פורום טיפול נפשי

היי, אני פונה אלייך לעזרה כי אני לא יודעת מה אני יכולה לעשות כדי להרגיע את החרדה שלי. בעוד כחודש אני אמורה לטוס לבד בפעם הראשונה ליעד מרוחק. טסתי כבר כמה פעמים אבל מעולם לא טסתי לבד (גם כשלא הייתי לבד חווית חרדה איימה בזמן ההמראה והנחיתה שכללה בכי, רעד ודפיקות לב). אני לא יודעת איך אני אצליח לשרוד את הטיסה הזאת!
איך אני יכולה לעבור אותה בשלום?

היי.
מיואשת לגמרי בעבודתי הנוכחית ואין לי שום רעיון או כיוון למשהו אחר.
פשוט לא יודעת מה לעשות.
מרגיש לי שבשום דבר לא אצליח ובשום דבר אני לא טובה. כבר לא צעירה. לא יודעת לאן לפנות.
מסתכלת על מודעות הדרושים ופוסלת אחת אחרי השניה.
לא ניראה לי שאני יכולה למצוא משהו והייאוש והתסכול גוברים.
האם יש לך עיצה?

היי וסליחה שאני חופרת. אכתוב בקצרה... טופלתי לא מכבר אצל פסיכולוג מנוסה ותיק ובכיר. הטיפול לא צלח בלשון המעטה והותיר בי מישקעים לא פשוטים. אני אמורה להתחיל בקרוב טיפול אצל מטפל צעיר ועם הרבה פחות ניסיון משל הקודם.
שאלתי היא: אם הטיפול כשל כישלון חרוץ אצל המטפל הלכאורה מנוסה ויודע כל, הכיצד המטפל החדש, המנוסה פחות יכול להצליח במקום שהקודם כשל. מאוד מתחבטת בשאלה... האם יש טעם לנסות שוב? האם יש לזה סיכוי בכלל??? מאוד פגועה מהטיפול הקודם.
סליחה... ותודה.

רציתי להוסיף איזה זכות בכלל יש לרופאה להגיד שלאבא שלי יש דמנציה הוא מזהה אותי ואת כולם זה כל כך מרגיז אותי שלפעמים שאימא שלי עצבנית היא צועקת שתשלח אותו למוסד ואז אני רבה איתה והלב שלי דופק מרוב עצבים מה עושים איך בכל זאת חוזרים לשגרה? תודה רבה ליטל על התמיכה

היי ליטל שבת שלום.
כבר שבוע אני מסתובבת עם תחושה לא נעימה שברגע שגיליתי שלאבא שלי יש דמנציה זה מדכא אותי אני מרגישה שאני עסוקה במחשבה עליו כל הזמן אני כבר שבוע שוכבת במיטה ובוכה אני כן עוברת שינוי תרופתי אני כן אתחיל טיפול כך לפחות החלטתי לחלוטין טיפול אולי פסיכולוגי או משהו אחר אבל אני מרגישה שבלי סוף אני מתעסקת רק בזה אני לא יכולה לקבל את זה בשום אופן אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר דיברתי עם הרופא והוא אמר שאין מה לעשות אני צריכה לקבל את זה ולהמשיך בשגרה אבל קשה לי עד כדי כך שאפילו יש לי קוצר נשימה מרוב דיכאון וחרדה בגלל אבא שלי לפני זה הייתי שמחה לגמרי היו לי חיים אחרים וטובים במיוחד זה קורה לי שאני מסתובבת עם המועקה הזאת כבר מיום חמישי שעבר כמה שיש לי תמיכה מכל מיני כיוונים מהמשפחה אני לא יכולה לקבל את זה עד שבסוף באתי לאבא שלי בכיתי ואמרתי לו שיש לו שהרופאה אמרה שיש לו דמנציה אבא שלי לא הבין ולא הרגיש טוב על מה שהרופאה אמרה לו וזה גם מעצבן אותי שהרופאה קובעת שיש לו דמנציה אני כל הזמן רבה עם אימא שלי היא עצבנית בלי סוף בבית לאשפוז בטח ובטח וגם לבתי חולים פסיכיאטרים אני לא רוצה ללכת יש לי פסיכיאטר פרטי אין לי כרגע עם מי להתייעץ לכן אני פונה אליך האנרגיה שלי נמוכה גם אני מרגישה חוסר חשק לעשות דברים איך אני יכולה להקל על עצמי ולקבל את מה שיש לאבא שלי ולהשלים עם זה? איך בכל זאת אני יכולה לחזור לשגרה? לחיים שמחים? הכוונה יותר לעזרה עצמית מאשר פסיכיאטרים בבתי חולים עם הרופאה אני כבר אדבר אבל אני צריכה להזמין תור ועד שיהיה לי תור היום יום שישי אני במצוקה ואין לי למי לפנות מה עושים? תודה ליטל

