פורום טיפול נפשי

שלום רב,

ברצוני לעלות למודעות נושא חשוב מאוד שיכול להציל נפשות, ממש כך.
מדובר בנושא של חשיבות הפנייה לטיפול רגשי/נפשי אך ורק אצל מטפל מקצועי בעל תואר שני טיפולי המתמחה בתחום המבוקש.
המודעות לכך חשובה מאוד, בפרט בציבור החרדי, שם נפוצים הרבה הכשרות זריזות וקורסים קצרים המקנים תעודות שונות שלאחריהם אנשים פותחים קליניקות ומטפלים בנפש האדם ללא הכשרה אמיתית, וזוהי סכנה גדולה. ממש כמו אדם שיקרא ספר או יעבור קורס מטעם עצמו ויכתיר עצמו כרופא ויאחז באיזמל המנתחים וינתח ליבו של אדם.
לצורך העמקה בנושא, והעלאת המודעות של חשיבות הפנייה לטיפול רגשי/נפשי אך ורק אצל מטפל מקצועי בעל תואר שני טיפולי , אשמח לעזרתכם.
אם יש אנשים שנפגעו או שמכירם כאלו שנפגעו מטיפול רגשי/נפשי רשלני אצל מטפלים אשר הגדירו עצמם כנותני טיפולים אלו, ועסקו במתן טיפולים אלו ללא הכשרה מקיפה כאמור לעיל, אודה ממש אם תסכימו לכתוב לי ולשתף את סיפורכם. כמובן אפשרי ואף עדיף בפניה ראשונית, בצורה אנונימית לחלוטין.
זהו דבר שיוכל לעזור מאוד, בנסיון להעלות מודעות בפרט במגזר החרדי לנושא הקריטי הזה של טיפול בנפש ללא הכשרה מתאימה,
קודם כל עבור הפונים לעזרה ,אלו שבשעת משבר ומצוקה ואין להם הידע למי לפנות, שידעו כמה חשוב לפנות אך ורק לאנשים שהוכשרו לכך כמו שצריך! ולא ליפול בפח חלילה ולסכן את נפשותיהם שגם ככה היו זקוקות למרפא ומזור ובאות להיעזר ולא להינזק.
בנוסף, לעורר את האיגודים החרדים העוסקים במתן שירותי טיפול ומפנים למטפלים שונים, שישימו לתשומת ליבם לקבל אם ורק בעלי תואר שני טיפולי, (או לפחות להגדיר ולתחום ולהדגיש הן לפונים והן למטפלים ,בבירור מהו תחום וגבולות טיפולם של אלו בעלי הכשרה ספיציפת וחלקית).
מטרה נוספת היא, לשאוף לנסות ולקדם בהמשך את חקיקת חוק הפסיכותרפיה, המגדיר בין היתר את אלו הרשאים לבצע טיפולים אלו,
וכך, בדיוק כמו שלא יעלה על דעת אף אדם להגדיר עצמו כרופא ולטפל ככזה במבקשים מזור בגופם, באותה מידה לא יעלה על הדעת לטפל בנפש בלי שיש את ההכשרה והכלים לכך ומבלי שמתבצעת שום אכיפה בעניין קריטי זה.
כי הנזקים והחורבן שעלול להיגרם מטיפול זה לעיתים לוקח שנים לתקן, אם בכלל.

אשמח כאמור לקבל שיתופים בנושא ממי שמזדהה עם הנאמר, שהנושא קרוב אליו או רואה עצמו קשור לכך,
וכן תגובות , הערות והארות הן ממטופלים וכאלו שבסביבתם, והן ממטפלים.
תודה מראש ורק טוב ושמח תמיד!

טוב בחרתי בשם בדוי, זהו לא שמי באמת אבל אני בטוחה שלמרות כך מישהו/י כאן יוכל להבין מדוע. בכל אופן הנושא הוא- נישואין ופרידה הכרחית כי אין עם מי לעבוד על זה.

