פורום טיפול נפשי

שלום לך.
לצערי איני מבינה בתחום של תוספי התזונה ולכן לא יכולה לייעץ לך בהקשר זה.
לצד זאת, אני חושבת שדווקא לפני עזיבה של הארץ, שהיא אירוע משמעותי ומאתגר, כדאי לנסות ולייצב את המצב ולא לנסוע כאשר מצב הרוח כ"כ לא יציב. אם אינך מעוניינת בטיפול פסיכולוגי, כדאי לשקול התייעצות עם פסיכיאטר או רופא משפחה בנוגע לתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, כדי להקל עלייך ולאפשר הגעה יציבה ורגועה יותר לאתגר מעבר המדינה.

ליטל

שלום קובי. תיארת באפן כללי מאוד את הקושי, וקשה לי להתייחס לעומק מבלי להבין היכן אתה מתקשה לפעול- בכל התחומים? מול אנשים? וכד'. בכל מקרה, המקומות בהם יש עכבה וקושי לפעול נובעים בדרך כלל מגורמים רגשיים ומדפוסי חשיבה מגבילים (למשל "כולם יצחקו עלי", "אני בטוח אכשל" וכד'). כדי לשנות דפוסי חשיבה ורגש אלו צריך להתבונן ולזהות אותם, להבין את מקורם וכך, לאט לאט, להשתחרר מהם. בדרך כלל מומלץ לערוך תהליך חשיבה זה במסגרת טיפול אשר מסייע גם בזיהוי הדפוסים המגבילים וגם ברכישת טכניקות התמודדות ותגובה יעילות יותר. ליטל

שלום גאיה.
אני מצטערת לשמוע על הפרידה הקשה.
נשמע מדברייך שהנפש שלך פעלה כדי להגן עלייך מעוצמת הכאב הראשונית. הבהיה, תחושת ה"סרט" ותחושות הניתוק הקהו, אולי, את הכאב העצום ונתנו לנפש שלך זמן לעכל את הבשורה. תגובות של הלם וניתוק הן שכיחות באירועים טראומטיים (למשל, תאונות דרכים) וסביב קבלת בשורות קשות (למשל, בשורה על מוות של אדם קרוב) והן מהוות מנגנוני הגנה שנועדו לשמור עלינו מהתפרקות במצבים מטלטלים מאוד. יתכן שנושא הפרידה והאובדן רגישים עבורך באופן מיוחד, ולכן נזקקת לשימוש במנגנון הגנה חזק כל כך.
לכן, תגובתך בפני עצמה אינה מדאיגה, אך כדאי לשים לב האם תגובות מסוג זה חוזרות, האם תגובות ניתוק וקהות רגשית בכלל אופייניות לך והאם את מצליחה להתמודד בצורה טובה עם הפרידה לאורך זמן. במידה ויש קושי באחד ההיבטים האלו, יתכן וכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיעזור לך לברר יותר לעומק את משמעותן.

ליטל

שלום לי.
מאחר ואתה מתאר שינוי שחל רק לאחרונה אני חושבת שחשוב מאוד להעלות את הנושא בפני המטפל ולחשוב עליו יחד לעומק ובפתיחות. התבוננות המשותפת היא חשובה מאחר והיא עשויה לתת תוקף להרגשתך (למשל, אם המטפל יקח אחריות על המקומות בהם הוא אכן לא רגיש דיו), לחדד היבטים בדינמיקה הטיפולית שיש להם משמעות עבורך (למשל, האם המקומות של ההנגשות ביניכם משחזרים דינמיקות יחסים מעברך?) ולאפשר התבוננות וחקירה של עולמך הפנימי בהקשר של קושי או כשל ביחסים.
אני מאמינה ששיחה והתבוננות מסוג זה יכולות להוביל לשינוי ולהעמקה של התהליך הטיפולי.

ליטל

שלום טוביה. פסיכולוגים שונים מאוד זה מזה באופן בו הם מנהלים את השיח הטיפולי בכלל ואת המפגש הראשוני בפרט. יש פסיכולוגים שמנסים לתת למטופל כמה שיותר מקום להביא את עצמו באופן "טבעי" וללא הכוונה ואחרים מעדיפים לשאול ולאסוף מידע באופן שיטתי יותר. בכל מקרה, מטרת המפגש הראשון היא לבדוק יחד מה מביא אותך לטיפול, למה את הזקוק והאם המטפל יכול לסייע לך. בהתאם, בדרך כלל גם מטפלים "שותקים" יתאימו את עצמם לצרכי מטופל וינסו לסייע לו להביא למפגש את קשייו ולקיים דיאלוג משמעותי ואפקטיבי. כמו כן, כדאי לזכור שאם אתה מתקשה לדבר או מרגיש שאתה זקוק ליותר הכוונה- זכותך לומר זאת למטפל ולבקש שיסייע לך. אני מאמינה שהמטפל ישתדל לעזור לך לדבר כמיטב יכולתו כדי שתצליח להביא את עצמך ולתת מקום לקשייך ולדברים שהביאו אותך לפנות לטיפול. ליטל