היי, מודה לך מראש על המענה...

סיימתי לא מכבר טיפול פסיכולוגי שלא צלח.
ואני תוהה האם אני בכלל מתאימה לטיפול פסיכולוגי. הטיפול האחרון גרם לי למועקה רבה ולמתחים אדירים. ולכן הפסקתי את הטיפול . יכול להיות שלא הייתה כימיה ביני למטפל ואולי זה פשוט לא מתאים לי. חשתי מאוד מוצפת לאחר המפגשים ופשוט לא יכולתי לעמוד בזה. האם הנזק במקרה שלי לא רב על התועלת?

אציין, שבחיים האישיים אני כן יוצרת קשרים קרובים עם אנשים. יש לי בן זוג וחברות. אבל אני אדם מופנם שמיתקשה להיפתח ומאוד קשה לי כשלוחצים עליי. והמטפל הקודם מאוד מאוד לחץ עליי.

מתלבטת אם יש טעם להתחיל טיפול חדש? ואם יש סיכוי שהטיפול החדש יצליח, לנוכח הקושי שלי להיפתח ולשוחח על טראומות שחוויתי.

תודה רבה לך... מעריכה את תשובתך

היי,
אני זקוקה להמלצה לפסיכולוג שעובד באזור המרכז (בין כפ"ס לת"א) עם כללית.
עברתי אירוע טרגדי ופתאומי במשפחה ולמרות שאני מתגברת על זה לאט לאט, אני זקוקה לטיפול על מנת לעכל את החוויה.
שיטה של למצוא לפי שם לא נראית לי יעילה ואין לי מישהו שיתן המלצות אישיות.
אשמח להכוונה.

שלום,
בילדותי עברתי טיפול פסיכולוגי עקב בעיות בחברה. (לפני כ 14 שנים )
תקופה לאחר סיום הטיפול התפתחה אצלי חרדה מפסיכולוגים ויועצים.
זה התחיל כשהייתי פוגשת במסדרונות את יועצת ביה"ס הייתי נכנסת לפאניקה דפיקות לב גלי חום ותחושת נימול בגפיים. מאז השתדלתי להימנע מאינטרקציה עם כל גורם מטפל עד עתה.
מאז סיום הלימודים כל פעם שיש לי טריגר ז"א אני פוגשת ברחוב יועצת, קוראת כתבה על טיפול פסיכולוגי או אפילו צופה בסדרה ומוזכר שם העניין, אני מתחילה לחוות שוב סימני חרדה, חשש לפגוש גורם מטפל ש"יחשוד" שאני בחרדה.
מתפתחים אצלי דמיונות, ממש עם תרחישי שיחות של טיפול, בזמן המחשבות יש לי תחושות חרדה פיזיות ממש, אני סובלת מספר ימים מנדודי שינה והתפקוד שלי יורד.
לאחרונה אני רואה שתקופות החרדה משפיעות עלי יותר הם גם גורמים לי להיות מדוכאת ומכונסת.
אני ממש רוצה לגשת לטיפול אבל לא מצליחה לעשות את הצעד הזה.
ראוי לציין שעדיין אני סובלת מבעיות חברתיות ובטחון עצמי ירוד והחרדה מקשה עלי לפנות לטיפול.
האם יש איזו עצה שיכולה לדחוף אותי / לעזור לי לעשות את הצעד הזה.

