פורום טיפול נפשי

ליטל לא נעים לי שאני נופלת עליך אלף פעם בשבוע
אני לא יודעת מה לעשות
אני נשרפת מבפנים
נשרפת
כואב לי נורא בחורים של הלב
אני ככ מנסה לחזור להווה
נרשמתי ללימודים בזום של מקצוע שאולי אעבוד בו כשאהיה חזקה יותר
השבוע היו לי יומיים טובים שבהם הצלחתי טיפה לתפקד כאב לי נוראאבל לא ברמה של לגזור שיערות
אני חותכת את עצמי כל הזמן
יד שמאל שלי מקושטת בדקירות מספריים וחריצןת סכין
אני עוזבת את היד רק כשכואב לי ממש
אני לא אובדנית וגם לא מחפשת למות בטח לא בצורה כזאצ
אני עושה את זה מאד בזהירות ורק על העור לא ורידים או משו
זה משחרר אותי כי בחוויה שלי ככה אני נענשת
אני מרגישה שמגיע לי להענש
אני עושבה ככ הרבה שטויות ואני ילדה בעיתית וזהו
באלי פשוט להעיף את הילדה הפנימית שבי מקומה מליון שישארו ממנה רק פרורים קטנים ולא יהיה אפשר לזהות שזאת היא בכלל
אני שונאת את עצמי נורא אלף פעמים נורא
קשה לי כי אין לי אמא לעצמי
אני אמא רעילה עבורי
מותקפת מכל עבר בטילים שמגיעים ממני
והכאב מהעבר והפלאשבקים לא מרפים
והחרדת נטישה והנזקקות העלובה הזאת
שבוע שעבר הייתי במצב של כמעט מיון
מרב כאב מרב שנאה מרב חוסר אונים
בסוף אספתי את עצמי איכשהוא
אתמול הרגשתי נוראי עשיתי איזה שהוא מעשה לא נכון ודפוק להמשך החיים שלי דפוק נורא ברמה שלא ידעתי האם זאת אני שעשתה את זה או מישהי אחרת שהשתלטה עלי
כשקלטתי מה עשיתי זה היה מאוחר מדי
וירדתי לרחוב בלי נשימה כועסת בוכה שונאת כאובה וכועסת ושונאת ומתעבת את עצמי
והרגשתי שעוד רגע אני צורחת ברחוב אז תקעתי אזניות ועשיתי נשימות וברגע שהגעתי הביתה תפסתי את הסכין הראשון שראיתי וחתכתי עד שירד לי דם ולא הרפתי עד שממש ירד לי הרבה דם
ואז הרבצתי לעצמי ודפקתי את הראש בקיר
ואז לקחתי מספריים וגזרתי את העור
הרגשתי שמגיע לי להענש
יותר מהכל רציתי לברוח מהעולם
לקחת את כל הכדורים וללכת
אבל נזכרתי שיש לי ילדים ושהאשפוז האחרון היה מזעזע וטראומטי ונשהעתי לא לחזור אליווהבטחתי גם למטפלת שלי אז רק נשכתי את היד והרבצתי לראש ולמצח וגזרתי את העור וחתכתיו
כמובל תוך כדי שנאה עצמית שבוערת קריאות וכנוי גנאי שלי לעצמי ומכות בכל הגוף
הרגשתי שאני משתגעת משנאה ואב ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרב כאב
בסוף פשוט נשכבתי במיטה עם פוך עד מעל הראש ובכיתי
וכנראה נמנמתי או משו כי כשקמתי הייתי צריכה כבר לקחת את הילדים
והרגשתי לא מאופסת אז לקחתי 4 קלונקס ויצאתי עם משקפי שמש ענקיים
המטפלת שלי היתה איתי בהודעות וניסתה לתת לי כח ותמיכה ככל הניתן אבל הרגשתי שעכשיו כל מה שבאלי זה לא להרגיש
אני פוגעת בעצמי כבר כמה חדשים
פעם זה היה פעם בשבוע עכשיו זה כל יום
אני ככ מתביישת שאני לא מצליחה להפסיק
רק ככה אני מצליחה לאזן את הכאב שיש לי בלב
ואני ככ רוצ לא לאכזב את המטפלת שלי שמשקיעה בי את כל נשמתה וגופה וליבה
משו בי רוצה לפול למטה עד הסוף ולהפסיק להלחם כי כמה כבר אפשר

