פורום פסיכולוגיה

היי
הכל התחיל לפני חצי שנה
לאחר פגיעה רגשית שעברתי מבן זוג לשעבר,הדחקתי והכל התפוצץ לי בפרצוף.

אחרי זה משום מה התחלתי להתנהג כמו מכונסת בעצמי. ומאז הפכתי לחסרת מוטיבציה.

מאז הפסקתי להינות ממה שהייתי עושה בעבר מרגישה מנוצלת וזה מוריד לי את חוסר הבטחון העצמי שלי.

אין לי את האומץ ליצור קשר עם גברים מרגישה שלא אוהבים אותי ובכלל אין לי מוטיבציה לשום דבר.

ואני מפסידה הרבה בחיים בעקבות זאת.

אני במצוקה כרגע

אין גם על מי לסמוך גם לא משפחה וחברות.

שאני מתחילה לספר לחברה מסוימת היא מנצלת זאת לרעתי כאילו היא מעלי.

אשמח לעצה

שלום,
אחותי נשואה לגבר שכל משפחתי אינה אוהבת /סובלת..מעולם לא טענה שלא טוב לה ותמיד מהללת אותו בתור בעל ואבא טוב .
אני והיא בקשרים טובים אך לפני כמה שנים שאלה אותי מדוע הפסקנו לצאת יחד זוגות ,אמרתי מאוד בעדינות (מאוד רגישה)שאנחנו שנשאר תמיד אחיות אך איתו אני ובן זוגי פחות ..רציתי לפתוח איתה ולהסביר לה מדוע אך אינה רוצה לשמוע.
אציין שהוריי לאורך כל השנים שהם יחד כ- 10 שנים אינם חוסכים ממנה את דעתם עליו,כל מי שמכיר אותו טוען בדיוק כפי שכל משפחתנו אומרת אך כל עוד לא מתלוננת מנסים לשמור על הקיים.כאשר נפגשים אצל ההורים איתו זה שלום שלום וזה הכל
אני ומשפחתי כבר לא מנסים ליצור איתו קשר משום שהרמנו ידיים ממנו והיום כבר אין לי בעיה עם זה .אציין שאנחנו לא הולכים אחד לשני הביתה כי מבחינתי זה סבל להיות בסביבתו והם לא באים כי היא מבינה שחברים כבר לר נהייה,מיותר לציין שאימי אוכלת את הלב לעצמה ולכל אחיי למרות שיודעת שכולנו צודקים לגביו ורוצה שרק נהיה כולם ביחד כאחים,כמה שאני מסבירה לה שלא חייבים תמיד להסתדר עם כולם אינה חיה עם זה בשלום.הזמן היחיד שכולנו נפגשים איתו זה כאשר יש מפגש אצל הוריי.אחותי זרקה לי לפני כמה ימים שהיא לא מבינה מדוע אנו לא רואים או מנסים להכיר אותו ולהבין שהוא אדיר...כבר 10 שנים אנחנו מנסים ותמיד מגיעים לאותה הבנה
מסתבר שהגמל אינו רואה הדבשת ואהבה היא אכן עיוורת .בגדול קשה לכל האחים שהמצב כזה אך השבוע שוב אמרתי לה שאני מוכנה לשבת איתה ב4 עיניים ולומר את אשר על ליבי והיא מסרבת כמובן.איך ממשיכים שיהיה נחת להורים ובסך הכל נחמד.
(הוא,קמצן,נצלן,כדאיניק,נכה ריגשית,לא נותן כבוד לאחותי ולהוריי ואינו יודע לתת גבולות לילדיו ועוד ועוד.)אשמח לדעתך ותודה על ההשקעה והנתינה שלך שרון.

שלום,

ההורים שלי לא בקשר טוב גרושים ודווקא עם אמא שלי שיש קשר טוב יותר הרבה פעמים מוביל אותי לכעס נורא גדול ורצון לפגוע ולהכאיב לה.. אז במילים זה לא ממש עוזר היא סוג של ראש בקיר אז אני פשוט חותכת ולא עונה לשיחות ונעלמת..

