פורום טיפול נפשי

שלום אופק.
נשמע מדבריך שההסתגרות שאתה מתאר אינה קשורה להשקעה בלימודים אלא לייאוש מסוים ממה שקשרים יכולים להציע לך. ההסתגרות אכן מהווה פתרון לטווח הקצר מאחר והיא מונעת ממך להתאכזב, להפגע ולהתייאש שוב, אך בטווח הרחוק- כפי שאתה מזהה בעצמך- עלולה לגבות מחירים של הצטמצמות, התרחקות מהחיים וחיזוק תחושת הייאוש וחוסר האמון באנשים.
תהליכים מהסוג שאתה מתאר נובעים בדרך כלל לא רק מאכזבות נקודתיות בתחום הבין אישי אלא "יושבות" על גורמים רגשיים עמוקים יותר ולכן אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק מה קורה לך ולמה, ולסייע לך לחזור לנהל חיים עשירים יותר.

ליטל

שלום לך.
את מתארת בדברייך את הכאב התמידי שנגרם לך סביב הפער בין האופן בו את תופסת את עצמך לבין מי שהיית רוצה להיות, ואפשר לשמוע בדברייך כמה סבל נגרם לך מהשוואה תמידית זו. נשמע שעשית ככל יכולתך כדי לשפר את הרגשתך ולשנות את התפיסות שמקשות עלייך, ומאחר ואין שינוי, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי.
במסגרת טיפול פסיכולוגי ניתן להבין טוב יותר איך ומדוע השתרשו תפיסות פרפקציוניסטיות ומגבילות מהסוג שאת מתארת. מנסיוני, תהליך הזיהוי והעיבוד מביאים בדרך כלל לשחרור מתפיסות אלו, ולכן גם לחיזוק תחושת הערך העצמי וליכולת לשאת טוב יותר גם את ההיבטים הפחות מושלמים ורצויים של העצמי.
נשמע מדברייך שאת משקיעה אנרגיות רבות התמודדות עם ההיבטים הרגשיים המכאיבים שאת מתארת, ואני מתארת לעצמי שתוכלי לחוש הקלה משמעותית אם תקבלי את עזרה המתאימה.

ליטל

שלום נוי.
חווית משבר אמון קשה ואכן לא קל לשקם את האמון בקשר. בן זוגך חרג מאחת מאבני היסוד של ה"חוזה" הזוגי ובאופן טבעי את מוטרדת מכך ומתקשה להמשיך הלאה כאילו לא היו דברים מעולם.
בהתאם, אני חושבת שאכן לא כדאי להעמיד פנים שהכל מאחוריכם אלא דווקא לתת למשבר יותר מקום ולהבין ולעבד אותו באופן שיצמצם את הסיכוי להישנותו. נשמע מדברייך שהתנהגותו של בעלך אינה תואמת את הערכים שלו ולכן יש צורך לברר מה עומד מאחורי התנהגותו. בדרך כלל, התנהגויות ופערים מסוג זה נובעים מקושי או קונפליקט רגשי אשר האדם באמת מתקשה ליישב ולכן מחצין אותם (למשל דרך בגידות). במצבים אלו, גם כאשר האדם מתכוון ומבטיח בכנות שלא יחזור על ההתנהגות, היא עשויה להישנות מאחר ועומד בבסיסה קושי רגשי אשר האדם עצמו לא בהכרח מודע אליו באופן מלא. מאחר ולא קל לזהות ולעבד את הגורמים הרגשיים העומדים מאחורי הפרות אמון, אני ממליצה שתפנו אל טיפול זוגי בו הוא יוכל לעבד את הקושי שהביא להתנהגות ואת תוכלי להבין טוב יותר מה קרה לבן זוגך, ואולי מתוך כך ומתוך ליווי של העבודה הרגשית שיעשה, לשקם את האמון ולחזור לבטוח בו.

