פורום טיפול נפשי

שלום וברכה
אני בן 28
אני מקבל קצבת נכות נפשית מביטוח לאומי כבר 3 שנים (כל פעם מאריכים לי בשנה)
40% רפואי ו100% דרגת אי כושר
בשנה הראשונה לאחר האשפוז הראשון שלי זה היה על "הפרעת אישיות גבולית עם תסמינים דיכאוניים"
בשנה השנייה זה היה על "הפרעה פיקטבית אצל הפרעת אישיות גבולית"
ובוועדה האחרונה זה היה על "הפרעה אפקטיבית"
בעוד חודשיים-שלושה תהיה לי שוב וועדה (רביעית במספר) ואני רוצה לקבל כבר נכות יציבה כי כל פעם מאריכים לי את הנכות וזה עושה לי חרדות שאי פעם יפסיקו לי את זה כי אין לי תמיכה מהצד (אין לי הורים) ואם יפסיקו לי את הקצבה אחזור למצב לא טוב שאני נורא חושש שיקרה כי פעם כשזה קרה כמעט פגעתי בעצמי..
יש לציין שלפני מס' חודשים עשיתי אבחון פסיכולוגי מקיף והאבחנה שלי השתנתה מהפרעת אישיות להפרעה סכיזואפקטיבית
השאלה שלי האם כדאי לשלוח לביטוח לאומי לפני הוועדה גם את הדו"ח הפסיכולוגי המקיף שעברתי ששם כתובה האבחנה ואז יסתכלו יותר ברצינות על ההפרעה שלי (מכיוון שזה אבחון יותר מקיף), או שמא מספיק מכתב קצר מהפסיכיאטר המטפל? אני במעקב במרפאת בריאות הנפש גם בשיחות וגם אצל רופא.
יש לציין שבפרוטוקול האחרון של הוועדה שהייתה לי ביקשו "דוח פסיכיאטרי עדכני מפורט" לוועדה הבאה
מה לעשות?
תודה מראש וסופ"ש נעים

שלום. התחלתי לא מזמן טיפול אצל פסיכולוג שחבר המליץ לי. השיחות טובות ויש חיבור לא רע. לאחרונה התוודאתי שיש למטפל שלי ילד עם צרכים מיוחדים ואני יודע מניסיון כמה כוחות צריך להתמודד עם ילד כזה. אני שואל את עצמי איך יש למטפל שלי כוחות נפשיים לטפל באחרים כשיש לו ילד שזקוק לו ב 100 אחוז בבית.. והאם הנושאים שאני מעלה לא "טיפשים, סתמיים" לאומת מה שהוא עובר וחווה..
תודה
יאיר

שלום,
אני נמצאת בטיפול כבר מעל 3 שנים עם אותה מטפלת. טיפול עמק, מעציב, קשה, כואב, שמח, כל מה שאפשר לכתוב. יש לי מטפלת מדהימה שאנחנו מנהלות יחסי "אהבה שנאה" (תלוי במצב הנוכחי שלי),
יש תקופות שאני כל כך אוהבת אותה ואת העזרה העצומה שהיא נותנת לי ויש תקופות שאני לא מסוגלת לסבול אותה (בגלל משהו שקרה בטיפול, שמבחינתה זה עוד השקפה ליחסים שלי עם אנשים מחוץ לחדר הטיפולים)
לאחרונה מאוד התקרבנו ואני מרגישה רגשות מוזרים כלפיה שהיו בעבר אבל לא בעוצמה כמו עכשיו..
מרגישה בודדה מאוד בין הטיפולים (ואני מטופלת יותר מפעם בשבוע) וחושבת עליה המון. היא ממלאת מקום כל כך גדול בחים שלי, (ואני נשואה ויש לי ילדים, אני לא לבד..)
אני מקנאה בה, רוצה בקרבתה, מחפשת כל דרך אפשרית להיות איתה יותר. אולי קצת מאוהבת?
למה זה הגיע רק עכשיו?
זה לא תלותי מידי הרגשות האלה?
תודה,
שירי

