פורום טיפול נפשי

רציתי לדעת אני בת 36 ובתקופת הקורונה לקחתי כדור חרדה שנקרא פריזמה. התחלתי ברבע כדור 5 ימים וכל 5 ימים העליתי במינון עד לכדור שלם כמו שהפסיכאטר אמר.
התחילו לי תופעות מפחידות כמו מחשבות שווא רואה כמו צלליות בתוך העיניים בדימיון שעושים את הפעולות ואז אני מרגישה שאני זו שעושה אותם שאני יכולה לחשוב על משהו כמו בזמן שאני נוהגת בדימיון יש יד שפותחת את הדלת ואז אני מרגישה שזו אני שפתחתי אותה. או שעוברת ליד תיק של מישהו ויש תחושה שאני פותחת לו אוטו. כל מיני דברים מפחידים. אני מפחדת שהכדור גרם לי לתופעות האלה ואין דרך חזרה. יש לציין שאני נקייה כבר שנתיים מהכדור ועדיין חווה את התופעות הללו. האם הכדור הזה יכול לגרום נזק בצורה כזו ואין דרך חזרה? האם העלו לי מהר מידי את המינון ובגלל זה קרה לי מה שקרה??
בבקשה תעזרו לי

בשנות העשרים והשלושים לחיי הייתי מינית ובעיקר רווקה ועל כן נהניתי מסטוצים פעם בחודש חודשיים בממוצע
אני בגיל 39 ולפני שנה נכנסתי למערכת יחסים אינטנסיבית וחלה ירידה חדה בחשק המיני.
ברצוני לדעת אם הסיבה היא פסיכולוגית או פיזיולוגית והאם קיימת דרך לבדוק ובעיקר לפתור🙏

אין לי חשק להתאפר לקנות לעצמי דברים אני גם לא יודעת מה יפה מה אני רוצה לקרוא ספר כלום איזה טיפול פסיכולוגי צריך בשביל זה טיפול בסיטואציות זה טוב?רציתי לציין שאני מקבלת גם טיפול תרופתי

היא מוזרה
כבר פעם שלישית (לא ברצף ) שבאמצע הטיפול כשנוצר שקט היא לוקחת דף ועפרון / צבעים ומתחילה לצייר. אומרת שלא נעים לה החד צדדיות הזאת ולכן היא בינתיים מציירת אבל היא לגמרי כאן.
ומה שאני רוצה לענות לה זה - למה לא, בואי תפתחי נטפליקס עכשיו.
זה לא יוצא לי מהפה כי אני פשוט משתתקת אבל אני באמת לא מצליחה להבין את התגובה הזאת מצידה.
קצת מרגיש שהיא מנסה להעניש אותי בזה / משהו בסגנון.
איך שהיא עושה את זה מיד אני מקבלת תחושה של כאילו עשיתי משהו לא בסדר עם השקט הזה עכשיו. כאילו אם אני מדברת = "מספקת את הסחורה" אז מצוין ואם לא אז אני לא בסדר
לא יודעת להסביר אבל כשהיא הפסיקה לצייר רגע לפני סוף הפגישה רציתי לומר לה - חבל. למה הפסקת? תמשיכי בכיף שלך. אסדר לך פופקורן לפעם הבאה.

לא
לא אמרתי.

שלום רב.
קוראים לי שי ועברתי פגיעה מינית בילדות ובנערות והדחקתי את זה במשך 18 שנים.
לפני שנתיים פתחתי את הסיפור שלי ומאז למעשה אני מטופל תודה לאל.
אני נמצא כרגע בתהליך פרידה מהמטפלת שלי שצריכה לצאת לחופשת לידה עוד חודש ומרגיש שהעולם חרב עלי(המטפלת מודעת לזה)
לפני חודשיים סבתא שלי נפטרה והיא היתה זו שגידלה אותי כ4 שנים לאחר הפגיעה שעברתי בתיכון וממש קשה לי מזה.
הבעיה העיקרית שלי זה ההורים והאחים שלי שמודעים למצב שבו אני נמצא ופשוט אדישים אלי או שהם מתחמקים.
כמו כן,אני מרגיש ככה גם מהסביבה הקרובה
(המטפלת שלי,עוסית משפחה,חברים,אשתי)
אני נמצא בחוסר אונים,תסכול וכעס נוראי.
לפעמים יש לי מחשבות רעות ממש על עצמי ובא פשוט לוותר על הכל וזהו!
אין לי כוחות להתמודד יותר!
מה עושים??

