לחדד, להכווין ולהבין דברים יותר לעומק, ושיעזור לי להתמסר באמת לתהליך שלשמו הגעתי, ולא ממש מקבלת אותה.
אשמח לחוות דעתך מה לעשות במצב כזה, ואיך לא לתת לתסכול הזה למנוע ממני להגיע לטיפול על אף שמרגישה בכך צורך. וכמובן- מה אוכל לעשות כדי להגיע לטיפול שיעזור לי להתחיל תהליך אמיתי ועמוק.

אין לי אופי מיוחד או רצונות או שאיפות, אין לי רצון להקים משפחה או למצוא בת זוג או לעשות סקס, אין לי מוטיבציה לעבוד אבל אני מקבל קצבה, מה יש לי בעצם אני לא יודע אני אוסף של כלום, בדרך כלל זה לא מפריע לי החוסרים שלי אלא מפריע לי השקט הנצחי והחוסר מעש הנצחי הזה שאני יודע שהוא לא ייגמר, הפעם דווקא שמעתי שיר והרגשתי קצת משהו (גם אין לי רגשות בדרך כלל)
לא יודע מה הרגשתי בדיוק אבל זה קשור לנושא שאין לי כלום.

הלכתי לטיפול פסיכולוגי כבר שלוש שנים כמעט והוא עומד להיגמר בגלל שכבר לא מסבסדים ולא נוצר שיפור, אולי קטן רק
פעם הייתי כותב פה יותר עכשיו כבר לא כתבתי הרבה זמן.

אני גם מתקשה להסתדר לבד ואין לי לאן ללכת בשביל חברה

אולי לא מגיע לי בכלל אמפטיה
ולא מגיע לי חיבוק
יש בנות שהרבה יותר סובלות ממני
ולי סכהכל יש הכל בחיים
חוץ מאושר
חוץ מערך עצמי
חוץ ממקום יציב ומוגןלהניח בו את הלב
אבל יש לי הכל
באמת
ואני מרגישה שלא מגיע לי
אני לא סובלת מחוית דחק פוסט טראומתית
מדי פעם יש לי ניתוקים
אבל העבר שלי לא ככ גרוע
זה רק הנפש הרגישה שלי שלקחה אותו ככה
יש לי פלאשבקים ופוסט טראומה ממה שחויתי
אבל אולי אני סתם עצלנית
והכאבים האלה
מסביבי אנשים אומרים לי שאני מחפשת תרוצים
אני מרגישה שהילדה הקטנה שבי כבר מיואשת
מרגישה שלעולם לא תקבל חיבוק
וגם כשאקבל
אני ארגיש כאילו לא מגיע לי
כאילו לקחתי למשהי אחרת
שהסבל שלה יותר חזק משלי
כי אני כבר לא אובדנית
וההפרעת אכילה די בשקט עכשיו
ותנודות הרגש קצת יותר מאוזנות
והדכאון נרדם
הפלאשבקים פחות מרצדים
ולפעמים אני צוחקת ממש
אז למה שיגיע לי חיבוק??

