פורום טיפול נפשי

שלום, אשמח לקבל עצה מהי הדרך הטובה ביותר לספר לילד בגיל בית ספר יסודי ( כיתות ד'-ו') על גרושין של הוריו?

אני מותשת, אני גמורה, אני מבולבלת ומסוחררת נורא.
הייתי בפגישה ראשונה אצל הדיאטנית היום ומאז אני מרגישה לא כאן. כאילו שאני בתוך איזה חלום.
אני לא יודעת מה בדיוק, לא יודעת לתאר אבל הפגישה גרמה לי להרגיש כל כך מבולבל, כאילו שאני מנותקת מאוד מעצמי ומגופי.
ואני לא מצליחה באמת לקלוט איפה אני ואיפה כל הדבר הזה.
המצב בפגישה אצלה היה כזה שהיא מדברת ומסבירה... ואני מסתכלת עליה ו"מקשיבה" אבל בראש שלי עוברות מחשבות ותחושות כמו: זה לא קשור אלי, לא מדובר עלי, לי זה לא יקרה, לכולם זה מסוכן אבל לי לא. לי אין בעיה. זה לא מתייחס למצב שלי. .......
בשלב מסוים היא רצתה שאני אעלה על המשקל ואמרתי לה שאני מוכנה לעלות כדי שהיא תראה אבל רק היא, אני לא רוצה לראות מה כתוב כי זה מלחיץ אותי. היא אמרה שבסדר ושהיא רק תגיד לי אחר כך מה הbmi שלי.
אחרי שנשקלתי היא עשתה חישוב ואמרה לי שלפי ה bmi אני בתת משקל ואני הרגשתי מוזר כל כך!
עד עכשיו זה מוזר לי כי אני ממש לא מרגישה ככה. אני לא מרגישה בכיוון אפילו.
ובגלל שלא ראיתי את המשקל עולות בי מחשבות שאולי זה לא נכון והיא סתם אמרה לי את זה כדי להרתיע אותי.
למרות שבשכל אני מבינה שהיא לא תעשה את זה באמת כי אין לה שום עניין, עדיין אני נשארת מבולבלת ומתקשה להאמין.
אני מרגישה שאני לא מאופסת , שאני לא קולטת, שאמנם באתי לפגישה עם הדיאטנית אבל לא ברור לי מה אני עושה בזה ולמה ועל מי אני עובדת?? לא יודעת להסביר זה מנותק ממני כל כךךךך.
ואני מנותקת מעצמי

אהלן,
אני בחור בן 31 , וקוללתי בנטייה מינית נדירה מאוד , שאני נמשך אך ורק לנשים גבוהות ממני ( מינימום 1.90).
אף פעם לא הייתי בזוגיות , לא יצאתי לדייט , בקושי דיברתי עם בנות המין השני.
אני כמובן משאיר את בארון ואף אחד לא יודע על זה . ככה שבריא זה לא עושה.
וגם לגבי למצוא אישה שעונה על הצרכים שלי - כל חיי נתקלתי בצורה אקראית ברחוב אולי בערך ב30 בחורות , לא יצא לי להכיר אישית אחת כזאת.
ניסיתי למצוא בכל מקום ולא הצלחתי.
הסביבה מאוד חשדנית ועוינת כלפיי מפני שאני בגיל מסוים ללא אישה ואמור להיות אבא , אני בצורה די סמויה מנודה מהחברה.
אני סינגל מכורח הנסיבות.
זו נטייה שנשמעת משהו 'בקטנה' או סתם 'שטויות' , אבל פשוט זה הרוצח השקט!!!
לאט לאט זה הורג אותך , הבדידות , הנידוי, ההשפלות שעברתי כל גיל ההתבגרות.
אני חי בתוך כלא שלא קיים.
אני מאמין שאפילו אם מישהו ייקרא את זה ייגעל ממני ולא ירצה לעזור לי.
אני חייב סיוע ונטשו אותי והזניחו אותי !!!
ללהטבים שהמצב דומה לשלי יש כל כך הרבה ארגוני סיוע ועודף זכויות.
אני פשוט חסר אונים מוחלט וחייב תמיכה והדרכה איך לחיות עם קללה שכזאת.
ולא , אני לא בחרתי להיוולד ככה , אני לא זה שרצה להימשך ככה , אם הייתי יכול להמשך כמו בן אדם רגיל .
אני יודע שזה ארוך , אבל מקווה שאני לא מדבר עם הקירות.

