פורום פסיכולוגיה

שלום לך.

אני לא בטוחה שאני מצליחה, דרך הפורום, ללכוד ולנסח את הדבר שהיה בפגישה ונגע בך כך, אך אני מבינה שמשהו נגע וטלטל, וזה מעורר תחושות רבות שאחת מהן היא תחושת היאוש וחוסר הטעם.אני יכולה לדמיין כיצד דברי המטפלת על מגבלות השינוי מייצרים תחושות אלו, אבל נדמה לי שכדאי דווקא להשתמש בהן כמקור לאופטימיות ותקווה- המטפלת אינה מבטיחה, בצדק, שתהפוך לאם אחר אך מצביעה על האפשרות להשתנות, ובעיקר להרגיש טוב יותר גם במסגרת מי שאתה. אחרת לא היתה מציעה לך להמשיך בטיפול, אני מניחה. כמו כן, נדמה לי שהעובדה שהטיפול נוגע בך כל כך היא סיבה טובה נוספת לאופיטימיות לגבי התהליך- בדרך כלל, כשהטיפול והקשר נוגעים ומשמעותיים, גם השפעתם חיובית ומשמעותית. לאט לאט.

ליטל

שלום לך,

אני מבינה מדבריך שאת מודאגת מהתנהגותה של בתך וכן שאת מזהה בהתנהגותה דפוסים מוכרים מניסיונך האישי. טוב מאוד שאת שמה לב שמשהו בהתנהגותה השתנה ונראה מטריד, אך חשוב שלא להיבהל ולגשת לעניין באופן רגוע (על אף הקושי המובן). כמובן שלא אוכל לאבחן את בתך דרך הפורום, אבל אני ממליצה להתחיל בלנסות ולשוחח איתה מאוד בעדינות (ולא ממקום ביקורתי או חרד) ולשאול אותה שאלות לדוגמא - ״האם את מרגישה שהשמנת?״ ״את מוטרדת מהמשקל שלך״ וכו׳. כמובן שאם שמת לב שלקחה את המשקל לחדרה, תוכלי לשאול אותה אם היא עסוקה במשקל. במידה והיא תענה לך באופן חיובי, משמעותי שתגיבי ברוגע לתשובותיה ושתנסי להבין איתה מה רמת העיסוק בכך. נסי לעשות זאת כך שהיא לא תרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר, ושתתני לה תחושה שמה שלא עובר עליה, תוכלו לדבר על כך באופן פתוח ולפנות לתמיכה במידת הצורך. אולי אם תרגישי שיש צורך תוכלי להגיד לה שגם את היית עסוקה במשקל בגילה ושאפשר לעזור לה עם זה במידה והיא מרגישה מוטרדת מכך. 

בכל מקרה, חשוב שלא לתפוס עמדה ״ממשמעת״ אלא אמפאתית ומכילה בשלב זה, שכן המטרה המרכזית היא שהיא תוכל לדבר איתך על כך (ועל דברים אחרים כמובן) באופן פתוח מבלי לחשוש מתגובתך לעניין ומבלי לדאוג מכך שזה ידאיג אותך. אם תתרשמי שיש צורך בעזרה מקצועית, כמובן שתוכי לברר על אנשי מקצוע מתחום הפרעות האכילה שיוכלו לתמוך בבתך. נסי לדבר איתה באופן פתוח, יכול להיות שמעסיקים או מטרידים אותה גם דברים אחרים מהם היא מוטרדת ושיש כאן הזדמנות להזמין אותה לשיחה על רגשותיה ועל החוויה שלה. 

בהצלחה,

יעל 

בשמחה רותי,

שמחה שיכולת להתחבר, ואני מקווה שתצליחי לשמר את התקווה והאמון.

