פורום טיפול נפשי

מה אני עושה עם ילד שנמצא בכיתה ולא מוציא מילה , לא משתתף בשיעורים , לא מדבר עם המורים או עם כל מבוגר שלא קרוב אליו ביום יום גם במשפחה.
בבית - רגיל לגמרי , שובב , צוחק משחק ומדבר בלי סוף.
עם חברים - חברותי ומתקשר בצורה רגילה לגמרי.
ילד מאוד רגיש , יש לו מצבי רוח משתנים והוא מאוד מתוסכל מכך שלא מצליח להתגבר על הביישנות.
איך אפשר לעזור לו ? איזה טיפול הכי יכול להתאים לו ?

הימים עוברים ואני בסדר כרגע. מפחדת מהנפילה הבאה, לא כיף לחיות בפחד מתי יהיה הדאון הבא. והוא יבוא ואני מפחדת מהעוצמה שלו וגם מההרס העצמי שבא איתו.
אני בטיפול פסיכולוגי וכרגע הכל מאוד מורכב. אני עייפה כבר למרות שנראה שהכל משתפר אבל זה לא מרגיש ככה באמת, על מה אני נלחמת בעצם? איך אני יודעת שזה שווה את המלחמות האלו? אולי זו מערכה אבודה? למה לנסות להציל משהו שהוא לא שווה את זה?
עייפתי ונגמרו לי הכוחות

אני קצת מרגישה שאני נאחזת חזק חזק באופציה של הדיכאון(סוג של שיהיה לי תירוץ) אוף הכל המוח שלי לא עובד

אני רוצה לתאר לך השתלשלות של אירועים ומחשבות מהיום ואולי תעזרי לי להבין..
1.פגישה מצויינת עם הפסיכולוגית שלי.עם המון קירבה, דיוק,והחזקה.
2.קושי לעזוב את החדר בסיום הפגישה.
3.למרות הקושי,בדרך הביתה מרגישה שהיא עדיין איתי.הלב שלי מלא בטוב.
4.בבית-לא מפסיקה לחשוב על הפגישה.מתמלאת עצב,רוצה שוב להיות איתה,זה משתלט ואני בורחת לשינה..
5.הילדים חזרו מהמסגרות,הכל בסדר..אבל אני עדיין עצובה.
מחשבות עצובות ומפחידות-על זיקנה,על סוף החיים,על פרידה מהמטפלת,על כך שאני נכשלת בטיפול .מרגישה ריקנות.
6.בעלי מודיע שיחזור מאוחר מאד מהעבודה.
7.מרגישה כעס ותסכול.כל הזמן על סף בכי.הכל מרגיש יותר מדי.אני רוצה רק להיות איתה בקליניקה.כועסת על עצמי בגלל זה.יש מועקה פיזית בלב ובבטן.
אני חושבת שאני בטוח אתאבד בסוף.שאלה של זמן.אין לי סיכוי.
אני רוצה לחתוך את עצמי.

למה?? מה יש לי??

האם הציפיות של המטפל לגבי התלות של המטופל בו והיכולת שלו לשאת את הפרידה שבין הפגישות משתנות בהתאם לכל מטופל? כלומר, אם למשל יש מטופל שהוא מאד תלותי וקשה לו מאד להיפרד מהמטפל בין הפגישות וגם כל פרידה אחרת בחופשות ממש מפרקת אותו..לעומת מטופל אחר שגם הוא נקשר למטפל ומרגיש תלות מסויימת אבל הוא יותר עמיד לה, האם הציפיות של הפסיכולוג יהיו מותאמות לכך?
האם מה שייחשב הצלחה או התקדמות אצל אחד יהיה מותאם ליכולת שלו? או שבשני המקרים הציפייה תהיה להגיע למצב של "עצמאות" או יכולת להתמודד עם הפרידות והמרחק?
האם בהכרח המטרה במקרה הקשה של התלות תהיה להפחית אותה?

