פורום טיפול נפשי

שלום רעות,

הפורום עוסק בשאלות מתחום הפסיכולוגיה, לא אוכל לתת המלצות מתחום הפסיכיאטריה. תוכלי להתייעץ עם הפסיכיאטר המטפל או בפורומים מתאימים. 

בהצלחה,

יעל 

שלום יניב,

חשוב מאוד שתדע שחובת הדיווח של פסיכולוגים היא רק על כוונה ממשית לפגיעה באחר, ולכן כל עוד לא קיימת כוונה כזו, וחברך מתחייב ומצהיר על כך שאינו פועל ומעולם לא פעל לפי דחפיו, אין כל בעיה לשתף בדחפים אלו את הפסיגולוגית, ויותר מכך, זה גם חשוב ביותר על מנת שיכול להתחיל לטפל בעניין. תוכלו לקרוא כאן על טיפול בסטיות מיניות. לרוב הטיפול הינו פסיכודינאמי, כאשר בטיפול יש ניסיון להבין את הגורמים הרגשיים והסביבתיים אשר הביאו להתפתחות דפוס מיני זה. במסגרת טיפול בסטיות מיניות מסוג זה יושם דגש רב על דפוס היחסים הבין אישיים אשר האדם חווה לאורך חייו, מתוך מטרה לשקם את דפוסי היחסים המופנמים ולאפשר לאדם לבנות מערכות יחסים רגשיות ומיניות מספקות יותר. חשוב לציין שטיפול הוא מרחב לא שיפוטי, ולכן אפשר ומומלץ להעלות בו כל תוכן מטריד, גם אם אינו מקובל בחברה. שוב, כל עוד לא מתקיימת סכנה לפגיעה באחר. 

אני מאמינה שהפסיכולוגית שלו תוכל לתמוך בו בנושא זה, ואם לא, היא תוכל להפנותו למטפל שמבין בתחום זה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום יעל,

את מתארת עיסוק בדימוי העצמי, כאשר כל הצרכים שתיארת קשורים בצורך להיתפס באופן מסוים על ידי אחרים. העיסוק באופן שבו אחרים תופסים אותך, קשור כמובן גם באופן שבו את תופסת את עצמך. איני יכולה לומר מאיפה תחושות אלו יכולות לנבוע, משום שזה עניין מאוד אינדיבידואלי. אני מזמינה אותך לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לנסות להבין את הצרכים הללו ולתת להם מקום. 

בהצלחה,

יעל

תוכלי לקבל כאן רשימה של פסיכולוגים להתייעצות ובחינת טיפול

שלום שומדי,

אני שומעת מדבריך שעולה הרבה ייאוש וחוסר תקווה. אני רוצה לעודד אותך לפנות לקבלת עזרה בכל דרך אפשרית, ולא להתייאש. תוכלי לעשות זאת באמצעות טיפול נפשי, בו תוכלי להתחיל להבין את הנטייה לפגיעה בעצמך ותוכלי לתת מקום לרגשות הקשים הללו. אם את מרגישה צורך בכך, תוכלי גם לפנות למוקד הטלפוני של ער״ן לעזרה ראשונה נפשית, בו תוכלי לשוחח על רגשותיך. חשוב שתדעי שיש אפשרות להרגיש טוב יותר, אבל צריך לעשות את הצעד הראשון ולפנות לעזרה. אני מאוד מקווה שתוכלי למצוא את הכוחות להתחיל תהליך של שינוי. כרגע את חווה ייאוש, אבל את לא חייבת להרגיש ככה, אני מאמינה שעזרה נפשית תוכל תוכל לעזור לך לבחור שוב בחיים. 

תרגישי טוב ובהצלחה,

יעל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום חגית.

אני שומעת בדברייך את התסכול והכאב, ובעיקר את חווית חוסר האונים לנוכח תקיעות. איני יודעת אם את נמצאת כרגע בטיפול פסיכולוגי אך אם לא- אני חושבת שכדאי מאוד לפנות. לפעמים כאשר הדברים במציאות תקועים, הסיבה לכך אינה טכנית אלא רגשית ועמוקה  ובמצבים אלו קשה מאוד להניע דבר מה באופן עצמאי, בעוד שטיפול מתיר את ה"פלונטר" ובכך פותח מגוון אפשרויות גם במקומות שנראו עד כה תקועים ובלתי אפשריים.

