פורום טיפול נפשי

שלום רב,

זה נשמע קצת מוזר אני יודע אבל יכול להיות שאני מחזיק במידע רגיש מבחינה ביטחונית, ואני לא יכול לפנות למטפל מן השורה כדי להתמודד עם מה שאני עובר. תהיתי האם יש אנשים שאפשר לפנות אליהם שיש להם סיווג ביטחוני או משהו כזה. תודה.

הטיפול נגמר.
יצאתי באותו מצב שבו נכנסתי.ואולי קצת יותר גרוע אפילו מבחינת התקוה

מה ההבדל בין תקווה לתשוקה על פי תפיסתו של הארולד בוריס? תודה

אני יודעת שזו שאלה מוזרה אבל האם טיפול/אשפוז יכול להחמיר את המצב לםעמים?
וגם האם תמיד אפשר למנוע מחשבות אובדניות והתאבדות או שיש מקרים שאי אפשר למרות כל מה שעושים

אני בטיפול כמה שנים. הפסיכולוג שלי הוא גם מטפל מיני. כבר כמה שנים שהפסיכולוג שלי פועל כדי להשפיע על המיניות שלי. הוא יצר שינוי לכיוון ביסקסואלי. לא היו לי שום יצרים או מחשבות על גברים, הייתי בטוח במיניות שלי והיא בכלל לא היתה עניין. כמו כן לא היתה בי טיפת הומופוביות או אי נוחות כזו או אחרת, להיפך הוא הנכון. השינוי הזה שאני חש שהוא כפה עלי יצר כאוס בטיפול וחירב את מערכת היחסים שלנו. הוא מצידו לא מעוניין לשתף פעולה עם הבקשות שלי להסברים על איך שפעל (בכל אופן על איך שאני חושב שפעל), על לקיחת אחריות על הפעולות שלו, על הבקשה שלי להסביר מה ההגיון הטיפולי..הוא טוען שהוא העניק לי אופציות, שכל הגברים שהוא טיפל בהם בארץ התנסו עם גברים (אמירה מגוחכת) ושכך נהוג במדינת תל אביב..אני לא יודע מה לעשות אני מרגיש שהכעס כלפיו משאיר את הנושא הזה ומעצים אותו. אני חש שהזהות המינית שלי התערערה ושאין לי ברירה אלה לאמץ זהות חדשה, פחות מוגדרת. עם זאת אני לא מעוניין באופציה לראות גברים באופן כזה. אני מרגיש שהוא יצר איזה התניה שקשורה בהתעוררות מאיזה ניתוק שאני חש וחווה מאז שאני זוכר את עצמי. אם אני רוצה להתעורר ולחוות את המציאות באופן יותר חיי, קשוב ומחובר אז אני צריך לקבל את האפשרות שאולי אני אמשך לגבר כזה או אחר. הוא נמצא בעמדה מאוד מנותקת ולא אנושית כלפי, כך הוא רואה את מקומו כמטפל, מבחינתו הוא בצד של האמת (כך אמר)...
כל הסיפור התחיל בכך שהוא יצר בלבול וחרדה סביב העניין ואז דאג להעצים אותה בתגובות שלו אלי. הוא יצר (ביוזמתו) חרדה כזו גם כלפי עניינים מיניים אחרים שלא התפתחו, אך תחושת חוסר הנוחות סביבן עדיין יכולה להופיע. אני חושב שהכעס כלפיו עומד בשורש כל התופעות האלו, אני לא יודע איך לפרק אותו והוא רק מעצים אותו ובאופן שיטתי. הוא גם לא מסוגל או רוצה להתמודד עם ביטויי הכעס וממש גורם לי לזעזוע נפשי ובלבול עצום, אני לא סומך על עצמי, על החוויה שלי, על האמת שלי. כל פעם דאני מביא את הדברים האלה לטיפול ולמערכת היחסים איתו הוא "מעניש" אותי בכך שמבטל, מכעיס, מבלבל, נעלב, מרים את הקול, רב איתי ולא משאיר מקום. אני חש תקוע בטיפול כי אני רוצה שהוא יפיג את כל הכעס שנוצר, אני חש שרק הוא יכול כי זה ביני לבינו. אני סובל ממחשבות חודרות ולא נעימות סביב מערכת היחסים איתו, בעיקר שיחות שלא צולחות, רצון שהוא יראה ויכבד אותי, אבל גם מחשבות יותר אפלות. המוגלה הזאת קיימת כמעט כל רגע שאני לא עובד, קם באמצע הלילה מכעס, וזה מלווה בדיכאון. הוא כמעט "פיטר" אותי במפגש האחרון, הוא טוען שלא יכל לסבול את הכעס שלי יותר, בסוף ששמע שיש לי גם מחשבות אובדניות ( רגעים קטנים כאלה ) אז הוא לקח בחזרה אך פשוט נמנע מלקבל החלטה בעניין. אני מרגיש שהוא שיחק לי בראש, שרט אותי והמפתחות נמצאות אצלו. איך אני חוזר לעצמי?