ליטל תודה.. שאת קוראת ולא חושבת שזה דפוק לגמרי.. ושמה לב בין השורות..
אני מחכה בינתיים.. יש לי תור לפסיכיאטר עוד לא הרבה זמן אבל אני לא רוצה לקחת תרופות.
כבר נגמר לי הכוח בשביל לצאת מהבית לשיעורים כי אני מרגישה כמו חייזר שם. וזה קצת מפחיד כי אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי ולפעמים הם מדברים איתי. אז אני לא כל כך הולכת. אני חושבת שזה טוב כי כשהפסקתי ללכת הבנתי שאני בעצם לומדת יותר טוב ככה. פחות קשה להתרכז.
מצאתי עבודה שהיא מעט שעות והיא מסתדרת לי עם הלימודים. אבל לפעמים אני כל כך לא רוצה לצאת גם לעבודה ואני חייבת כי זה לא קשור רק בי. וכשאני מרגישה כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית ולא יודעת איך אני אגיע ואראה כאילו אני לא זומבי עם ערפל במוח אני הכי רוצה למות. זה כל כך מתסכל שאני חייבת להמשיך להיות קיימת. חוסר אונים שאני יכולה לצאת ממנו רק אם אני אתאבד. אבל כבר הבנתי שאם אני רק קיימת ועושה את כל הדברים האלו שצריך בלי לחשוב הזמן בסוף עובר. גם אם כל כך לאט. אולי בסוף כל הזמן יעבור.

היי, אני בטיפול קרוב לשנה וחצי. אני אמורה לעבור פרוצדורה רפואית , שבעטיה איאלץ להיעדר תקופה מסויימת ולא להגיע לטיפול. אני לא בדיוק יודעת כמה זמן לא אוכל להגיע למפגשים. ייתכן שאפילו חודש או חודשיים. אציין שהמטפל שלי מאוד אמפטי, מתחשב ומבין. הבעיה היא שאני חשה באי נעימות מכך שהוא ישמור על מקומי במשך תקופה כל כך ארוכה, דבר שעלול לפגוע בפרנסה שלו, ואני לא הייתי רוצה לתפוס מקום של מטופל פוטנציאלי אחר, שהמטפל יוכל להרוויח ממנו יותר מאשר ממני, בשל הביטולים העתידיים שיהיו. מהיכרות עם המטפל שלי, אני משוכנעת שהוא לא יציע להפסיק את הטיפול בשל כך, אבל לא נעים לי, אני מרגישה שזה יהיה לא הוגן כלפיו.
מה לדעתך רצוי שאעשה?, האם פשוט לשלוח לו הודעה על הפסקת הטיפול? האם להשאיר את הדברים כמו שהם? . לא הייתי רוצה שבסופו של דבר הוא יטור לי טינה, בשל ההפסד הכלכלי שיגרם לו בגללי.
מודה לך על האוזן הקשבת...

היי, איך אני חושב איך אני ארשום בצורה הכי קצרה ובכל זאת להציג את התמונה המלאה.

טוב אני בן 27, די תקוע בקבלת ההחלטות שלי ומה לעשות בשביל לשנות דברים.
לפעמים אני מרגיש שאין לי את היכולות לעשות וגם כשאני עושה דברים
אני לרוב נכשל בהם, תחושות כישלון ופערים שמלווים אותי במשך כל חיי עוד מימי הלימודים בבית-הספר מה שמביא אותי למחשבה שאין בי יכולות לממש דברים שאני רוצה לעשות, מן הסתם זה מדכא וגם גורם לי פחות לשאוף ולתכנן לעתיד.
הרבה שאלות ששואלים קרובים אליי לגבי "העתיד" ו"התקדמות" ולהסתכל על ה"סובבים" אותך, שאלות על מה אני עושה בחיים שקשה לי לענות עליהם בשל המצב.

הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית שלא הניב מכך כלום מעבר לכך שהם הפנו אותי לאבחון דידקטי במכון כלשהו כי המטרה הייתה ללכת ללימודים גבוהים. האבחון לא העלה דבר שקשור לבעיות למידה.
המשיך בכך שבכל זאת ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי עם כל מיני דברים ולדחוף את עצמי לעבר מטרה מסוימת ופשוט נכשלתי, למדתי וניגשתי לשני מבחני פסיכומטרי ואיני עומד בתנאי הקבלה לאן שרציתי, הייתי שמח לעשות מבחן מותאם אבל אין באבחון הצדקה לכך, כן מרגיש שיש לי קשיים לימודיים.

וזה פשוט מחזיר אותי לתקופות בחיי שהייתי נכשל ושהרמתי ידיים, כתוצאה מכך אין לי ת. בגרות, אני לא רוצה להרים ידיים שוב ואני נאבק עם עצמי לשינוי בחיי. אבל כל כישלון רק מגביר את החרדה שלא אצליח להגשים דברים ואת הרצונות שלי עד שאני חושב שמשהו דפוק בי ואני מחפש לזה איזה ישועה.