אני טיפוס מאוד אישי, לא "פותחת" דברים בדרך כלל ולא מכבסת את הכביסה המלוכלכת שלי בחוץ אף פעם. לפעמים זורקת פה ושם מילת מרמור אבל אף פעם לא באמת יצאתי וסיפרתי לחברה, לאמא, לאחות, את המילים שבן הזוג שלי- בעלי מזה 9 שנים, אומר לי.
היו ימים שכתבתי אותם במחברת, פעם רק כדי לפרוק ופעם בצורת שירים .
בכל פעם אני בוחרת דרך אחרת לפרוק , להתייעץ, ולשתף אבל באמת לספר למכר משותף, מפדח אותי ואני גם לא רוצה לבייש אותו.
ליד בנותיי אני תמיד אומרת את מה שצריך ולפעמים גם מתעלמת ושותקת כדי לא להבעיר עוד יותר את המדורה,בהתאם לסיטואציה. תלוי, אבל חשוב לי לי שהן שתלמדנה לא לדלג עם רגשות ולא לשמור בבטן, כמו שאני הייתי שהייתי ילדה.

יש רגעים, שהגיע הרגע ,והבנתי שאם אני לא אשתף את המחמאות שאני מקבלת החוצה ואקבל פרופורציה נכונה ואולי עצה לגבי מה שקורה כאן, יכול להיות שאני משדרת תדר לא נכון עבור בנותיי ויוצרת דפוס "הדחקה" שאני לא רוצה שהן יחוו אותו.

לכן , לצערי ממש טרי מעכשיו (מזל שהן נרדמו והצלחנו להתאפק עד סוף היום) אני משתפת אתכם ב"מחמאות" שקיבלתי, כדי שתגידו לי מה דעתכם/כן על אופן הדיבור.
האם זה דיבור בונה? אוהב? זוגי? או שזה דיבור מחבל? מתוסכל? ונתקע.
אני כל כך רוצה לחוות זוגיות בונה, משתפת ומחבקת למרות הכל ולכן חשוב לי לקבל קצת הכוונה כאן הכל נאמר בתגובה לכך שאמרתי שאני רוצה לצאת לעבוד מחוץ לבית כי אני מתגעגעת וצריכה אינטראקציה חברתית ברמות יותר גבוהות ממה שיש לי כרגע. והוא - אמר לי שאין צורך, הכי כיף לעבוד מהבית למה אני צריכה אנשים על הראש שלי. ואני ? אני אוהבת חברה ואוהבת אנשים ואוהבת אתגרים ... והוא בשלו " אני יגיד מה שאני חושב למרות מה שאת רוצה ואוהבת וזה הכול...ומשם זה רק התדרדר...

- "מי שבא מבית רקוב זו את"
- " את רבה עם עצמך".
- " לכי תסתגרי למעלה".
- " בגללך...

מקודם הבת הגדולה שלי הביע את רגשותיה באובר טונציה בלשון המעטה, אני דיברתי בנחת וחזרתי על בקשתי שוב , נתתי לה 3 דק' להצטנן ואז כשהיא חזרה היא התנצלה בדמעה והתחבקנו. וזאת בזמן שהוא מלגלג וכועס ושותק מהצד.

מרגיש לי כאילו שאני ה"מבוגר האחראי היחיד" בבית. וקשה לי לסחוב את התיק הזה על גבי לבד, וגם את הדיבור ה"מחשיך" שלו..

אודה לעצתכם..

אני אשמח אם יש אפרות להבין איזה סוג טיפול אני צריכה. אני רוצה מאוד ללכת לבדוק מה גורם לי לכל המחשבות האלה ואיך לנסות לשפר אותן.
הבן זוג שלי אומר לי שאני במצוקה כבר הרבה זמן וזה מתחיל להקשות עליו.
אני בת 22, אני מגיל 7 הייתי בפנימייה עד גיל 17. ההורים שלי יש להם הרבה בעיות נפשיות שבגללן החיים שלי נראים אחרת.
אני מאוד חרדתית, ואני מראה שהכול בסדר אבל בפנים הכול כאוס. לפני פחות מחצי שנה הופיעו לי בעיות בקצב הלב, באותו הזמן גרתי אם הבן זוג שלי, אבל בגלל הבדיקות נאלצנו לגור כל אחד בנפרד מסיבות כלכליות. זרקו אותי מ5 עבודות, ובעבודה הנוכחית נורא קשה לי להסתדר ואני לא יכולה להתפטר בגלל שאני צריכה את הכסף ואני לא יכולה להשאר כי אני צריכה לעשות בדיקות.
המצב שלי לא מזהיר, אני לא רוצה לתקשר עם אף אחד ואני הולכת בבית עם הרגשה שאני כלום. שאני לא שווה שום דבר בעולם הזה. אני יכולה לשבת ופתאום צצות לי מחשבות קשות
ואני לא אומרת את זה לאף אחד, ואני משאירה את הכול בפנים ואף אחד לא יודע את זה חוץ מהבן זוג שלי. יש הרבה פעמים בחיים שלי שאני מתמודדת עם המצבים האלה וזה חולף, אבל זה ממש פוגע לי בזוגיות. אני ממש רוצה להבין איך לטפל בזה, ואשמח אם תוכלו לתת לי עצה של איזה סוג טיפול הכי מתאים שאני אוכל להתחיל ללכת אליו. תודה רבה.