שלום תהל.
ביקשת שאשיב על שתי השאלות בנפרד אך אני מתקשה לעשות כך מאחר וכפי שאני מבינה אותן, שתיהן נוגעות באפשרות להתקרב ולתת לכאב של האחר לחלחל ולגעת אך באופן לא מציף ומשתק.
אני חושבת שהיכולת לאזן בין "הינגעות" והתמסרות לדברים אשר המטופל מביא איתו, לבין יכולת "להישאר בחוץ" ולהתבונן בלי לטבוע ולהיות מוצפים באופן לא אפקטיבי היא יכולת חיונית לתהליך הטיפולי, אשר כל אדם אשר שוקל לעסוק בתחום צריך לבחון האם היא מתאימה לו או לא.
נשמע מדברייך שהאפשרות לחוות "יותר מדי כאב" קיימת ואני מתארת לעצמי שהיא משפיעה הן על התלבטותך המקצועית והן על השאלה שמתעוררת בך לגבי מידת ההתמסרות של המטפלת שלך לסבלך ולכאב שלך. במובן זה, אני חושבת שהשאלות שאת מעלה הן לא שאלות שאפשר להשיב עליהן אובייקטיבית אלא שאלות שעלייך להתמודד איתן בינך לבינך ובטיפול שלך.

ליטל

שלום טלי,
אשיב לך בהתייחס לשני היבטים.
בהיבט המציאותי, הנכונות לקבל הדרכה, לשנות גישה ולהתגמש בהתאם לצרכי המטופל משתנה ממטפל למטפל ואינה תלויית גיל, ותק או מעמד ולכן הנקודה המרכזית היא האם תרגישי שאתם מצליחים ליצור דיאלוג משמעותי ומבין על הקשיים ביניכם, או לא.
בהיבט הרגשי יותר, אני חושבת שחשוב מאוד להעלות את התחושות שתיארת ואת השאלה לגבי הדרכה בפני המטפל. ההתבוננות המשותפת על הקשיים, התחושות והפנטזיות המתעוררים בקשר הטיפולי מהווה הזדמנות יקרת ערך לא רק לחידוד ההבנה של צרכי המטופל אלא גם להרחבת ההתבוננות על עולמו הפנימי. למשל, שיח כנה על הנושא שתיארת יכול גם לחדד את הבנת המטפל בנוגע למקומות בהם את זקוקה לגישה רכה או מכבדת יותר, אבל גם לבחון מדוע כל כך ברור לך שהוא כועס עלייך, האם החוויה של השלכת קשייו האישיים עלייך משקפת גם את חוויות העבר שלך ולא רק את הקשר ביניכם ומה מקור התחושה לפיה רק אדם מבחוץ (מדריך) יוכל "להציל" אותך ממי שמכאיב לך.
דיאלוג מסוג זה עשוי לפתוח, להבהיר ולקדם או- במידה ותרגישי שאינכם מצליחים ליצור שיח אפקטיבי- להבהיר כי קיים קושי ממשי או תקיעות שיתכן ואינם ניתנים לפתרון בשלב זה, עם כל הצער הכרוך בכך.

ליטל

שלום דניאלה. אני חוששת שמעבר לאפשרויות אשר התייחסתי אליהן, אין לי הצעות נוספות להתמודדות ראשונית עם מצב רוח ירוד. במידה ואת רוצה להרחיב את טכניקות ההתמודדות באופן עצמאי, את יכולה להיעזר בספרי עזרה עצמית המתמקדים בפסיכולוגיה חיובית (למשל, "בוחרים להרגיש טוב" או "באושר ובאושר"). ליטל

שלום לך.
תיארת באופן רהוט ומדויק מאוד את משמעות הפקת הקולות עבורך- מעין "צביטה" שתחזיר אותך למציאות לאחר ששקעת עמוק מדי בעולמך הפנימי. זהו ביטוי של תופעה מוכרת בה אנשים עושים שימוש בגופם כדי "לקרקע" את עצמם ולהתחבר. אני מתחברת להרגשתך שהתופעה בפני עצמה אינה מטרידה. ההיבטים שכן כדאי לשים אליהם לב הם האם באופן כללי יש לך נטייה לשקוע יתר על המידה לעולמך הפנימי, האם את ביקורתית כלפי עצמך יתר על המידה והאם יש שימושים לא תואמים בגופך בהקשרים רגשיים/סימפטומים רגשיים המתבטאים גופנית. במקרים אלו, במידה והם מטרידים אותך, אפשר לשקול פנייה לטיפול כדי להבין אותם יותר לעומק ולהקל עלייך.