אני לא מצליחה להבין את הפער בין ההרגשה שהשנתיים האחרונות הן התקופה הכי טובה שהייתה לי מזה שנים (צמיחה לאחר משבר) תקופה שבה מצאתי מקום לעצמי ולמדתי לחבב את עצמי ולהיות שבעת רצון, לבין תחושות של כאב וריקנות שלא מניחים לי.מרחפים מעליי ולפעמים תוקפים בלי סיבה.
זה בלתי ניתן לריפוי? למה בכלל מרגישים רחקנות גם כשיש הרבה דברים טובים והכל בסדר?

אני לא קטינה אבל יש לי עוד אחים בבית ואין לי מושג מה קורה שם???????????

שלום..
אני בת 34, אמא לתינוקת בת 8 חודשים.
לפני כ 6 שנים אבי חלה בסרטן אלים ולאחר טיפולים רבים, הצליח להתגבר.
היום הוא נמצא בתיחזוקים... פעם בכמה זמן מתאשפז, עובר הליך ניתוחי ומשתחר אם זה לא מסתבך..
בהתחלה הייתי איתו כמעט לבד כי אחותי ואמא שלי עבדו.. ראיתי וחוויתי איתו דברים קשים מאוד..
אחרי שהן הצטרפו אליי, הרגשתי שאני לא מסוגלת להיות שם לבד איתו, ממש פחדתי.
לפני 4 שנים אמא שלי עברה ניתוח ונשארה נכה 100% והיא בעצמה לא בריאה, מעשנת הרבה וכל הזמן יש לה עניינים רפואיים.

בנוסף, ב 4 שנים האחרונות איבדתי סבתא וסבא(שהיו מממממש קורבים אליי), ושלושה דודים מאוד קרובים אליי. סבא נוסף שלי עכשיו מאושפז במצב אנוש.

בשלוש שנים האחרונות אני חווה התקפי חרדה קשים (בכי היסטרי בלתי נשלט, פחדים נוראיים, רעד בלתי נשלט בכל הגוף, מחשבות על מה יקרה אם מישהו ימות, פחד מטורף מפני מוות וכשזה קורה ממש קשה לי לנשום! ועוד ועוד)
אני מפחדת שבעלי יצא מהבית שלא יעשה תאונה וימות, או בכלל כל מישהו שקרוב אליי. אני כל הזמן מקליטה שיחות למקרה ומישהו ימות, שיהיה לי לשמוע את הקול שלהם.. אני מצלמת המון!! משפחה שמישהו ימות ולא יהיה תיעוד.. אני מקפידה להגיד כל סוף שיחה למי שאיתי על הקו שאני אוהבת אותו כי אני מפחדת שזו תהיה הפעם האחרונה שאגיד לו.. ועכשיו, זה פחד הרבה הרבה הרבה יותר גדול על הילדה שלי.. אני ממש חרדה לבריאות שלה..

אני לא כל כך יודעת מה לעשות... אני לא יודעת איך להתמודד עם הפחד מהמוות.. אני ממש מפחדת ממחלות ומוות של אנשים שאני אוהבת וכל הזמן המחשבות שלי על זה...
מה עושים??😟😟😟

בלילה קראתי ספר והופיעה מילה שהיוותה לי טריגר לחרדה שלי, כבר הייתי בטיפול ואני בשלב כזה שהבנתי שזה מה שקורה אז בזכות זה כנראה הגוף שלי לא נכנס לחרדה -נשאר שקט, אבל במחשבות כאילו פחדתי.
בעצם הייתי חרדה בלי תסמינים גופניים של הדופק המואץ או ערפליות... חרדה ונוכחת(?)

בבוקר שאחרי קמתי והתחלתי לחשוב מה זה אומר שאני עדיין מתעסקת בטריגר למרות שהצלחתי לא להיכנס להתקף חרדה ובאמת שהעליתי המון היבטים ותובנות ממש מוצלחות. לא התכוונתי שכמעט כל מה שאעשה היום יהיה לחשוב על זה! גם אם לכמה דקות עזבתי את זה... עדיין משהו הציק לי אז ניסיתי להעלות עוד היבטים וניתוחים וכך במשך כל היום חשבתי עד שאפילו התעייפתי ונרדמתי.
בהמשך היום המשכתי לחשוב ולנסות להסתפק בתובנות שכבר עלו אבל רק חשבתי על זה מעוד כיוונים.