שלום רב,

אני בת 41,בשנתיים האחרונות עברתי שני אירועים קשים,הראשון אבדן אם,אימי נפטרה מסרטן השד,הייתי קשורה אליה מאוד-עברו כבר שנתיים ואני לא מצליחה להתגבר, שנה אחרי פוטרתי מעבודתי,מקום העבודה היה לי לעוגן,השגרה שעזרה לי מאוד נקטעה כך שחוויתי שני אבדנים קשים מבחינתי,עכשיו התחלתי עבודה חדשה אך אני סובלת לאחרונה מחרדות ,חשוב לציין שיש לי חוסן נפשי אך אני מרגישה שעמוס לי רגשית והייתי רוצה ללמוד לחיות עם האובדן כך שאצליח גם לשמוח ולא להיות עצובה וחרדה לבריאות שלי של ילדי ומשפחתי,הבנתי שאני צריכה עזרה גם אם צריך טיפול תרופתי,אשמח להמלצה,לא של מישהו שרק רושם תרופות אלא שיורד לשורש הבעיה

שלום וברכה, אני בן 28 ומעוניין בהמלצה לסוג של טיפול פסיכולוגי.
אובחנתי עם השנים כבעל ארגון אישיות גבולי וברקע גם גלישות פסיכוטיות קצרות.
יש לציין שגדלתי בבית עם הורים שהתגרשו משהייתי בן 5, אבא שניתק קשר, ואימא שהתמכרה לסמים והייתה משפילה, והתאבדה לפני כארבע שנים.. בתור ילד היו קשיי התנהגות, מהצבא שוחררתי על קשיי הסתגלות ולאחר מכן אובחנתי כסובל מחרדת נטישה..
החלקים שאני רוצה לעבוד עליהם כיום הם אימפולסיביות, שליטה עצמית, ויסות רגשי בעיקר, קבלת החלטות, התמדה במאמצים, חוסר בטחון עצמי וחוסר אמונה בעצמי, ראיה
"דיכוטומית", מציאת "כיוון" בחיים, אני חווה סימפטומים של דיכאון ותקיעות בחיים, אני גם לא מצליח להחזיק עבודה יציבה וטובה בשבילי, לצד זאת יש לציין שמחזיק זוגיות כבר ארבע שנים ומעגל חברים יציב, כמו שציינתי עיקר התקיעות באה לידי ביטוי במציאת כיוון בחיים, כיוון לימודי ומקצועי, קבלת החלטות והתמדה במאמצים.
באשפוז שהייתי (לפני כשלוש שנים) שארך שבועיים וחצי (מרצון) אבחנו לי הפרעת אישיות קלאסטר B וגם C (תלותית) והמליצו לי על פסיכותרפיה תמיכתית.
בעבר הייתי מטופל פרטית בשיטה דינמית, כמעט שנתיים, שלא הכי הועילה, אך היוותה לי כמין עוגן בחיים, הטיפול הסתיים מצד המטפל לאחר עימות ביננו שהוא "לא היה פתוח לגישות טיפוליות חדשות".
כיום גם כן נמצא בטיפול דינמי דרך מרפאת ברה"ן כבר כבערך שנה, הטיפול גם כן מהווה לי עוגן אך הייתי רוצה יותר לייעל אותו ולעבוד בעיקר על מה שציינתי למעלה.
האם כדאי לקחת מטפל התנהגותי? יש לציין שדיברתי עם המטפלת שלי וסיכמנו שאני יכול לפנות בנוסף לעוד טיפול התנהגותי, ראיתי גם שיש טיפול DBT וטיפול CBT והומניסטי - מה מומלץ לאור מה שציינתי?
כמו כן כרגע נמצא בתהליך שיקומי דרך סל שיקום וביטוח לאומי וגם במעקב רפואי פסיכיאטרי.
כמובן שכל זאת חשובים לי לצד חיזוקים בטיפול, שכן כל אלה לא היו לי בעבר מהבית..
תודה מראש על הייעוץ.

שלום
יש לי ילדה בת 5 בגן חובה
כבר מהשנה שעברה היא לוקחת דברים מהגן ושמה אותם בתיק שלה בלי שיראו
אם זה צעצועים , אפילו לפעמים לוקחת לילדות אחרות .
אני ניסיתי להסביר לה כמה שזה לא טוב , ושאלתי אותה אם היא רוצה שיגידו שהיא גונבת , ענתה לי שלא אבל היא כן חוזרת על זה עוד ועוד פעם
מתי שאני שואלת אותה מה זה? היא אומרת שלא היא ששמה את זה בתיק
באמת אני לא יודעת מה לעשות
האם תופעה זו מוכרת אצל ילדים
האם הבת שלי צריכה טיפול
אודה לכם על העזרה וההכוונה ומקווה לקבל הסבר והנחיות בהקדם האפשרי כי זה מאוד מעסיק אותי .