תודה רבה

ליטל שלום.
יצאתי כועסת מאוד מהפגישה. ממש בסוף עלה משהו שמכעיס אותי כבר הרבה זמן בהנהלותו של המטפל מולי.
ברור לי שאעלה את הנושא בפעם הבאה שנפגש אבל הכעס כל כך מפריע!!!
חשבתי אולי לכתוב לו מייל ולהגיד משהו על הנושא ועל כך שזה מכעיס אותי, אבל מה אפשר לעשות עם מייל?!
ומצד שני צריך לחכות עד הפגישה הבאה ובנתיים....????

מקווה שיירגע הכעס יחד עם הזמן שיעבור עד הפגישה הבאה, כי עכשו זה ב ו ע ר בי!!!!

שלום רב וסליחה מראש על החפירה(:
האקס שלי נפרד ממני לפני כחצי שנה. אני בת 26 והיינו יחד 5.5 שנים. זו הזוגיות הראשונה שלי (ושלו גם) וכמובן האהבה הראשונה שלי.
הזוגיות בינינו לא הייתה פשוטה. אנחנו אנשים מאוד שונים בבסיס שלנו.
הסיבה לפרידה הייתה בעיקר השוני הזה בינינו. הוא טען שהוא לא יכול להכיל אותי. אציין כי אני אדם חרדתי ומתמודדות עם הרבה אישיוז בתחום הזה. תמיד הייתי משתפת אותו בהכל והרגשתי הכי בנוח. סמכתי עליו וקוויתי שהוא יצליח להיות שם בשבילי. אבל די מההתחלה הוא לא הרגיש עם זה בנוח. הוא אמר לי מספר פעמים במהלך הזוגיות שקשה לו עם ההצפות הרגשיות שאני נתקפת בהן מידי פעם והציע לי ללכת לטפל בזה באופן מקצועי. עשיתי את זה אבל אני לא באמת יכולה לשנות את בסיס האישיות שלי. כלומר, היה שיפור בחרדות וזה גם היה ניכר אבל הוא טען שזה האופי שלי ושתמיד אהיה חרדתית והוא בעיקר פחד מהעתיד כשיהיו ילדים ויותר קשיים, איך נצליח להתמודד ככה. זה המקום לציין שגם לו יש המון בעיות לא פתורות עם עצמו- הוא אדם מאוד מאוד סגור ומופנם ויש לו בעיה עם רגשות והצפה. הוא הודה בפניי שלא באמת הצליח להיפתח בפניי במשך השנים האלה, שזה תחום מאוד בעייתי עבורו ושזה לא בא לו בקלות.
בסופו של דבר, נפרדנו בגלל כל הדברים האלה אבל הבעיה היא ששנינו מאוד מאוד אוהבים אחד את השני. ואני הייתי מאוד רוצה שזה יצליח בינינו.
אנחנו עדיין מדברים מידי פעם אבל הוא לא מעוניין לחזור כי הוא טוען שעדיין לא פתר את הבעיות שלו, שהוא לא רוצה לפגוע בי ובעצמו שוב. הוא מבחינתו יודע שאם נחזור כרגע התוצאה תהיה אותה תוצאה ושוב שנינו ניפגע.
אני חושבת שלשנינו יש בעיות, אני בטיפול פסיכולוגי והוא לא. הוא נעזר באבא שלו שהוא האדם הקרוב אליו ביותר אבל אני לא חושבת שזה מספיק- אני חושבת שהוא צריך טיפול עם איש מקצוע.
בכל מקרה, השאלה שלי, על פי כל מה שתיארתי כאן, האם לדעתכם זוגיות כזאת יכולה להצליח?? אדם סגור עם אדם רגשי? מופנם עם מוחצן?
קראתי קצת באינטרנט והאישיות שלו קצת מתכתבת עם סכיזואידם. כמובן שלא בכל הפרמטרים כי יש לו חברים וקשרים קרובים אחרים- אבל מצאתי הרבה דמיון בעניין הקושי הזה באינטימיות.
מה האפשרויות שלי? אני כל כך אוהבת אותו והלוואי שהיינו יכולים לחזור!!
קשה לי מאוד לצאת עם אנשים אחרים,אני מרגישה תקועה עליו :(

תודה לך על התשובה .לקחתי ציפרלקס אני לא חושבת על זה .אבל אם זה יקרה שנית? ובבקשה רציתי לשמוע ממך בבקשה,מה דעתך על מה שהיא עשתה.אני רוצה לדעת מה דעתך ,באופן רגיל,ללא קשר לאו סי די שלי. בבקשה .תודה

