פורום פסיכולוגיה

שלום,
הוריי בני 70+ נמצאים בבית בשל ההנחיות בעקבות הקורונה (בעליי מחלות רבות אך ניידים) אנו הילדים מביאים להם תרופות וקניות וכל מה שצריך , כל הילדים והנכדים שומרים על קשר אך אימי בצניחה נפשית מהמצב (מרגישה עליה וגם אומרת לנו) אנו מנסים מידיי פעם להגיע ולנופף להם מתחת לבית מהמרפסת וכמובן שיחות פייסטיים אך אני ואחיי לא מוכנים לשבת איתם בגינה או לעלות אליהם כפי שהם רוצים ..מעבר לכך שהם בסיכון כך גם אנחנו .
כמה שאנו מסבירים לאימי שתיהיה חיובית ותבין שהכל כדיי לשמור עליהם היא בוחרת לומר תמיד לכל החברות שלי הילדים באים או יורדים .
אציין שהיא אדם פסימי מתמיד ורואה רק צדדים לא טובים , אינה מעוניינת בשיחות עם פסיכולוג כל חייה (משום שהיא יודעת הכל..) איך ממשיכים הלאה היא כבר מוציאה את כולנו מהדעת וזאת למרות שיש לנו סבלנות תודה.

יש לי אמא שסובלת מדיכאון מאז שאני זוכרת את עצמי.
ולכן, לאור מה שעברתי לאור המצב הנוכחי נקשרתי מאד למטפלת והיא ממלא אצלי חלל עמוק שחסר.
הייתי רוצה לשמוע דעה נוספת של איש מקצוע של מה שהוא חושב על הקשר שנוצר פה...
תודה רבה!

