פורום טיפול נפשי

היי
אני בן 40 רווק גיי
עבדתי כשכיר בשנים האחרונות במקצוע חופשי (לא אכתוב מה הוא כדי שלא יזהו אותי) התפטרתי כי לא יכולתי יותר להתנהל מול בוס ובזבוז זמן בתחום מקצועי שלא רציתי יותר
אני אובד עצות , גם מצב כלכלי על הפנים, גם מצב נפשי על הפנים, לא מסוגל יותר לראות אנשים אלא במסיבות כשאני על סמי מסיבות
לא מסוגל יותר לטפל בכלום, לא מסוגל להניע את עצמי לעשות כלום , אני מטפל בדברים מכח אינרציה, הדבר היחיד שהיה חשוב לי הוא איך להתארגן לסמים לקראת מסיבות ולהיות נחשק במסיבות, ולכן למזלי גם הקפדתי על ספורט. אבל במסיבה האחרונה כבר הסמים לא עלו לי, למרות שלקחתי מלא.
עברתי לגור אצל ההורים ועדיין יש לי הלוואות שיורדות, עזרה שנתתי להורים ועוד כל מיני. ניסיתי ללכת לקואצ'ר ושילמתי אלפי ש"ח במשך חצי שנה- לא עזר. הייתי אצל עו"ס קליני דרך הקופה במשך שנה וחצי- לא עזר
אני אצל פסיכולוגים מכיתה ו' על עניין זהות מינית , בדידות, ועוד ( לא באופן רציף)
עברתי כמה טראומות בחיים שלי כולל התעללויות רגשיות מצד אנשים ומעסיקים.
באמת שאני כבר מיואש לא יודע מה לעשות מהפן הנפשי שמשפיע על הכל. תכננתי להיות עצמאי ואני פשוט לא מצליח לקום בבוקר ולהקים עסק, אין לי רצון. אין לי רצון כי העסק מצריך פגישות/לדבר עם אנשים ואני פשוט לא רוצה. אני רוצה שיעזבו אותי בשקט, אני נכנס לחרדה כל פעם שאני רואה שיחות שלא נענו, אני לא רוצה שאף אחד יפנה אלי- אז אני אומר אם אקים עסק אז בטח שמלא יתקשרו ואני אהיה חייב לטפל בדברים ואני פשוט לא מסוגל כרגע. מצד שני אני חייב הכנסה כי המינוס מעמיק ומעמיק. וזה פשוט אבסורד כי אני אדם מאד משימתי אבל פשוט לא בא לי , אין לי רצון ומוטיבציה לעשות כלום, זה כבר הגיע למצב שאני אומר לעצמי מקסימום אכנס לחדלות פרעון גם ככה לא אכפת לי כבר, רק תעזבו אותי בשקט.
אני מניח שתגידו לי לפנות לטיפול אבל הייתי לפחות ב9 טיפולים לאורך החיים שלי וכלום לא עזר אז בשביל מה???

כיצד ניתן לאבחן אספרגר למבוגרים דרך כללית. ומה הפרוצדורה עבור זה?

בת 12.5 בתפקוד לקוי בבית ספר. מראה אדישות לכל הקשור
מאחרת המון לא קמה בבוקר אם לא מעירים אותה. לא לוקחת אחריות על הקימה. וגם לא מפיקה לקחים מזה. למשל אומרת לה לילה קודם לכי לישון מוקדם. היא לא משתפת פעולה אפילו שיודעת שזה הגורם.
בבית ספר ספרים הולכים לאיבוד. מאחרת לשיעור ובנוסף גם לא מופיעה.
לא לומדת למבחנים.
אחר צהריים משעמם לה.
אין לה חברות
בשאר תחומי החיים מאוד חכמה. מעל הממוצע.
לוקחת אחריות על דברים. לדוג . להוציא את האח הקטן. לקלח אותו. ללכת לסופר. שם דווקא מראה ראש גדול.

