פורום טיפול נפשי

אני לא מצליחה להתמודד עם הלחץ הלימודי אני רק אוכל ובוכה כל הזמן. אני צריכה משהו שעוזר ללחץ וקראתי מחקרים על זה אבל זה מעצבן כי זה תמיד אומר תסתכל בתוך עצמך ותירגע או משהו טיפשי כזה. אני רוצה עצה של משהו כמו תרגיל או משקה.

סכיזואיד

מקשה עליי שהמטפלת מנסה להסתיר ממני את הרגשות שלה, אני יודע שאני שובר אנשים שחושפים את הרגשות שלהם, אני מפרק אותם במקומות שבהם זה כואב, אני תוקף ובודק את התגובה לכל סוג תקיפה וככה מוצא את המקומות לתקוף,
אני טוב בזה כי אני עושה את זה כל הזמן, אני טוב בלהבין איך ומה אנשים חושבים.

כל זה הסבר בשביל ההבנה, לי לא אכפת מזה שהמטפלת תיפגע ממני, אני עדיין רוצה שהיא תהיה פגיעה וזה מעצבן אותי שהיא מנסה להסתיר ממני את הרגשות שלה, היא יודעת כמה אני מנתח כל תנועה שלה ומבין בדיוק מה המחשבה שהביאה להתנהגויות שלה, אני הרבה פעמים תופס אותה מחזיקה את התגובה שלה למה שאמרתי ואולי היא חושבת שאני לא שם לב שהיא נפגעת ממני.

זה מפריע לי כי אני ישיר ואנשים נפגעים ממני כל הזמן, היא ממש משתיקה אותי עם זה שהיא מסתירה את הרגשות שלה, אני לא מצליח לומר מה שאני חושב כי אני פוחד כל הזמן שהיא תיפגע
אני לא יודע אם זה יועיל או יזיק לי לומר לה את זה, אני גם לא אוהב לומר לאנשים "אתה יכול להיות אמיתי?" כי אם זה לא בא מהם זה לא שווה, ואני עדיין כל הזמן שוקל האם להחליף מטפלת אבל אני יודע מהחיים האישיים שלי כמה מעטים האנשים שמסוגלים להיות אמיתיים לידי, בלי חרטות, הם דיי נדירים, מצד שני האנשים שמעריכים מידי רגשות ותקועים יותר מידי בנורמות חברתיות הם סוג האנשים שהכי קשה לי להיות לידם, והיא נראית לי אחת מהם, הם מצפים לאיזה התנהגות שפשוט לא באה לי טבעי, אני לא שם לב שאני פוגע באנשים כי לא אכפת לי, אבל רק אחרי הפגיעה פתאום אני מרגיש רע אז אני אובר-מצנזר את עצמי כדי לא להגיע למצבים כאלו

היי,

לאחרונה התבצע שיפוץ אצלנו בבית ומאז אותו יום אני מוצאת את עצמי נרתעת מלהיכנס לחלל חדר השירותים ולמקלחת.
חשוב לי לציין שאני אדם ששומר על רמת היגיינה גבוהה ותמיד מקפידה להיות נקייה.
איך אפשר להסביר את זה ולמה זה קרה?

דיברתי איתו. סיפרתי לו קודם איך אני מרגישה בלי לדבר על המחשבות האובדניות. הייתי ממש לחוצה ואני חושבת שהפחדתי אותו אבל היה לו אכפת והוא היה בסדר עם זה. ואז הוא שאל אותי אם אני חושבת על להתאבד ואמרתי לו את האמת. וגם את זה הוא קיבל והוא דאג אבל לא רצה לספר לאף אחד. עשיתי את זה כי ידעתי שאני לא יכולה יותר אבל לא חשבתי שזה באמת ישנה משהו. וזה שינה. אני לא מרגישה אבדנית עכשיו בפעם הראשונה במשך המון זמן. תמיד כשהייתי לבד בלי ההסחות דעת רציתי להעלם וחשבתי על להתאבד ועכשיו אני לא רוצה. חלק מהמועקה נעלם.. לא דמיינתי שיש דבר שיכול להביא לזה. אני מקווה כל כך שזה יחזיק..
ליטל המון תודה לך

היי, רציתי לשאול דווקא שאלה שנוגעת יותר לפן התוקף של האבחון. התואר שלי הוא לא בפסיכולוגיה. במידה ואני אעביר לאדם מסוים אבחון פסיכודיאגנוסטי (נניח ואקבל הדרכה חד פעמית מאיש מקצוע, איזה תמונות להראות לנבחן, איזה שאלות לשאול אותו...וכדומה), ואת התוצאות אני אשלח לפסיכולוג קליני שרשום בפנקס הפסיכולוגים, על מנת שינתח את התוצאות, האם האבחון הזה ''תופס'' מבחינת מהימנות/תוקף ברמה המקצועית/משפטית?