מצד שני יש לי ככ הרבה מה להפסיד יש לי בעל וילדים ומטפלת וחברות ומשפחה והורים
ואני רוצה לנצח
אבל מצד שני הנפש שלי ככ עיפה מלחפש מלרצות מלבעור מלשנא מלכאוב כאב שהוא כבר לא נסבל ולא אפשרי
אני לא יודעת כבר כלום ליטל
אני ככ עיפה
ואיי כן רוצה שיסתכלו עלי ויגידו שאני בסדר שניצחתי שהצלחתי
אבל אין לי כח

ליטל
קצת מוזר לי שהמטפלת שלי ממש מתעלמת מהבורדרליין והפסטרמה המורכבת וטוענת שאני מסוגלת להכל ואני רק צריכה לרצות לא ליפול לעבר כל הזמן
זה מוזר כי היא מאמינה בי ודורשת כאילו אני אדם רגיל אבל אני לא
איך מסבירים לה את זה?
היא ממש טוענת שאני פועלת מהרגש ואני צריכה להתאמן להפעיל גם שכל
היא דורשת ממני לייצר שגרת יום שכוללת לימודים או עבודה וכשאני כואבת את החסר והנטישה של ההורים שלי היא אומרת שאני צריכה להתמודד עם היתמות החיה הזאת ולהבין שלעולם לא תהיה לי תיקון לילדות אוהבת וטובה
זה נורא מוזר לי שהיא דורשת ממני כמו אדם רגיל
מאמינה בי כאילו אני אדם רגיל
ומתאכזבת כאילו אני אדם רגיל
אני כמעט לא מעזה להגיד את המילה בורדרליין בחדר או טראומה כי היא ישר מעבירה אותי לעתיד לחלומות שהיא רוצה שיהיו לי ולהווה היפה שאני חייבת ליצור
היא טוענת שאני מבזבזת את החיים על כותרות ואבחנות ותסמינים ולכן אני לא מצליחה לצאת כי כביכול הם מאשרים לי את הנפילה היאוש וההצפה בשם הבורדריות או הפיטיאסדי
זה מוזר לי ממש
בקטע טוב אבל מוזר
מה חוות דעתך לגבי זה?

הי,

אני בחורה צעירה יש לי בוס בן 50 בערך, אני ממש מעריצה אותו, יותר בקטע המקצועי, פחות מכירה את החיים הפרטיים שלו.
אני משתגעת מכמות האובססיה שיש לי אליו, אני כל הזמן בודקת מה איתו, אם הוא נמצא, וכשהוא פונה אליי למשהו קטן / זורק לי מחמאה אני מתרגשת כאילו לא יודעת מה קרה.
באלי להפסיק לחשוב עליו ולהפסיק להתעסק בו.
באלי לבוא ליום עבודה , לעבוד, לצאת הביתה ושלא יתפוס לי את הראש.

הרי משהו רומנטי לא ייצא מזה, גם בגלל פער הגילאים, גם בגלל שהוא נשוי, וגם בגלל שהוא הבוס שלי.
איך אני משחררת את העיסוק שלי בו ורואה אותו נטו כמישהו שממונה עלי מבלי להיכנס לכל המקום הרגשי הזה?

