פורום טיפול נפשי

שלום, אני שואלת בשביל חברה, האם זה ראוי/בסדר שמנחה מעגלים תיצור קשר חברי עם אחת הנשים המשתתפות קבוע במעגל (חשוב לי לציין קשר חברי ולא אינטימי). להיפגש מחוץ למעגל לשבת על כוס קפה וכו'.....

שלום,

אני נמצאת בטיפול ובמשך תקופה מתלבטת אם המפטלת נכונה עבורי. באחד הימים החלטתי במקביל לטיפול הנוכחי לפנות למטפלת אחרת על מנת לבדוק את העניין. אני מרגישה בוגדת שהלכתי מבלי ליידע את המטפלת. פתאום אני רואה אותה באור אחר. ברגע אחד היא הפכה להתאמה המושלמת. אני כועסת על עצמי ומאוכזבת.

אני בחורה באמצע שנות ה-20 לחיי.
הייתי במגוון טיפולים עד כה, רוצה לנסות לכוון אולי לטיפול שהכי מתאים לי (ולא בהכרח לפי זמינות של מטפל, מה שעשיתי עד היום..).

חוויתי מספר טראומות וקשיים בחיי, חלקם בילדות וחלקם בשנים האחרונות.
הבסיס שלי מרגיש לי מאוד לא יציב, אני מחפשת כל פעם על מה להישען.
מצד אחד, מרגישה שיש קושי מהילדות שטרם נכנסתי אליו שגורם לי לקשיים כיום בוודאות.
מצד שני, אני כן אוהבת ומעדיפה לקבל כלים פרקטיים במידה מסוימת, אסטרטגיות להתמודדות יומיומית עם כל מה שהחיים מביאים איתם.
אלו שני צדדים ׳שונים׳ בי שצריכים עזרה ועל פניו זה שונה, אבל אין לי את היכולת הכלכלית לעשות שני טיפולים בגישות שונות.

האם יש טיפול/גישה שמשלבים גם נגיעה בנקודות מהעבר וניתוחם בהתאם לצורך, וגם כלים להווה עם התמודדות בחרדה, תפקודים ניהוליים (קשב וריכוז) קבלת החלטות בחיים ובאופן כללי- פרקטיקה.

תודה מראש!

תודה רבה , ליטל , ירדת לשורש העניין , גם בדברים , שלא נאמרו מפורש , תודה רבה.

שלום רב
איך ניתן לגרום לבן אדם שיש לו בוודאות כמעט מוחלטת הפרעת אישיות גבולית והוא לא מודע להפרעה והוא לא מעוניין ללכת לאבחון ולא לשנות את התנהגותו?
והאם יש לזה טיפול יעיל....

היי,

השבוע ביטלתי פגישה עם המטפלת וגיליתי שהיא קיבלה מישהו אחר בזמן הזה. בהמשך השבוע אני צריכה להיפגש איתה וגם את הפגישה הזו ביטלתי. פתאום מפריע לי מאוד ואני רוצה לראות אותה. עד לא מזמן עוד רציתי לעזוב את הטיפול ולרגע אחד אני צמאה לשמוע ולראות אותה. מה קורה פה? ואיך להגיד לה שאני רוצה להיפגש?

שלום וברכה.

אני עובד הרבה שנים , בתחום השיקום , עם חולי סכיזופרניה קשים במיוחד (קהילה תומכת) , וכרגע לאחר החלטה של אנשי המקצוע שם , אני עורך שיחות פרטניות , עם הדיירים , על סמך הידע השלי , בתחום , וההכשרות שעברתי ושמעתי בנושא העבודה , אבל עדיין אני לא בעל הכשרה פורמלית בתחום , אבל כן , קיימים עוס"ים קליינים , וגם פסיכולוג קליני , במסגרת , וכן רופא פסיכאטרית , שאני יכול להתייעץ איתם , בכל נושא ועניין , ולקבל הדרכה בשעת הצורך , אז השאלה , שאני רוצה לעלות היא כזו , האם מבחינה אתית , ומקצויית , זה נכון לטפל באנשים , (זה במובן מסויים טיפול , כי אנחנו עובדים יחד , על הרבה דברים , פרטניים שקורים אצלו , כמו ניהול מחלה , מחשבות , תחושות , ורגשות , וכו') , בלי הכשרה מקצועית , פורמלית , או שזה בסדר , כל עוד אני עובד , תחת הדרכה של אנשי מקצוע , מוסמכים , ומועלים בתחומם?