הבעיה שיום יומיים זה נסבל אך ברגע שאני רואה עוד ועוד שיחות מאמא שאיני עונה להם אני מתמלאת בכאב בעצמי.. בתחושה של סטרס שמשהו משמעותי מאד חסר, בעצבות כבדה וירידה בכוחות כאילו משהו נכנס למצב הישרדותי- כמה שפחות לחשוב ורק לפעול בחיים בלי לחשוב על רגש , על אחרים

אמא שלי אף פעם לא מרוצה, היא אמא טובה סהכ אבל לא משנה מה נעשה היא לא מרוצה, משהו בה דפוק בלי קשר אלינו.. כל פעם יש לה כמה מילים ששוב מפרקות הכול, ובין כה הדבר הזה עדין

לא לבוא לארוחת שבת, להתנתק ממקור תומך עוד תקופה של נתק מי יודע לכמה זמן :(

לא רוצה לקרוא לזה דיכאון בשביל לא לברוא מצב...

היי, הייתי בעבודה ופוטרתי ממנה בגלל איחור של 3 דק בבוקר אחד, זה היה בהפתעה ואחר זמן ככה חשבתי שזה היה תירוץ וחיפשו לפטר אותי...

אני מבחינתי הייתי טוב והייתה דינאמיקה בין העובדים מאוד טובים

עכשיו אני מחפש עבודה ולא ממש מוצא, מנסה להשווות כל משרה לקודמת שהייתה אולי בכדי להשיג תיקון או פתרון של הדברים שנגדעו. משווה בין השעות, מה התפקיד שלי, אם יכולה להווצר שם מערכת יחסים שתיתן לי משמעות מוספת וחשובה מאוד בשבילי .. והרבה מאוד פעמים פוסל

בינתיים יש לי מלא זמן פנוי, והפרדוקס הוא שדווקא אז אני לא מספיק כלום ורק ישן, השעון הביולוגי שלי נדפק לסדר של זמנים אור יום וחושך, אפילו להתאמן בחדכ אני כבר לא הולך, גם לא ממש מחפש עבודה ודי שקוע ביכולות פיזיולוגיות שאבדו בגלל חוסר בשימוש, באי חשיפה לאור יום בימים של שמש , לא מבצע מטלות, לא מחפש ממש אקטיבית מקום אחר לעבודה..

אז מה עושים? אני לא מחפש רחמים או קיבוע של המצב, אני יודע שברגע שאתחיל במקום חדש ויהיו לי שם אינטראקציות טובות מעבר רק לעבודה עצמה זה יסדיר הכול, בוקר זה בוקר אחכ עיסוקים אחרים של אחר העבודה..

ובכל זאת מה לעשות כרגע, משהו שיתן לי מוטיבציה כי היא אבדה בחוסר סדר הזה ...??

אשמח עם תסכימי ואני ממש מבקשת איך אני יכולה לקום אופטימית להיות אופטימית ושמחה ביום יום למרות כל הבדידות הדיכאון שאני מרגישה כרגע אני רוצה לקדם את עצמי בגלל זה גם ביקשתי אתרים באינטרנט או קישור לאתר מסוים אבל באמת זה חשוב לי אשמח מאד לעזרתך בפורום נכון זה חריג אולי לכתוב כזה דבר בפורום אבל אני ממש אודה לך.
מאחלת לך שנה אזרחית טובה ומקסימה

שלום רב.

אני בודדה וחריגה חברתית יש לי לקות למידה, אין לי חברים אני כבר לא צעירה לא נשואה ואין לי ילדים. המצב הזה מאד כואב לי וקשה לי לקבל את זה שאני לא כמו כולם. ניסיתי כל מיני דרכים בכל מיני מסגרות גם במסגרות פסיכולוגיות אבל זה לא הלך משום מה. אשמח כעזרה לעצמי אולי יש אתרים באינטרנט שאני יכולה לקרוא על מיומנות חריגות יש לי גם חרדה חברתית נוסף לכל,דווקא אני מעדיפה אתרים באינטרנט לפני שאני אחשוב עוד פעם עם לדבר עם הרופאת משפחה שלי בקשר לטיפול רגשי אני מחפשת אתרים להתמודדות עם בדידות חברתית חריגות ודיכאון יש לי משבר נפשי בזמן האחרון אפילו אין לי עם מי לדבר בטלפון מבחינה חברתית. משפחה תומכת יש לי בית נהדר הכל טוב חוץ מדבר אחד שזה חוסר חברה חרדה חברתית אני גם לקוית למידה אשמח עם תוכלי להפנות אותי לאתרים שאת מכירה כדי לקרוא על הנושא וגם אולי עם את יכולה לתת לי קישור לאחד האתרים. זה מאד חשוב לי אני ממש אודה לך על זה אני ממש מברכת אותך ומאחלת לך שנה אזרחית נפלאה תודה מכל הלב