הי, אני אובדת עצות, לאחרונה בעלי איבד את החבר הכי טוב שלו להתאבדות, אני מנסה כמיטב יכולתי להיות של בשבילו אבל אני פשוט לא יודעת איך להתמודד עם זה, הוא בוכה כל היום ופשוט כמו הצל של עצמו. הוא לא מבין איך זה קרה, אני לא יודעת שאחרי כל מה שהוא ראה ועבר (הוא זה שהתקשר למשטרה ומצא אותו) הוא יצליח לצאת מזה מבלי צלקת לכל החיים!! הוא הסכים ללכת ליועצת אבל שזה כבר התקדמות אבל מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לו לעבור את זה כמה שיוצר מהר ועם כמה שפחות נזק?

יש לי 3 ילדים בן 4.5 תינוק בן 4 חודשים ובן בן 5.5 מטופל אצל קלינאית תקשורת בגלל עיכוב שפתי אבל יש לו שיפור יפה בדיבור ומקבל רק חיזוקים וגם מטופל רגשית בגלל היותו ילד רגיש אציין שהוא היה ילד מקסים חברותי ואהוב ולפני כמה שבועות חל שינוי בהתנהגותו מתחיל ללקק דברים את הרצפה השולחן וחפצים יצויין שזה קורה לו כמה פעמים ביום בנוסף הוא מכניס צבעים לפה ושובר עם השיניים ואחרי שניה מוציאם. יש גם פעמים שמכניס ניירות בפה ומוציאם . מריח את הרגל ולפעמים מלקקם. בזמן אוכל שופך מעט מהמים וגם שופך מהאוכל או שמחזיק דברים ומפיל על הרצפה. יש לציין שהדברים האלה קורים לו מספר פעמים ביום כשאני קוראת לו סיפור יש פעמים שהוא חייב לקרוע הדף בקטנה . כשהוא מרכיב פאזל לגו משחק במכוניות או רואה טלויזיה כמעט ולא עושה הדברים שפירטתי לפעמים שואל אותי את רוצה שאני אהיה תינוק שלך כשאני אומרת לו אם אתה רוצה תהיה אז אומר לי לא לא רוצה וצוחק אני לא יודעת מה קרה מה גרם לשינוי בהתנהגות שלו עם מי להתייעץ פסיכיאטר /פסיכולוג פוחדת לאבד הילד ושהמצב יחמיר לו בבקשה למי לפנות אני מיואשת

היי,
אני בחור צעיר בן כמעט 30.
הייתי בטיפולים פסיכולוגיים בחיי ועכשיו מחפש טיפול חדש.
אני לא בטוח איזה סוג טיפול עליי לחפש.
אני מתמודד עם חרדות, חשיבת יתר, קפיצה למסקנות ורגישות גבוהה במיוחד.
לאחרונה זה מפריע לי לנהל את שגרת חיי באופן יומי.
אודה לעזרה.

יש לבן זוגי אחיינית מתוקה בת שנתיים. חייכנית ומשתפת פעולה עם כל בני המשפחה (עם זרים פחות). היא מכירה את השמות של שנינו ובכל זאת נבהלת בכל פעם שהיא רואה את שנינו או כל אחד מאיתנו. היא בוכה ומתייפחת ולא נרגעת אם זה במקום חיצוני. אם זה בבית ההורים היא יכולה להפנות את הראש ולא להסתכל ולהגיד לא מדי פעם. ההורים שלה מנסים לקרב אותה ולהגיד לה הנה דוד א. תראי איזו מתנה הוא הביא לך. אבל שום דבר. לראות את ההתנהגות שלה נעה מקיצון כזה לאחר זב מאד מתסכל. חשבתי שאולי היא מתחילה להרתע מלהטבים בשלב כזה. אבל יכול להיות שכל כך מוקדם? ההורים שלה מאד ליברליים ולא משדרים חלילה רתיעה
אשמח לדעת מה יכול להיות פשר העניין