באיזשהו שלב התחיל להפריע לי שאני מתעסקת בזה או שאולי כבר בבוקר הגזמתי בהתעסקות. הרי לקראת סוף היום התעייפתי ואמרתי לעצמי שהכל בסדר אז למה לא יכולתי להגיד את זה לעצמי כבר כמה שעות קודם?


אגב זה קורה כשאני לבד בבית יום שלם בלי היסחי דעת. חשוב לי לפתור את זה עם עצמי ולכן גם נשארתי לדוש במחשבות כנראה


אז איך אדע שהגזמתי בהתעסקות שלי בחרדה שלי? אני חושבת שאני חוששת לא לשים לב לכל השיעורים המדהימים שלמדתי דרך הטיפול וזו הסיבה שבבוקר "ניגשתי" לנתח את החרדה שלי מול הטריגר שהיה בספר.

תודה רבה רבה על התשובה

שלום, ביתי בת 25 ושנים רבות הקשר ביני לבינה לא היה משהו, היו התנגחויות וחוסר הבנה, חשוב לי לציין שבשנים האחרונות שתינו עשינו שינוי וממש התקרבנו, (היא עברה תהליכים אישיים ועוברת וגם אני)אנחנו מדברות הרבה והשיחות ביננו מאוד טובות. יחד עם זאת ישנן התנהגויות שמלוות אותה עד כה. שנים היא לא מוכנה להצטלם איתי ועם כל המשפחה (לפעמים היא מסכימה לתמונה עם כולנו וזה תלוי במצב הרוח שלה) מה גם שהיא לא מאפשרת לי לחבק אותה- עניין זה מלווה אותה מגיל ההתבגרות- היא מודעת לכך .יש פעמים מסויימות שהיא חוזרת להתנהגות הישנה שלה מולי לדוגמא: כל עוד אני מדברת איתה על דברים שהיא מעלה ושואלת הכל בסדר, אך כשאני מציעה לה משהו הקשור לנושא מסיים שאולי יכול להיות "רגיש" מצידה ישר תוקפת אותי במשפט: לא שאלתי אותך ולא ביקשתי את עצתך התגובה שלה מאוד פוגעת בי .


מה עלי לעשות?

שלןם. במשך כל שנות הנישואים הרבות לבעלי יש דפוס של התפרצות זעם אחת לחצי שנה עד שנה .מלווה צעקות שאגות וקללות נוראיות .אין הלימה בין ההערה והרוגז שהבעתי לתגובה .לפעמים זה מלווה בתקופה ארוכה של שבועות של הודעות נוראיות , קללות ואיחולי מוות .אין נכונות לטיפול .כשנרגע נראה אומלל ומנסה לחזור לשגרה אבל זה בלתי אפשרי מבחינתי .מה ניתן לעשות?

היי
אז ככה
מזה חצי שנה אני שם לב שיש לי דפיקות לב מואצות (כמו פרץ אדרנלין).
לאחרונה שמתי לב שהדפיקות קורות במצבים שאני נכנס למגננה מטפורית כמובן (כאילו אני במלחמה). מדברים שמעצבנים אותי. אני פקעת עצבים מהלכת.
דברים שמעצבנים: פקקי תנועה, חוסר הדדיות , אי צדק ביום יום , אשתי.
הרשימה עוד ארוכה אבל הבנת.
אני רוצה להתמקד באשתי שלאחרונה אנחנו רבים המון.
אני אדם בוגר שמבין מה זה נישואין , (ויתורים הדדים) , היא לא!
אחרי המון שיחות בוגרות היא לא מוכנה לשנות את עצמה מילימטר.
אחרי ההקדמה הנה השאלה....
איך אפשר והאם אפשר ללמוד לחיות כאשר אתה מוותר על הכל (מריבות , עקרונות וכו) , לספוג את הכל, ועדיין לחייך לעולם?
תודה