לא רוצה ולא רוצה ולא רוצה
לא אוהבת לא רוצה זה כבר נמאס
זה שקרי זה לא אמיתי זה כבר דוחה הכל מגעיל לשקוע זה קל לחיות זה קשה לנשום זה קל לגדול זה קשה להחזיק חורים זה לא אפשרי ללטף צלקות זה משוגע זה לא פייר
שריטות זה רע פלאשבקים זה חרא חלומות זה פשוט בלתי חיבוקים זה לא אמין השיט הזה דוחה אני כועסת אני לא רוצה אתזה אני תקועה אני שבורה הכל שבור אני מתעטפת בשברים האלה זה חולני זה פגום זה משובש זה קר נורא לא רוצה לגדול רוצה להשאר תינוקת רוצה לכעוס רוצה שיתקנו את הבור הזה בלב שלי לא רוצה להיות לי אמא לא רוצה לקחת כדורים לא רוצה לקום לא רוצה ללכת נמאס לי לזייף לא רוצה לישון לא רוצה לקום לא רוצה להגיד בוקר טוב לאף אחד
לא רוצה לקום רוצה לשבור רוצה להרוס רוצה לחתוך רוצה לקרוע רוצה לשנא רוצה לצרוח לא אוהבת אף אחד לא רוצה אף אחד לכו מהלב שלי מהחיים מהסלון מהחלון אני פרפר שמוט כנף אני רוצה לעוף מפה אני רוצה להיות גוזל אני רוצה קן עם זרדים חמים ושמש לא רוצה לסלוח לא רוצה להתקדם זה מחורבן אני אשמה זה שיט אני הורסת לעצמי
אז מה
לא רוצה לא רוצה ולא רוצה
ולא רוצה לשים פסיקים ולא רוצה לשים נקודות
ולאכפת לי כלום
ואני בורדרית טיפשה וזהו
טיפשה וזהו
טיפשה

ליטל אני ככ כאובה
אני לא מבינה מה לא בסדר איתי ולמה תמיד אני יוצרת בעיות
השבוע המטפלת שלי ממשכעסה עלי ואמרה לי שהיא משקיעה בי את נשמתה ואני לא מחזירה לה טיפת אמון
היא אמרה לי שאני פוגעת בעצמי ובסובבים אותי וגם בה
היא אפילו אמרה שאולי כדאי שאפרוש מהטיפול כדי לראות כמה אני צריכה אותו
היא אמרה שאני הרסנית שאני חזקה שיש בי כח הרס מטורף שאני פוגעת באהובים עלי ושהיא כועסת עלי מאד
שהיא כועסת שכשהיא מגמישה את הגבולות אני חפשת להזיז אותם עוד יותר ושלא מגיע לי שהיא תתגמש איתי כל כך
ומיום ליום מתחזקת בה העובדה שהיא צריכה להיות איתי קשה ובלתי מתפשרת ורק ככה אני אתיישר
היא דברה קשה היא דברה בכעס העינים שלה היו מרוחקות ולרגעים הרגשתי שהיא שונאת אותי
שאני הכישלון שלה
היא אמרה לי שכל עוד אני פוגעת בעצמי והורסת לעצמי אין למה לבא לטיפול
נעלבתי נורא ואמרתי לה שאני צריכה אהבה אז היא אמרה לי את כל האהבה שיש בי בלב נתתי לך ואת אפילו לא מעריכה
כשאמרתי לה שאני צריכה רחם היא אמרה לי בנוקשות שאין אפשרות וזה לא יקרה
כעסתי עליה שהיא כועסת עלי ובעיקר נעלבתי
כעסתי גם עלי שאני כזאת ילדה מאכזבת ואפילו שם במקום הבטוח אני מקלקלת
באותו יום שמרתי על עצמי חזק הכי שאפשר
למחרת כבר פגעתי בעצמי
הרגשתי שמגיע לי להענש כי אני ילדה רעה ומאכזבת
הרגשתי שכל מה שבא לי זה לצרוח ולעשות בלגן להתפרע להתאשפז ולהשתגע בלי גבול
בסוף לא עשיתי כלום מזה אבל בערב אחד גזרתי את השערות לכמעט קצוץ ועכשיו אני נראית כמו מיילי סיירוס בתקופות הרעות שלה
כשסיימנו את הפגישה היא דווקא הסתיימה בטוב והתפייסנו והבטחתי לה שאני לא יהרוס יותר והיא אמרה לי מילה טובה עלי
אבל עכשיו אני כועסת עליה נורא
נורא נורא נורא
מליארד פעמים נורא
זה לא פיר שהכדור בידיים שלה
שהיא מחליטה אם לקבל אותי או לא
שהיא קובעת את הכללים והחוקים במרחב שלנו
זה לא פיר שהיא מרסנת אותי כשכל מה שבאלי זה להעיף לה את הבובות חרסינה על הקיר
זה לא פייר שאני רוצה אמא והיא לא מוכנה לתת לי את זה
זה לא פייר שהיא אמא של ילדות אחרות שהן לא אני
זה לא פייר שאני מציגה שאני פורחת בעוד שבפנים אני נובלת.
שום דבר לא פיר בעולם הזה
שום דבר