מעבר לכך, אני מציעה להמשיך ולחפש פעילויות ובעיקר- לשאול את עצמך איך יכול להיות שדבר לא מסתדר, הרי חוגים ולימודים רבים פתוחים לכל גיל (למשל, קורסים כ'שומעת חופשית 'באוניברסיטה במגוון תחומים). במקביל, ממליצה בחום על רכישת טכניקות מיינדפולנס אשר מסייעות בצורה משמעותית ברגעי קושי ומצוקה.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שאת פוגשת דרך הקשר הטיפולי זווית ראייה חדשה ושונה על עצמך אשר בין אם היא מוצדקת ובין אם לא- היא מטלטלת ומעוררת חרדה וסערה. שינוי בתפיסה העצמית, גם אם הוא חיובי, כמעט תמיד מביא עמו קושי וחרדה מאחר והוא "דוחף" את המטופל ליציאה מאזור הנוחות אותו הוא מכיר ופותח בפניו אפשרויות נוספות (למשל, מעניין לחשוב האם יש גם "מחירים" ו"איומים" באפשרות להרגיש חכמה, אשר מונעים ממך לקבל אפשרות זו). לכן, לפני שתחליטי אם תפיסת המטפל עלייך נכונה או לא, אני מציעה להקדיש מחשבה לשאלה איך יהיה בשבילך להרגיש חכמה, מה משמעותו של שינוי זה עבורך. משם, אולי, יפתחו כיווני חשיבה והרגשה נוספים.

ליטל

שלום לך.

ראשית, נשמע שאת צודקת במחשבתך על פנייה לטיפול אשר יוכל לסייע לבנך לעבד את הגורמים הקשיים שתחת הקשיים ולממש את הפוטנציאל שלו באופן מלא יותר. לא ציינת אל גיל הילד אך מתיאורך נשמע שהוא צעיר, כך שמציעה לפנות אל פסיכולוג המתמחה בטיפול בילדים בגישה פסיכודינמית, באמצעות טיפול במשחק אשר מאפשר עיבוד ושינוי משמעותיים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול רגשי לילדים וכן אנשי מקצוע המתמחים בטיפול פסיכודינמי

שלום רבקה,

את מתארת שכעת את מרגישה טוב יותר, אך חוששת מפני הבאות. את בטיפול, ועוברת תהליך, ונשמע שהטיפול מיטיב באופן כללי שכן אמרת שהכל משתפר. חשוב לזכור, ששיפור שמגיע מטיפול לא בהכרח יכול לגרום לכך שרגשות מורכבים ושקושי יפסיקו לעלות, אבל בהחלט יכול לתמוך באופן ההתמודדות עם הקושי שעולה. כלומר, מפגש עם קושי שבעבר נחווה כבלתי נסבל, יכול להפוך לנסבל בהרבה. אני סבורה שזו המטרה האמיתית של טיפול - לא לנסות למנוע ״דאון״ או קושי נפשי, אלא לתמוך בהתחזקות הנפש שתוכל לעמוד במפגש עם חוויות ורגשות לא נעימים בצורה טובה יותר. הזכרת את הדיכאון כ״תירוץ״. ייתכן, וזו תופעה נפוצה, שהדיכאון מאפשר לך דברים מסוימים שבלעדיו לא היו מתאפשרים. אולי תוכלי להעלות נושא זה גם בטיפול.

טיפול מאפשר מפגש עם תחושות לא נעימות, וכן עם הדיכאון, מבלי לנסות למנוע את הגעתם, שכן עצם הפחד מפני הדיכאון יכול להכניס למתח ולגרום לך להאמין שאינך מסוגלת להתמודד עם מה שיגיע. ייתכן ואת עייפה מהמאבק עם תחושות ורגשות לא נעימים, יותר אפילו מעייפות מהרגשות עצמם. אני מעודדת אותך להביא פחדים אלה למפגש הטיפולי, ולנסות לחקור ממה החשש ולתת לפחד הזה מקום על מנת שלא ישתק אותך. זכרי, שהחוויה הדיכאונית מייצרת ייאוש לגבי העתיד וצובעת את הכל בשחור, ואולי אף מקשה לראות התקדמות ושינוי שנעשו. אני מאוד מקווה שתוכלי לזכור זאת, המשיכי בדרך בה את כבר הולכת, ואני מאמינה שתחווי הטבה. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