השעה 5 וחצי
אני עולה במדרגות
תמיד עליתי במעלית אבל עכשיו אני מרגישה שאני צריכה זמן
מגיעה לקומה חמישית
דופקת על דלת מוכרת עד כאב
היא פותחת
לא השתנתה הרבה
אותם הבגדים
אותו החיוך בעינים
הבישום הקליל
הצליל של הפעמון רוח מהמרפסת
היא מזמינה אותי להכנס
אני נכנסת
מתיישבת על הספה
מסתכלת על המקום שבו נולדתי נפשית
שבו חויתי את תנודות הנפש הכי חזקות שלי
שבו קבלתי את ההכלה הכי גדולה שיש
היא מתישבת מציעה משו חם
אני מעדיפה לדבר
שמה לה על השולחן את השטרות
כדי שלא אשכח
היא שואלת מה שלומי
ופתאם באלי לבכות
בכי ישן שכלוא בתוכי מלפני שנה וחצי
בכי כאוב ומתגעגע אשם ופגוע
בכי של נטישה ובעיטה במקום הכי רך של הלב
אבל אני לא בוכה
במקום זה אני מתחילה לדבר בקול שקט שקט וייסורי לב
מספרת לה מה עברתי
ואיך התבשל אצלי הכאב ומברית טיפולית ואמון זה הפך למשהו שא"א לזכור כי זה דוקר כמו להישרף חי
סיפרתי לה איך הרגשתי כשהיא אמרה לי לא
ופיזית הרגשתי את הדלת של הלב שלה נטרקת לי בפרצוף
והרגשתי מטומטמת שהאמנתי לה שהיא לעולם לא תעזוב אותי
והאשמתי את עצמי
שאני לא מצליחה לשחרר
ואיך כעסתי על עצמי
שאני אובססיבית ומתוסבכת
ושהכל בגללי
וכשלא הצלחתי להכיל את הרגש הזה של הפגיעה
זה הפך לכעס
כעס כועס עלי וגם עליה
שהיא לא שמרה עלי
שהיא הלכה לילדות אחרות
שהיא הבטיחה לאהב אותי תמיד
ועכשיו אני מרגישה שכבר לא
וזה הפך לי את הקרביים
ואת הלב
והקליניקה המדהימה שהיתה שלה
נחרבה עד היסוד
והשלט נעקר
אין בו כלום היום
אני לא מעיזה לבדוק מה קורה שם
וכל החדרים שהיו מלאים באור שהקשר שלה נתן לי
הכל הפך לחושך
לכאב שא"א להכיל
והתחלתי להרגיש אבודה
כמו גוזל שנפל מהקן
כמו חתולה עם פרווה רטובה שמייללת נואשות
כמו הומלס שבולש ברעבתנות אחרי אוכל
איבדתי את הבית שלי
כבר לא היה לי את המקום החם לשבת ולדבר עם עצמי ולקבל הכלה ואמפטיה
והרגשתי לבד
והלב הזה דקר אותי
ואז התחלתי לשנא אותה
כי מה זה עוזר להזכר בה אם זה לא נותן לי כלום ורק מכאיב
אז כל מחשבה שהגיעה שקשורה לכאב הזה צרחתי לה תמותי
וכל פעם שהרגשתי שאין לי בית
התפללתי לקבור אותה בתוכי
ספרתי לה גם על על החברה הההיא.שנטשה גם כמוה בדיוק
אפילו שהיא יודעת.
ועל זה שהיום הלב שלי הוא כמו עזה
חורבות ורוח רפאים ומשפחה בבונקר
ספרתי לה איך כל הכאבים משתוללים ביחד כשמדובר בילדה הקטנה שלי
ואיך אני בורחת מקשרים
העיקר לא להיות נוכחת
סיפרתי לה כמה חיזקו אותי השיחות שלנו וההודעות שלה וכשהיא התקשרה אחרי שילדתי זה עטף לי את הלב
ואז הכאיב ודקר ושרף כי זה הזכיר לי את הבית שהיה לי אצלה
שהיה לה אצלי
זה הזכיר לי כמה אני לא מוגנת יותר
בכיתי לה שהיום על הלב שלי יש שריון כבד
שאפחד לא נכנס
שבכניסה וביציאה יש גלאי שמחפש אחרי אהבה
ואם יש אז הוא זורק את הקשר מהלב
סיפרתי לה שאני שונאת את המקום הזה
שבו זמנית אני כמהה לו ככ
שאני אוהבת אותה ושונאת אותה באותה רמה
שאני מפחדת ממנה וממה שהיא הצליחה לעשות בי
שהיא קילפה לי את הגלד ועכשיו כל נהרות הכאב והפגיעה חשופות ככ
יותר מאי פעם
שאני שוקלת לחזור אבל לאדעת אם זה נכון לי ומצד שני הלב דורש הביתה
והיא מקשיבה
והעינים החומות שלה מרוכזות רק בי
כמעט כמו פעם
והיא עוצרת אותי כדי לשמוע טוב יותר
אני מספרת לה שאני מרגישה ילדה שלא גדלה
בת 25
ושיש לי ילדים מהממים ושקים של נקיפות מצפון
כי אני ילדה
ואני לא מצליחה להיות האמא שחלמתי שתהיה לי
עבורם
והיא מקשיבה
ואז כשכבר נמאס לי לדבר ובאלי לשמוע גם אותה
היא אומרת לי
שהיא מבקשת סליחה
שזה באמת היה לא נכון להפרד בלי עיבוד פרדה
שהיא מבינה שהכל קטוע לי
שהיא מצטערת על מה שהרגשתי
שחשוב לה שאני אדע שהיא אוהבת אותי
שהיא מתפללת עלי
שהיא דואגת לי . ממש
שאם לא הייתי ככ אצלה בלב לא היינו נפגשות היום
שהיה חשוב לה לשמוע אותי
המילים שלה חמות לי
הם עושות לי כוויה בלב
ודמעות בעינים
אני רועדת מדחיה
מפחדת עד מוות שהיא תיגע בי שוב
מצד שני הלב רוצה הביתה
היא מדברת בשקט
מסבירה לי שהיא תשקול את הדברים מול המטפלת העכשוית
זו שאני לא מצליחה להתחבר אליה
אפילו להישיר מבט בגלל הפחד מקשר
היא אומרת שהיא תבדוק באמת מה נכון עבורי
ומה נכון עבורה
מפרטת לי על פרויקט גדול שהיא נכנסה אליו לפני שנה
ממש שבוע לפני שהתקשרתי
שהיא עדיין בו
שהיא עמוסה מאד
וזה לא אומר שהיא לא רוצה לקבל אותי
אבל היא לא יכולה לבטל מטופלים קיימים
אני מתעקשת שתבדוק
שתמצא זמן
אני חיבת
היא מחייכת אלי בהשלמה
אומרת שנהיה בקשר לשני התשובות
אנחנו מסתכלות אחת על השניה
היא אישה בת 50 ויותר
אני ילדה נשואה בת 25 עוד מעט
ואז אני פוסעת לדלת
בידיעה שאולי זו הפעם האחרונה בחיים שאני רואה את הבית הזה
************