ביהדות יש מונח שנקרא היצר הרע, הנפש הבהמית, מה זה בפסיכולוגיה?

נקרא גם הנפש הבהמית:

היצר הרע זה כינוי לדחפים של הגשמיים של האדם, לפי היהדות היצר הרע רוצה כל הזמן להחטיא את האדם ותפקיד האדם להפוך אותו להשתמש בו לטובה כדי לבנות את האדם ולהעלות אותו בדרגות אישיות.

האם את מזהה את זה מהפסיכולוגיה? אם כן אשמח לקבל הפניה מה זה מהפסיכולוגיה.

השתמשתי בעצתך. אספתי את עצמי וניסיתי לומר (לכתוב בעיקר) כמה שיותר. המילים שלך: "אל תוותרי. נסי לתת מילים לתחושותייך, בכתב ובעל פה, ושתפי אותה. ככל שתכניסי אותה לעולמך, כך היא תוכל יותר להיות פרטנרית שלך לדרך הקשה"
עזרו לי מאוד להבין ונתנו לי כוחות (שלא היו בכלל) לנסות עוד קצת .
זה היה שיא הקושי והמשבר ובהשפעתך בבת אחת "הקאתי" לה הכל.
עם התגובות / התבוננות שלה הבנתי שאני לא כל כך משתפת ומה שאני לא אגיד היא לא תדע.
באמת שהייתה תקופה קשה מאוד אבל מאז ששיתפתי הרבה הרבה יותר טוב -ליטל תודה!!!!!!

יש פסיכולוגים שמשתדלים להמנע מלענות על השאלות של המטופל ונמנעים מלהביע את דעותיהם ועמדותיהם בזמן הטיפול?
מה ההיגיון שעומד מאחורי הגישה הזו? ועד כמה היא נפוצה?
תודה.

היי
אני שורדת פגיעה מינית ממושכת וקשה מאוד בילדות מדמויות הוריות
כיום אני אישה בוגרת המנהלת חיים לכאורה תקינים, אני בעלת משפחה וחיצונית מנהלת חיים נורמטיביים
פנימית אני מרוסקת לחלוטין
אני מטופלת כבר מספר שנים ומתקדמת ממש בכל תחומי החיים
יש לי מטפלת מדהימה
אבל---
אני רוצה למות! תמיד! זה רצון קבוע שלא משתנה!
האם יש סיכוי לשינוי רצון כל כך בסיסי וכמיהה כה עמוקה?
והאם זה בסדר שאני "מאשימה" את הפגיעה המינית ברצון הקבוע הזה?
כיוון שאין לו כל הצדקה וקשר למציאות החיים העכשווית שבה אני נתונה כיום?
תודה!

אני משתמשת בטיפים שנתת לי אני כן שומעת פסיכולוגיה חיובית ועובדת על עצמי אבל עדיין יש לי הצפת רגשות

אגב למרות החרדה נתת לי טיפים מעולים ואני מיישמת אבל עדיין מוצפת במחשבות

ליטל שלום.

באמת שאני לא יודעת מה קרה לי עם חרדה מהמסגרת פתאום אני בחרדה ללכת לרופא שלי עוד חודש גם בשיקום אני מרגישה לא משהו. כבר הייתי בסדר נהניתי בשיקום נהניתי מהצוות ועכשיו אני מרגישה שאני פשוט רוצה לעזוב את כל המסגרות האלה. אני גם עצבנית שאני באה לשם. אין לי מושג זה התחיל הכל מהחונכת שהעובדת הסוציאלית רצתה לסדר לי. אני יודעת איך לעזור לעצמי ואני נעזרת בפורום גם ממך ואני מודה לך על זה, אבל רציתי לשאול איך לחזור לחיים שמחים ולא להיות כל הזמן בחרדות ולחשוב על זה. סליחה על ריבוי השאלות אבל אשמח עם תכתבי לי. אני פשוט מוצפת מחרדות. נזכרתי בטראומה שעברתי לפני הרבה שנים באותה מסגרת. שיהיה לך סוף שבוע נפלא