ליטל

שלום אבי.
קשה מאוד להבין מבחוץ את הדינמיקה שמתקיימת בין מטפל למטופל. לפעמים תחושת ה"נמאס" אכן נובעת מכך שהמטפל לא מספק למטופל את מה שהמטופל זקוק לו באופן עמוק, ובמקרים אלו אני חושבת שסיום "לפי הספר" הוא אכן מאולץ וכוזב.
במקרים אחרים, במיוחד כאשר הקשיים מתעוררים רק לאחר תקופה ממושכת של שביעות רצון, הם עשויים לבטא קושי בעריכת תהליך פרידה, קושי מול תכנים מסוימים שעולים בטיפול וכן הלאה ובמקרים אלו, מתן מקום לתהליך הסיום עשוי להיות בעל ערך ולאפשר להבין יותר על הגורמים לסיום.
בשורה התחתונה, אני חושבת שכדאי לשמוע את דעתו של מטפל, לשקול אותה ובעיקר לבדוק בינך לבינך האם תהליך הסיום יכול להיות חלק מטיפול טוב- להעשיר אותך, ללמד אותך על עצמך ולקדם אותך. במידה ותרגיש שכן, כדאי לתת מקום לתהליך הסיום למרות הקושי. במידה ואתה מרגיש שהאפשרות לדיאלוג משמעותי חסומה, התהליך אכן בעל משמעות פחותה.

ליטל

שלום רינת,
ישנם מספר אתרים שמציעים ספרי עזרה עצמית בתחומים שונים:
http://psagot.com/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95/

כמו כן ניתן להיעזר באתר של מכון קוגנטיקה.
ספר מומלץ נוסף בתחום הפסיכולוגיה החיובית הוא "באושר ובאושר" של טל בן שחר

ליטל

שלום שלומית.
קושי בתחילת פגישה יכול לנבוע מגורמים שונים ואני חושבת שכדאי לשתף את המטפלת בתחושה ולחשוב יחד על המשמעות. זו התבוננות שיכולה להיות מעניינת ולפתוח פתח להבנת היבטים נוספים בעולמך הפנימי.
לצד זאת, אפשרות אחת שעלתה בדעתי מתוך הדברים שאת כותבת, היא שתחילת הפגישה מפגישה אותך עם המגבלות של הטיפול והקשר הטיפולי: הזמן המוגבל, העיתוי שלא בהכרח תואם את הקצב ולוח הזמנים הפנימי שלך וכן הלאה. זה מפגש מכאיב, שעומד בניגוד לזרימה והתקשורת הטובה בקשר עם המטפלת, ויתכן שהקושי בא לידי ביטוי בקושי להתחיל לדבר.

ליטל

שלום לך.
לרובנו, בעלי מודעות עצמית ככל שנהיה, ישנן "נקודות עיוורות" רגשיות אשר עומדות בבסיס הקשיים והמגבלות ובמובן זה, גם אנשים בעלי מודעות עצמית גבוהה יכולים להיתרם מההתבוננות המשותפת שמתאפשרת בטיפול.
קושי בתהליך זה ו/או תחושת תקיעות והיעדר טעם עשויים לנבוע מגורמים רבים מאוד- חוסר התאמה בין המטפל למטופל, חוסר התאמה של שיטת הטיפול וכמובן- מגוון רחב של גורמים רגשיים אשר עשויים לגביל את התהליך הטיפולי כמו פחד משינוי, פחד מאינטימיות בקשר הטיפולי, חשש ממפגש עם אזורים פחות ידועים בנפש ועוד. בהתאם, אני חושבת שחשוב מאוד להעלות את התחושות, המחשבות ותהיות שיש לך מול המטפל ולשמוע איך הוא רואה את הדברים. במקרים רבות, שיחה על תקיעות מסוימת בטיפול יכולה גם לסלול את הקרקע להרחבת העבודה הטיפולית וגם לפתוח כיווני חשיבה נוספים על עולמך הפנימי.

ליטל