תפריט נגישות
חיפוש

פורום פסיכולוגיה

  • נכתב ע"י אחת ב - 12/01/2020 10:37:27

    היי ליטל.אני עייפה.גם בגוף וגם בנפש.
    הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה להתחבא מתחת לשמיכה ולהיעלם.לישון ולא להיות.
    קראתי שאשתו של ערן צור (זמר שאהוב עליי) שנפטרה לפני כמה חודשים למעשה התאבדה. כל פעם שאני שומעת על מישהו שהתאבד אני מרגישה סוג של קינאה.מין הוכחה כזו שזה מה שצריך לעשות שהנה הוא/היא הצליחו לעשות את מה שצריך.הם ידעו את האמת וניצחו את הפחד.
    אמא של חברת ילדות קרובה שלי נפטרה השבוע ממחלה,הייתה רק בת 68 וסבלה נורא.במהלך השבעה הסתבר שאמא של חברה נוספת שהייתה חולה בסרטן נכנסה להוספיס.אלה אמהות שהכרתי מילדות.בתים שגדלתי בהם.
    זה מה שהחיים צופנים.אז בשביל מה אני נלחמת..
    הכל סתם.
    חבל שנולדתי.

    תשובה: השראה
    נכתב ע"י ליטל פלג ב - 12/01/2020 22:29:33

    שלום לך.


    כואב לשמוע את המילים הקשות והכואבות שלך. ואני כמובן מצטערת לשמוע על האובדנים הקרובים ועל האופן בו הם נוגעים בך.


    אני יכולה להבין ברובד מסוים מדוע האובדנים של אנשים שהיו חלק מנוף ילדותך מעוררים תחושות של חוסר טעם, יאוש והתפרקות. אבל בו זמנית, אני חושבת שהתאבדות היא לעולם לא רק "התגברות על הפחד" והימנעות מהכאב הנלווה לחיים אלא אקט מורכב ורב רבדים, שנוגע באזורים נפשיים עמוקים ונרחבים. במובן זה, יש לי הרגשה שבתוך הטיפול שלך אפשר יהיה להבין יותר לעומק את דברייך כשאת מדברת על הקנאה, על העייפות ועל תחושות נוספות שתיארת. באופן שטחי יותר, אני יכולה לומר רק שאני מבינה שלפעמים החיים מרגישים יותר מדי, כואבים ומעייפים מכדי שיהיו בעלי טעם. אבל זכרי שזה לא תמיד הרגיש כך ולא תמיד ירגיש כך. את עדיין בתוך תוכו של משבר, בלב הכאב וממקום כזה באמת לא קל להרגיש שלחיים יש מה להציע, אבל זה לא חייב להמשיך כך תמיד. 


    אני מקווה שאת מצליחה להרגיש את זה.


    ליטל

אנשי מקצוע ומכונים