שלום,
אני נמצאת בטיפול אצל פסיכותרפיסטית מס' שנים, בערך 4 שנים.
מדובר בטיפול מאד קרוב ומאד עמוק, מה הכוונה?
הקשר בנינו נעשה מלבד לפגישות עצמן שמתקיימות אחת לשבוע בוואטספ.
תדירות השיחות בנינו גבוהה ובעייני הרבה מעבר לטיפול ש"אמור" להיעשות.
בהודעות, תוכן השיחות זה על אירועים אשר אני חווה ביום יום ואף על התעניינות מצידה גם כשאני לא עוברת דברים מיוחדים.
לאורך כל הדרך מצד המטפלת הייתה מכנה אותי בתור "מאומצת", היה ברור לשתינו שמתקיים פה קשר שלא מובן מאליו ולא מדובר בטיפול " סטנדרטי ".
מצידי נקשרתי מאד ואוהבת אותה הרבה מעבר למטפלת.
לפני עשור עברתי פגיעה מינית שהתרחשה בערך 5 שנים.
היה מדובר בקשר מאד קרוב שהתבסס על אהבה גדולה, אך היה מדובר בקשר עם אישה מבוגרת ואני בזמנו הייתי קטינה.
עברנו הליכים משפטיים מס' שנים שהם בפני עצמם היו חוויה טראומטית.
האירוע היה מדובר בתקשורות, כמובן חקירות ובתי משפט.
היה מדובר בהליך פלילי ואזרחי, המטפלת הנוכחית התחילה לטפל בי בסיום הליך הפלילי ותחילתו של האזרחי.
הייתה מעורבת ונוכחת במפגשים הנחוצים להליך.
מלבד הפגיעה המינית שחוויתי, עברתי תאונת דרכים קשה שבה הייתה מעורבת נפגעת שנפגעה קשה. המטפלת התחילה לטפל בי סמוך למקרה, ז"א כמה חודשים לאחר מקרה זה.
גם פה הייתי מעורבת בבתי משפט וגם פה המטפלת ליוותה אותי מס' פעמיים.
מדובר במטפלת שנוכחת בחיי בצורה משמעותית ממש ובאינטנסיביות רבה.
מדובר בקשר הדדי של אהבה גדולה ואכפתיות.
לאורך כל הדרך נהגתי לציין בפנייה כמה שהיא חשובה לי וכמה היא חלק בלתי נפרד בחיי ושהיא הרבה מעבר למטפלת.
לאורך כל הדרך אני חווה נפילות המתבטאות בחוסר רצון לחיות, ניתוק מוחלט מאנשים שיקרים לי ומאד דואגים לי כולל המטפלת.
מדובר בנפילות שמתמשכות בערך שבוע ואז אני חוזרת "לתלם".
במהלך הנפילות האלה, הקשר הוא אינטנסיבי, הכוונה שמצד המטפלת היא מאד ניסתה להוציא אותי ממצבים כאלה. לא היו עוברים ימים בלי שכותבת או מחייגת, ממש לא הייתה מוותרת לי ועליי.
שורה תחתונה זה שאני בחודשים האחרונים חווה ריחוק מצידה, מה הכוונה?
אני בנאדם מאד מאד רגיש ושמה לב לשינויים הכי קטנים בקשרים.
פחות הייתה כותבת ומתעניינת וגם... תוכן השיחות היה קצר בשיחות בוואטספ, מה שלא אופייני למטפלת. כשפתחתי בפניה והבעתי כעס על טיב היחסים בנינו לאחרונה היא מצידה די הכחישה ואמרה שהיא מתנהגת אליי אותו דבר והאהבה כלפיי לא השתנתה.
באחת השיחות לאחרונה חוויתי נפילה שבה פתחתי בפניה מה שאני חושבת על הקשר לאחרונה ומה מפריע לי. מה שבעצם הפריע לי זה, זה שהיא לא שם כמו שהייתה עד כה.
בסוף אמרה שהיא מצידה חושבת שהגיע הזמן לתדירות פחותה יותר בקשר היום יומי מסיבה שזה לא נכון לי וגם כי... היא נורא עמוסה בחייה.
לאורך כל הדרך ביקשתי ממנה להיות כנה איתי ולהגיד לי אם כל מה שהיא עושה למעניי זה נכון וטוב לה והיא לא עושה "בכוח" מתוך תחושת מחויבות.
לאורך כל הדרך עמדה איתנה שהיא אכן עושה הכל מאהבה גדולה ומתוך רצון שלה.
באותה שיחה התוודתה בפניי שהרבה פעמיים הייתה מגיבה לי להודעות במיידי גם כשלא היה נח לה.
מדובר בקשר מאד פתוח וכנה, לפחות מה שחשבתי עד כה.
מוכרחה להגיד שאמירה כזו פגעה בי ומה שהכי פגעה בי זה השתלשלות העניינים וזה שבעצם אני זו שחווה כרגע פגיעה שלא מדוברת בנינו ובעצם שאני זו שפתחתי בפניה את השנוי שאכן נעשה שינוי במודע.
כועסת על זה שלא עשתה איתי שיחה מקדימה שמתבססת על שינוי בקשר.
אנחנו כבר כמה שבועות שלא בקשר ואם "בקשר" אז בהודעות כועסות מצידי.
בסופו של דבר במייל שכתבתי לה בשבוע האחרון שהיה מייל מאד כבד וכואב סוכם במייל הזה מבחינתי שהיא לא יכולה להתייחס אליי בתור מטופלת ולשים כיום גבולות שלא היו מכיוון שאני בעצם בהגדרתה "מאומצת" עבורה. בעייני זה לא יכול ללכת ביחד.
לטענתי אם רואה בי ככזו והקשר חצה גבולות הייתה לי ציפייה שתפתח בפניי את מה שהיא חושבת ושאו שננסה לעשות שינוי או ש..... נסיים את הקשר הזה כי חצה גבולות וכי אי אפשר עכשיו לשים גבולות.
באותו מייל הייתה אמורה להתקיים פגישה בנינו שאני ביטלתי מכיוון שאני לא מוכנה לדבר כרגע וצריכה לחשוב על הדברים.
היא מצידה לאחר מס' ימים הגיבה לי למייל בהודעת וואטספ שלטענתה אין מוצא ואנחנו נאלץ לקבוע פגישת סיכום.
אני מודה, לא ציפיתי ממנה להודעה כזו וציפיתי שתמתין לדבר איתי כשאהיה מוכנה לזה וגם היא חושבת שנכון לסיים את הטיפול אז תגיד לי את זה ולא בהודעה.
לטענתה כתבה בהודעה כי אני לא רציתי לדבר איתי והיא לא רצתה להשאיר דברים באוויר.
אני רואה בזה חוסר התחשבות וחוסר כבוד. לא חושבת שאחריי 4 שנים של קשר כזה שכנראה היא מבינה שעשתה טעות מגיע לי לסיים ככה קשר במיוחד לא אחריי מה שחוויתי ובמיוחד שהיא יודעת שיש לי בעיה עם גבולות.
נקבעה לנו פגישה שבוע הבא ואני לא הסכמתי שתהיה פגישה פנים מול פנים אלא ווירטואלית, מה שהיא בקשה אחרת אך הסכימה.
אני רציתי לעבד את הקשר הזה ולא למהר לפגוש אותה ולהוציא את הכעסים שבי כי בכל זאת מדובר בקשר של 4 שנים של אהבה גדולה ואכפתיות רבה ללא כוונת פגיעה.
והיא.... לא נתנה לי לעבד את הקשר הזה ומהירה להגיב.
רציתי להחליט עם עצמי אם אני מוכנה לשים גבולות בקשר הזה ולשנות או שזה לא מתאים.
ולמה רציתי לחשוב על זה?כי בשיחה שהייתה פנים מול פנים אמרה שאנחנו צריכות לשנות את "החוזה" בנינו, אני נמנעתי ואמרתי לה שזה לא יילך והיא מצידה אמרה שאני לא נותנת לעצמי לנסות.....
ניסיתי מס' שבועות ולא הלך!
במהלך השבועות האלה מצידה לא דובר על איזה חוזה היא מדברת.
מקווה שאני קצת ברורה, עד כמה שאפשר פה...
למה אני כותבת את כל זה?
הייתי רוצה לדעת אם הפגיעה שלי כרגע אכן נורמטיבית ואכן יש לי ממה להיפגע ואכן התנהלותה לא תקינה למרות אהבתה.
ונכון, כרגע זה כבר לא בידיים שלי ההחלטה אבל... רוצה לדעת דעה נוספת שאם אכן לא מתאים שהיינו ממשיכות בקשר.
מזכירה שוב, מדובר במישהי שעשתה עבורי המון והיא ממלא אצלי חלל חסר.