היי,

אם המטפל שולח לי הודעה שבה הוא מציין שהוא מעוניין לחשוב על עניין מסוים ולהשיב עליו בהמשך.
האם עליי להשיב לו בהודעה כלשהי או לתת לו את הזמן שלו?
(הטיפול הסתיים).

שלום,
לאחרונה התחלתי לעשן קנאביס רפואי בגלל בעיות גב, וצפים לי המון זיכרונות מהעבר ומהילדות בפרט שאת רובם אני לא זכרתי, אני מניח שהקאנביס מציף דברים מהתת מודע. היה לי זיכרון מאוד מאוד חד וברור עד כדי כך שחוויתי את אותה התחושה שהייתה לי בילדות,
זה זיכרון שכנראה שלא היה קיים מבחינתי עד לאותו רגע, וכנראה שהדחקתי אותו כל השנים ,
הצלחתי אפילו לשמוע את אותן סיטואציות נוראיות.
אבא שלי אונס את אחיות שלי. מכאיב להן, כופה עצמו עליהן, והן מתייפחות וצועקות , בוכות, אני זוכר את המילים, ואני הייתי בחדר קפוא, לא מבין למה הוא סוגר את הדלת, זה נורא מבחינתי.
איך אני יכול לברר את הזיכרון הזה הוא באמת נכון או שהוא פרי דמיוני?
הרי אני זוכר דברים לפרטי פרטים.
לא מסוגל בשלב הזה לשאול את אחיות שלי אם דבר כזה קרה.

דניאל

שלום וברכה,
אני נתון באופן כללי בחיים למצבים של חוסר יציבות רגשית ומנפילות פתאומיות ולא מוסברות במצב הרוח. זה מתבטא כמובן בימים של מצב רוח ירוד, שיכול להימשך מספר ימים, בעליות וירידות רגשיות, ובבלבול כללי בחיים ומצב של שאלות תמידיות בכל תחום ותחום: לימודים, תעסוקה, זוגיות,...
שאלתי היא האם ישנו טיפול שאתם ממליצים למצבי. אינני חפץ לשקוע בטיפול פסיכולוגי ארוך טווח אלא יש לי עדיפות לטיפולים קצרים.
בברכה

ליטל תודה רבה על העצות ועל האכפתיות!
אני חושבת שאני אספר לו.. כי אני באמת צריכה עזרה. אני מבינה את מה שכתבת.. הייתי בטוחה ששום דבר לא יכול להשתנות אבל השבוע האחרון מוזר. אני בשגרה חדשה וגרה עם אנשים וקצת יותר קל לי לעשות דברים, לא מפחדת לצאת מהבית ומרגישה באופן כללי פחות מוגבלת. אבל המועקה והריקנות עוד שם וזה מגיע כשאני לבד אבל לפעמים גם ככה פתאום כשאני עם אנשים או כשאני בשיעור כשאני לא מוכנה. השינוי הזה נותן לי קצת תקווה אבל כשאני חושבת על זה שאני לא אתאבד ויהיה לי עתיד אני לא רוצה לחיות עם המועקה הזאת לתמיד ועצם המחשבה מעייפת אותי ומחזירה אותי למחשבות על מוות. מצד אחד אני חושבת שאני מרגישה יותר טוב רוב הזמן אבל מצד שני כשאני לא אני לא יודעת להתמודד עם זה.
תוכלי לתת לי עצה לגבי איך לומר למישהו כזה דבר? ככה שהוא יקבל את זה ולא ילחץ. אני לא יודעת איך מתחילים.. זה בסדר שזה יהיה בהודעות ולא פנים אל פנים? אני יודעת שזה מפחיד לשמוע כזה דבר ושבשיחה פנים אל פנים זה בטח פחות מפחיד כי אני שם ואפשר לראות שאני לא אפגע בעצמי. אבל אני לא יודעת איך לומר את זה פנים אל פנים זה נראה לי בלתי אפשרי
תודה לך