ליטל

שלום אוריה,

את מעלה חשש מאוד גדול מתלות בתוך קשר, שככל הנראה את מכירה מקשרים אחרים ובעבר יצר מצוקה. נראה כי ההזמנה של המטפלת שלך להביא את עצמך באופן יותר משמעותי מאיימת עליך, ואת מתלבטת אם לקחת את הסיכון, או להימנע מכך מחשש להישאב לתוך קשר תלותי. שאלת כיצד ניתן להעביר את כל המשקל שלך לפסיכולוגית מבלי לאבד את השפיות. ראשית, אני חושבת שאלו שאלות חשובות שמאוד כדאי להעלות מול המטפלת. בטיפול נוצרת הזדמנות ייחודית לפגוש פחדים מסוג זה, לתת להם מקום ולעבד אותם, ואלי גם להצליח בהמשך לפעול פחות מתוך הפחד ויותר מתוך מודעות ובחירה. כמובן שאם תשימי את כל משקלך עליה תרגישי שאת מאבדת את עצמך, ולכן אולי יש כאן הזדמנות לבחון כיצד ניתן מצד אחד להכנס לתוך קשר, אך מצד שני להצליח לשמור גם על עצמך בתוכו. זה שאינך יודעת עדיין איך לעשות זאת, לא אומר שצריך להימנע מלנסות, אלא שהטיפול יוכל להוות שדה ללמידה ולעיבוד של קונפליקטים מסוג זה, שכן אני יכולה רק להניח שאת פוגשת את החוויה הזו לא רק בתוך קשרים טיפוליים, אלא אולי גם בקשרים אחרים. זה נכון, שלעתים טיפול יכול להיות תהליך מורכב ולא פשוט, אך אני מאמינה שדווקא המפגש עם החלקים הקשים והפצועים, ביחד עם עוד אדם שמוכן להיות איתם ולשאת את הקושי ביחד איתך, יכול להביא לריפוי. האפשרות השנייה, כפי שאמרת את, הכל נשאר מזויף כשבפנים שחור, וזו עלולה להיות חוויה מאוד לא נעימה בפני עצמה. 

הכניסה לתוך הקשר הטיפולי דורשת אומץ והסכמה לבוא במגע עם החלקים הקשים וגם עם דפוסים קשים ומוכרים מקשרים אחרים, אך היא יכולה להיות מאוד מתגמלת אם מאפשרים לתהליך הטיפולי להתרחש. כמובן, בקצב שלך. אני מקווה שתוכלי לאפשר לעצמך להביא את כל החלקים, גם הפגועים לטיפול, ותזכרי, שעומדת בפניך הזדמנות לפגוש אותם עם חמלה ולצמוח וללמוד איך להצליח למצוא איזון בין תלות לבין עצמאות מתוך המפגש הטיפולי. 

בהצלחה,

יעל 

שלום רותי.

אני שומעת בדברייך את הסערה ואת הכאב, ובעיקר את היאוש והתחושה שלעולם לא יהיה אפשר אחרת.

איני יודעת אם אני מזהה נכון, אך נדמה לי שאת כותבת את הדברים גם מתוך "סגירת הדלת" עם המטפלת, אשר נשמעת לא כמו סיום טיפול מתוך מקום של מיצוי אלא מתוך סערה, כאב וכעס. זו דרך קשה מאוד לצאת מטיפול, אשר יכולה לגרור איתה גם תחושות קשות של יאוש ואובדן, ולעורר את הדיהן של חוויות עבר מכאיבות. אם כיוון מחשבה זה אכן נכון, אני חושבת שכדאי לפנות אל המטפלת, למרות הכעס והאכזבה, ולנסות לעבד איתה יותר את ההחלטה. גם אם אכן תחליטי לסיים את הטיפול, אולי אפשר יהיה לעשות זאת ממקום פחות כואב, מיואש וזועם.