שלום,
אבא שלי אדם מבוגר ותמיד היה קשוח . לאחרונה חלה הרעה במצבו והוא נהפך הרבה יותר אלים .
הוא יכול לצחוק ולהעליב את אמא שלי ולאחר מכן לריב איתה ולהאשים אותה בדברים .
כל הריבים שלהם עוברים דרכי . ואני יודעת שאני לא הכתובת .
אני מחפשת לאבא שלי מטפל שידע להתמודד עם הכיסים ועם התנגדויות .
אבא שלי הפך להיות נכה ומסרב לנסות פיזיותרפיה וטיפולים משלימים . הוא לא מקשיב לאף בקשה מהילדים והנכדים ומסרב לטפל בעצמו.
כאילו הרים ידיים

אני רוצה עבורו טיפול פסיכולוגי, רק שאני לא יודעת מה הסגנון? האם לפנות דרך הקופה?

שלום. אני בת 33, רווקה. סובלת מהפרעת אישיות גבולית ודכאון קליני. מרגישה שהחיים הם מירוץ ושלעולם לא אהיה כמו כולם. העתיד שלי מאד מדאיג אותי. אמא שלי נפטרה ואבא שלי עוזר לי בכל - עוזר לי מבחינה נפשית, מממן עבורי שכ"ד, הוצאות, לימודים, מסיע אותי לאן שאני צריכה (אין לי רישיון) ועוד... אני מרגישה שכל הצפיות שהן לגיטימיות בגיל הזה גדולות עלי ואני לא עומדת בקצב. איך אוכל להקים זוגיות ומשפחה? אני תלותית, חרדה כל הזמן, לא מצליחה לעבוד לאורך זמן, רגישה מאד. הייתי בזוגיות ובן הזוג שלי לשעבר לא הצליח להכיל את הקשיים הרגשיים שלי (למרות שבהתחלה הוא היה מאד מאד אמפטי) וגם המשפחה שלו פסלה אותי על זה. עברו מאז שלוש שנים והלב שלי עדיין לא החלים מהפרידה. ועם כל הקושי גם הלבד מאד מאד קשה לי, כלומר, קשה הביחד אבל גם הלבד. יש לי עליות ומורדות במצב הרוח. גם בלימודים אני לוקחת עזרה באופן פרטני ויש לי ליווי מצד המכללה מבינים ומכירים בקשיי הרגשיים ותומכים בי עד כמה שניתן. מבחינת עבודה- עבדתי שנים עם תינוקות מטפלת פרטית אבל צריכה למצוא כיוון חדש כי אני מבינה שהתחום הזה כבר לא בשבילי. לא מוצאת את עצמי וחוששת להתחיל עבודה חדשה ותחום שאין לי ניסיון וידע בו וגם העבודה עם אנשים מלחיצה אותי מחשש שאפגע מביקורת, שיהיה עימם סכסוך וכ'ו. אני רגילה לעבוד לבד. הייתי בטיפול DBT אבל בכל פעם מחדש עוברת מפסיכולוגית לפסיכולוגית, מבינה שזה מציף אותי מאד וזה לא באמת מקדם אותי אלא לפעמים גורם לי לחזור יותר עצובה משבאתי. כרגע אני מוציאה את הכסף על שיעורי ריקוד שהם תרפיה עבורי אבל אני מבינה שזה ממש לא הכל. כרגע אני בהליך של ועדה רפואית ויש לי עו"ס בביטוח לאומי שמלווה אותי בשיקום. איך ממשיכים מכאן? אני מרגישה אבודה ושהקרקע נשמטת תחת רגליי. לפעמים אני שואלת את עצמי למה דווקא אני נבחרתי לחוות את כל הקשיים האלה, למה אני לא יכולה להקים זוגיות וללכת כמו כל בן אדם נורמלי לעבודה? ואין לי תשובה.