עברתי לפני כ 20 שנה אונס מחריד במהלך הטירונות (הסיפור שלי הופיע לפני שנה) במהלך הטיפול עברתי פעמיים טיפול של עדנה פואה חשיבה ממוקדמת
לצערי הרב הטיפול לא הצליח ואני כיום לא יכול לתפקד בכלל הפסיכולוג ועו"ס היצעו לי את הטיפול EMDR רציתי לשמוע יותר פרטים על הטיפול הזה ובכלל אם זה טיפול מועיל ואין לו תופעות לוואי
תודה רבה

תודה רבה ליטל.
דיברתי עם המטפלת, העדפתי להתחיל בבטוח והידוע, זה לא קל, וגם לא מקל, מכניס אותי לסערה רגשית קשה, לרצון לברוח, פשוט לצאת מעצמי.
אני יודעת שתגידי לי לדבר על כך בטיפול, ואכן אעשה זאת,
רק מבקשת תמיכה ברגעים הבלתי נסבלים הללו שאני מרגישה צורך לצרוח ולא מרגישה הצדקה לכך.
ועוד משהו -
המטפלת בסדר גמור, תומכת, מאשרת, עוזרת לי להיכנס לשם על אף החששות, אבל אני מתנהגת לא יפה באופן לא רצוני, ספונטני.
כשהיא מאשרת אני לא מרגישה בנוח, מרגישה שהאישור לא מגיע לי, כי גם אם קרה מה שקרה,לא הרגשתי שזה פגע בי רגשית, ולכן מרגישה שאני מקבלת נחמה והכרה באופן לא מוצדק, ומיד אני מזדעקת ודוחה בתוקף את האישור שלה, שוללת ואומרת שמה פתאום! זה בכלל לא היה אכפת לי!
אח"כ אני מיד תופסת את עצמי ומרגישה לא נעים.
אם מישהו היה עושה לי דבר כזה הייתי נורא נפגעת.
אתן המטפלות נפגעות במצב כזה? או שאתן מבינות שזה לא אישי כלפיכן, אלא דווקא ההפך, הזעקה הזאת שיוצאת החוצה מכוונת בעצם פנימה?