שלום רב
לפסיכולוגית מנהלת הפורום
בוקר טוב ושבוע טוב
פעם ראשונה שאני פונה בבקשה בפורום בכלל .
פעם ראשונה שאני מרגיש צורך לפנות ולהתייעץ.
אני בן 50 ללא בעיות רפואיות או מחלות ברקע.
אני לא נוטל תרופות קבועות לא מרשם ולא אחר.
אני נשוי ומאושר מגיל 19 הילדים גדולים וברשות עצמם.
אשתי חזרה מערב נשים בחברת חברות טובות של שנים
ושיתפה שהיא מתארגנת לטוס בעוד שבוע (מחר) מיום ב' עד ה'
עם קבוצת הנשים ליוון. שמחתי מאוד מה שטוב לה אני בעד.
זה לא חדש, ולא בהפתעה, ולא טיסה ראשונה, ויופי שכייף לה.
פתאום מהערב עד רגע זה שאני כותב אני עובר התמודדות שלא
הכרתי בתוכי, בעצמי בפנימיות שלי שבי. אני מרגיש שכבד ורע לי.
אני מרגיש שאני צריך אותה ולא יכול להיות מצב שאני יהיה לבד
אני מרגיש תחושת עצבות עמוקה. הרגשת בדידות מלווה בתחושת חנק
המחשבה שהיא תהיה רחוקה משתקת אותי
היא עוד לא טסה ואני בלחץ ובתחושה מבלבלת והרגשת געגוע
אני מרגיש שאני יהיה עסוק בלספור את השניות עד שתחזור וזה כואב
חשוב לי לומר שלא שתפתי אותה ואני לא מתכנן בכלל לערב ולקלקל לה חלילה.
-
מה קרה לי פתאום וכך בהפתעה ?
איך נרגעים, מה נכון לעשות ?
על מה צריך לחשוב אחרת ?
בשל הזמן הקצר, האם יש טיפות או כדור שיכול להרגיע ולסייע ?
מה המלצתך לאור מה שאני חווה ?
בתודה מראש
בכבוד רב

היי,
לפני כמה ימים הייתי במסיבה שאורגנה לחברה. במסיבה היו נשים וגברים וכמובן אלכוהול רב. קרה לי דבר מאוד רע באותו יום. כנראה שתיתי המון, חצי ערב נחמק לי לחלוטין מהזיכרון. יום למחרת גיליתי שהייתי שם עם מישהו וששכבנו, שלא הפסקנו לרקוד ולצחוק, אמרו לי שאני ממש חיזרתי אחריו ושלגמרי זה היה הדדי. אני לא זוכרת כלום, אני מסתמכת על מה שסיפרו לי. הלכתי יום אחרי למיון, לבדוק אם שמו לי סם האונס ואמרו לי שלא. חשוב לציין שלפני המקרה הייתי בתולה, ובסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שאהיה עם מישהו זר. אבל מצד שני, אמרו לי שלפי איך שנראיתי, ממש רצינו להיות אחד עם השנייה. העניין הוא שאני לא זוכרת כלום, ואני יודעת שלעולם לא הייתי עושה את זה אילולא השתייה המופרזת (שגם אני לא זוכרת ששתיתי ככ הרבה). אני מרגישה מדוכאת, מרגישה שאני לא מאמינה שזה קרה לי. אני חושבת הרבה על המוות, למרות שיודעת שלא אעשה זאת. אני מרגישה שאני לא שמחה יותר, מרגישה חוסר שקט מטורף. אני לא יודעת איך להתמודד. מרגישה שהחיים שלי התהפכו.

אני מעוניין לדעת אם יש פתרון זמני לצמא כרוני שמופיע
גם בקיץ+חורף שזה אני צריך לשתות הרבה גם כשלא צריך
וזה מפריע ביום יום וזה נראה כמו צמא פסיכולוגי ?

איזה פתרון יש לבעיה של קשה לחכות שהזמן יעבור כמו
במכון כושר אני מסתכל בשעון שיעבור הזמן כמה שיותר מהר
כי קשה לי לחכות בסיטואציות שקשורות בזמנים ?