אני נערה בבית הספר ואני כבר סובלת אני מרגישה אדישות עצבים וכעס כול הזמן אני לא סובלת את בית הספר בלי סיבה הכל בסדר בבית הספר אבל פשוט הכול חרא הכול בחיים שלי חרא בלי סיבה וזה מצחיק לא?
אני כועסת ופשוט רוצה לצרוח בלי כך הלחץ הזה בחיי, של ההורים, של הבית הספר אני מרגישה שבבית שופטים אותי ובבית הספר שופטים אותי , אני פשוט כל כך כועסת ועצבנית ובאלי למות כבר, כדי לא להתמודד עם כל החרא הזה שקוראים לו חיים
אני לא מתאימה למסגרת של בית הספר ואין מה לעשות עם זה חוץ מלסבול, מרגישה כל הזמן טיפשה בלימודים ואדישות, לא אוהבת לחץ וכאב ואת כל החרא הזה בבית הספר



ראיתי את האתר ואמרתי למה לא? נראה כבר מה תגידו שיכול לתת לי משהו שלא אמרו

הי,
האם זה נכון שטיפול פסיכולוגי יהווה תחליף לתחושת בדידות?
שהמטרה בטיפול לא תהיה שינוי אלא רק רצון לדבר עם מישהו ולשתף?

איזה טיפול פסיכולוגי יעזור לטיפול בחוסר עניין ? הכוונה איזה שיטה אם אני לא מרגישה הנאה מדברים ופירוש סיטואציות

יש לי שאלה. חברה שלי מתמודדת עם כל מיני דברים לאחרונה וקשה לה להיות במצב חברתי מסויים כמו ערב עם חברים לאורך זמן, היא כל כהה זמן תצא לקצת זמן או תלך לשירותים להירגע.
האם זאת חרדה חברתית?
ממה זה נובע?
האם יש דרך לעזור לה או להגיד לה איך לעזור לעצמה?

אני לא יודעת מה לעשות אני מרגישה במצוקה גדולה.
אני מרגישה שהמטפלת שלי ( אולי באופן לא מודע קצת) מאשימה אותי בכל מה שקשור לה"א. ואם ביטלו לי שוב את התור לאינטייק מטעם הקופה ודחו אותו בעוד זמן אז "אני הלא בסדר כאן" כי לדבריה אם הייתי מאוד רוצה הייתי משיגה תור קרוב יותר (אני לא יודעת איך הייתי משיגה כשהתקשרו לבטל אני ניסיתי להגיד שזה כבר פעם שנייה וכו... ניסיתי לבקש שיעשו משהו ונעניתי שאין מה לעשות וכל ביטול נעשה בתיאום ובאישור עם הפסיכולוגית / מנהלת של המקום)
לאחר מכן ניסיתי לשלוח מייל בבקשה שיעבירו למנהלת ניסיתי להתקשר שוב ועוד לא קיבלתי תור מוקדם , חשבתי שהמטפלת שלי תעריך את הניסיונות / לפחות לא תאשים אותי. אבל מבחינתה היא רוצה תוצאות וזה מה שחשוב כרגע ואם אין תוצאות עד תאריך מסוים (והגדירה לי אותו) אז היא לא יכולה להמשיך לטפל. זה מה שהיא אמרה בפגישה האחרונה. אני לא יודעת אם בגלל האמירה הזאת אבל פתאום הרגשתי נוראאאאאאאאא פעם ראשונה שבזמן הטיפול כשאני בתוך החדר עם המטפלת לכאורה ואני מרגישה הכי הכי לבד ושאין אף אחד בעולם שמבין אותי / יכול לעזור לי הרגשתי בבת אחת מפורקת ושאין לי כח לא פיזי ולא נפשי בשביל לדבר אפילו אין לי כח לפתוח את הפה ולנסות לשתף אותה כי באותם רגעים היא ממש לא משמעותית ורלוונטית היא מרגישה לי אוויר וכלום ושהיא לא יכולה לעזור וגם לא בכיוון אפילו. לא מצאתי חלקיק כח בשביל לנסות לדבר / להוציא מילה . תחושה של אין קרקע ואין כתובת פשוט אף אחדדד, מפחיד ורע מאוד. הרגשתי שהיא כלום!!! פשוט אוויר! חפץ! חסרת משמעות עבורי ומה שהיא לא תעשה / תגיד לא יצליח לעזור לי / אני לא אצליח להרגיש
אני מרגישה שאני לא יודעת להסביר את עצמי ולכן היא לא מבינה אותי כי אולי אם הייתי מסבירה יותר טוב היא הייתה מבינה כמה אני כן מנסה כמה זה באמת לא אשמתי כמה הביטולים האלה מתסכלים גם אותי
נהיה לי ממש ממש רע הטיפול בגלל זה . אני רוצה לבטל את הפגישה הבאה. לא רוצה לבוא "על תנאי " / תאריכי יעד. מעדיפה להפסיק מעכשיו