שבוע הבא אני נפגשת עם המטפלת הראשונה שלי שכתבתי לך עליה
אני פוחדת נורא
פוחדת לאבד את הקשר ומצד שני מטרת הפגישה לפתוח את הכאב ולעבד אותו מולה סוג של עיבוד פרדה כזה
ובמקביל המטפלת העכשוית אמרה לי שהיא תשקול יחד עם המטפלת הראשונה אולי יעשה לי טוב לחזור לטיפול הקודם כי בטיפול העכשווי אני לא מצליחה ליצר ברית טיפולית ולא מצליחה לייצר קשר
ואני פוחדת נורא להרוס את ההזדמנות הזאת
לגרום לה לא לרצות אותי
אני רוצה לחזור ומאמימה שאנחנו יכולות להמשיך לעשות דרך מצד שני אני פוחדת אולי אני נכנסת לטיפול עם מטען כבד מדי
אולי כן עדיף להישאר במתכונת של הטיפול הנוכחי?
אני מרגישה שהלב שלי לא יעמוד בעוד דחייה אם היא תגיד לי שהיא לא יכולה או לא חושבת שנכון לי להמשיך אצלה שוב ישבר לי הלב נורא
ישלך עצות או חיבוק בשבילי?
אני מרגישה דפוק שזה ככ מעסיק אותי כאילו אין לי עוד בעיות על הראש ועל הלב.

אני בחורה אצמעית ופמיניסטית, מאוד דעתנית. זה בא לרעתי במערכות יחסים. קשה לי להאמין בגברים ובמקום להאמין בהם אני תמיד מחפשת מתי ואיפה הם יטעו. אני לא מצליחה להתקדם ככה בזוגיות ואני מאוד פוגעת בבני זוג