סליחה על ההצפה, רציתי לדעת אם מבנה אישיות גבולי עם גלישות פסיכוטיות יכול להתקיים עם הפרעה סכיזואפקטיבית? או שזה "או זה - או זה"?
תודה

עבדתי במקום נהדר עם אנשים מקסימים פרנסה נהדרת ופתאום פיטרו אותי מאז אני קמה כל בוקר עם דיכאון וחוסר חשק להתחיל את היום אני לא רוצה ללכת כרגע לטיפול אני רוצה להתמודד לבד בגלל זה אני כותבת לפורום איך להתחיל חיים שמחים וטובים ולא לקום כל יום בדיכאון וחוסר חשק אשמח לטיפים מבקשת עזרה אישית בנושא,תודה

שלום רב
הנושא מעסיק אותי ומפריע לי להתנהל בחיי היום יום
כשאני נפגשת עם אנשים בעיקר אנשים חדשים יש לי כל הזמן תחושה שהם מריחים ממני ריח לא טוב.
אני מקפידה תמיד להתקלח וצחצח שיניים ועדיין עם התחושות.
היום לדוגמא היה לי ראיון עבודה. כמה אנשים ראינו אותי, אחת מהן סגרה את האף והמחשבה הראשונה שקפצה לי. הנה זה נכון אני כנראה באמת מסריחה.
לא יודעת מה לעשות. הדבר מעצבן אותי ופוגע לי בשגרה.

שלום,
יש לי בעיה: אני לא יודע איך להתייחס לנשים, גם נשים שהייתי איתן בקשר זוגי וגם נשים שלא. הן כל הזמן נפגעות ממני. אני לא חושב לפני שאני אומר דברים או מתנהג בצורה מסוימת, שלפעמים פוגעת. זה בעיקר מתבטא בהומור גרוע. אני מרגיש שאני מושפע מאוד מאבא שלי ומהדרך בה הוא התייחס לאמא שלי - כלומר, זה דפוס שאני מכיר מהבית לצערי. אני רוצה מאוד לשנות את זה. אולי ההבנה שההתנהגות שראיתי בבית לא חייבת להשפיע עלי יכולה לעזור. אני לא יודע מה לעשות. זה ממש הורס לי את החיים.

אשמח לעצה.

איך אפשר לטפל באינטליגנציה רגשית נמוכה? הולכים לפסיכולוג או האם זאת עבודה עצמית?

שלום רב,
אני בן 25, התגייסתי בגיל 18 ליחידה קרבית מאחר שרציתי לתרום את חלקי למדינה. לאחר כחודשיים לא הצלחתי להמשיך- עלו קשיים נפשיים, חברתיים ונוספים שלא אכנס אליהם כרגע אך בשורה התחתונה ובמבט לאחור- לא הייתה לי בשעתו אישיות מספיק מגובשת לעבור את המסלול הזה על אף החזון שהניע אותי בכיוון זה פחות או יותר. לאחר שעזבתי חשתי אשמה נוראית, כל שכן שהייתי שומע על חייל שנפגע או חלילה מת בקרב ועד היום- אני חש בושה מסוימת ואף קנאה באלו שנתנו מעצמם בניגוד אליי. ההסתכלות בפרספקטיבה של זמן לאחור עם הבנת התהליכים שהייתי שרוי בהם אז יש בה מעט כדי לנחם, אך אני חש שלאן שלא אלך העובדה הזאת שלא לקחתי חלק בלחימה למען המדינה על אף שעל פני השטח יש לי את הנתונים לכך(ואפילו יכולת מנהיגות) רודפת אותי, אף פעם לא אהיה ראוי להיות בן המקום הזה, לא עשיתי דבר(חוץ משירות מאוד לא משמעותי) למען קיום המדינה הזאת בעוד שאנשים אחרים שנמצאים אם לא במעגל קרבה ראשוני אליי אז אולי שני או שלישי מסרו את נפשם, חלקם לא איתנו עוד ולצערי (וכולי תפילה שאתבדה) חיי רבים מהם תלוי על בלימה כל עוד נחיה על חרבנו(וזו המציאות היחידה הנראית באופק). הבושה אורבת לי במסדרונות האוניברסיטה, בבני המשפחה של בנות זוג, אם אהיה מורה(מה אומר למועמדים לגיוס שיהיו תלמידיי), ולאן שלא אלך. מעבר לכך גם יש קנאה רבה ותחושת החמצה גדולה לא להיות אחד מ"טובי בחורינו", וקומת הגבריות משתוחחת לעתים נוכח עובדה זאת.
בעיקר יש איזו תחושה של אשמה ובושה נוקבת מאוד, למה הם ישלמו מחיר ואני אתחמק? הלוואי והייתה דרך לתקן זאת איכשהו, כי לפעמים אני חש שאני נושא איתי זיכרונות בדויים שאני מייצר מתוך תשתית האשמה, זיכרונות של סבל רב ושל אבדן שלא חוויתי, כדי לנסות קצת להבין ולהתקרב(על אף שלעולם לא אצליח) אל אותם צעירים אמיצים וקדושים ואל השכול המכה פה בכל פינה.