מעבר לכך, אני כמובן מבינה מדברייך שהתמודדת עם לא מעט כאבים ו"נפילות" לאורך חייך. אני יכולה לדיין מדוע זה מייאש אך בו זמנית, נדמה לי שברגעים כאלו יש נטייה לכל כאבי וכשלונות העבר לצוף, והרגעים של התקווה, החיבור לחיים והטוב נשכחים. זה טבעי אבל גם מקשה מאוד. לכן, בשלב ראשון אני מציעה להתייחס אל עצמך בסבלנות ובעדינות, לבדוק מה יכול להקל עלייך ברגעים אלו (קווי סיוע כמו ער"ן, פעילות ספורטיבית, בקשת תמיכה ממכרים) ולהזכיר לעצמך שא תמיד הדברים מרגישים ונחווים כך. תני לעצמך זמן להתחבר מחדש גם לטוב שהחיים יכולים להציע, לצד הקושי והכאב.

ליטל

שלום צביה,

מדבריך עולה מצוקה ותחושת ייאוש עמוקה, שאני מניחה שקשה מאוד להתמודדות. חשוב לזכור שברגעי ייאוש ודכדוך הכל נצבע בצבע שחור, ובהם קשה לרוב לראות את האופק ואת החלקים האחרים של החוויה. לצערי הפסיכולוגית שלך צודקת בכך שזהו תהליך שבאמת לרוב אין בו קיצורי דרך ושיכול להיות מורכב ולפעמים קשה. הזכרת שאבדת את היכולת להיות שמחה עד הסוף, זו בהחלט חוויה שיכולה להיות מועצמת בתקופות של דיכאון, הייתי ממליצה לשים לב לציפייה להיות ״שמחה עד הסוף״, שכן ציפייה שכזו לשמחה טוטאלית יכולה לייצר ייאוש שכן לרוב היא אינה ריאלית. במציאות, לרוב אנחנו חווים קשת של רגשות, כאשר לעתים חשים שמחה ולעתים עצב, וזה בסדר ואף טבעי שיש תקופות שבהן השמחה לא נחווית ״עד הסוף״. 

חשוב מאוד לזכור שברגעים מסוג זה מאוד מומלץ שלא להישאר לבד עם התחושות הקשות, ולפנות לעזרה. אולי תוכלי לשתף בן משפחה או חברה טובה בתחושותיך וכמובן שאם הייאוש גובר לפנות לעזרה ממשית ולשתף את המטפלת. זכרי שברגעים הקשים יש קושי לראות את החלקים החיוביים, שייתכן וקיימים אך מוסתרים כעת מן העין וממסוכים על ידי התחושות הדכאוניות. 

תרגישי טוב,

יעל 

שלום רונה,

השאלה שלך מאוד במקום, שכן כניסה לטיפול אצל מטפלת שטיפלה בבנך יכולה להכניס לטיפול מורכבויות שונות ואף לפגוע בתהליך הטיפולי. לצד זאת, מאוד חשוב לברר עם המטפלת מה גישתה ולהציף את המורכבויות והמחשבות על כך ביחד איתה. יש מטפלים שגישתם יותר ״משפחתית״ וייתכן שהם לא יתנגדו לטפל בשני בני משפחה או יותר, ויש מטפלים שבהחלט יתנגדו למהלך שכזה שכן הם יטענו שטיפול צריך להיות מרחב ״נקי״ ממציאות, בו לכל אחד יש את ההזדמנות לפרטיות מלאה ללא ״התערבבות״ של בני משפחתו בתוך הטיפול. כמו כן, יש להביא בחשבון את האפשרות שגם אם בנך יסיים את הטיפול ולאחר שתתחילי אצלה את הטיפול הוא ירצה לחזור אליה לטיפול ואז הנושא יסתבך עוד יותר. 

בכל מקרה, במקרים מסוג זה כדאי להתעניין עם המטפלת עצמה ולשמוע את דעתה. אני שמחה לשמוע שאת מרגישה שיש חיבור איתה ואני מניחה שזה עלול להיות מאכזב שלא תוכלי להיות מטופלת אצלה, אבל אני בטוחה שהיא תוכל להמליץ לך על מטפלים טובים שיתאימו לך בהתאם להיכרות עמך. 