שלום אני בת 27 והמראה החיצוני שלי מאוד שולט בחיי לרעה.
מאז ומתמיד, עוד בתור ילדה ועד היום לועגים למראה החיצוני שלי, בעיקר בילדות ועד תחילת גיל 20.
לכל מקום אליו הייתי הולכת, אפילו אנשים זרים לחלוטין הוא מתייחסים אליי לא יפה עקב המראה שלי.
מכיוון שאינני מכירה דבר אחר זה מונע ממני להיות בקרבת אנשים, יש לי פחד עצום מאנשים ומגברים בעיקר.
מעולם לא היה לי חבר או משהו שקרוב לזה מהפחד ללעג התמידי כלפי המראה שלי.
הדבר הפך לחמור עד כדי כך שאני נמנעת מהכול, מאיזורים עמוסי אנשים, ממסעדות, מתאורה מסויימת, העדפה לצאת מהבית רק כשיש צורך ובעיקר בשעות הערב שכבר יחסית מחשיך.
אני נמנעת מלעשות הכול, אין לי תחביבים, אני לא יוצאת מהבית, אין לי חברים ואני בגדול חיה בין 4 קירות.
זהו המצב מגיל 14 בערך..
אני לא יודעת אם לשאול מה עליי לעשות כיוון שזה די ברור שיש צורך בפניה לטיפול.
אך כפי שכבר תארתי אינני יכולה עקב המראה שלי.
החיים שלי מבוזבזים, חסרי תכלית וחוסר מעש.
אין לי סיבה ממשית לקום בבוקר כיוון שאני כלואה בין 4 קירות רוב היום (אינני עובדת ומעולם לא עבדתי).
אני לא יודעת איך לשבור את המעגל האכזרי שאני נמצאת בו.
אני בבית כבר קרוב לעשור, ללא קשר עם העולם החיצון כמעט.
ההורים שלי לא יודעים על הסיבות וכאשר ניסיתי להסביר קטעו אותי ישר והתייחסו בלעג.
לצערי משפחתי בטוחה שאני פשוט לא רוצה לעבוד או שמשהו אצלי פשוט לא בסדר ומעולם לא קבלתי עזרה, גם כאשר ביקשתי.
אני לבד במערכה ואין לי למי לפנות.
תודה על ההקשבה.

שלום וברכה,

אני עובדת קרוב ל5 שנים כמנהלת מרכז לנשים בבריאות הנפש,
יש לי מדריכה , עוסי"ת במקצועה,
אישיות מדהימה, חמה ולבבית.
נמצאת עבורי, ועבור הצוות שלנו 24/7.
חשוב לי להדגיש שאנחנו מאוד מכבדות את הגבולות זו של זו בצורה בריאה.
בעקבות שיתופים אישיים שהעליתי מולה, היא הפנתה אותי לטיפול ,ואני מודה לה על כך מאוד, ומעריכה.
היא הדגישה עבורי, שזמן ההדרכה שלנו, הוא שלי, וללא קשר לטיפול אני מוזמנת להעלות מולה, כל מה שמתאים לי,
ישנו סיפור מאוד קשה שחוויתי בעבר, העליתי אותו מול המטפלת, ואני מרגישה צורך חזק להביא אותו גם מולה, אך שוב. יש בי חשש, לצד המחשבה שזה יהיה הדבר הנכון.
חשובים לי מאוד הגבולות, ואני משתדלת לשמור עליהם מאוד.
האם זה נקרא טשטוש גבולות, להיות בטיפול במקום אחד,
ולהעלות משהו שמאוד יושב לי על הלב במיוחד בתקופה זו, ולא קשור ישירות לעבודה?
מעדיפה להתייעץ על כך באנונימיות ,ולא להעלות את הלבטים הללו בטיפול, היות והוא ממש חדש.
תודה, נועה.