חיפשתי פסיכולוגית עם הכשרה בתחום בעיות קשב-ריכוז, לקויות למידה באיזור מחייתי, קיבלתי רשימה דרך קופ"ח של פסיכולוגים/פסיכיאטרים. בררתי שתיים שמאוד רציתי וניסיתי ליצור קשר מתוך רשימה מכובדת של אנשי מקצוע, הראשונה אינה פנויה והשנייה אינה זמינה בטלפון.

בקיצור אני קצת אובד עצות וכיוונים אני מתבגר ומרגיש שמבזבז את הזמן והשנים ובסוף אמשיך לעסוק במה שאני עושה כיום בחיי, שזה עבודה לא מקצועית בשכר שקרוב למינימום וכך יראו חיי, זה העתיד שלי כך הוא הולך להיראות לא רוצה להגשים את הנבואה והוויז'ן הזה שאני רואה בראש. מרגיש אשר יגורתי בא לי.

רוצה לציין שיש שני כיוונים מקצועיים שנוגדים אחד את השני
בשניהם יש קשיים להשגת המטרה שאני לא יודע איך לפתור לבד.

הי ליטל ויעל
האופן שבו אתן משיבות כאן בפורום , מדהים ומרשים. לא מוצאת פורום עם מענה אנושי, מקצועי, יסודי, אחראי ומסור כפי שמוצאת כאן בזכותכן.
הזרימה, הקלילות והבהירות... אין כמוכן.
תודה שאתן כאן!

מרגישה כמו ילדה קטנה. חתכתי כי ההקלטה של השיעור שהפסדתי כי לא רציתי לצאת מהבית נתקעה כל הזמן. דבר כל כך קטן ומטופש. ובסוף למדתי משהו אחר והשארתי אותה לאחר כך כמו שכל אחד נורמלי היה עושה. אני כבר לא יודעת להתמודד עם שום דבר בעולם הזה. הכל יותר מדי. אני יודעת שאין לזה תשובה סתם רציתי לכתוב לא רק לעצמי.. ואני לא יכולה לספר לאף אחד כי לחתוך זה דפוק לגמרי.. הרבה יותר מלהרגיש מדוכאת. וזה תמיד יעלה את המחשבה שאולי זה בשביל תשומת לב.. אני באמת רוצה שמישהו או משהו יעזור לי. אבל אני לא רוצה שאף אחד ידע שאני חותכת.

היי ליטל.

כמו שכתבתי לך בעבר אבא שלי חולה מאוד קשה עם דמנציה. אימא שלי במשבר קשה אבל כמו שאת יודעת אני מסיבה אישית ומשפחתית לא מעוניינת לחזור לטיפול כזה או אחר. הייתי בחורה מאוד אופטימית בעבר גם אחרי שעזבתי את הטיפול שהייתי בו. תמיד ההורים שלי ובמיוחד אבא שלי תמך בי ואמר לי שאני בחיים לא יחזור לטיפול. כמו שכתבתי לך אני באמת ואני אומרת מכל הלב יש לי כלים גם לבד איך לעזור לעצמי לבד. אני עושה מדיטציות,הליכות,בזכותך קניתי ספרים של פסיכולוגיה חיובית ואני מודה לך על זה ואני מנסה להיעזר. אבל מאז שאבא שלי חלה והוא כבר קשיש,ומרוב שאני מפחדת חס וחלילה עם יקרה להורים שלי משהו חס ושלום חס וחלילה אני מרגישה בלב שלי מין משבר כזה שכאילו אני רואה הכל שחור. יש לי מחשבות שליליות שאני יודעת שזה רק מחשבות אבל אני פוחדת מה יהיה בעתיד חס וחלילה עם ההורים שלי לא יהיו, למרות שהאחיות שלי תמיד מעודדות אותי ואומרות לי דברים מעודדים ושהם יתמכו בי כל החיים ושלא אחזור לטיפולים וכאלה כי כמו שאת יודעת גם המשפחה לא רוצה שאני יחזור. גם בטיפול בעבר אמרו שזה כבר פסה ואני לא צריכה את המסגרות שהייתי בהם וכמובן לא פסיכיאטר. גם אחרי שעזבתי את הטיפול באמת החיים שלי היו מאושרים אופטימיים הייתי בחורה שמחה. אבל הבעיה שאני כל הזמן מתמקדת במה יהיה עם בעתיד? חס וחלילה. לא חס וחלילה שאני רוצה שהוריי ילכו לעולמם חס ושלום מקווה שאת מבינה אותי נכון,אבל אני ממש רוצה להתחזק לחזור לחיים לא לשקוע במחשבות מהבוקר עד הערב אני יותר מידי עסוקה באבא שלי אני כל הזמן עסוקה במשפחה מצד אחד יש לי את הכלים לעזור לעצמי אבל מרוב מחשבות שליליות ומדכאות אני לא עושה עם עצמי כלום בגלל החרדות האלה. את מכירה אותי בפורום לא אישית אבל בפורום את יודעת שאני כרגע מפחדת ולא מעוניינת בטיפול. רציתי להתייעץ איתך ליטל יקרה בקטן איך אני יכולה לחזור להיות אופטימית בלי טיפול כרגע ובלי מחשבות שליליות על העתיד. איך לחזור להיות שמחה כמו בעבר אני רוצה לחזור לעצמי לחיים הרגילים שלי לחיות כמו כולם רגיל בלי פחדים ומחשבות שליליות ואני מנסה להמשיך לעבוד לפי ספרי פסיכולוגיה חיובית. אני רק רוצה להוציא את המחשבות השליליות המדכאות ולהפסיק להתעסק במשפחה ולחיות חיים נורמלים כי אני גרה עם ההורים ואין לי סל שיקום ואין לי אפשרות לגור במקום אחר. ממש תודה רבה רבה ליטל יקרה אשמח עם תוכלי לעזור אפילו במשהו קטן בפורום לפחות איך להוציא את המחשבות השליליות מהראש ולהיות אופטימית גם לגבי העתיד