בהצלחה,

יעל 

שלום עידו,

טוב שאתה מזהה שמתפתח דפוס אובססיבי שאינו מיטיב עבורך. לפעמים פנטזיות לגבי קשרים עלולות להיות ״מושלכות״ על המטפל או על הקשר, שכן הקשר הטיפולי מאוד אינטימי וייחודי, ועם זאת, בלתי אפשרי ״בעולם האמיתי״. בהנחה שעוד היית בטיפול אצל אותו מטפל, הייתי מציעה לך לנסות לשתף בחווייה שגורמת לך לכזו מצוקה, אך בהנחה שהטיפול הסתיים ולא תוכל לעבד את רגשותיך כלפיו יחד איתו (אין לי מספיק מידע מדוע הסתיים - האם רצית בכך או שהמטפל יזם?), ייתכן והאפשרות היחידה תהיה לנסות להתחיל לטיפול אחר, בו תוכל לשתף בהתמודדות הנוכחית, לעבד את המשמעות של ה״אובססיה״ ובהמשך לחוות הקלה. בכל מקרה, חשוב שתנסה בכל זאת למצוא מרחב בו תוכל להתמודד עם העיסוק במטפל. בכל מקרה, אל תתייאש, ופנה לקבלת עזרה. חבל שתישאר לבד עם התמודדות שכזו. 

בהצלחה,

יעל 

שלום חגית,

את מתארת בצורה ברורה את הקושי לקום ל״ריק״ כאשר החוויה שאין תכלית ברורה מייצרת חרדה ותחושות ייאוש. נשמע מדבריך שיש צורך להייחס למצב בשני מובנים. ראשית, ברמה הפרקטית, ייתכן שיש צורך במציאת פעילות חיובית בשעות הבוקר ולנסות לבנות את היום כך שלא תשארי לבדך ותשקעי במחשבות בשעות אלו. ייתכן ותוכלי אפילו לצאת לחוג או לפעילות גופנית (פעילות גופנית מאוד תומכת בשיפור של מצב הרוח, כך שייתכן וזו יכולה להיות התחלה מוצלחת יותר ליומך), להליכה בחוץ או לשתות קפה בבית קפה, מאחר ונראה כי הישיבה בבית בשעות הבוקר אינה מיטיבה. כמובן שכדאי ומומלץ להמשיך ולחפש מסגרת חברתית בה תוכלי להרגיש פחות לבד עם חווייתך, אני בטוחה שאת לא היחידה מבני גילך שמרגישה כך! מה שאת מתארת בהחלט נפוץ בתקופת גיל המעבר. 

במקביל, ייתכן והמצב שאת מתארת מצריך גם התייחסות מקצועית. נשמע שעברת ממצב בו השבוע היה עמוס יותר בפעילויות למצב בו יש פחות פעילות ושההסתגלות אינה פשוטה. במידה ותרגישי בכך צורך, תוכלי לפנות גם לטיפול בו תוכלי לתת מקום לתחושות, לרגשות ולמחשבות שעולות סביב ההתמודדות עם שלב זה בחייך. אולי אף תוכלי לבחון את האפשרות של קבוצה טיפולית, שיכולה לספק גם מסגרת טובה להיכרות עם אנשים שמרגישים באופן דומה.

בהצלחה,

יעל  

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף ולקבל רשימת אנשי המקצוע המתמחים בטיפול בחרדה

שלום דן,

תוכל לקרוא פה עוד על התקפי חרדה, על אופני הטיפול וכן על דרכים להתמודדות. למרות הרצון (החיובי) לעזור לעצמך, לא כדאי להחליף עזרה מקצועית בעזרה עצמית, שכן התקפי חרדה הינם יחסית קלים לטיפול, וככל שהפניה לטיפול נעישת מוקדם יותר כך גדלים סיכויי ההצלחה. 