בזמן האחרון אני מוצפת ברגשות שליליים,מעיקים, יש לי המון לחץ נפשי ביום יום אני חסומה מבפנים. אני דיברתי אם משפחתי שאני רוצה ללכת לטיפול אבל הם לא מעוניינים הם עומדים על זה שאני יכולה לצאת מזה לבד ולא ללכת לטיפול נפשי. הם גם ינתקו איתי את הקשר אם אלך לטיפול נפשי לכן אני פונה אליכן בבקשה אני פוחדת לאבד את דודה שלי שהיא חולה מאוד וכל בוקר אני קמה אם תחושה קשה שחס וחלילה יקרה לה משהו המצב המשפחתי לא קל כרגע אשמח אם תוכלו לתת לי עזרה איך לצאת מההצפה הרגשית מהלחץ הנפשי שבו אני נמצאת? אני חסומה רגשית איך מטפלים במצב כזה? תודה

שלום, אני מטופלת אצל אותה פסיכולוגית כ- 4 שנים. לאחרונה אני מרגישה תקועה.
הסיבה שבגללה פניתי לטיפול היא קושי ביחסים בין אישיים. על פניו אני מתפקדת חברתית נהדר והכל רגיל, אבל בפועל אני לא מצליחה לשמר קשרים ולא מרגישה אהובה או מוערכת מבחינה חברתית. יש דברים בעצמי ובחיים שלי שהייתי רוצה לשנות. ותמיד כשאני אומרת לה על דברים כאלה היא אומרת שאני צריכה להחליט לקבל את זה בלי לשאוף לשנות את זה.
למשל: כשאני אומרת לה שכל חיי אני מרגישה מובנת מאליו במערכות היחסים שלי (לא רק בזוגיות), שאני תמיד בעדיפות אחרונה. במקום לעזור לי להבין מה גורם לזה, היא ממליצה לי להיות בסדר עם זה כי כזו אני.
כשאני אומרת לה שהייתי רוצה להיות יותר כייפית וקלילה, כי אני מרגישה שאני לא יודעת לייצר אווירה ושיחות כיפיות והכל יוצא לי כבד או שפשוט אין לי על מה לדבר, אז היא עונה לי שכנראה שאני לא בן אדם קליל ואני צריכה לקבל את עצמי ככזו.
אני מרגישה אבודה..
לא יודעת אם יש טעם לשאוף ולשנות דברים או להקשיב לה ולהשלים עם זה שאין דרך להשתנות ושזה לא ילך..
מתלבטת אם אני צריכה להקשיב לפסיכולוגית הנוכחית, או להבין שגישתה לא מתאימה לי ולחפש אחת אחרת..

אני בעשור השישי של חיי. לאורך השנים קיבלתי החלטות פיננסיות שגרמו לי לתחושת חרטה, וכישלון אישי. גם הססנות וחוסר יכולת לקבל החלטה גרמה לי לתחושות אלו. כנראה שאיזה שהוא מנגנון נפשי סמוי מוביל אותי לכך. לאחרונה קיבלתי החלטה בתחום הביטוחי שיצר לי תחושת פספוס וכישלון. איך ניתן להגיע למצב של השלמה עם מנגנון כזה ולהמשיך לחיות מבלי להיכנס לדיכאון בעקבות הדינמיקה הזאת.

לכל החברות שלי יש חבר ורק לי מעולם לא היה אחד. אני בת כ18 ונכון שזה עוד צעיר אבל כולם כבר חוו נשיקה ראשונה ואני עוד לא חוויתי כלום. אני מאוד לחוצה מכך ואני בוכה המון על זה שאני לא משיגה חבר, ניסיתי ליזום כמה פעמים וזה לא הלך, אפילו לא היה לי דייט אחד, אני לא יודעת מה לעשות! אני רוצה חבר מאוד ולפעמים אני חושבת שאני רוצה אותו רק בגלל הרעיון של החבר אבל אני באמת רוצה מישהו.