הסבל הוא קשה מנשוא, האם יש פשוט נשמות שלא נועדו לשרוד בעולם שלנו? אני חווה קושי גדול כלכך. מטופלת גם פסיכולוגית וגם בכדורים. אני מרגישה זוועה בימים האחרונים, אני חייבת עזרה. לא מצליחה להפסיק לבכות לא מצליחה להרים את עצמי. חשבתי ללכת לפסיכיאטר מיון באברבנל ברגע שאסיים את המשמרת שלי. אבל, איך הוא יכול לעזור? איך בכל אפשר לעזור? יותר מכל מה שאני כבר עושה? עובדת משרה מלאה מחזיקה בית וחיית מחמד מטופלת בכדורים ואצל פסיכולוגית. מדיטציות, יוגה..... התמדה בכולם. למה המצב רק מתדרדר? אני לא חושבת שאוכל לשרוד עוד ימים כאלה.

אני מתלבטת אם לסיים את חיי.זו לא הפעם הראשונה שאני חושבת על זה זו החלטה קשה.המטפלת שלי יודעת על המחשבות האלה אבל לא נראה לי שהיא מבינה את עוצמתן.
אני פשוט עייפה אני נאבקת ככ הרבה זמן ועל כל דבר.חלק מהמאבק ניכר-אני עובדת,משתדלת לתפקד,הולכת לטיפול,יש לי סל שיקום, אבל על הרבה מהמאבק אף אחד לא יודע ושם הדברים הקשים..
והיו הצלחות וזמנים טובים יותר אבל לא מספיק ולא לאורך זמן..ואני פשוט עייפה כבר.אני רוצה אבל אז אני חושבת על בעלי ועל זה שאני לא יכולה להשאיר אותו עם הכל, ועל הילדים שזה יכאב להם לתמיד..
אני חושבת אפילו על הפסיכולוגית שלי גם לה אני לא רוצה להכאיב ואני לא רוצה שהחא תרגיש אחראית לזה.
ואז אני מקבלת רגליים קרות..
אני במילכוד.
אני באמת מרגישה שאני לא יכולה יותר.שנגמר לי הכח.וככל שעובר הזמן אני מבינה שככה יראו החיים שלי.מאבק להישרדות.אין לי כח.
לא יודעת מה אני שואלת/מבקשת כאן

היי ליטל.רציתי לשאול מה יותר גרוע לדעתך בשביל ילדים - אבדן פיזי של אמא, או אמא דכאונית ולא עקבית?

וגם..לפי טיפול מבוסס רגש- מה הרגשות הראשוניים שמתחת לקינאה ותחושת חוסר ערך?

שלום רב
הכנסתי הבת שלי למסגרת פעם ראשונה גיל 3. יש שתי גננות. אנחנו רק היום השני, ולאחר שסיכמתי עם הגננת שיצרה קשר איתי בהתחלה שנעשה פרידות הדרגתיות. הגננת השנייה פונה אליי היום (השני) ומבקשת שאעזוב אחרי ארוחת הבוקר כי מבחינתה הילדה מוכנה ובכי ופרידה זה חלק ובסדר גמור. עכשיו גם אם זה חלק ובסדר מבחינתי רוצה לעשות הדרגתי, הסברתי ורק ויכוח. בארוחת הצהרים רוב ההורים כבר הגיעו וישבו ליד הילדים שלהם. האוכל לא היה טעים לילדה שלי, סרבה לאכול, וניסיתי להאכיל אותה כמה כפיות ולשכנע אותה לאוכל...כי זה האוכל שהיא תקבל ורציתי מאוד שהיא תטעם ותנסה לאכול גם אם זה אוכל שחדש לה. ופתאום אני רואה הגננת, אותה אחת, ממשת כועסת ואומרת לי היא צריכה לאכול לבד גם בבית צריך לבד. ואז אמרתי לה ככך בלחש, היא לא אכלה כל היום ולא טעים לה מנסים קודם להרגיל אותה לטעם. ככך בחצי צחוק, היא לא קיבלה ורק וויכוחים. איך אני יכולה להתמודד עם כל שטף ההערות הזה. אני ממש מנסה לתווך לילדה שלי המציאות ואין הבנה.
אשמח לעצה.

