אני נמצאת בצומת שהגעתי אליה פעמים רבות לאורך מערכת היחסים עם בן זוגי ב4 שנים האחרונות. לעזוב או להישאר? שאלתי את עצמי ואחרים פעמים רבות: מה הופך את זה לכלכך קשה? זאת אני והאישיות שלי? זה הוא? זה הדינמיקה הספציפית בינינו? אני מדמיינת? יש לי תמונת מציאות מעוותת? אני מגזימה? אני חושבת שהוא על הרצף הנרקסיסטי בגלל שגדלתי עם אמא כזאת? אז אני רואה את העולם ככה? או שאולי זאת אני הנרקסיסטית והפוגענית בקשר והוא הקורבן ואני לא מודעת לעצמי? גם עלתה בדעתי האפשרות ששנינו על הרצף הזה, כל אחד מאיתנו ברמה אחרת, וביחד זה הרסני. מהפסיכולגית שהלכתי אליה בעבר לא קיבלתי תשובה, היא רק שאלה אם הוא אלים כלפיי פיזית. המטפלת הזוגית שהלכנו אליה לתקופה קצרה, לא ענתה לי בכלל לבקשה שלי לעזרה באבחנה האם אני בקשר פוגעני, היא ביקשה שאעלה את זה במפגש הבא. במפגש הבא והבאים אחריו, רוב הזמן לא הייתי מסוגלת לדבר ולהיפתח, לידו. לידה. הרגשתי שהיא לא באמת מבינה אותי..ברוב המפגשים פתחנו כל מיני קונפליקטים שקרו סביב אותה נקודת זמן והמטפלת נתנה דגשים כמו "תהיו סבלניים, אל תפרשו אחד את השניה, תעצרו לפני שאתם יורים" וכל מיני עצות שלהרגשתי הן שטחיות ושלא הועילו לנו במיוחד. בזבוז של זמן וכסף.. קראנו ספרים כמו "שבעת העקרונות לנישואים מאושרים", "תקשורת לא אלימה- תקשורת מקרבת שפה לחיים", עשינו תרגולים, סיכמנו פרקים, היינו חצי שנה בטיפול זוגי שהזכרתי למעלה, בכל פעם שניסינו לפתור קונפליקט, דיברנו שעות על גבי שעות. ובתוך כל זה אני מרגישה כלואה בלופ שמדכא ומחליש אותי מנטלית. מה שמחזיר אותי אליו כל פעם מחדש זה הספק בסיבה שבגללה לא טוב לי. הוא מספר שלא טוב לי כי אני לא משקיעה מספיק בעצמי ולא חיה את החיים שאני רוצה אם זה מבחינה חברתית, מקצועית וכן הלאה. והוא לא טועה, אני אכן חיה חיי התפשרות והימנעות. החיים שלי מלאים בפחד וספק עצמי. אבל גם לא טוב לי איתו. ובכל פעם שאני משתכנעת שדי, הגיע הזמן לסיים את זה, הוא מצליח לערער אותי עם אמירות והבטחות שברגע שאשקיע ואטפל בעצמי, יהיה לי טוב איתו. ושאם לא טוב לי בחיים שלי אז לא יהיה לי טוב עם אף אחד. ושהוא מוכן לעשות הכל ולהשקיע בנו ולטפח את הקשר והחברות, הוא מוכן ללכת לטיפול, לעבור דירה (על רקע זה שאנחנו גרים ביישוב מרוחק מהמשפחה שלי וקרוב למשפחה שלו). הוא רוצה שנחלום ונגשים ביחד.. נחזק את החברות שלנו, נהיה העוגן אחד של השניה, נצמח ונשגשג ביחד. נטייל, נעשה רילוקיישן, נקים משפחה קטנה. פתאום כשהקשר בסכנה הוא מראה מיליון אחוזי נכונות ורצון לעשות הכל בישביל שנצליח יחד אבל בחיי היום יום יש פוגענות ואגרסיות והתנהגויות פאסיב-אגרסיב, ושתיקות, וכשאנחנו לא בטוב הוא שם אוזניות והוא נשאר איתן ליטרלי כל היום. מנתק את עצמו. וגם לי יש פתאום התפרצויות זעם, זה לא קרה לי במערכות יחסים קודמות. (מצד שני זו הפעם הראשונה בחיים שאני גרה עם בן זוג.. מה זה אומר?) זה כן קרה לי בבית של אמא שלי, שהתעללה בי נפשית ודחקה אותי לפינה של הפינה כדי להוציא אותי משלוות הנפש שלי. אז הייתי לפעמים נופלת במלכודת ומתפרצת.