כבר הרבה זמן שקשה לי ואני חושבת על להתאבד. יש כמה דברים שמחזיקים אותי פה, אלו דברים זמניים אבל אני לא יודעת כמה זמניים. אז המחשבה שאני אוכל להתאבד אחר עוזרת קצת.. אבל בזמן האחרון אני כבר כל כך רוצה לוותר אבל אני יודעת שאני לא יכולה וגם מפחדת. אני נעזרת לפעמים בצ'אט של ער"ן. אבל תמיד מי שאני מדברת איתו מנסה כמו להסיט את הנושא, בטח כדי לגרום לי לראות דברים חיוביים. ואז זה לא עוזר כי אני לא מצליחה להרגיש טוב יותר כשאני חושבת על תקופות שמחות. תמיד הם חושבים שהמחשבות ה האובדניות הן הבעיה ומנסים להסיח את דעתי אבל המחשבות ה אובדניות הן הפיתרון והן שלי הן לא מתפרצות לי לראש..
אני צריכה עזרה ויודעת שיקח המון זמן לקבל טיפול דרך קופת חולים ואני חושבת לספר למישהו איך אני מרגישה. אני רוצה מאוד לספר למישהו אבל אני יכולה לחשוב רק על בן אדם אחד שאני יכולה לספר לו כאלה דברים אולי בלי שהוא ישפוט.. ואני מפחדת ממש לספר לו. הוא קרוב משפחה אבל אנחנו לא מדברים ביומיום ולא גרים קרוב ואני מפחדת שזה יפחיד אותו ויהיה לו כבד מדי. וגם שהוא יספר להורים שלי ואני לא יכולה שהם ידעו (אני בת 24). אני לא רוצה להפיל עליו כזה דבר, מרגישה שאין לי זכות.. ואני מפחדת שגם הוא יהיה כמו האנשים בצ'אט, כי הרי יש להם כוונה טובה הם לא עושים את זה בכוונה. וגם שהוא יסתכל עלי אחרת, שהוא ירחם עלי תמיד. ואין אף אחד אחר שאני יכולה לספר לו. אני חושבת שאף אחד מהחברים שלי לא יכול להכיל כזה דבר וגם לא מחויב אלי מספיק.. אני חושבת שזה לא נכון לספר לו אבל אני כבר לא יודעת מה לעשות. אשמח לעצה..

שלום רב,

אני נמצא במערכת יחסים עם בת זוגי מזה כמעט 4 שנים. היה ידוע לי כבר על בני הזוג הקודמים ובמיוחד בן זוגה הראשון, הם היו יחד כשהייתה בת 16 אף שהוא היה מבוגר בהרבה (מעל 30) באותו זמן, אם בפני עצמו בעייתי או לא (בעיני כן), לא הנקודה כרגע. ידעתי לא מעט על מערכת היחסים וחברתי תמדי תארה אותו אמנם כטעות אך כיחסית נורמטיבית.

לאחרונה, בעת שעברה על חפצים אישיים מתקופת התיכון היא פתאום שיתפה אותי בכך שאותו בן זוג למעשה אנס אותה כשנה או יותר לפני שהפכו לזוג (היא אמרה שלא זוכרת פרטים ושהדחיקה הכל, לא לחצתי עליה בנושא). היא גם העלתה שהיו לה פנטזיות על כך שהראשון שלה יהיה גם הגבר שאיתו תתחתן וכדומה ודווקא משום שהוא גזל את זה ממנה היא חושבת שהיא ניסתה בכל זאת לייצר איתו מערכת יחסים נורמטיבית.
היא כן ציינה שהוא התנצל ולא פגע בה שוב בהמשך (למעשה, הם יצאו כשנה לפני ששכבו שוב, הפעם מרצון).

לאחר השיחה הזו, היא חזרה להתנהג כרגיל לחלוטין ולא העלתה שוב את הנושא. אני אמרתי לה באותו יום, שלא אעלה עוד את הנושא אך שהיא יכולה לפנות אלי תמיד אם תרגיש צורך לדבר.

היא תפקודית לגמרי בכל תחומי החיים ולא הדגימה מעולם התנהגות שאני יכול לפרש כתגובתית לטראומה, לפחות לא כזו שאין לה הסבר אלטרנטיבי טוב לא פחות.
לציין כי היא נפגשת עם פסיכולוגית, אולם יותר בשל חרדת בחינות וגם לתמיכה כללית. היא אמרה לי מפורשות כי מעולם לא העלתה את הנושא הנ"ל בפני הפסיכולוגית המטפלת.

מצידי, הואיל והיא תפקודית, לא נראית מוטרדת ביום יום מן הטראומה ולא הראתה מוכנות לשתף אחרים לרבות מטפלים, הנטיה שלי היא אכן להניח לה לנפשה ורק לתמוך בעת הצורך. עדיין, ההבנה שלי בתחום בריאות הנפש ופוסט טראומה היא מוגבלת וחשבתי שלא יזיק להתייעץ האם רצוי לעודד אותה בכל זאת לפנות לסיוע או להתערב באופן אחר? או שהדבר עשוי יותר להרע מאשר להיטיב?

בתודה מראש