היי,
אני רוצה לפנות לפסיכולוג לגבי חרדה חברתית. נראה שגם פסיכולוג קליני וגם שיקומי עוסקים בטיפול והשיקומי אפילו עם הכשרה מורחבת על שיקום מפגיעות פיזיות.
מה בדיוק ההבדל ולמי כדאי לפנות?

הי, רציתי להתייעץ:
בשנה האחרונה יש מצבים שבהם אני יושבת בסלון ורואה טלוויזיה ופתאום צריכה להסתכל לרצפה כי בזווית העין אני חושבת שיש שם משהו זז או שמשהו זז בשולחן ואז אני מפנה מבט ורואה שאין שם כלום
אין בעיית ראיה , בת 35
חוץ מזה הכל רגיל

היי,
אני מחפשת מטפלת שמשלבת כלים מעולם היהדות\תורת הנפש היהודית ולא קיים באתר סינון כזה. כיצד אפשר לנסות למצוא מטפלת מתאימה? תודה

הי
אני שואלת לגבי בעל של חברה
הוא סובל מהתקפי חרדה , לעיתים גרודים בעור, ועוד דברים נלווים …
הוא משתמש בטיפול תרופתי
הוא מסרב לדבר עם פסיכולוגים או כל גורם עוזר אחר.
ממכלול הטיפולים שהבנתי היום שיש אני יודעת שהוא יוכל להתחבר לטיפול על ידי מוזיקה בעיקר תופים .
איך אפשר לגרום לו להגיע לטיפול כזה בלי שירגיש מאויים?
האם יש מטפל באזור ראשון לציון?
איך להמשיך או יותר נכון להתחיל?

שלום רב,

ברצוני לעלות למודעות נושא חשוב מאוד שיכול להציל נפשות, ממש כך.
מדובר בנושא של חשיבות הפנייה לטיפול רגשי/נפשי אך ורק אצל מטפל מקצועי בעל תואר שני טיפולי המתמחה בתחום המבוקש.
המודעות לכך חשובה מאוד, בפרט בציבור החרדי, שם נפוצים הרבה הכשרות זריזות וקורסים קצרים המקנים תעודות שונות שלאחריהם אנשים פותחים קליניקות ומטפלים בנפש האדם ללא הכשרה אמיתית, וזוהי סכנה גדולה. ממש כמו אדם שיקרא ספר או יעבור קורס מטעם עצמו ויכתיר עצמו כרופא ויאחז באיזמל המנתחים וינתח ליבו של אדם.
לצורך העמקה בנושא, והעלאת המודעות של חשיבות הפנייה לטיפול רגשי/נפשי אך ורק אצל מטפל מקצועי בעל תואר שני טיפולי , אשמח לעזרתכם.
אם יש אנשים שנפגעו או שמכירם כאלו שנפגעו מטיפול רגשי/נפשי רשלני אצל מטפלים אשר הגדירו עצמם כנותני טיפולים אלו, ועסקו במתן טיפולים אלו ללא הכשרה מקיפה כאמור לעיל, אודה ממש אם תסכימו לכתוב לי ולשתף את סיפורכם. כמובן אפשרי ואף עדיף בפניה ראשונית, בצורה אנונימית לחלוטין.
זהו דבר שיוכל לעזור מאוד, בנסיון להעלות מודעות בפרט במגזר החרדי לנושא הקריטי הזה של טיפול בנפש ללא הכשרה מתאימה,
קודם כל עבור הפונים לעזרה ,אלו שבשעת משבר ומצוקה ואין להם הידע למי לפנות, שידעו כמה חשוב לפנות אך ורק לאנשים שהוכשרו לכך כמו שצריך! ולא ליפול בפח חלילה ולסכן את נפשותיהם שגם ככה היו זקוקות למרפא ומזור ובאות להיעזר ולא להינזק.
בנוסף, לעורר את האיגודים החרדים העוסקים במתן שירותי טיפול ומפנים למטפלים שונים, שישימו לתשומת ליבם לקבל אם ורק בעלי תואר שני טיפולי, (או לפחות להגדיר ולתחום ולהדגיש הן לפונים והן למטפלים ,בבירור מהו תחום וגבולות טיפולם של אלו בעלי הכשרה ספיציפת וחלקית).
מטרה נוספת היא, לשאוף לנסות ולקדם בהמשך את חקיקת חוק הפסיכותרפיה, המגדיר בין היתר את אלו הרשאים לבצע טיפולים אלו,
וכך, בדיוק כמו שלא יעלה על דעת אף אדם להגדיר עצמו כרופא ולטפל ככזה במבקשים מזור בגופם, באותה מידה לא יעלה על הדעת לטפל בנפש בלי שיש את ההכשרה והכלים לכך ומבלי שמתבצעת שום אכיפה בעניין קריטי זה.
כי הנזקים והחורבן שעלול להיגרם מטיפול זה לעיתים לוקח שנים לתקן, אם בכלל.