שלום רב, אני בת 56 התחלתי טיפול פסיכותרפיה בעקבות אכילה רגשית שיש לי מזה שנים רבות. עד כה הייתי כ7 פגישות ואני מרגישה שאין לי חיבור עם שיטת הטיפול וכשמגיע יום הטיפול אני מרגישה שאין לי חשק ללכת. לפני 2 פגישות העלתי זאת למטפלת שלי והחלטתי לתת הזדמנות, אך גם הפעם לאחר שני מפגשים שוב עלה הספק בטיפול היום שוב העלתי זאת בפני המטפלת שלי והיא בכל זאת רוצה שאני אמשיך לעוד חצי שנה . כי יש לה מה לתת לי ולעזור לי.
אני בדילמה מאוד גדולה, מצד אחד אני מרגישה שממש לא בא לי להמשיך אצלה ומצד שני עולות מחשבות שאולי אני אעשה טעות שאעזוב...כשמגיע יום הטיפול ממש אין לי חשק , מה גם שעד כה אני לא מרגישה שהטיפול תרם לי למשהו. (אני מודעת לכך שלא נעשו הרבה פגישות עדיין)חשוב לי לציין שאני אישה עם מודעות עצמית מאוד גדולה, עשיתי תהליכים רבים בחיי ועברתי שינויים מאוד משמעותיים, אני לומדת כל הזמן לימודים הקשורים לגוף נפש ולימודי מודעות עצמית ועוד.

אני לא יודעת מה לעשות האם להמשיך או לסיים עם זה, אשמח לתגובה

פנתי גם עכשיו ובעבר ולא נהנתי בשאלה איזה טיפול לפנות האם כדי לאישפוז פסכאטרי?????????????????????
ששם יש מענה נרחב אני ממש סובלת בקשר להתפנות זה דופק לי תחיים
אם כי אין לי שום חשק מיני ואני ממש סבלת כל פעם מחדש שאנחנו מקימים...
יש לי חרדות רבות שלא נותנות לי מנוח
האם כדי לפנות ולמי אפשר
תעזרו לי בבקשה!!
אני מרגישה שעוד מעט קורה לי משהו לא טו

שלום שמי אילה כתבתי בעבר שאלה לפרום ונהניתי מהתשובה המקצועית
(בקשר לקושי להתפנות..)
מה את אומרת כדי לפנות לאשפוז פסיכיאטרי כדאי לאזן את עצמי?
ששם יינתן מענה נרחב לבעיות?( מה שתיארתי וחרדות)
אני מפחדת לפנות לטיפול כדאי לא לדוח על הפגיעה המינית שעברתי יש לי עוד אחים בבית וזה יכול להרוס להורים שלי ולהם תחיים( הפגיעה נעשתה לצערי בתוך הבית....

במהלך חיי, מגיל צעיר מאוד "נמשכתי" לדמויות אימהיות. נשים בוגרות, לרוב אימהות ורעיות.
רציתי שיאהבו אותי, פינטזתי שיאמצו אותי. ולא מעט פעמים גם הצלחתי לגעת בליבן.
זה מתחיל מגיל צעיר כשהתאהבתי בגננת שלי ואז במורה שלי בתיכון, במדריכה שלי בצופים, בקולגה שלי בעבודה (שבוגרת ממני בכ15 שנה) וכדו'..
דפוס כזה שחוזר על עצמו מילדות ועד היום בחיי הבוגרים (בת 29).
הוריי תמיד היו נוכחים פיזית אבל נעדרים רגשית.
מניחה שיש קשר להיעדרות הזאת, שהתחילה אי שם בגיל מאוד צעיר.
מלבד הזדמנות להעמיק בזה בטיפול פסיכולוגי, אשמח להתייחסות שלך לנושא; האם התופעה הזאת מוכרת?
מה יכול להניע "משיכה" (רגשית/פיזית/מינית) לנשים בוגרות?
האם יש ספרות שמתעסקת בנושא שאפשר להפנות אותי אליה?

זה היה כל כך הרבה שנים ואף אחד לא שם לב אבל פתאום כבר לא.
משהו בי כנראה איבד את הכוחות להסתיר / להסוות.
וכולם סביבי מדברים / מעירים לי בלי סוף כמה שזה הפרעה (נכון) מכוער (לא מה שאני מרגישה) וחולני ומכנים אותי בשמות כמו: "אנורקסית" (תודה אבל אני בולמית) / "Mister Bones" ...ועוד
ואני רוצה לומר כמה זה לא עוזר!
כמה זה כמו חיצים ללב שאני רק רוצה להתרחק יותר.
אבל אני לא אסביר כי זה יעשה גרוע יותר.
אין הבנה ואין עם מי לדבר.
מרגישה כל כך זרה בבית של עצמי

תמיד הייתי זרה
ועכשיו יותר

תודה שקראת