היי, אני מאי בת 22 ויש לי בן זוג כמעט שנתיים וחצי.
תמיד הוא היה מסתכל על בנות אחרות, יכול לזרוק לידי לאוויר ״איזה יפה היא״, בכל מקום חדש רוכש מלא ידידות..
וכל פעם שהוא עושה משהו כזה ואנחנו עוברים את זה או כל פעם שיש לו ידידה מחשידה חדשה ואני מאשרת אותה אחרי שרבנו ואנחנו ממשיכים הלאה, יש משהו חדש. מישהי חדשה, פליטת פה חדשה, משהו. וכל פעם שאני מתעמתת איתו הוא אומר שהוא אוהב רק אותי הכי בעולם אבל בפועל ממשיך לעשות את הדברים שלא נעימים לי.
הוא לומד וגר באוניברסיטה יחסית רחוקה ממני מה שעוד יותר מקשה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא בי שקשה לי לתת אמון או בו שהוא לא עושה הרבה כדי לעזור לי עם זה

הי שמי נועה ואני בת 35
החיים שלי ממש בסדר כרגע
עברתי תקופה ארוכה מאתגרת אך לאחרונה דברים החלו להסתדר וחשבתי שהכל מאחורי אך מסתבר שלא תוך כדי שהעיניינים החלו להסתדר המחשבות התחילו להטריד אותי אני ממש מוטרדת מהזמן שחולף אני כאילו סופרת את הדקות עד הזקנה ומשם למוות אני מרגישה נורא מבוגרת וכאילו החיים כבר לא שייכים לי אלא לצעירים ממני
זה מטריד אותי ברמה קשה מאד וכמה שאני רואה אנשים מבוגרים ממני חיים את החיים ונהנים ומבלים זה לא עוזר לי להרגיש טוב
הזמן בהחלט חולף מהר מידי וכל חודש שעובר גורם לי ממש לפאניקה זה תמיד היה איפשהוא אבל לאחרונה זה ממש משתלט לי על החיים אני נורא מדוכאת ולא מצליחה להנות מכלום
התחלתי כיוון חדש בחיים משהו שתמיד חלמתי לעשות אבל במקום לשמוח אני מדוכדכת מזה מה שעובר לי בראש זה שאני כבר ממש מבוגרת והתחלתי מאוחר מידי וכמה שנים בעצם אני יהנה מזה?
אני ממש זקוקה למישהו שיציל אותי מעצמי
הגעתי למצב שאי אפשר כבר לסבול...
אני כבר בטיפול עם מטפלת ממש טובה שעזרה לי בהרבה דברים אני ממש רוצה לדבר איתה על זה אבל אני מרגישה שאני לא מסוגלת לדבר איתה על זה שהיא כפול ממני בגיל ואם אני מרגישה ככה בגילי אז מה אני יגרום לה להרגיש?
מה אני יכולה לעשות? אני ממש במצוקה
בבקשה תעזרו לי

