שלום ליטל,
אני בת 51, נשואה, אם ל- 3.
בתנו הצעירה, כמעט בת 14, חווה קשיים רגשיים בעקבות משבר חברתי שחוותה במעבר מבי"ס יסודי לחט"ב. במצוקתה היא גם פנתה למוקד מצוקה של נוער. גיליתי זאת בדיעבד כאשר קיבלתי טלפון ממוקד משטרתי. היינו בשוק ועם גילוי העניין, ולבקשתה, היא התחילה בטיפול פסיכולוגי. לאחר כמה חודשים לקחנו אותה לאבחון פסיכיאטרי בהמלצת הפסיכולוגית. הרופא איבחן אצלה דיכאון מז'ורי/דכדוך בעקבות הסיטואציה בה היא היתה והמליץ על טיפול תרופתי (פריזמה) . עם הזמן היתה הקלה תחת הטיפול התרופתי, היא נהייתה פחות מדוכדכת והצליחה ליצור קשרים חברתיים חדשים, אך למרות השיפור עדיין יש עליות ומורדות. יש לה נדודי שינה, בקושי קמה בבוקר לבית הספר, אין כ"כ מוטיבציה ללמוד למבחנים, אני די צריכה "לנהל" אותה כדי שתשב ללמוד וכשהיא מצליחה יש לה ציונים טובים. היא נמנעת מלהיכנס לשיעורים מסוימים וממפגשים חברתיים בהם הרבה ילדים בנוסף צצה אצלה מיסופוניה.
במקביל היא חוותה חילוקי דעות ביני לבין בעלי בכל הקשור לחינוך. הוא אינו אדם קל ואבא די קשוח בחינוך ילדיו, בעיקר בתחום הלימודים. אני רגישה יותר ממנו, רכה ומכילה, כך לגבי כל ילדיי. בחצי השנה האחרונה המצב בינינו מתוח בעקבות משבר זוגיות רציני שחווינו. הזוגיות שלנו כבר שנים אינה טובה וחיינו יותר כשותפים ופחות כבני זוג. המשבר הזה קרה מתוך חסכים שלי בזוגיות.
יש ריבים לסירוגין, קולות ואמוציות בחלל הבית. מאחר והבת שלי נמצאת הרבה בבית היא גם זו שסופגת את רוב האוירה ואפילו באה לנחם אותי כשרואה שאני עצובה. אנו מנסים לפתור את הבעיות בינינו ללא טיפול זוגי מאחר והוא מתנגד לכך עקרונית.
היא נערה רגישה, נבונה ובוגרת לגילה. לאחרונה היא מספרת שהיא מרגישה בודדה כי אחיה הגדולים לא נוכחים כמעט בבית (אחד בצבא והשני סטודנט) והיא מרגישה שכלב יעזור לנפש שלה. היא מנדנדת לנו כבר שנים שהיא רוצה כלב ואני הייתי זו שסירבתי מכל בני הבית. התנגדתי לכך מתוך מחשבה שהעול יהיה עליי אחרי שההתלהבות תרד, שיהיה בלגן בבית ושאין לי כוח להתחיל לגדל "ילד" נוסף. בתי הבטיחה שהיא תטפל בכלב ושאני יכולה לסמוך עליה. כרגע אני נקרעת בין הרצון להסב לבתי אושר ושמחה ולהרגיע אותה ואולי גם תקווה שמצבה הנפשי ישתפר, לבין מחשבותיי על עתיד הקשר עם בעלי, החשש שניפרד ואני אצטרך להתמודד לבד עם גידול כלב למשך כ-15 שנים בגילי, אני מרגישה שאני צריכה רוגע ושלווה ולא עוד יצור שובב שידרוש תשומת לב וטיפול יומיומי. בתי מתחננת יום יום, היא טוענת שאני אנוכית ושאני מעבירה לה מסרים סותרים: מצד אחד אני יודעת שכלב יעשה לה טוב נפשית מצד שני אני חוששת על עצמי. הבן הגדול שלי גם טוען שזה יעשה לה טוב ושאני צריכה לעשות למענה את המהלך הזה. בעלי לא מתנגד לרעיון אך גם לא קופץ משמחה להביא כלב. המתחים הזוגיים גורמים לכך שאני לא מקבלת אנרגיות חיוביות מספיקות ממנו וכך אין לי כוח להעניק לבתי את הכלב ואת האפשרות שאני אטפל בו.
אני מתלבטת וחוששת מה יהיה אם לא אביא כלב, אולי אצטער על כך כל חיי, ואני לא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה.