ערב טוב.

לפני הרבה שנים עברתי אשפוז של יומיים קשים עקב משבר ואחרי יומיים שחררו אותי הביתה. הייתי בטיפולים נפשיים והמשפחה שלי בסופו של דבר בגלל כל מה שעברתי ועברתי טיפול לא נכון הגישו בקשה למשרד הבריאות להוציא אותי מהכל המסגרות הנפשיות. זה היה לפני עשר שנים. עד היום למרות שעברו עשר שנים ועשר שנים אני לא בטיפול אני בטראומה ולא מפסיקה לחשוב על זה. אני אלף פעם ביקשתי ממשפחתי שאני רוצה לפחות ללכת לטיפול בקהילה הפתוחה לא בבתי חולים אולי רק במרפאות חוץ והם מתנגדים בתוקף. אפילו לרופאת משפחה הם מתנגדים בתוקף שאלך הם מפחדים שאולי אני אבקש ממנה ללכת לטיפול. בגלל זה כל פעם שאני מדברת עם המשפחה הם רבים איתי ואומרים לי עם תתחילי ללכת לטיפול או לדבר עם הרופאת משפחה את לא נכנסת יותר הביתה וננתק איתך את הקשר. אני כל הזמן גם מנסה לפחות לדבר איתם על הפוסט טראומה אבל כל פעם שאני מדברת איתם הם רבים איתי לא לדבר איתם על זה. אימא שלי אומרת לי מה קרה לך עברו עשר שנים ואת עוד חושבת על זה? תתעסקי בדברים אחרים. הם לא מבינים מה זה פוסט טראומה. אני לא הולכת לטיפול אפילו לפסיכיאטר פרטי או טיפול פסיכולוגי הם לא מוכנים. אני המון עצבנית בבית בגלל שאני לא מפסיקה לחשוב על הטראומה שעברתי אני כל פעם רבה עם ההורים שלי במיוחד בגלל שאני מדברת על זה ועם כל המשפחה הם לא רוצים שאני יזכיר את זה בבית אני לא הולכת לטיפול כי אני לא רוצה לנתק את הקשר המשפחתי אבל מצד שני המשפחה לא מבינה אותי. לא מבינה אותי עם הטראומה שעברתי גם בגלל זה אני לא מדברת עם הרופאת משפחה למרות שהרופאת משפחה יודעת וגם מתנגדת שאלך לטיפול היא רק נותנת לי מרשמים שאני לוקחת את אותם כדורים עשר שנים. אין לי רופאים פסיכיאטרים אין לי מסגרת לדבר עם מישהו אני בודדה בקטע הזה זה מחשבה שמטרידה אותי כל הזמן לפעמיים אני יושבת ובוכה וזה לא מעניין אותם הם כל הזמן צועקים עלי תפסיקי עם זה תעזבי את זה ותתחילי לחיות חיים רגילים לא רוצים לשמוע על זה ועם תלכי עוד פעם לטיפולים ננתק איתך את הקשר ולא נדבר איתך. אין לי פסיכולוג לדבר על זה אין לי עם מי לדבר על זה בכלל רק עם חברה שלי בטלפון שמעודדת אותי אבל זה לא פתרון. רציתי את העצה שלכם בלי טיפול כי אין לי ברירה בגלל המשפחה איך להסיח את דעתי מהמחשבות על הטראומה שעברתי בעבר איך בכלל להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד למרות שאני יודעת שאתם בטח חושבים שאני צריכה טיפול אבל אין לי ברירה אלא לא ללכת לטיפול יש לי בעיה גדולה עם זה. אני צריכה להתמודד עם זה לבד. האם יש אלטרנטיבה אחרת חוץ מטיפולים כאלה? אשמח לטיפ איך להסיח את דעתי לבד איך להתמודד לבד עם עצמי כי יש לי בעיה משפחתית מאוד גדולה בקשר לזה ואין לי עם מי לדבר חוץ מהחברה הזאת. ובכלל איך להסיח את עצמי מהחרדות? אני מודה לכם מכל הלב אשמח עם תקלו עלי