שלום רב , סבלתי מדיכאון לפני כשנה . לאחרונה פניתי לפסיכאטר שלי מחשש שאני תקועה ולא ממשיכה לצמוח למעלה וגם עקב נסיגה במצב רוח.
הוא אבחן שאני עצובה והחליף לי את הכדורים.

העניין הוא שאולי אני בן אדם פשוט עצוב או פשוט דיכאוני ואין יותר מידי מה לעשות עם זה . כי איך יתכן שכבר תקופה מאוד ארוכה אני נמשכת לעצבות היא מכריעה אותי . יתכן שבעבר פשוט ידעתי להלחם בה אבל מאז הדיכאון כבר אין לי כוח להלחם יותר ואז אני נותנת לה להשתקע בתוכי.

שלום רב,
בת הזוג שלי מתמודדת מזה מספר שנים עם בעיה - היא מקלפת לעצמה את עור הקרקפת ופוצעת את עצמה. היא עושה זאת למרות שהיא מודעת שהיא פוגעת בעצמה, באופן שדומה לכסיסת ציפורניים. זה מתרחש מספר פעמים ביום (להערכתי - מעל 10 פעמים ביום רגיל) ומתגבר בתקופות של מתח. ההרגל הזה החל לפני כשלוש שנים עקב לחץ גבוה בלימודים. אנחנו מעוניינים לפנות לייעוץ על-מנת לעזור לה להתמודד עם ההרגל הזה. האם יש לפורום המלצות םאיזה טיפול לפנות?
תודה מראש

עברתי לפני המון שנים טרואמה באשפוז והרבה שנים אני מטופלת דווקא בקופת חולים ולא במקום כמו בתי חולים וכו ואני מקבלת תרופות,אבל שאני רבה עם אחי או ההורים שלי או עם דודים שלי ומזכירים לי את האשפוז והטראומה שעברתי אני נכנסת עוד יותר לעצבים ועונה בצורה לא יפה רק בגלל הטראומה שעברתי זה עושה לי דפיקות לב של עצבים ואני עונה יותר. במילים לא פיזית חס וחלילה ולא בקללות אלא במילים. קשה לי להירגע באותו רגע וזה ממשיך לריב סוער. לא משנה מי מהמשפחה מזכיר לי את זה.בנוסף אחר כך אני נכנסת לדיכאון למה עניתי להם בכלל ורוצה לחזור לעצמי אחרי שאני נרגעת אבל בגלל זה שאני עונה להם קשה לי להשתלט ולא לענות בכעס. אני לא עובדת כרגע אין לי תעסוקה אני מחפשת תעסוקה גם המזג האוויר משפיע ואני הרבה בבית אני גרה עם ההורים ורציתי לשאול מה אני יכולה לעשות כדי לקום רגועה בבוקר עם תעסוקה מה לעשות כדי שיהיה לי קל לקום גם בלי עבודה כרגע או התנדבות כי כרגע אני לא מעוניינת עברתי גם משבר בזמן האחרון בסך הכל אני מטופלת בתרופות בקופת חולים. אני רוצה לצאת מכל הכעס והדיכאון ולחיות חיים אופטימיים ושמחים. איך עושים את זה? אולי בטיפול פסיכולוגי.וגם עם עצמי?

הורים לבת 3 שחיים בפירוד עוד בטרם הלידה
בקשר שבינה לבין האב קיימת אי קביעות
נשמח להמלצות בעניין מטפלים
עדיפות לאיזור השפלה והדרום

***המשך של הפוסט השלישי
# אני מספר על החוויות שלי עם סמים(שהן די מעטות למען האמת) רק בשביל שמי שקורא את כל זה יקבל קצת תמונת מצב על סגנוני,,, או משהו כזה..קשה לי למצוא את המילה המתאימה.
אני לא מספר על כל החוויות האלה סתם כי זה נועז או משהו, או בשביל לנסות לעניין מישהו, רק רוצה לשתף במצבי ובתחומיי עיניין שלי ודברים שעברתי.


