היי אני בת 23 וכבר תקופה של כמעט שנה עוברת תקופה לא פשוטה. מגיל צעיר אני מוקפת באנשים, בתיכון הייתי מאוד פופולרית על אף שתמיד הייתה בי סוג של ביישנות, עדיין הרבה אנשים התחברו לאומץ המתפרץ שיש בי ואת החשיבה העצמאית שסיגלתי. מאוד אהבתי חברה אבל תמיד הרגשתי שיש בי משהו עצור, שאני פחות מסתמכת על השיחה שאני תורמת אלא יותר ברגש שאני משדרת. בשנה האחרונה של התיכון התחלתי להתנתק מכל הקשרים שהיו לי והתחלתי יותר להיות עם הבן זוג שהיה לי אז באותה תקופה כי הוא היה מאוד שונה באופי משאר החברים. בצבא קיבלתי פעמיים מצטיינת חברתית. רוב השירות הייתי מחוץ לבית. גם אז כל הצלחה שהייתה לי במעגל חברתי הייתי מאוד רגישה לכולם מצד אחד ומצד שני גם מאוד ברת חשיבה עצמאית, אבל לקח לי הרבה זמן להיפתח ולהביא את האנרגיות סביבי בצורה שאני מרגישה נוח להיות בהם עצמי ( כלומר תמיד לפני כל ההיפתחות אני קודם בוחנת את הסביבה שלי בצורה ייסודית ורק אז מרשה לעצמי להיפתח). אחרי הצבא חזרתי לעיר שבה אני גרה היום כמעט ללא שום קשר חברתי מהעבר ולאט לאט הקשרים מהצבא התרופפו. אחרי הצבא חליתי בלב, במהלך המחלה אושפזתי והייתי בשיקום בבית כחודשיים. במהלך התקופה הזאת חטפתי לראשונה התקפי חרדה. אחרי ההחלמה התחלתי לקחת ציפרלקס במשך כשנה, שבמהלכה הייתה לי עוד שנה מחוץ לבית שהייתי בלימודים וגם שם פרחתי מבחינה חברתית. השנה חזרתי לבית הורי, הפסקתי עם הציפרלקס, וחזרו החרדות. הפעם החלטתי שאני מתמודדת לבד. חוויתי דיכאון קשה, לא מאובחן כי סירבתי ללכת לרופא. במהלך הדיכאון מצאתי עבודה כששם חוויתי לראשונה בחיי חוויות חברתיות שליליות מפני שגם ככה במקור שלי אני לא אדם פטפטן שנותה "לשווק" את עצמו לסביבה, הדיכאון גם שיתק אותי. לפני כן הייתי כזאת שחושבת ומכבסת שוב ושוב משפטים קולחים כדי להיות רהוטה ועניינית, והפעם לא הצלחתי לאסוף את עצמי לכדי שיחה אמיתית, תמיד היא הייתה מאולצת שבמהלכה הייתי מאוד לחוצה. מעולם לא הייתי לחוצה משיחה. מעולם לא הכרחתי את עצמי לדבר כשלא רציתי. ופתאום אני מוצאת את עצמי מרגישה לא בנוח כשאני לא מדברת. מרגישה שמהסביבה שלי מצופה שתמיד אדבר ואביע עצמי. בתקופת הדיכאון היו הרבה מקרים שהייתה נוצרת שיחה עם מישהו, ופתאום באמצע השיחה הייתה נתקפת חרדה ולא מצליחה להתרכז, או שאפילו באמצע דיבור שלי בגלל שהוא מאולץ ואני מרגישה שבוחנים אותי אני שוכחת מה מטרת השיחה. והמצב הזה יצר הרבה רגעים מביכים שמבחנתי הם מאוד טראומתיים. היום לאחר מספר חודשים הדיכאון פחת, אך עדיין יש בי תחושה של פישול וכישלון עצמי. מאז החלפתי מקום עבודה ואני מרגישה עם יותר ביטחון עצמי. אך עדיין אני אחוזת פחד משיתוק ובילבול שיפקוד אותי בשיחה עם אנשים. לא מסוגלת להיפגש עם חברים מהצבא והלימודים שזוכרים אותי כריזמתית כי פתאום נהייתי ביישנית או לחוצה. מוצאת את עצמי פתאום מאוד מנסה לרצות את הסביבה שלי מהפחד לדחייה חברתית. האם זוהי חרדה חברתית שנוצרה בגלל חוויות שלא בשליטתי כמו מחלת לב (ששמעתי שזה פוגע גם במערכת העצבים), או חוסר סביבה חברתית? האם זה היה חלק מהאופי שלי שהתפרץ בגלל שינוי אופי המעגלים החברתיים? האם זה נפוץ שבגיל כזה נוצר בעיות של בלבול בשיחה כמו בעיות זיכרון? לעיתים אני מרגישה כאילו חוויתי אירוע מוחי מרוב שהמוח שלי סלט. יש לי עוד שלל תיאוריות כמו הורמונים שהתחילו להשתולל כי התנהגות של חרדות ובלבול מאוד אופייני לנשים. אשמח מאוד לחוות דעת.