ליטל

שלום לך.
כפי שאתה עצמך מתאר, הטיפול בהורה הסובל ממחלה קוגניטיבית ונפשית הוא מאתגר בהיבטים רבים. בהתאם, אני חושבת שמתן עצה והכוונה אינטרנטית בנושא מורכב כל כך עשויה לגרום יותר נזק מתועלת, ושאת תכנית הטיפול חשוב לקבוע עם מטפלים אשר מכירים את אביך באופן אישי ומעמיק.
לצד זאת, אני חושבת שחשוב לזכור כי מחלה נפשית המתבטאת בתחושת רדיפה בדרך כלל לא מסתכמת בנושא יחיד אלא "נודדת" בין תחומים ולכן בדרך כלל יש צורך בפתרון "שורשי" ובטיפול בלב הבעיה ולא בביטוי ספציפי שלה. במידה ואינך שלם עם הפתרונות אשר הרופא המטפל הציע לך, ניתן לפנות לחוות דעת נוספת אך בשום אופן לא הייתי מקבלת החלטות טיפוליות דרמטיות כמו הכיוון שאתה מציע ללא התייעצות.

ליטל

שלום פנינה.
שיחה פנים אל פנים היא אקט קרוב ואינטימי יותר משיחה דרך המדיה ובהתאם, לחלק מהאנשים קל יותר להיחשף באופן זה. אינטימיות היא יכולת מורכבת המצריכה אמון, ביטחון וחופש פנימי וכאשר היבטים אלו חסרים, לא תמיד קל לשאת את האינטימיות העצומה בשיחה קרובה הנערכת פנים אל פנים. אני מתארת לעצמי שמסיבה זו לעתים קל יותר להיחשף בלילה- החושך מייצר, אולי, תחושת מוגנות מפני החשיפה. ייתכן גם שבשעות אלו אנחנו גם פחות עירניים ולכן גם פחות פנויים להגן על עצמנו מחשיפה ומ"סיכוני" האינטימיות.

ליטל

שלום מרים.
חרדה וקושי בשליטה העצמית ניתנים לשינוי וטיפול, אך לצערי אלו מיומנויות רגשיות עמוקות אשר לא ניתן ללמד דרך האינטרנט. אני ממליצה שתפני לטיפול פסיכולוגי בו ניתן יהיה להבין יותר לעומק את מקור הקשיים ולסייע לך הן בהפחתת החרדה והכעס והן ברכישת מיומנויות להרגעה ושליטה עצמית.

ליטל

שלום לך. הקבלה לתואר ראשון אינה מותנית בטיפול פסיכולוגי. למיטב ידיעתי גם הקבלה לתואר השני אינה מותנית בכך, אך כדאי לבדוק את תנאי הקבלה בכל מחזור רישום ובכל מוסד. לצד זאת, כדאי לקחת בחשבון שפנייה לתואר השני ללא ניסיון טיפולי אישי היא בחירה לא שגרתית, וכי הקבלה למגמות הקליניות דורשת יכולת אינטרוספקטיבית והכרות עצמית ברמות גבוהות שלא תמיד קל להשיג מבלי להתנסות בטיפול. ליטל

שלום מור.
נשמע מדברייך שאת מרגישה שקשיי ההליכה לבית הספר אינם נובעים רק מהיבטים "הגיוניים" אלא מדבר מה נוסף, ובצדק. במרבית המקרים, שינוי פתאומי בהתנהגות ובתפקוד של נערה מתבגרת מעיד על קושי בהתמודדות עם היבטים וקונפליקטים רגשיים שונים, אשר בא לידי ביטוי דרך ההתנהגות. מתבגרים רבים מתקשים לנסח, לעבד ולעכל את הנושאים הרגשיים המעסיקים אותם ובמקרים אלו, לא פעם היבטים רגשיים אלו באים לידי ביטוי בסימפטומים התנהגותיים (למשל, פגיעה בתפקוד הלימודי) או הגופניים. לכן, אני חושבת שהשאלה המרכזית אינה איך לשכנע את ביתך ללכת לבית הספר אלא איך להבין טוב יותר את הקושי שלה, ולתת לו מענה. אני מציעה לומר לה שאת מודאגת, ומניחה ששינוי ההתנהגות מעיד על כך שדבר מה מטריד אותה ומפריע לה. יתכן שתוכל לשתף יותר ולהעזר, אך במידה ולא אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע לה לזהות ולעבד את הקושי העומד תחת השינוי ההתנהגותי. במרבית המקרים, מתן מקום לקושי הרגשי וסיוע בהתמודדות איתו הופכת את הביטוי החיצוני (אי ההליכה לבי"ס) לפחות הכרחי, כך שהתפקוד משתפר.