....הייתה לי חוויה מאוד טובה במועדון ומאוד נהנתי, רקדתי בבטחון די הרבה, כמו שאף פעם לא רקדתי מול אנשים..
היה אחלה
אבל הסם הזה ספציפית(MDMA) קצת פחות מעניין אותי למען האמת ואני פחות מתחבר אליו[יכול להיות שאולי רק לסוג האנשים שלוקחים אותו]
אני חושב שאני אנסה אותו שוב מתישהו בעתיד, אבל זה ממש לא בוער לי בסופו של דבר.

האמת היא שאני יותר מצפה לנסות שוב פטריות, וגם אסיד, אבל פחות אסיד. רק כשתהיה סיטואציה באמת נחמדה. לא רוצה לקחת סתם.

##ולסיום עם חוויותי האלה. מאז לא לקחתי משהו
וגם דרך אגב, חושב שכדאי לציין, שבמהלך השנתיים האחרונות בערך,גראס התחיל להשפיע עליי בצורה שאני לא אוהב, וגורם לי, לרצות לדבר פחות, אבל גורם למחשבות שלי לרוץ ממש וקשה לי לכבות אותן.
(בניגוד לרוב האנשים שזה דווקא מרגיע אותם וגורם להם ''לכבות'' קצת את הראש והמחשבות.
וזה המשיך ונהיה יותר ויותר ככה.
באיזשהו מובן אני דווקא קצת מרוצה מזה. בגלל שאני לא רוצה אוהב את הסטיגמות של מעשני גראס ומנסה קצת לתנער מהדעות האלה.
אני עדיין מעשן, אבל הרבה פחות, רק בסופשים ממש קצת, לפעמים אפילו פחות.
עדיין אני יחסית נהנה מההשפעה. זה תלוי איפה אני נמצא ואם יש לי מצב רוח. לא באמת מתכוון להפסיק לגמרי בקרוב, אבל בהחלט להפחית יותר.

ועכשיו חזרה לענייני האינטמיים והמיניים........ אני יודע כמובן שאנשים סכיזואידים הם בעלי רצון מועט ביותר למגע עם פרטנר כלשהו.. וגם יש כאלה שבכלל א-מיניים לגמרי!....
###אצלי, זה לא ממש המקרה, יש לי כוונה לשכב עם מישהי כבר הרבה שנים, בערך מאז גיל 14- 15. פשוט המצב הוא, שקשה לי עם אינטמיות עם בנות, ועם כל העניין הזה, האמת שאני מתבייש לחשוף את גופי ואת איבר המין מול מישהי וכל זה, זה פשוט משהו אחר, קשה לי להסביר בדיוק.
אני לא מתבייש באמת מעצמי, או מהגוף שלי.
פשוט קשה לי להגיע למצב אינטימי עם מישהי

#### וככה אני נשאר כבר כמה זמן, אמנם אני פחות מתקשה בזה מאשר פעם, אבל עדיין לא מספיק. אני כבר חושב שאם תהיה לי הזדמנות נוספת עם מישהי בפעם הבאה, אני מרגיש שאני אנצל אותך ואפעל נכון לשם שינוי.
(בשנה האחרונה לצערי כל ההזדמנויות שהיו לי עם בנות פעם, די נפסקו לחלוטין)
אני כבר בן 22 ועדיין בתול, וזה נורא מתסכל אותי, אני מרגיש ממש נואש כבר בנושא, ואני פשוט יודע שאחרי שאני אשכב עם משהי זה ללא ספק יעזור לי מאוד ויעודד אותי בחיים בכללי. אני בעקרון מרגיש כמו מישהו שהוא לא חלק מהחברה.מישהו יוצא דופן(לרעה)
אני גם תמיד מתלבט עם לספר על זה לבחורה לפני כן או רק לאחר מכן.. יש כאלה שזה ימשוך אותן, ויש כאלה שזה כנראה די יתריע אותן, בגלל שזה די מוזר כנראה לבחורה מנוסת לשכב עם מישהו בפעם הראשונה שלו.... אבל בעיקרון הנושא הזה ספציפית, פחות מדאיג אותי.