אשמח כאמור לקבל שיתופים בנושא ממי שמזדהה עם הנאמר, שהנושא קרוב אליו או רואה עצמו קשור לכך,
וכן תגובות , הערות והארות הן ממטופלים וכאלו שבסביבתם, והן ממטפלים.
תודה מראש ורק טוב ושמח תמיד!

טוב בחרתי בשם בדוי, זהו לא שמי באמת אבל אני בטוחה שלמרות כך מישהו/י כאן יוכל להבין מדוע. בכל אופן הנושא הוא- נישואין ופרידה הכרחית כי אין עם מי לעבוד על זה.

אני טיפוס מאוד אישי, לא "פותחת" דברים בדרך כלל ולא מכבסת את הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ אף פעם. לפעמים זורקת פה ושם מילת מרמור אבל אף פעם לא באמת יצאתי וסיפרתי לחברה, לאמא, לאחות, את המילים שבן הזוג שלי- בעלי מזה 9 שנים, אומר לי.
היו ימים שכתבתי אותם במחברת, פעם רק כדי לפרוק ופעם בצורת שירים .
בכל פעם אני בוחרת דרך אחרת לפרוק , להתייעץ, ולשתף אבל באמת לספר למכר משותף, מפדח אותי ואני גם לא רוצה לבייש אותו.
ליד בנותיי אני תמיד אומרת את מה שצריך ולפעמים גם מתעלמת ושותקת כדי לא להבעיר עוד יותר את המדורה,בהתאם לסיטואציה. תלוי, אבל חשוב לי לי שהן שתלמדנה לא לדלג עם רגשות ולא לשמור בבטן, כמו שאני הייתי שהייתי ילדה.

יש רגעים, שהגיע הרגע ,והבנתי שאם אני לא אשתף את המחמאות שאני מקבלת החוצה ואקבל פרופורציה נכונה ואולי עצה לגבי מה שקורה כאן, יכול להיות שאני משדרת תדר לא נכון עבור בנותיי ויוצרת דפוס "הדחקה" שאני לא רוצה שהן יחוו אותו.

לכן , לצערי ממש טרי מעכשיו (מזל שהן נרדמו והצלחנו להתאפק עד סוף היום) אני משתפת אתכם ב"מחמאות" שקיבלתי, כדי שתגידו לי מה דעתכם/כן על אופן הדיבור.
האם זה דיבור בונה? אוהב? זוגי? או שזה דיבור מחבל? מתוסכל? ונתקע.
אני כל כך רוצה לחוות זוגיות בונה, משתפת ומחבקת למרות הכל ולכן חשוב לי לקבל קצת הכוונה כאן הכל נאמר בתגובה לכך שאמרתי שאני רוצה לצאת לעבוד מחוץ לבית כי אני מתגעגעת וצריכה אינטראקציה חברתית ברמות יותר גבוהות ממה שיש לי כרגע. והוא - אמר לי שאין צורך, הכי כיף לעבוד מהבית למה אני צריכה אנשים על הראש שלי. ואני ? אני אוהבת חברה ואוהבת אנשים ואוהבת אתגרים ... והוא בשלו " אני יגיד מה שאני חושב למרות מה שאת רוצה ואוהבת וזה הכול...ומשם זה רק התדרדר...