ליטל

שלום לך.
נשמע מדברייך שאת מבינה כי הסתרת היבטים מסוימים של התנהגותך ונפשך מגבילים את הטיפול אך בו זמנית, לא קל לשאת את החרדה שמתעוררת סביב השאלה מה יהיה ואיך תתפסי אם תחשפי היבטים פחות "יפים" שלך. נשמע שאת חשה שיהיה קשה לאהוב ולהעריך אותך בשלמותך- על הטוב ועל הפחות טוב שבך- וזו תפיסה מכאיבה שאני חושבת שכדאי לבדוק בטיפול (אני מניחה שהיא מלווה אותך ומקשה עלייך גם בקשרים נוספים). לכן, אם את מרגישה כרגע שקשה לך מדי לחשוף היבטים התנהגותיים ספציפיים, אני חושבת שכדאי לשתף את המטפלת באופן כללי בקושי לחשוף צדדים פחות יפים שלך. אני מאמינה שעיבוד החשש יקל עלייך, עם הזמן, לשתף באופן פתוח יותר.
כדאי גם לזכור שמטפלים נחשפים למגוון רחב של התנהגויות "שליליות", ואני נוטה להאמין שחשיפה של היבטים אלו לא יהרסו את האהבה וההערכה שנבנו במשך שנה של טיפול.

ליטל

שלום חן.
נשמע שאת מזהה נכון שעוצמת החרדה שלך מהמצב היא גבוהה במיוחד ומגבילה, ולכן גם כדאי לטפל בה.
במידה ומדובר בהיבט נקודתי אשר מטריד אותך, אני ממליצה לפנות לטיפול קוגניטיבי התנהגותי בו מזוהים ומנוטרלים דפוסי חשיבה והתנהגות אשר משמרים את החרדה ומעצימים אותה. זהו טיפול קצר ויעיל.
במידה ואת מרגישה שהחרדה בנושא ז חוברת לקשיים רגשיים ו/או בין אישיים נוספים, אני ממליצה לפנות לטיפול פסיכודיני אשר יאפשר התבוננות ועיבוד מעמיקים של קשייך.
במידה ותרצי המלצה למטפל/ת באזור מגורייך, תוכלי לפנות למוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205
ליטל

שלום לך.
קודם כל אני חושבת שכדאי לפנות לבירור רפואי אצל גסטרולוג ולשלול גורמים רפואיים.
במידה ואכן מדובר בהיבט רגשי, אני חוששת שאין לי אפשרות להשיב בפורום באופן רציני- כדי להבין את משמעות החוויה הגופנית שלך צריך להקשיב לה יותר לעומק ולעבד יחד מה היא מייצגת- ביטוי לנטייה נפשית "לשמור בבטן"? קושי לשאת גם את החלקים הפחות "יפים" או "סטריליים" של עצמך ושל גופך? לחץ מתמשך? כלומר, קיימות אפשרויות רבות מאוד ואני חושבת שכדאי לברר אותן במסגרת טיפול פסיכולוגי, אשר מסייע באמצעות העיבוד הרגשי להשתחרר מסימפטומים גופניים-רגשיים שונים.

ליטל

שלום גיא.
אני מבינה את האכזבה ואת הכאב הנלווה לה. נשמע מדבריך שאתה מכיר בחשיבות ההתבוננות והניסיון להבין את משמעות האירוע עבורך, אך בו זמנית רוצה ומקווה שתוכל גם להתקיים אינטראקציה אנושית בסיסית ואמיתית בה האדם שאכזב מכיר בצער שגרם. זו ציפייה טבעית ומובנת.
כמובן, אין דרך לדעת כיצד המטפל שלך יגיב אך אני חושבת שהדרך היחידה להתמודד היא לשתף אותו בכנות בהרגשתך ולבדוק לאן תוביל האינטראקציה. כתבת בבהירות ובכנות ואני חושבת שזו הדרך לשתף גם בטיפול.