שלום,

בנקודת זמן שבה הוריי התגרשו, בשנים האחרונות, החיים שלי התהפכו ומאז אני לא מכירה את עצמי. הייתי בנקודת שיא, הייתי לקראת סיום תואר במקצוע שכל חיי חלמתי. הייתי רגע מלהגשים את עצמי. אמנם סיימתי את התואר והתקבלתי לתואר שני בכוחות אחרונים אבל נפשית לא הייתי מסוגלת להמשיך. הבנתי שהמצב משתלט עליי. הלחץ מהמשפחה בנוגע למצב החדש העמיד אותי בסיטואציות שלא יכולתי להכיל. קרסתי. פניתי למנחה חסר רגישות שהחליט לא לתת לי את האפשרות להמשיך ולא רק זה, גם לא במחלקה בכלל. שנים שלא חוסר מעש, כאב גדול, תחושת החמצה אדירה וכישלון אישי שגרם למצב שלי רק להדרדר. חיצונית כבר לא נראיתי כמו שהייתי. לילות בלי שינה, תזונה לקויה, סטרס מתמשך. כל אלה עשו את שלהם. הפכתי לחסרת ביטחון עם ערך עצמי נמוך. בכל מקום שהגעתי אליו לא יכולתי להסתכל לאף אחד בעיניים, פחדתי. אנשים רמסו אותי כי הבינו שאני חלשה. אני לא מסוגלת לדבר. לא מצליחה לדבר בפתיחות, לייצר קשרים משמעותיים יותר. אם בעבר הייתי מוקפת חברים ואנשים שהרימו לי, היום אין לי כלום. כל הקשרים המקצועיים שלי לא קיימים. כיום אני עושה תואר שני במחלקה אחרת ולצערי, היה מי שהחליט לנדות אותי חברתית. אין לי דרך להתקדם מקצועית. עוד מעט אני צריכה כבר לכתוב את התזה, אין לי תוצאות ואני חוששת מאוד מהסיום. כולם מחכים כבר שאעזוב. אין לי לאן ללכת וכל כך רציתי להמשיך שם. החברה היחידה שהייתה לי שם וששיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי אמרה שהיא מעדיפה לעצום עיניים בשביל שזה לא יפגע בה. הבנתי שאני עוד יותר לבד ממה שחשבתי. לאף אחד לא אכפת מה עובר עליי. אין לי את מי לשתף. אף אחד לא יאמין לי. אני מרגישה שגם את ההזדמנות הזו פספסתי. אני מרגישה שלא יהיה לי סיכוי בשום מקום אחר אי פעם. החלום הגדול שלי הולך ומתפוגג. אני נמצאת בטיפול כבר חודשיים ולא מסוגלת להעלות את התכנים האלה. כן היה דיבור כללי על הנושא אבל לא התעמקות. לא מסוגלת. יש ניסיון לבנות קשר שבו אני לא מפסיקה לבחון את המטפלת, להתעצבן עליה ולכעוס. רק מחפשת סיבות לא להגיע ולפגוע בה. אני כל כך צריכה מקום בטוח ודמות יציבה. איך אני מרימה את עצמי? אין לי מוטיבציה לקום בבוקר ולקדם את עצמי.

אחותי מתמודדת כבר שלוש שנים עם הפרעת אכילה קשה. היא אומנם נמצאת בטיפול, וגם נכנסה ויצאה מאשפוזים מספר פעמים, אבל המצב לא משתפר באופן דרמטי. אני מנסה להיות תומכת ככל האפשר, לסייע לה גם ברמה הטכנית וגם ברמה הרגשית, אבל זה כבר נהיה מייאש, לא רואים אופק, ואני לא יודעת מה עוד אפשר לעשות. זה כמובן גם יוצר לפעמים משקעים בנינו, ואני מרגישה שהכוחות שלי אוזלים... מה עוד כדאי לעשות?
תודה רבה

שלום, אני נמצאת בטיפול 6 שנים, וכעת אמורה להתחיל במקביל טיפול זוגי, עם מטפלת שהמטפל שלי המליץ עליה.
הם בניהם מכרים טובים, וחברים למקצוע
רציתי לדעת, האם בוודאות כל עוד אני לא מסכימב, אסור להם להחליף מידע על מה שקורה בכל טיפול בנפרד?
ובמידה ואסור, יש לי חשש שאני ארגיש מפוצלת בשני הטיפולים, שבאחד אני בנאדם אחד, ובשני משהו אחר
ושזה יעשה יותר נזק מתועלת.. אשמח לכל עזרה ומחשבה
המון תודה!