גדלתי עם הורים מעט מגוננים ושלא ידעו למלא אחרי הצרכים הרגישים שלי וחסך של חום ואהבה (דוגמא: אם הייתי רוצה לצאת זה תמיד היה בתנאים שלהם כמו להסתובב עם ״ילדים טובים״ ולחזור בשעות מסוימות ואם לא הייתי חוטפת הרצאות על זה ואבא שלפעמיים היה מגחך אם הייתי מציגה איזשהו קושי ריגשי ולפעמיים היה אומר ״למה יצאו לי ילדים כאלה דפוקים״
ואמא שלא בדיוק הייתה לה עמדה אבל פעלה בלגונן מפחד שיקרה רע לילדה. גדלתי כאדם שעד היום די רגישה ביישנית עם חוסר ביטחון עצמי וערך עצמי נמוך לא הייתי יוצאת עם חברים והחברים היחידים שלי היו במסגרת הבית ספרית לא מעבר עם הזמן לא הרגשתי צורך אמיתי לפתח חברויות או לחוות סיטואציות חברתיות(אם הייתי יוצאת עד מאוחר כל המחשבות שלי היו מה ההורים יגידו זה די ניהל אותי) עד שבשנות ה20 שלי היה לי יותר חופשיות וזה התבטא במרדנות מינית(המון מין מזדמן וחיפוש תשומת לב גברית) בתקווה למלא את החלל הריגשי אפילו שידעתי שזאת לא הדרך גם אם זה באופן לא ישיר ובלי ידיעתם
למה זה והאם יש קשר בין הדברים?

בתי בת ה-8, בעת ששיחקה ניגש אליה ילד בערך בן 14כנראה על הספקטרום לשחק עם הכדור . ראיתי שהם מסתדרים והתרחקתי ופתאום שחזרתי ראיתי שניסה לחבק ולנשק אותה. צעקתי לעברו מתי שהיה ממש קרוב אליה והוא התרחק , אך הבת שלי נבהלה והחלה לבכות.
אני דואג לבת שלי שלא תושפע מכך יש משהו שאני יכול לעשות?

היי אני בת 27 ובשנים האחרונות יש לי כל מיני פציעות אחת לכמה זמן, כאשר זה קורה אני נהיית מאוד מתוסכלת וחסרת סבלנות וניכנסת למצב של אכילה רגשית מתסכול.
ספורט זה דבר שאני נאחזת בו מאוד מכיוון שאין לי כמעט שום דבר אחר בחיים, יחד עם זאת אני לא עושה כל כך הרבה על מנת שיהיו לי כל כך הרבה פציעות.
אבל השורה התחתונה היא כזו, כאשר יש לי פציעה או אפילו מצב בריאותי כזה או אחר, אני לא מצליחה לתפקד, זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה הדבר היחיד שמעסיק אותי ואני באמת ובתמים מאמינה שזה בחיים לא ישתנה ולנצח אשאר עם זה ואכנס לדיכאון שאני כל כך נלחמת בו ביום יום באמצעות פעילות גופנית בעיקר.
אני פשוט מה שניקרא "רואה שחור בעיניים" ולא מצליחה לראות מעבר.
אני מודעת לחוסר פרופורציה וזה מאוס עליי.
יש לציין כי הפכתי לכזו בעיקר מאז שאובחנתי עם אנדומטריוזיס וסבלתי עשור שלם (ללא איבחון) ועדיין מכאבים קשים שמגבילים אותי ביום יום למשך לפחות שבוע כל חודש ומשתקים אותי לחלוטין.
ואני פשוט לא מוכנה לקבל את העובדה שאתמודד עם דבר נוסף מלבד האנדו, שכן חיי סובבים סביב הכאב הפיזי שזהו גם הפחד הגדול ביותר של חיי.
אני כל כך עסוקה בשאלה "מאיפה תגיע הצרה הגופנית הבאה" שאני פשוט לא חייה.. אני מיואשת ועצובה ובודדה כל כך ללא חברים ועבודה ואין לי עם מי לדבר.. מה לעשות?

מה אני יכולה לעשות על מנת להחזיר את הפרופורציות?