@@בחודשיים האחרונים אני התחלתי להיכנס לטינדר, ושם לא קרה יותר מדי חוץ מבערך 5 בנות שהתחילה איזו שיחה איתן בצ'אט, שבאיזה שלב הן פשוט הפסיקו לענות לי.
וגם נרשמתי למין אתר ישראלי מוכר של סטוצים וכו'. גם שם לא קרה יותר מדי חוץ מכמה שיחות שנפסקו באיזה שלב, ומסתבר שיש שם גם נערות ליווי שכאלה בתשלום.. # זו הפעם הראשונה ששקלתי ללכת באמת לנערת ליווי ולעשות סקס איתה למשך כמה דקות רק בשביל לסיים עם זה, ואני משוכנע שזה יהיה לי דווקא חוויה נחמדה. אבל אני פשוט יודע שיהיה לי קשה מאוד לחיות עם העובדה שהסקס הראשון שלי היה עם סתם זונה.
###אאאבל האמת היא שאני כבר בערך 8 שנים די נמשך לנשים מבוגרות ממני(מגיל 30 ועד 60 אפילו) משהו בהן ממש עושה לי את זה(הבטחון והניסיון שלהן גם, והחזה והישבן המפותח של רובן לפחות....)
ואני יודע שבעזרת זונה אני אוכל לממש את הפנטזיה הזאת ולהיפגש עם מישהי מבוגרת(המחשבה על זה ממש מפתה אותי) ואני כבר מרגיש שאם אני לא אעשה סקס בחצי שנה הקרובה. אז אני אלך לזונה ואסיים עם זה(לטובה, וגם לרעה)

אני ממש בספק אם מישהו יקרא את כל מה שכתבתי כאן באתר.. ואם כן אני מבקש שתציינו בתשובה שלכם.
אני רוצה לשמוע את חוות דעתכם(בין אם אתם חושבים שאני אוהב אותן או לא, זה לא משנה) אני רוצה שתכתבו לי עצות. או מידע נוסף על הפרעת אישיות סכיזואידית. וכו'
או שמה, בכלל רק ליטל פלג יכולה לכתוב כאן תשובות....(??) אז זה לא ממש רלוונטי
זאת אמרת, אני ממש אשמח לקרוא תשובה מליטל פלג.
האם אתם מכירים פסיכולוגים/יאטרים שיש להם מידע על SPD?
או כאלה שמתמחים בזה בארץ.... שיוכלו לעזור לי.
אני כותב כאן רק בגלל שאני לא יודע למי לפנות באמת בנושא ומחפש עזרה והכוונה.

תודה רבה. אפשר גם לכתוב לי באימייל, אפשר לבקש ממני כאן, ואני אתן את הכתובת.

שלום ,
כשהייתי בתיכון עברתי חוויה טראומתית בכיתה מאוד תחרותית עם ילד שחיפש להציק לי בצורה קיצונית ויום יומית מול כולם. למרות שידעתי להגן על עצמי ולשחק שאני חזקה, זה השאיר בי צלקת עד היום אחרי עשור, לא אוהבת להיתקל בבני כיתתי שניתקתי איתם כל קשר אחרי תיכון. אני מרגישה שאין לי בסיס להישען עליו, תקופה חשובה שהייתה צריכה לבנות אותי הייתי רוצה למחוק אותה מהזכרונות שלי , זה נותן לי להרגיש חוסר יציבות ואובדן. נשארתי עם דימוי עצמי נמוך, חרדה חברתית וקושי חברתי שאני מתמודדת איתם יום יום בסבל רב. היום אני סטודנטית ומאוד קשה לי לחזור למסגרת כזו, שוב מרגישה פחד וחוסר שליטה חברתית ותסכול. אני יכולה להיות מאושרת אין סיבה שלא... רק אנ? איני מעוניינת להתחיל טיפול פסיכולוגי בתקופה הקרובה מפחד לפתוח דפים ישנים וכואבים זה דורש ממני הרבה אנרגיה ועוצר אותי.
תודה מראש