- "מי שבא מבית רקוב זו את"
- " את רבה עם עצמך".
- " לכי תסתגרי למעלה".
- " בגללך...

מקודם הבת הגדולה שלי הביע את רגשותיה באובר טונציה בלשון המעטה, אני דיברתי בנחת וחזרתי על בקשתי שוב , נתתי לה 3 דק' להצטנן ואז כשהיא חזרה היא התנצלה בדמעה והתחבקנו. וזאת בזמן שהוא מלגלג וכועס ושותק מהצד.

מרגיש לי כאילו שאני ה"מבוגר האחראי היחיד" בבית. וקשה לי לסחוב את התיק הזה על גבי לבד, וגם את הדיבור ה"מחשיך" שלו..

אודה לעצתכם..

אני אשמח אם יש אפרות להבין איזה סוג טיפול אני צריכה. אני רוצה מאוד ללכת לבדוק מה גורם לי לכל המחשבות האלה ואיך לנסות לשפר אותן.
הבן זוג שלי אומר לי שאני במצוקה כבר הרבה זמן וזה מתחיל להקשות עליו.
אני בת 22, אני מגיל 7 הייתי בפנימייה עד גיל 17. ההורים שלי יש להם הרבה בעיות נפשיות שבגללן החיים שלי נראים אחרת.
אני מאוד חרדתית, ואני מראה שהכול בסדר אבל בפנים הכול כאוס. לפני פחות מחצי שנה הופיעו לי בעיות בקצב הלב, באותו הזמן גרתי אם הבן זוג שלי, אבל בגלל הבדיקות נאלצנו לגור כל אחד בנפרד מסיבות כלכליות. זרקו אותי מ5 עבודות, ובעבודה הנוכחית נורא קשה לי להסתדר ואני לא יכולה להתפטר בגלל שאני צריכה את הכסף ואני לא יכולה להשאר כי אני צריכה לעשות בדיקות.
המצב שלי לא מזהיר, אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד ואני הולכת בבית עם הרגשה שאני כלום. שאני לא שווה שום דבר בעולם הזה. אני יכולה לשבת ופתאום צצות לי מחשבות קשות
ואני לא אומרת את זה לאף אחד, ואני משאירה את הכול בפנים ואף אחד לא יודע את זה חוץ מהבן זוג שלי. יש הרבה פעמים בחיים שלי שאני מתמודדת עם המצבים האלה וזה חולף, אבל זה ממש פוגע לי בזוגיות. אני ממש רוצה להבין איך לטפל בזה, ואשמח אם תוכלו לתת לי עצה של איזה סוג טיפול הכי מתאים שאני אוכל להתחיל ללכת אליו. תודה רבה.

שלום,
אבא שלי אדם מבוגר ותמיד היה קשוח . לאחרונה חלה הרעה במצבו והוא נהפך הרבה יותר אלים .
הוא יכול לצחוק ולהעליב את אמא שלי ולאחר מכן לריב איתה ולהאשים אותה בדברים .
כל הריבים שלהם עוברים דרכי . ואני יודעת שאני לא הכתובת .
אני מחפשת לאבא שלי מטפל שידע להתמודד עם הכיסים ועם התנגדויות .
אבא שלי הפך להיות נכה ומסרב לנסות פיזיותרפיה וטיפולים משלימים . הוא לא מקשיב לאף בקשה מהילדים והנכדים ומסרב לטפל בעצמו.
כאילו הרים ידיים

אני רוצה עבורו טיפול פסיכולוגי, רק שאני לא יודעת מה הסגנון? האם לפנות דרך הקופה?