שלום,

מילדות הייתה בי תחושה של סלידה וגועל מההורים שלי. הייתי מסתגר בחדר שלי, כשבחוץ ההורים רבו, והתעמתו פיזית ומילולית. חלק מהאלימות הופנתה כלפיי, עם עלבונות וזלזול, ורק חיכיתי לרגע שבו אעזוב את הבית.

לפני מספר שנים עשיתי זאת סוף סוף וניתקתי קשר, אבל הם לא כיבדו זאת והטרידו אותי בלי סוף, וגרמו לנזק נפשי, לעצירת לימודים אקדמיים שהלכו לפח, ולהסתבכות כלכלית. החלפתי טלפון וניסיתי להתחיל מחדש אבל הם המשיכו להטריד אותי באמצעות כל מיני גורמים שלישיים, ובסופו של דבר גם השיגו את המספר החדש שלי וההטרדות התגברו.

כל הודעה מהם, עם גילויי ה"אהבה" וה"דאגה" שלהם מרתיחה אותי, גורמת לי להתקפי חרדה ולכעס עצום. התפקוד שלי נפגע וכך גם המאמצים שלי לשקם את עצמי ולנסות לבנות משהו מהחיים שלי. אני נגעל מכל הודעה ומכתב ופשוט לא מסוגל לסבול אותם. אני רק רוצה שייעלמו סופית מהחיים שלי.

כשאני חולק את זה עם מטפלות (החלפתי 4 עובדות סוציאליות עד עכשיו) הן לא ממש מבינות ואפילו משדרות חוסר אמפטיה כלפי מה שעברתי ואיך שאני מרגיש ביחס להורים. זה מאוד פוגע בי ואני יוצא מהפגישות במצב נפשי פחות טוב ממה שנכנסתי.

מה לדעתך אפשר לעשות? האם זה קשור להכשרה המקצועית, למשל אולי זאת חייבת להיות פסיכולוגית קלינית כדי שתבין אותי, או שמדובר בנושא אישיותי של מטפלות לא אמפטיות? או שאני לא מסביר את עצמי כמו שצריך?

תודה רבה לך מראש, מאוד מעריך את זה.

רונן

שנתיים טיפול, עליות וירידות
לפני חודשיים ברחתי, השארתי מכתב תודה ולא הגעתי

הרסתי
בחנתי גבולות והתעקשתי לפרוץ אותם
היא הייתה שם
כל הזמן

אבל לא יכולתי לשאת את התסכול הזה
הבין לבין הזה
ולהמתין ממפגש למפגש

כשהסתדר אז שוב הרסתי
ושוב ושוב ןשוב.

נראה לי שכבר אין דרך חזרה
היא בטוח כועסת

מתחילה טיפול אחר
אבל שום דבר לא יהיה דומה

הרסתי ):


מה עושים
קשה עם וקשה בלי
אני אוהבת אותה , באמת באמת.

שלום וברכה
יש לי שאלה
איך אני יודע אם המחשבה שאלוקים "שונא" אותי ושאני כרגע "נענש" על חטאים שעשיתי בעבר זה סוג של מחשבת שווא של אשמה או שזה משהו אמיתי ושזה יעבור מעצמו? הרי זה משהו שאין אפשרות באמת להוכיח, עניין דתי של אמונה ורוחניות..
פעם כשפניתי למיון בנוגע למחשבות דומות רשמו לי "חשיבה overvalued idea".
בעברי אכן עשיתי חטאים לצערי (שכבתי עם אישה נשואה, פגעתי בהוריי מילולית, שכבתי עם בחורות לא יהודיות וכו'..), ועל הדברים הללו יש עונש מוות לפני התורה.. איך אני יודע אם המשברים הנפשיים הנוכחיים זה כתוצאה של עונש מאלוקים, או שזו בעיה נפשית וצריך תרופות? מה הטיפול ב-overvalued idea?