ליטל

שלום מורן. כתבת בצמצום ולכן קשה לי להשיב בצורה מדויקת אך באופן כללי כן, כאב כרוני יכול להיות ביטוי לקושי רגשי, וכאב כרוני בפני עצמו יכול להביא למצוקה נפשית. כדי להבין יותר לעומק במה מדובר ומהו הטיפול המתאים, כדאי לפנות לפסיכולוג קליני או רפואי להתייעצות ראשונית והערכה, ומשם לבנות תכנית טיפולית מתאימה. ליטל

שלום לב-לי.
באופן כללי אני מציעה לא להתבסס על הגדרות כלליות וחד משמעויות לגבי מה ש"נכון" ומה ש"לא נכון" ביחס לטיפול. מעבר לכך שלאנשים יש צרכים שונים, האופן בו המטופל משתמש ומתייחס למרחב ולקשר הטיפולי הם נושא לחשיבה והתבוננות בטיפול, ולא נושא ל"שיפוט". לצד זאת, ההמלצה לא לשתף בתכני הטיפול נובעת מהמחשבה על כך שהשיתוף יכול "לדלל" את התהליך הטיפולי ולגרום למטופל שלא להביא לטיפול היבטים חשובים לתהליך. למשל, אם מטופלת משתפת חברה באכזבה מהמטפלת, מקבלת תמיכה ולכן נמנעת מלהעלות את הנושא בטיפול- מוחמצת הזדמנות חשובה להתבונן בעולמה הפנימי של המטופלת כפי שהוא משתקף ביחסים הטיפוליים. כמו כן, ההתערבות החיצונית לעתים מייצרת לחץ או מתערבת באופן הטבעי בו המטופל מביא לטיפול את עולמו הפנימי (למשל, הערות כמו "את חייבת לעבוד בטיפול על..."). לצד זאת, אני חושבת שהכוחות הנפשיים המשפיעים על קצב ומהלך הטיפול הם עמוקים ולא ניתנים ל"דחיפה חזקה" רק בגלל התערבות חיצונית. בסופו של דבר, המטופל עושה את הדרך הטיפולית אשר הנפש שלו מכתיבה.
לגבי טיפול אצל אותה המטפלת- ההמלצה (ואף האתיקה הטיפולית) היא לא לקבל בני משפחה לטיפול אצל אותו המטפל. זאת, בכדי לא לצמצם את יכולת המטופל לדבר בחופשיות ואת החופש של המטפל לשמוע את המטופל ללא הטיות. אני חושבת שהדבר נכון גם לגבי קבלת חברות טובות, ובאופן אישי מאמינה כי אין לקבל לטיפול אדם אשר המטפלת יודעת כי הוא מקיים קשר קרוב עם אחד ממטופליה. במקרה ונוצר/מתגלה מצב זה במסגרת טיפול מתמשך, כדאי לקחת בחשבון ששיתוף ושיח משותף על הטיפול מצמצמים במידה מסוימת את המרחב ההשלכתי של כל אחת מהמטופלות- כלומר את האפשרות לבדוק באופן עמוק כיצד היא חווה את הטיפול והקשר הטיפולי ומה חוויה זו מספרת על עולמה הפנימי.

ליטל

שלום שרית.
החלימה ממלאת פונקציות קוגניטיביות ורגשיות שונות. בהקשר הרגשי, זכירת חלומות נחשבת לביטוי לכך שהאדם נכון להיות במגע עם היבטים רגשיים פחות מודעים ונשלטים של עולמו הרגשי- החלום הוא ביטוי לתכנים נפשיים ראשוניים ולא מעובדים, תכנים "גולמיים" ולכן המגע איתם הוא קשה ומאיים יותר. בהתאם, אי זכירת חלומות מעידה, לעתים, על קושי סביב היכולת להיות במגע עם העולם הרגשי ועם האזורים נפשיים הבלתי מודעים. לכך מתייחסים גם אוגדן וקלינאים נוספים, שמציעים שלעתים העובדה שמטופלים מתחילים לזכור את חלומותיהם היא ביטוי לכך שהסובייקטיביות הולכת ומתבססת ולכך שהאדם יכול לחוות את עולמו הפנימי כפחות מאיים ובלתי נסבל.

ליטל