אני משיבה על שתי השאלות יחד מאחר והן נראות לי כרוכות זו בזו. את מתארת את הכאב העצום המתעורר בך כרגע מול דרישות החיים ה"בוגרות"- ילדים, איחור מהעבודה ומעל לכל המחשבה על דרישה לעצמאות והפחתת תלות מצד המטפלת. אני רוצה להציע שעצמאות ו"בגרות" הופכות כואבות ומאיימות כל כך כאשר צורך מוקדם יותר בעיטוף ותלות ללא הגבלה נותרו במובן מסוים בלתי מסופקים. זו אולי פסיכולוגיה בגרוש אבל חשבי על ילדים- על כמה מרגשת ומשמחת העצמאות עבורם כאשר הם בשלים ורוצים בה, וכמה היא כואבת, מאיימת ואפילו מרסקת כאשר דורשים מילד דבר מה שהוא באמת לא בשל אליו ברגע מסוים. אני יכולה רק לדמיין שכרגע בתוך המשבר את זקוקה לתלות ולעיטוף ולכן כל מחשבה, אפילו עתידית ותיאורטית, על יציאה לעצמאות היא מייסרת ובלתי מותאמת. אני מבינה שיש נסיבות חיים בהן את נדרשת כרגע לתפקד, אבל אם רק היית יכולה להרפות מהאימה מפני דרישת המטפלת לתלות אני חושבת שהיה קל יתר. זה כמובן נושא לשיחה ביניכן אך בינתיים, כ"עזרה ראשונה", אני יכולה רק להציע שתסמכי על המטפלת שלך שלא תדרוש ממך מה שאינך רוצה ויכולה, אלא אם תרצי ותוכלי. כפי שאם לתינוק לא עסוקה בכך שבעוד 6 שנים יצטרך להכין שיעורי בית. בתוך קשר קרוב ומשמעותי כמו שיש לך בטיפול, אני מאמינה שזה לא יהיה רלוונטי עד שזה לא יתעורר כצורך בתוכך. הניחי לכך אם תוכלי. אני מקווה גם שתוכלי לא לפגוע בעצמך, לא להפוך את הכאב שאת חווה לכאב בגוף, ולא את האימה מקריעה מעטיפת המטפלת לקריעת העור. אפשר אחרת. זה ירגע לאט לאט.

ליטל

שלום ים.

אני שומעת בדברייך גם את המאבק להמשיך, לשרוד ולהיות אבל גם את העייפות והקושי העצום.

אני יודעת שכבר כתבתי לך זאת בעבר, אבל מזכירה שוב שהיאוש וחוסר הטעם אינם האמת או המצב הקבוע, אלא סימפטום שיעבור כאשר לרגשות והתחושות שאת חווה ינתנו משמעות, מילים ותוכן. אף אדם אינו מרגיש תחושות כאלו לחינם. יש להן פשר ומשמעות וכאשר אלו ימצאו, תבוא גם ההקלה. אני אומרת לך זאת מנסיוני כמטפלת ומתוך אמונה עמוקה באפשרות של אנשים לשנות ולהשתנות. אבל לשם כך דרוש טיפול. טיפול תרופתי אמנם יכול להקל ולחזק את הכוחות, ולאור עוצמת הסבל שלך אני לא הייתי פוסלת את האפשרות להיעזר בטיפול תרופתי לזמן מה, אבל מה שנחוץ באמת הוא טיפול פסיכולוגי, ואני חושבת שעלייך להשקיע את מירב המאמצים בבדיקה איך את יכולה להיעזר ולהשיג טיפול בכל זאת.  חשבי מה היית מציעה לחברה במצבך. מה היית מאחלת לה ומציעה לה, ממקום של אהבה וחמלה ולא ממקום של יאוש. ובעיקר, אל תותרי. השינוי יבוא, ובינתיים כמובן אל תהססי להמשיך ולהעזר כאן.