לא נהניתי בתיכון. זה היה פשוט סבל נפשי של שלוש שנים. ביטחון עצמי ברצפה, הרגשתי כל כך לא טובה, לא יפה, לא חכמה, תמיד חייבת להוכיח את עצמי. רוב הזמן הסתרתי את מה שהרגשתי כי לא רציתי לשדר חולשה. מנעתי מעצמי לדבר וכמה הייתי צריכה לדבר. בכיתה יב נכנסתי לדיכאון ודי התמוטטתי נפשית, הפסקתי להגיע. בזכות הצוות הלימודי שהתחשב בי והורים שדאגו לי לטיפול הצלחתי לסיים עם בגרות מלאה.
הרבה אנשים חווים הרבה דברים לראשונה בשנות העשרה, אני מרגישה שאצלי הכל קרה בדיליי כי לא תפקדתי אז כמו שצריך. משהו שהיה לי מאוד חסר וצובט אותי עד היום - אהבת נעורים ראשונה.
תמיד חלמתי בתור נערה על הרגע הרומנטי הזה, הנשיקה הראשונה. היו בנים שחיבבתי אבל הייתי יותר מדי חסרת ביטחון בשביל לעשות משהו. היה רק בחור אחד שממש התאהבתי בו, הוא היה פשוט מקסים והוא היה חבר מאוד טוב שלי. אחרי שנתיים החלטתי שאני מספרת לו. עד היום לא יודעת מאיפה היה לי את האומץ, זה כנראה ממש העיק עליי. הוא דחה אותי וביקשתי ממנו לנתק את הקשר כי זה היה לי קשה מדי.

עברו כבר כמה שנים מאז. הדייטין רקורד שלי מלא בבחורים שניצלו אותי, גם אני אשמה, הייתי מטומטמת. נכוויתי אבל למדתי. היום אני כבר עם ביטחון עצמי יותר גבוה ועם קצת יותר ניסיון. אני נמצאת במערכת יחסים עם בחור שניכר שמאוד אוהב אותי. הוא בן 30, אחראי ואינטליגנט עם עבודה מסודרת, מנומס וחביב, באמת בחור להביא להורים.
לא מזמן התחלתי ללמוד. פגשתי באוניברסיטה בחור בערך בגילי, מרושם ראשוני הוא היה באמת מאוד נחמד. יש לו עיניים כחולות מאוד ושיער בלונדיני, המראה שלו לא שובה במיוחד אבל יש לו מן יופי נערי. היה בינינו איזשהו קליק. כמובן שלא יזמתי דבר, אני לא יכולה אפילו לחשוב על בגידה, מבחינתי זה דבר נורא. אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו וגם אם הצלחתי להתעלם מהמחשבות במהלך היום, אני חולמת עליו בלילה. מרגישה שוב כמו נערה מתלהבת. אני אוהבת את חבר שלי, יש לנו את הקשיים שלנו כמו לכל זוג אבל המערכת יחסים שלנו חזקה, עברנו המון ביחד. זה כל כך מתסכל כשאני לא מצליחה לשלוט על מה שאני מרגישה. אני מרגישה אשמה שאני חושבת על מישהו אחר. אני אומנם לא בוגדת פיזית אבל הראש שלי במקום אחר.
באופן מסוים אני חושבת שאותו בחור מייצג איזושהי ציפייה לאהבת הנעורים שלא מומשה. אנחנו כמעט באותו גיל, הוא קצת מזכיר את הבחור שהתאהבתי בו בתיכון מבחינה חיצונית. אולי בגלל שחבר שלי יחסית מבוגר ממני, והידיעה שהקשר הזה הוא פוטנציאלי לחתונה, אני מבינה שאני אפספס את ה״הזדמנות״ לחוות אהבה צעירה עם מישהו בגילי. זה מטופש אני יודעת.
יש לנו קורס משותף אבל הוא כנראה פרש. אין לי דרך ליצור איתו קשר וזה כנראה לטובה. עדיין מרגישה מאוד לא שלמה עם עצמי. הלוואי ויכולתי לחזור אחורה בזמן, הייתי אומרת לעצמי בתור נערה להתעודד ולצאת החוצה, לחוות את כל מה שכולם בגיל הזה חוו לטוב ולרע, לא לפחד ולהתחבא, לסמוך על עצמך ואם משהו יושב על הלב, אז לדבר.
איך אפשר להתמודד עם תחושת הפספוס הזו?
תודה שקראתם.

שלום, אשמח לקבל עצה מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילד בגיל בית ספר יסודי ( כיתות ד'-ו') על גרושין של הוריו?