מה יכולה להיות הסיבה להתפרצות של מחשבה שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה? למה המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך? או כל מיני מחשבות טורדניות ?
ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים.

איך אתם,המטפלים, מרגישים כשיש הרבה תנודות במצברוח של המטופל? למשל פתאום יש לו כוחות והוא מעודד ואפילו שמח ואז אחרי כמה ימים כאילו "נגמרו לו הסוללות" והוא שוקע..האם זה מייאש? מדאיג?גורם תחושת כישלון או אולי מכעיס? או שזה מתקבל כחלק מהטיפול וזה בסדר?

אני יודעת שזה כנראה משתנה מאחד לאחד, אבל אני שואלת ככה ממה שאת מכירה מהרולגות שלך ומעצמך..

היי ליטל.רציתי לשאול אותך האם ירידה בזיכרון כתוצאה מלחץ נפשי היא פגיעה הפיכה?
שמתי לב לאחרונה,שלמרות שאני מרגישה שיפור ניכר במצב הרוח , יש לי ירידה חדה בזיכרון.(אני בת 42)אני לא מצליחה לזכור שמות של אנשים/ספרים/סרטים שאני מכירה מזמן, מתבלבלים לי כל מיני דברים למשל עלילות של ספרים שאני קוראת פתאום אני לא זוכרת מה קראתי או איזה עלילה שייכת לאיזה ספר..רק כמה שבועות אחרי שסיימתי.

ודבר שני למרות השיפור בהרגשה התפקוד שלי עדיין מינמלי.המחשבה על עבודה מהלכת עליי אימה ואני לא ממש מנהלת סדר יום נורמלי ובטח שלא פרודןקטיבי.
אני לא רוצה להכניס עוד אנשי מקצוע לחיי..האם אפשר לטפל בזה גם בטיפול הדינמי?

תודה מראש

לכאורה די רגיל , שגרה לא מעניינת של עבודה עם אנשים מכוערים ושאני לא אוהב ובערב לפעמים קצת לצאת קצת חדכ .. אבל גם שם אני שופט חצי עולם, זה שמן, זה רזה מידי, זה מכוער, זה ערס , למה המוזיקה בחדכ כזו חרא , הרבה בבונים היום...

סף הקיבולת והתסכול שלי נמוך, מדברים קטנים מתבאס שוקע בעצמי כי אין משהו מעניין חיצונית ... מידי פעם ככה גיחות קצרות של התרוממות של דיבור מעניין אם מישהו , מחקר מעניין שקראתי , אבל הכול זה עולם של מכוערים ומשעממים

חשבתי אולי זה החורף שהגיע, אבל חצי יום גשם וכבר כזה דרמטי?

אז אני לא יודע בדיוק מה הסיבה, אולי אני צריך כל כמה חודשים לשנות משהו , לעבור לחדכ אחר, לשנות אנשים מסביב , לשנות אימון, דרך חזרה הביתה..

מרגיש גם שאין מי שמבין אותי, שאני מתאמץ ומשקיע וגם סובל אבל קשה לי להעביר את התחושה לאחרים, הם לא מבינים אותי

מחפש עצות פרקטיות אם אפשר .. :)