ליטל

שלום טליה,

נשמע מדבריך שאת מאוד עסוקה בהשלכות שיהיו להיעדרותך על המטפל, ושעיסוק זה קשור בחשש מפני טינה שתהיה לו כלפיך. אני חושבת ששיתוף כנה בחשש זה מול המטפל יכול להית בעל ערך בתהליך הטיפולי, ראשית מפני שייתכן ואת פוגשת חוויה דומה או חששות דומים גם בקשרים אחרים בחייך. תוכלי לשאול את עצמך, אם קרה לך כבר מצב בחייך בו חווית בחייך חשש מלהיות מעמסה על האחר, ואולי אף החלטת להתרחק בשל כך. שנית, במידה וקיים חשש כלשהו, גם אם הוא קשור במטפל עצמו, העלאה של החשש במרחב הטיפולי יכול לשמש חומר לעבודה הטיפולית, ליציאה מתוך תקיעות בתוך דפוסים ישנים ולהתפתחות. המלצתי היא להעלות את ההתלבטות הזו בדיוק מולו ולראות אם תוכלו לפתח על כך שיח בעל ערך עבורך. 

מעבר לכך, אני בטוחה שאם המטפל הציע לשמור את המקום עבורך, הוא עשה זאת מתוך חשיבה מקצועית וכלכלית, ומתוך הבנה מלאה של ההשלכות של היעדרותך על הכנסתו. כמות המטופלים של כל מטפל נוטה להשתנות באופן תכוף והיא דינאמית בכל מקרה, ולכן כל מטפל מביא בחשבון תקופות שבהן חלק מהמטופלים לא מגיעים, היעדרויות ומחלות. בכל מקרה, ובמידה שהטיפול משמעותי עבורך כמובן שלא כדאי לשלוח הודעה על הפסקת הטיפול, אלא לשוחח על כך עם המטפל ולתכנן צעדים ביחד. 

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

מתוך הדברים שאתה מתאר עולים שני היבטים. 

אחד נוגע לקושי הלימודי ולמעגל השלילי והמתסכל של קושי-חרדה-היעדר ביטחון עצמי אשר מזינים זה את זה באופן שסביר להניח שאכן פוגע ביכולתך ללמוד ולהצליח. לצד היבט זה, נדמה לי שמתקיים היבט נוסף אשר נדמה לי שאינו קשור רק לקושי הלימודי ולהשפעותיו השליליות המצטברות אלא לחוויתך הרגשית. אתה מתאר קושי בקבלת החלטות, חרדה וחוסר ביטחון אומון בעצמך ואני נוטה לשער שאלו קשורים לא רק בעניין הלימודי אלא בהיבטים רגשיים נוספים. במובן זה, יתכן שהמיקוד בטיפול בהיבט הלימודי מחמיץ עיבוד ועבודה סביב היבטים רגשיים נוספים אשר מונעים ממך להתקדם. לאור זאת, ולאור התייחסותך לכך שהתערבויות בהיבט התעסוקתי-לימודי לא סייעו עד כה, אני מציעה לשקול פנייה אל טיפול פסיכולוגי "רגיל", בגישה פסיכודינמית, בו תוכל אולי להבין מפרספקטיבה אחרת את הקשיים- ולתת להם מענה מסוג שונה שאולי יוכל להקל ולהביא לשינוי משמעותי יותר.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בטיפול פסיכודינמי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך,

תודה רבה על המילים החמות! 

נעים ומחמם לב לשמוע, שמחה שזו התחושה שנוצרת כאן.

ליטל

שלום ים.

ראשית, חבל שתלקי את עצמך על תגובתך הרגשית. נכון שפגיעה עצמית היא אחת הדרכים הפחות טובות להתמודדות, וכדאי לעשות כמיטב יכולתך להימנע ממנה, אבל גם מאחוריה תמיד עומד גורם רגשי עמוק יותר מזה הנראה לעין. בדומה, כפי שאת כותבת, אני בטוחה שהעניין אינו הטריגר הספציפי של היתקעות השיעור אלא החוויה העמוקה יותר שמאחוריו- אולי תחושת התקיעות, חוסר האונים וחוסר השליטה במצב. במילים אחרות, מספיק קשה עם הכאב שאת חווה וחבל להעמיס על עצמך גם כעס והלקאה עצמית. 

בין השורות, אני גם שומעת בדברייך את תחושת הבדידות, העומס הרגשי והיעדר התמיכה. תרצי לשתף יותר מה קורה עם האפשרות לטיפול ומה שלומך בכלל?

ליטל