בזוגיות הזאת יש הרבה ביקורתיות ושיפטיות הדדית. זה תמיד ירגיש לי שהוא יותר אבל בסדר, אני לא אובייקטיבית. יש הרבה תחושה של לבד, הגבולות שלי שגם ככה מאוד קשה לי להציב, נחצים. היכולת שלי לשתף, להיפתח ולסמוך שזה לא יתנקם בי.. כל פעם נפגעת. אין לי אמון וביטחון. הוא יודע שלא היה לי אמון וביטחון עוד לפני שהכרנו ומספר לי שזו הסיבה שקשה לי לבטוח בו אבל זה לא מדוייק. הוא עושה דברים שפוגעים באמון ובביטחון שלי בו ואיתו על בסיס יום יומי. הוא יכול פתאום משום מקום לדבר אליי לא יפה, או לדחוק בי לשתף אותו מה עובר עליי, או בריב להעלות נושאים שנפתחתי לגביהם ולעקוץ אותי. הוא יודע איך ללחוץ לי על כל הכפתורים והוא עושה את זה שוב ושוב ושוב. אחרי כל קונפליקט לוקח לנו הרבה זמן להתקרב, אני מרגישה מאוד פגועה וחסרת אמונה וחוזרת בראש על הסיפור שהוא נרקסיסט ושהוא משתמש בי לצרכיו ושהוא מתפעל אותי ושהוא לא מודע לעצמו שהוא כזה כי הוא בחיים לא רואה את הצד שלו. זה תמיד נגמר בשיחות על כמה שאני צריכה לעזור לעצמי ושהוא גם רוצה לעזור לי ושהוא רק רוצה שאהיה מאושרת ושיהיה לנו טוב ביחד. הדינמיקה הזאת שבה אני בתפקיד החלשה וזקוקה לעזרה והוא החזק, המושיט יד לעזרה, זו דינמיקה בלתי נסבלת בישבילי. אני מרגישה יותר כמו יחסי אב-בת/ מרות ביחסים האלה וזה עושה לי רע. אני רוצה זוגיות שווה, כזאת שמסתכלים אחד על השני בגובה העיניים, שמשתפים פעולה. נמאס לי שהוא מספר לי את המציאות, עושה ריפריימינג להכל. נמאס לי להקשיב שעות ולדבר דקות. נמאס לי להרגיש או כנועה או במלחמה. ואז הוא בא ועם הרבה חיבה, מילים והבנה בנפש שלי ובנפש האדם בכלל, הוא מצליח לשכנע אותי לתת הזדמנות נוספת לאהבת אמת של פעם בחיים. זה תמיד "אני מכבד כל החלטה שלך אבל בבקשה בואי ניקח זמן לחשוב על זה, לראות עוד אופציות חוץ מלוותר". הוא העלה שוב את האופציה של ללכת לטיפול.. ואני מודה, זה ערער אותי מההחלטה לעזוב. הוא מוכן ללכת לטיפול? אז אני אדרוש ממנו ללכת למטפל.ת שמומחה.ית באישיות נרקסיסטית-פסיכופתית-אנטי סוציאלית- וואטאבר! כל מה שעל הרצף המכאיב הזה.. ואולי אולי זו התקווה שלנו?? האם כדאי לי לתת את ההזדמנות האחרונה הזאת או לקום ולעזוב אחת ולתמיד? בבקשה!! אני ממש צריכה עצה מעשית!
.png)