ילידי בתאריך 3/12/22 ואחרי הלידה נהיה לי מועקה ובכי אשמח עים תיעצו לי

היי.
משתף במקרה אישי שלא יודע איך ולמי מתאים לי לפנות. הפירוט אולי יישמע קצת מצחיק/מוזר לחלקכם אבל אני מובך מספיק מהנושא ככה שלא זו מטרת הפוסט הזה.
בכיתה א׳ ביקשתי לצאת לשירותים להתפנות והמורה התעלמה ואמרה לא עכשיו מספר פעמים עד שפשוט עשיתי בתחתונים. העברתי ככה את השעה שנותרה והלכתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי, שטיפלה בנושא מול המורה ושם נגמר האירוע. העניין הוא שבמודע או שלא, מאז, כל פעם שיש לי משהו שמעורר בי רגשות של לחץ/דריכות וכו׳ (למשל ראיונות עבודה, אירועים..) אני נכנס לאמוק וסטרס שמאוד דומה או שבאמת כזה - להתקף חרדה, פשוט לא יכול לראות או לשמוע אף אחד וכל מה שאני חושב עליו זה איך כמה שיותר מהר אני טס לשירותים. זה הרבה יותר עמוק ממה שאני מתאר כאן וזה הלך והחמיר עם הזמן, לפעמים מתכונן מראש וקם מוקדם כדי להקדים תרופה למכה ולהיכנס לשירותים בצורה יזומה ועדיין בגלל שפסיכולוגית הראש שלי בורח למחשבה על מה יקרה אם אצטרך לשירותים? ברמה שאני יכול לעמוד בפקק ומהלחץ שאין לי אופציה לגשת לשירותים (אפילו שאין לי בכלל!!) אני נכנס להתקף הזה שהופך לי את הבטן וגורם לי לזיעה ותחושה שאני עומד להתפוצץ.
אני חסר אונים כבר עם הסיפור הזה ולא יודע מה יכול לעשות או למי לפנות כדי לעבוד עם עצמי על זה, איבחנתי את זה יחד עם הרופאה כהתקף חרדה וקיבלתי כדורים שיכולים לעזור ברגע שזה קורה ולא מבעוד מועד (כי לא כל פעם אני יכול לצפות את זה קדימה כמו למשל הפקק.. אירוע יותר קל לדוגמא) ואז גם יש לי שתי אופציות: או לקחת אחד שבדרך כלל לא מועיל לי, או לקחת שניים, ואז זה פשוט מנתק אותי מכל סיטואציה אני לא תגובתי לכלום וזה קיצוני לצד השני.
מה עושים?

שלום אני בת 27 ומגיל 11 בערך אני מפחדת לעשות דברים לבד.
אני גרה עדיין בבית הוריי ואינני עובדת כרגע אך ברגע שהם יוצאים מהבית או ברגע שאני צריכה לעשות משהו לבד אני מרגישה שאני לא מוצאת את עצמי, אני מתנתקת מעצמי ומפחדת מהכול, אפילו הדיבור שלי משתנה בעוד כשאני נמצאת איתם מצד אחד אני מרגישה בטוחה ומתנהגת רגיל.
זה בא לידי ביטוי בהכול, שיחות טלפון, מקומות שאני נמצאת בהם לבד ופשוט תפקוד יומיומי לקוי כשאני לבד.
כשאני לבד אני מרגישה תחושת אימה שהעולם מגיע לקיצו וזה הסוף, אני מנותקת מעצמי ומהסביבה החשיבה נהיית מעורפלת לא מסודרת ולא רציונלית או ריאלית אך כאשר אני עם הוריי הכול בסדר, כמעט ואין תחושת אימה אני מרגישה בטוחה חזקה ומוגנת..
זה כל כך קשה שאפילו אני לא מצליחה למצוא עבודה כי זה משהו שאני צריכה לעשות לבד.. ללא הוריי ואני מרגישה פשוט שאני עומדת למות כשהם לא איתי.
אפילו הוויסות שלי לגבי דברים רגילים מתעוות כשאני לבד, אני פשוט אוכלת מלחץ ועושה עוד פעולות על מנת להתמודד עם הלחץ שאני לבד, כמו אכילה מרובה, תלישת שיער וחיטוט בעור..
האם זו חרדת נטישה?
***אני כן יכולה להעיד שהדבר החל בגיל 11 בשנת 2006 לאחר מלחמת לבנון השנייה שבה חשתי איום קיומי ואמיתי על חיי ועל חיי משפחתי כיוון שהתגוררתי באיזור בו נפלו טילים (אחיי היו במלחמה אך הם בסדר מבחינה פיזית) עד אז לא הייתה לי בעיה לישון מחוץ לבית ובאופן כללי לא חשתי את אותה אימה קשה שאני חשה וחווה מידי יום שאני ללא הוריי.