האם תוכלי להפנות אותי לאיזשהו קישור באינטרנט או בכלל האם ידוע לך על הרצאות בתחום הדיכאון והחרדה של טיפול קונבנציונאלי או טיפול בכלל בדיכאון וחרדות? אני ממש אשמח ותתקבל באהבה גדולה.
תודה

הי כשדברים לא עובדים כמו שאני רוצה או כשאני לא מרוצה מעצמי אני יוצאת מדעתי, יש בי כעס מטורף שיוצא מתוך תסכול מאוד עמוק ומתחושת כישלון שאני לא יכולה לסבול. לאחרונה הכעס איבד שליטה ואני ממש מאבדת את זה - זורקת דברים, מכה את עצמי, מוציאה הכל על הבן זוג שלי, פוגעת בו וכו.באותו הרגע אני מרגישה שחייבת לפרוק הכל, לשבור את הכלים כדי להרגע. אני מנסה לשלוט בעצמי ונכשלת וזה עוד יותר מתסכל וממשיך הגלגל הזה.
זה היה לי בעבר, הייתי בטיפול משולב וזה נרגע יחסית לתקופה די ארוכה. אני לא ממש רוצה לחזור לטיפול שוב כי אני חייבת להצליח לחזור לעצמי לבד. אם אני לא יצליח זה יהיה עוד כישלון מבחינתי שאני לא מסוגלת לעמוד בו.
למה זה קורה שוב? איך מחזירים את השליטה חזרה?
תודה על המענה

אני מתלבטת עכשיו אם לבלוע את כל החבילה של האקמול פוקוס שקניתי אתמול. כבר כמה זמן שאני חושבת על להתאבד כי אני לא מצליחה לחשוב על להישאר פה עוד הרבה זמן. כל פעם אני מחליטה לחיות לפחות עוד קצת כי יש עוד כמה דברים שמחזיקים אותי פה. אבל אחרי מעט זמן אני שוב שואלת את עצמי אם אולי עכשיו זה הזמן כי הריקנות והשיעמום מעיקים עלי ואני לא מצליחה להבין למה, כי אלו רק ריקנות ושיעמום. למרות זאת הם מעיקים יותר מהאשמה, והמבוכה שאני מרגישה רק באופן מעורפל אבל לפעמים סתם בלי סיבה. אני יודעת שאני לא מכירה שום דרך לפתור את זה ולמרות שקשה לי להאמין שמישהו אחר יכול לעזור אני חושבת לפעמים ללכת לטיפול, קצת כמו שאני חושבת על המוות. אבל אני לא רוצה להתחייב.. אני חושבת שאולי אם אני אעבור לגור במקום אחר, לא אצל ההורים, אולי עם שותפים, אז דברים יהיו יותר טובים. הייתי בטוחה בזה אבל כבר קשה לי להאמין שמשהו יכול לעזור.. אבל אני יודעת שאם אתחיל טיפול פה אני אצטרך בינתיים להישאר פה. ולפעמים אני מבינה שכנראה שאני אשאר פה בכל מקרה ואני חייבת לעשות משהו. אבל לבחור מישהו ולהתקשר מפחיד אותי בערך כמו לבלוע את כל החבילה של הכדורים. זה לא שיש הרבה מבחר כי אני צריכה לבחור מישהו באזור שעובד עם הקופת חולים. אבל אולי אני לא אצליח לדבר? ואולי זה פשוט לא יעזור? ומה אומרים כשמתקשרים? ואם אני אבלע את הכדורים אולי אני לא אמות בסוף? ואני רק אהפוך את הכל ליותר גרוע כי אני אגרום לנזק בלתי הפיך לכבד.. ואולי זה פשוט ממש יכאב כשהכבד יקרוס בגלל הפראצטמול ואני בטח אדמם לתוך מערכת העיכול בגלל האספירין?
הייתי רוצה שמישהו יגיד לי מה לעשות כדי שאני לא אצטרך לחשוב בעצמי. חשבתי כמה פעמים לספר למישהו אמר גם זה מפחיד מדי. כי אני לא מצליחה לחשוב על מישהו שלא יבהל יותר מדי ושלא יספר לאף אחד או יעשה דברים שאני לא אסכים אליהם.
מה אני יכולה לעשות עכשיו?