שלום,

הרבה פעמים במהלך השיחה עם המטפלת נוצרת תחושה אצלי שהיא משקרת לי. למשל, אם אגיד שהצבע האהוב עליי הוא כחול אז היא תגיד שגם עליה ואז תציין שזה משהו שמשותף לה ולי. האם הדבר הזה מקובל בטיפול? האם נהוג להגיד תשובות רק כדי לרצות את המטופל או ליצור תחושת קרבה על ידי דברים משותפים? גם אם כן, למה יש צורך לשקר?

אני חושב שהפעם הראשונה שקיוותי למות הייתה בכיתה ו',
שמענו על רועי קליין, שקפץ על הרימון כדי להציל את פקודיו, ובזמן שכולם העריצו את גבורתו, אני חשבתי על כמה הייתי רוצה להיות שם במקומו,
כמה שהייתי רוצה שגורם חיצוני יהרוג אותי,
אין לי את האומץ ליטול את חיי,כבר התקרבתי כמה וכמה פעמים, כולל דריכת הנשק האישי לקראת סוף השירות, אבל אני פוחד ממה יקרה למשפחתי,

איך הם יעכלו אם אתאבד? אני ממשפחה דתית אז מעבר לסטיגמה החברתית הקיימת, יש גם סטיגמה דתית חזקה מאוד בנושא.
אני בוכה מלחשוב על כך שאימי ואבי יבכו בגללי.

כל פעם שאני שומע על פיגוע בו נרצחו אנשים, הלב שלי נשבר, למה אלוהים לוקח אנשים שרצו לחיות ומשאיר את אלו שמאסו בחיים.
את הכיפה והדת עזבתי לפני שנים, אבל אני עדיין לא מסוגל שלא לרטון כלפי הבורא אם הוא קיים.

אני כבר שנים על שנים מתהלך בעולם, מייחל למוות, אך פוחד מההשפעה של התאבדות על המשפחה, אין לי חשש או פחד מהמוות, אבל אני פוחד מהשפעתו על הוריי.


אני כיום סטודנט בתל אביב, כל יום אני הולך בעין שמחה ולב בוכה,
תקופת הלימודים היא הסחת דעת לא רעה, אבל אז מגיעה תקופת המבחנים, והשארות בבית, הלחץ והתסכול מחזירים הכול.
והנורא מכול, שכשנגמרת התקופה, ואני שוב עם המחשבות, הכול צף וחוזר.

מאז שהייתי קטן, לא פחדתי מהחושך, לא ממפלצות, היה לי פחד אחד מוחשי בחיים,
כשהייתי בצבא ראיתי אותו מתחיל להתגשם, אני חושב שזה היום שבו הבנתי שאם יש אלוהים, כנראה הוא באמת שונא אותי.
מה הסיכוי מכל הדברים?
איך מכל האנשים.

פשוט די כבר.

בהמשך לתשובתכם,
פניתי לרופא המשפחה שלי והוא נתן הפניה לרופא פסיכאטרי התור הקרוב הוא רק בחודש מאי..
אני לא יודעת מה אני אמורה לעשות עד אז

מאוד קשה לי עם עצמי
מרחמת על כל מי שאני קשורה אליו בכלל
על אבא שלי , על אמא שלי, על אחים ואחיות שלי
איך הגעתי לשפל כזה
מאחת שהייתה ה"ילדה הטובה" /ה"חלקה" / זאת שאיתה אין בעיות / ה"חזקה" / זאת שתומכת ומגשרת בין כולם.
הפכתי לנטל לכל הסביבה.
גם בלי מילים אני מרגישה.
מתגעגעת לימים שהכל היה עמוק בפנים. שלא הכרתי אף אחד.
שחייתי את עולמי לבד לבד.
שהצלחתי להעמיד פנים ולשמור על כולם.
שאפילו הקרובים ביותר לא הכירו אותי בכלל.
שהצלחתי להיות 2 אנשים. זאת של בחוץ וזאת של בפנים .
ועכשיו אני רק רוצה להיעלםםםםםםםםםםםם
שלא יכירו אותי. שלא אפריע לאף אחד

אהלן, לפני שבועיים אבדתי את אימי ואת חיי.
המוות היה במפתיע.
אמא שלי בת 56 הייתה משוש חיי. אני בעלת משרד יחסי ציבור וחברת הייטק. בלעדיי , המשרדים לא מתפקדים.

מיום ליום המצב מחמיר ואני כבר לא מסוגלת להמשיך בשגרה.
אני פשוט חייבת לדבר, לשוחח, להוציא ולכוון אותי איך להמשיך מכאן.

תודה.