תודה יעל על התשובה,
אני יודעת שאני מודעת. וזה רק מתסכל יותר כי עצוב לי לראות את עצמי שוב ושוב ושוב אותו הדבר. אני עכשיו ׳מענישה׳ אותה על ידי משהו שמזיק רק לעצמי (כן, בסדר, אני יודעת שזה בעצם להעניש את עצמי) ולא מצליחה לחשוב שאני יכולה להתגבר!! אני לא מסוגלת לרדת מהעץ! אני רק רוצה שהיא תסכים בלי גבולות וזהו. ואני אשמור על גבולות לבד בגלל כבוד עצמי מסוים שיש לי. יכול להיות שלא טוב לי בכלל קשר מטפל- מטופל. כי המצב שמביא אותי הטיפול הוא נטו המקום הבינאישי שקשה לי. וזה סבל שאני לא מסוגלת לעמוד בו יותר!! אם לא יהיה קשר יהיה פחות סבל. ולפי מקרי העבר, כל טיפול רק טלטל ואף פעם לא עזר.
יש מצב כזה שזה פשוט לא בשבילי? שהבריחה היא כן נכונה בעצם?

אני כבר בטיפול, אבל זה לא נגמר ולא נראה שיגמר לעולם.
באמת יש לפסיכולוגיה מענה לחוויות עבר טראומתיות ממושכות?
חיים כמו מלחמה, כמו שדה קרב, חיים של חיים ומוות פיזי ונפשי.
באמת יש לפסיכולוגיה מה להציע ואיך לרפא?
או שהבלגן הזה לא ייגמר לעולם?
הלוואי שיכולתי להניח להכל ולא לעבד כלום, הבעיה שהכל מציף אותי ולא נותן לי מנוחה.

כשאני ביחסים עם בעלי אני חווה תחושת ניתוק מהסיטואציה.
חושבת על דברים אחרים באופן לא רצוני ובעוצמה.
כמוכ' חשה רתיעה, גועל מגוף גברי.
כמוכ' נמנעת באופן כללי מקשר אינטימי (רגשי ופיזי)
למי עלי לפנות? ליועץ מיני או לטיפול פסיכולוג?
אשמח לקבל הסבר והכוונה מפורטת עד כמה שמתאפשר במסגרת זו.
תודה רבה רבה מראש!!!

שלום
אני סובלת מחרדות ובתקופה האחרונה אני מרגישה כאילו הן ממש משתלטות עלי. תמיד היו לי חרדות פה ושם, אבל העבודה ושאר העיסוקים היום יומיים די איפשרו לי לחיות איתה ב"דו קיום". אבל לאחרונה כנראה עקב השהות בבית, הלחץ וחוסר האינטראקציה החברתית הן מתגברות ולא מאפשרות לי לחיות חיים נורמליים - אני כל הזמן מפחדת שאני הולכת למות, שיש לי מחלה שמקננת בי והנה היא עכשיו מתפרצת. הגעתי למצב של נימול בגפיים, שקשה לי לינשום, וכשהצלחתי קצת להירגע מזה (בזכות זה שהלכתי לעשות בדיקות דם כדי להירגע והן יצאו תקינות) - כעת אני סובלת מכאבי ראש בלתי ניסבלים (ועכשיו החרדה רק הולכת ומתעצמת).
אני כבר ממש אובדת עצות. קשה לי, כואב לי ואני מרגישה שאני לא יכולה לנהל אורח חיים נורמלי.

היי ליטל, תודה לך על תשובתך לשאלתי.
הטראומה שעברנו קשורה בפגיעה באחד מבני המשפחה בעקבות תאונה שקרתה באשמת בעלי, אני חושבת שהוא נושא על עצמו את האשמה יום יום.
תודה לאל אותו בן משפחה בסדר היום אבל היתה תקופה לא קלה.
הסבל שלו יותר מתאים לתיאור השני שתיארת (התחושות השליליות והכואבות פחות ממוקדות באירוע הטראומטי אלא "מפוזרות" יותר, עצב, חרדה, אי שקט, חוסר הנאה).
אשמח לדעת או לקבל רקע במה נראה לך מדובר, והאם יש לך המלצות לפסיכולוג קליני העובד בגישה הפסיכודינמית.