חשוב לציין שמה שאתה חווה נפוץ ביותר. לצערי אין פתרון קסם להתמודדות עם התקף חרדה, אך אני יכולה להמליץ לך לנסות שלא להיבהל מהמצב הנוכחי ולנסות ככל הניתן להתייחס לחרדה כגל שבא ולאחר מכן חולף. אין טעם לנסות להילחם במצב, שכן זה רק יחמיר אותו. חרדה לא נשארת לנצח... בסוף היא חולפת. כמו כן, כדאי להמשיך בפעילויות חיוביות (ספורט, עבודה, יציאה עם חברים או כל דבר אחר שעושה לך טוב) ולהשתדל שלא להימנע מפעילויות שעושות לך טוב, למרות שאני בטוחה שזה יותר קשה בזמן חרדה. בלינק שצרפתי יש עוד הצעות להתמודדות עם חרדה. 

יש לציין שטיפול שנמצא יעיל בנושא של חרדה הינו טיפול מסוג קוגניטיבי התנהגותי והינו יחסית קצר טווח. אני ממליצה לך לפנות לקבלת עזרה מקצועית בהקדם. 

בהצלחה,

יעל 

שלום שוש,

נשמע מדבריך שאת אכן סובלת מחרדה אך כמובן שבכדי להבין את המצב באופן מקצועי יש לפנות לאיש מקצוע שיוכל לאבחן את המצב וכן להמליץ על טיפול מתאים. תוכלי לקרוא בלינק המצורף עוד על חרדה ועל אופני הטיפול הנפוצים. באופן כללי, הטיפול שנמצא יעיל ביותר בנושא של חרדה הינו טיפול מסוג קוגניטיבי התנהגותי (cbt). קיימים מטפלים מקצועיים שאינם פסיכולוגים שכמובן יכולים לטפל בהם בנושא של חרדה, אך כדאי לוודא שהמטפל מוסמך לטפל במצבים קליניים וכי יש לו ניסיון בטיפול בחרדה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום תמר,

נשמע מדבריך שאת סובלת מחרדה הקשורה במצבו של חברך. חרדה לרוב מלווה בדפיקות לב, חולשה וכמובן קשורה ואף הינה תוצאה של חשיבה בסגנון שלילי. טוב מאוד שפנית לטיפול וזהו צעד בכיוון הנכון. חשוב לציין שמה שאת חווה נפוץ ביותר והתחושות הפיזיות שמלוות את החרדה, על אף שיכולות להיות מאוד לא נעימות, נורמליות במצב של חרדה (כמובן בהנחה שמבחינה פיזית הכל בסדר). לצערי אין פתרון קסם כיצר להיפטר מהמחשבות השליליות, אך אני יכולה להמליץ לך לנסות שלא להיבהל מהמצב הנוכחי ולנסות ככל הניתן להתייחס לחרדה כגל שבא ולאחר מכן חולף. אין טעם לנסות להילחם במצב, שכן זה רק יחמיר אותו. חרדה לא נשארת לנצח... בסוף היא חולפת. כמו כן, כדאי להמשיך בפעילויות חיוביות (ספורט, עבודה, יציאה עם חברים או כל דבר אחר שעושה לך טוב) ולהשתדל שלא להימנע מפעילויות שעושות לך טוב, למרות שאני בטוחה שזה יותר קשה כרגע. בלינק שצרפתי יש עוד הצעות להתמודדות עם חרדה. 