ליטל אני לא יודעת ממה להתחיל
החיים שגם ככה לא היו משו הפכו לגהנום
השינה מלאה חלומות פוגעניים ותכנים מהעבר של דחייה וריחוק .
אתמול יצאתי עם המטפלת שלי לים ביוזמתה
רעדתי כל הסשן
הרגשתי שאני חוזרת 10 שנים אחורה לנערה המושפלת שהייתי זאת שכולם הקיאו אותה לנשמה הפצועה הזאת שלא היה לה בית ואף אחד לא הגן עליה או רצה בה כמו שהיא
גנבו לי לנצח את הלגיטימציה להתחבר ולאהב את עצמי
קעקעו על הלב שלי את הקול השונא הכועס והאכזר
עברו פצע פצע ווידאו שלעולם הוא לא ירפא
מאחורי החזות הזוהרת שלי מתחבאת ילדה קטנה ופצועה שרק רוצה למות ולא להרגיש יותר
הסשן היה ככ עוצמתי צרחתי ושאגתי ובכיתי ונבחתי כמו שלא עשיתי כל חיי
היא מעולם לא ראתה אותי במצב הזה ואנחנו מכירות הכרות עומק כמעט 10 שנים
ובסוף רק בכיתי בכי קטן ועייף ומושפל
לאורך כל הסשם היא החזיקה לי את הכתפיים וממש חיבקה אותי כדי שארגיש בטוחה ולא אנסה לברוח למים או משו
זה היה מטלטל וכואב אבל גם משחרר
אחרכך הרגשתי שכל מה שאני רוצה זה להשאר שם לצרוח ולא לצאת
היא הזמינה לי מונית ווידאה שאני נכנסת והיא עצמה נסעה ברכבת
מאז אני בסרטים שהיא כבר לא אוהבת אותי
שאני דוחה אותה כמו שכולם
שהיא גילתה את הפרצוף האמיתי שלי ושאני לא קולית וזוהרת כמו שאני מציגה
אני עם פחד מצמית. זאת האשה היחידה שהסכמתי לתת בה אמון ולהכניס אותה ללב
אני מפחדת אלוקים אני מפחדת שאני מעייפת ומייאשת ומתישה אותה
בהמשך היום רק בכיתי והייתי מטורגרת ושכבתי במיטה עם כדורי הרגעה ורציתי למות לגמרי ולא להיות
אני בדרך בלי מוצא מייאשת וכואבת ואין לי דרך אחרת
היא אמרה שאנחנו חייבים טיפול זוגי ואני חושבת שזה לא נכון
שיותר נכון יהיה שהוא ילך למישהו ואני אליה במקום ללכת למישהו שיבחוש בזוגיות הטובה שלנו
רב הפערים מגיעים בגללי ובגלל הטראומה המורכבת שלי לעזעזל אני מרגישה ככ אשמה אני רוצה ללכת מפה ולהעלם לנצח

שלום וברכה ויישר כוח!
עובדת בצהרון כסייעת, יש ילד שובב כמעט בן 4 (ככל הנראה אין לו מספיק תשומת לב מהוריו) שמאוד אוהב אותי,נותן לי חיבוקים חזקים מאוד כשאני באה וגם במהלך הצהרון. האחראית,לא סבלנית כלפיו ורק רוצה להוציא אותו, אני הכי סבלנית שיש ועד עכשיו מתחילת השנה הפגנתי המון אהבה וחום כלפיו וסבלנות.
לעיתים כשהילד כועס, הוא מרביץ לי וזורק חפצים (משחקים כיסא) וכשאחראית הצהרון רואה זאת היא ישר מתעדת שיהיה לה "חומר" להוציא את הילד ואני מאוד אוהבת אותו ולא רוצה שיצא ולכן רוצה למנוע את זה שמרביץ לי כשכועס ושזורק חפצים.
למשל,כשהאחראית אמרה לו שלא יקבל הפתעה,הוא זרק חפצים על הרצפה והפך את השולחן,ניסתי לברר איתו אם כועס ואם רוצה שנאסוף יחד,אפילו אמרתי לו שכל החברים מחכים לו שיאסוף כדי שנוכל לשחק יחד וכלום לא שיכנע אותו לסדר את מה שהפך, אין עם מי לדבר. לפני זה ברח לחצר (זה היה לפני שאמרו לו שלא יקבל הפתעה) וכשקראתי לו להיכנס,לא הקשיב. מאוד מתוסכלת ומצטערת שלא מצליחה לגרום לו להקשיב ושישפר את ההתנהגות. האמת שגם לאימו הוא לא מקשיב וגם לה מרביץ כשכועס. כמובן שכשהוא רגוע הוא הכי מתוק שיש . אמרו להורים לקחת לטיפול והם לא לוקחים.
אולי צריכה לשנות גישה לפחות מפנקת וסבלנית מאשר עכשיו? אשמח לעצות מה לעשות בגן ואפילו מחוצה לו לשפר את המצב? נורא מתוסכלת ועצובה מזה.
תודה רבה