שלום. אני בת 33, רווקה. סובלת מהפרעת אישיות גבולית ודכאון קליני. מרגישה שהחיים הם מירוץ ושלעולם לא אהיה כמו כולם. העתיד שלי מאד מדאיג אותי. אמא שלי נפטרה ואבא שלי עוזר לי בכל - עוזר לי מבחינה נפשית, מממן עבורי שכ"ד, הוצאות, לימודים, מסיע אותי לאן שאני צריכה (אין לי רישיון) ועוד... אני מרגישה שכל הצפיות שהן לגיטימיות בגיל הזה גדולות עלי ואני לא עומדת בקצב. איך אוכל להקים זוגיות ומשפחה? אני תלותית, חרדה כל הזמן, לא מצליחה לעבוד לאורך זמן, רגישה מאד. הייתי בזוגיות ובן הזוג שלי לשעבר לא הצליח להכיל את הקשיים הרגשיים שלי (למרות שבהתחלה הוא היה מאד מאד אמפטי) וגם המשפחה שלו פסלה אותי על זה. עברו מאז שלוש שנים והלב שלי עדיין לא החלים מהפרידה. ועם כל הקושי גם הלבד מאד מאד קשה לי, כלומר, קשה הביחד אבל גם הלבד. יש לי עליות ומורדות במצב הרוח. גם בלימודים אני לוקחת עזרה באופן פרטני ויש לי ליווי מצד המכללה מבינים ומכירים בקשיי הרגשיים ותומכים בי עד כמה שניתן. מבחינת עבודה- עבדתי שנים עם תינוקות מטפלת פרטית אבל צריכה למצוא כיוון חדש כי אני מבינה שהתחום הזה כבר לא בשבילי. לא מוצאת את עצמי וחוששת להתחיל עבודה חדשה ותחום שאין לי ניסיון וידע בו וגם העבודה עם אנשים מלחיצה אותי מחשש שאפגע מביקורת, שיהיה עימם סכסוך וכ'ו. אני רגילה לעבוד לבד. הייתי בטיפול DBT אבל בכל פעם מחדש עוברת מפסיכולוגית לפסיכולוגית, מבינה שזה מציף אותי מאד וזה לא באמת מקדם אותי אלא לפעמים גורם לי לחזור יותר עצובה משבאתי. כרגע אני מוציאה את הכסף על שיעורי ריקוד שהם תרפיה עבורי אבל אני מבינה שזה ממש לא הכל. כרגע אני בהליך של ועדה רפואית ויש לי עו"ס בביטוח לאומי שמלווה אותי בשיקום. איך ממשיכים מכאן? אני מרגישה אבודה ושהקרקע נשמטת תחת רגליי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא אני נבחרתי לחוות את כל הקשיים האלה, למה אני לא יכולה להקים זוגיות וללכת כמו כל בן אדם נורמלי לעבודה? ואין לי תשובה.

אני נערה בבית הספר ואני כבר סובלת אני מרגישה אדישות עצבים וכעס כול הזמן אני לא סובלת את בית הספר בלי סיבה הכל בסדר בבית הספר אבל פשוט הכול חרא הכול בחיים שלי חרא בלי סיבה וזה מצחיק לא?
אני כועסת ופשוט רוצה לצרוח בלי כך הלחץ הזה בחיי, של ההורים, של הבית הספר אני מרגישה שבבית שופטים אותי ובבית הספר שופטים אותי , אני פשוט כל כך כועסת ועצבנית ובאלי למות כבר, כדי לא להתמודד עם כל החרא הזה שקוראים לו חיים
אני לא מתאימה למסגרת של בית הספר ואין מה לעשות עם זה חוץ מלסבול, מרגישה כל הזמן טיפשה בלימודים ואדישות, לא אוהבת לחץ וכאב ואת כל החרא הזה בבית הספר



ראיתי את האתר ואמרתי למה לא? נראה כבר מה תגידו שיכול לתת לי משהו שלא אמרו