הקלת עלי ואני מודה לך על המענה יום נפלא

בחורה בגיל הארבעים שטופלה על ידי שלושה מנתחי פלסטיקה, וביניהם אחד שעשה בה ארבעה ניתוחים - אליו נקשרה רגשית - להלן ''המנתח העיקרי''.
מזה כעשרה חודשים חשה ש''המנתח העיקרי'' רוצה להרעיל אותה למוות (הסיבה למחשבותיה שהיא ניסתה לפגוע בתדמיתו). אי לכך ''הרגישה'' כמה פעמים רעל שחודר לגופה, בעיקר כאשר התגוררה בביתה או כאשר שכרה דירה כדי לברוח. כעת היא חיה עם אימה בתוך מכוניתה הקטנה במקומות שונים.
מחפש איש-אשת מקצוע מלון והסביבה שייפגש איתה בסמוך למכוניתה ויסייע במציאת הפתרון. הנושא סודי ביותר, מבלי ידיעתה. שאם יתגלה - אין אפשרות לתקן.

שלום ליטל.

היום הייתי אצל הרופא שלי במרפאות וסיפרתי לו שאני בדכדוך קל וקשה לי לקום בבוקר. הוא אמר לי לעשות בדיקת דם ולבוא אליו עוד פעם ביום ראשון הוא ביקש ממני להביא את הקופסת תרופות ויש לי ממש חרדה שהוא יעשה לי שינוי תרופתי אני בחרדה מאשפוזים כל הדבר הזה הכניס אותי ממש ללחץ יש לי חרדות מרופאים פסיכיאטרים ואני מרגישה דפיקות לב חזקות של חרדה איך להתמודד עד יום ראשון כדי שארגיש הקלה במחשבה ויותר טוב? אני ממש אשמח לטיפ אני ממש בחרדה ממנו אני ממש אודה לך על המענה יום נפלא

שלום,

בפגישה האחרונה הרגשתי את המטפלת שונה, אחרת וזה משהו שקורה אחת לכמה פגישות. בניגוד לפגישות קודמות שהסתפקתי בתשובה שהכל בסדר, הפעם התעקשתי. מסתבר שיש לה מחלה שלא אמורה לפגוע בתפקוד שלה. הוידוי שלה היה נוגע ללב. הייתה תחושה גדולה של אמפתיה כלפיה, רגש אמיתי של אכפתיות, של דאגה. משהו באותו רגע שינה את התפיסה שלי לגביה ואולי גם את הדרך שבה היא בוחרת לפעול.
אני חייבת לציין שהיו לי תחושות חזקות לגביה כבר בפגישות הראשונות ולמרות שלפעמים יש תחושה של מאבק כוח ושלא הכל הולך חלק, משהו עדיין משך אותי להישאר, כאילו שידעתי. לא רק זה, במקרה או שלא, יצא שלמדתי לא מעט על מחלות מהסוג הזה ואיכשהו זה עלה בכמה וכמה מהפגישות. כאילו שידעתי מבלי שידעתי. זה קצת מפתיע.
אין לי ספק שאנחנו פוגשים אנשים בזמן הנכון ולא סתם הם הדרכים מצטלבות בצורה כזו.
אותי מעניין לדעת עד כמה מקובל לשתף מטופל בפרטים כאלה? ברור לי שאולי הטיפול יקבל תפנית כי החל מהפגישה הבאה אני אתייחס אחרת כשאשאל בצורה סתמית 'מה שלומך?'
היא ביקשה שאבטיח שלא אחוס עליה, שארגיש פתוחה לדבר על הכל ולשתף.
אשמח לשמוע את דעתך.

תודה.