שלום,

אני נפגש עם מטפל כבר תקופה ארוכה והמשכתי בטיפולי אונליין גם בחודש האחרון, אני עצמאי ולא עובד כבר חודש, אני מרגיש שהפגישות עכשיו חשובות לי עוד יותר ושומרות אותי ממש שפוי...
איך אני יכול לבקש הנחה מהמטפל בלי להרגיש שאני פוגע בו?

שלום לצוות הפורום,
אני בטיפול קבוע אצל פסיכולוגית ובגלל הקורונה לא נפגשנו כבר למעלה מחודש, העברנו את הטיפולים לאונליין אבל זה לא אותו הדבר מבחינתי.
אני מאוד רוצה לחזור לפגישות הרגילות , האם זה בטוח להיפגש בקליניקה?

איך יכולה לעזור לעצמי לא לברוח מטיפול בגלל הרצון הלא אפשרי להרגיש הכי אהובה? ברחתי כבר ממספר רב של מטפלים. וחבל לי שזה קורה לי שוב עכשיו עם המטפלת הנוכחית. היא מודעת לכל המנגנונים האלה שלי. ובגלל זה עוד יותר נזהרת ואני עוד יותר מרגישה דחויה כל הזמן. אל תגידו לי לדבר איתה על זה- כי זה לא דבר שיעזור לי רק יחמיר. כבר ביטלתי את הפגישה הבאה ויהיה קשה לי לרדת מהעץ, רוצה רק להעניש, לברוח ולשבור את הכלים. (אני מאובחנת עם אישיות גבולית)

אני שואלת באמת, רוצה להבין באמת, בשכל.
למה אנשים רוצים לחיות?
למה אנשים בוחרים בחיים מעדיפים אותם ואוחזים בהם בכל כוחם?
הרי החיים זה סבל, גם אם הסבל לא רב, גם אם הסבל אינו בלתי נסבל, הוא קיים, אז למה בוחרים בזה?
למה שווה לאנשים הבחירה בחיים?
אם היו שואלים אותי, הסבל וודאי רב על העונג שבחיים.
למשל: מה שווה טעם טוב של אוכל למול כל המחויבויות שנדרשות כדי להשיג אותו?
מה שווה השתתפות באירוע כשיש כ"כ הרבה מה "לשלם" עבור ההשתתפות הזאת: יחס לאחרים, מתח, צורך להיראות טוב (בגדר הסביר) ועוד.
החוויה שלי בחיים האלו היא שהמחיר שנדרש ממני לשלם כדי להעביר אותם הוא גבוה ולא מתחיל להשתוות למה שאני מקבלת מהם (ואין לי עיניים גדולות, לא שאיפות בעננים ולא כלום)

בקיצור, רוצה לצרוח שאין לי כוח לחיות!!!!!!!
אבל אני חייבת.
מה עושים במצב כזה???

אני בורחת מהחיים, מהעולם, מהאנשים, מהמשפחה, מבן הזוג, מהילדים.
כל היום על המחשב. סתם, בלי סיבה.
לא רוצה לצאת מהבית, לא רוצה לעשות כלום ולא עושה כלום חוץ ממה שנתפס בעיניי כהכרחי.
למזלי, מה שנתפס בעיניי כהכרחי משאיר אותי במסגרת ה"נורמלית ומתפקדת"
אבל כשאין הכרח מיידי, אני סתם יושבת ושקועה בעצמי, כל היום שקועה בעולמי הפנימי בחוזקה. הרבה פעמים צריכה שיחזרו שוב על דברים שנאמרו לי, כי הייתי שקועה במחשבותיי.
וגם כשחוזרים על הדברים, לא תמיד אני נוכחת לחלוטין, ולכן לא מפנימה ו/מבינה את הנאמר.
אין לי בעיית אינטלגנציה/ הפרעת קשב.