בעלי בן 71 ואני חושבת שיש לו אוטיזם בתפקוד גבוה,כמה עולה איבחון כזה

היי!
יש לי חברה,בת 31 רווקה שאבא שלה לא מדבר איתה המון שנים וגם הציק לה המון בכל מיני דברים (לא פיזית) ,כרגע היא לבד בבית עם ההורים ומחפשת את הזיווג,לא מרגישה אהבה לא של אבא ולא של אמא. היא התרחקה ממני ,החברה הטובה שלה ובכלל מכל החברות בטענה שאין לה מצב רוח בגלל המצב שתיארתי ולדעתי זה לא אמור להשפיע על החברות שלנו ואני נורא מאוכזבת ממנה והתרחקתי גם אבל לעשות ביביסיטר לילד שהיא אוהבת והוא אוהב אותה ולטענתה היא נקשרה אליו והוא אליה לזה יש לה מצב רוח והיא עושה,אז מה ההבדל אם תהיה איתו או עם החברות שלה ובפרט החברה הטובה?. זה לא מוזר ? אם יש כאן מטפל/ת או שמבין בתחום שיגיד אם טעיתי בחשיבה? או לתת לי הארה?
תודה לכם

יש לכם רעיונות?

ערב טוב,

הפגישה האחרונה הייתה בלתי נתפסת ברמה הקוסמית. ממש מדע בדיוני. נכנסתי לקליניקה ומיד הבחנתי בעצב של המטפלת. שאלתי והיא סיפרה למה. השיתוף היה ממש סוג של פורקן מהצד שלה. ככל שהתקדמה הפגישה נוצרה קרבה עצומה בנינו. מעולם לא הרגשתי קרובה מבחינה רגשית למישהו אחר כמו באותו יום. הרגשתי שגם מהצד שלה נוצר משהו מיוחד. נחשפו פרטים רבים על החיים האישיים שלה. לא בטוחה שהיא הייתה בוחרת לעשות דבר כזה אבל כנראה שמשהו קרה באותו יום והמפגש פשוט הציף את הכל. אני תוהה לעצמי איך זה משנה את הדינמיקה עכשיו כשאני יודעת כל כך הרבה עליה ועל החיים שלה? אולי אפילו יותר ממה שהיא יודעת עליי... מרגיש כאילו אני זו שמכירה אותה יותר.

שלום, יש לי ילד בן 13 עברנו איתו אינספור טיפולים ואבחונים ועכשיו הומלץ לנו על אבחנה תקשורתית אני גרה בצפון אשמח אם תוכלי להפנות אותי לפסיכולוג/מכון שמתמחים בנושא.
תודה

שלום, בעלי אמר משהו שפגע בי. אמר משהו בעקיפין שנתפס בעיני שאני לא חלק מהמשפחה שלו. שיש אותי ואותו, ומנגד יש אותו ואת ההורים והאחים שלו. כשהסברתי לו, טען שזו לא הייתה כוונתו. כששאלתי מה הייתה הכוונה, הוא לא ידע להסביר. אמר שסתם אמר, שאין משמעות. בעיני יש משמעות ודברים לא נאמרים סתם, מילא הייתה לו פרשנות אחרת למה שאמר, אבל לא. עבר כבר חודש וזה עדיין יושב לי בראש. אני מרגישה שאני מתחילה להתרחק ממנו ושאין דרך חזרה. נעלבתי מאוד. מבחינתי כולנו משפחה אחת, ולשמוע את זה גרם לי להרגיש מופרדת. התקשורת שלנו טובה, דיברתי איתו על זה, הוא פשוט לא לוקח אחריות על מה שאמר. וגם אם ייקח אחריות, קיימת בי כבר צלקת. מה אפשר לעשות?