באופן כללי, וכמובן שזו רק הצעה שטחית לעת עתה, עד שתוכלי להתחיל בטיפול, ההמלצה היא לא להילחם במצב, אלא לנסות לקבל אותו כמצב חולף, שבהמשך ישתנה וישתפר. בהמשך, במסגרת הטיפול תוכלי להתחיל לזהות את המחשבותה שליליות ואת האופנים בהם הן משפיעות על החרדה ותוכלי ללמוד כיצד להתמודד עם המצב בצורה יותר רצינית. יש לציין שטיפול שנמצא יעיל בנושא של חרדה הינו טיפול מסוג קוגניטיבי התנהגותי. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

הקשר בין מטפלים למטופלים הוא לא סימטרי ומקומם זה בחיי זה אכן שונה, אך רגש ותגובה רגשית קיימים בשני הצדדים. השאלה לגבי מקורם, מקומם ומשמעותם של רגשות המטפל הוא נושא שעורר תשומת לב, מחשבות ומחלוקות מאז ראשית ימיה של הפסיכולוגיה אך באופן כללי אפשר לומר שלרגשות המטפל יש שני היבטים- היבט שקשור למפגש האנושי הספציפי בין אישיות המטפל ואישיות המטופל, והיבט שנוגע לרגש שמתעורר בתגובה למה שהמטופל מביא איתו בהתנהגותו והתמקמותו בקשר. למשל, מטופל שזקוק לעיבוד החלקים הנוקשים יותר של אישיותו עשוי לעורר במטפל תחושה של חוסר נגישות ותסכול ובמובן זה רגשות המטפל יהיו דרך ללמידה על עולמו הפנימי של המטופל. שני היבטים אלו משפיעים על מגוון היבטים בטיפול- החוויה בפגישות, הפרידות וכן הלאה, והמטפל בודק ומעבד את רגשותיו באופן שמאפשר לו להבין טוב יותר את עולמו הפנימי של המטופל.

מעבר לכך, אני מתארת לעצמי שאת מעלה שאלות אלו מתוך חוויה שעולה בטיפול שלך ולכן מציעה לשתף את המטפל בתחושות, ההנחות והשאלות שעומדות בבסיס שאלותייך.

ליטל

שלום לך,

אין על מה להתנצל, את מתארת כאב ותחושת ייאוש שמגיעים מעומק הלב ותחושות אלו לגיטימיות. יש תקופות בחיים בהן הכל נראה שחור ובלתי אפשרי. זו תופעה נפוצה, שכאשר נכנסים לתוך חוויית ייאוש הכל באמת נראה שחור ובלתי אפשרי. אני מציעה לך לתת מקום לתחושות ולרגשות הקשים שעולים, לתת להן לצוף ולאפשר להן להיות, אך לזכור שכרגע שוטף גל של מרה שחורה, שמייצר ייאוש וצובע את הכל בשחור ושאולי קשה לראות דרכו את האופק. אין זה אומר שאין אופק. לפעמים תהליך של טיפול נפשי יכול להיות מציף ואף להעלות תחושות קשות ולפעמים נראה שאין התקדמות, אבל מה שמדבר הוא הייאוש, וזו אינה בהכרח המציאות. אולי יש מקום לחשוב ביחד עם המטפלת אם יש צורך בפגש שבועי נוסף, על מנת שתרגישי יותר ״מוחזקת״ בתקופה קשה שכזו. 

לגבי טיפול תרופתי, כמובן שצריך להתייעץ עם פסיכיאטר/ית, אך לטעמי למרות התנגדות שווה לבחון את האפשרות בכל זאת, בכדי קצת לתמוך בהשפעה של הטיפול הרגשי, ולהתחיל לראות תוצאות ולחוות הקלה יותר מהר. גם אם זה  רק לתקופה קצרה. 

בכל מקרה, חשוב מאוד שתשתפי את המטפלת שלך בחווית הייאוש, ואם יש אדם כזה, אז גם מישהו שאת  מרגישה שאת סומכת עליו/עליה, כדי שלא תשארי לבד עם תחושות אלה. אל תתייאשי ואל תהססי לפנות לעוד עזרה, חשוב שלא תשארי לבד עם תחושות מסוג זה. 

בהצלחה, 

יעל 

שלום סרגיי,

אנחנו לא נותנים המלצות ספציפיות, אתה מוזמן לחפש פסיכולוג התפתחותי באינדקס המטפלים שלנו באתר. 

בהצלחה,

יעל