פורום טיפול נפשי

אני לא יודעת מה יש בי ולמה זה קורה, אבל עברתי המון הטרדות בחיי, אני חושבת שהרבה יותר מהממוצע הנורמלי.
ואין לי מחלת הרדיפה ואני לא הוזה.
מגיל קטן מאוד ניגש אלי גבר והציע לי שאבוא איתו לטיול, לא זוכרת מה היה בסוף.
וגם בגיל מעט בוגר יותר, רדף אחרי אדם במשך 10 דקות של סיוט.
2 גברים יצאו ממונית במטרה להכניס אותי אליה בכוח, ברגע האחרון ניצלתי.
אדם שהכריח אותי לעלות איתו לאופנוע כדי לעזור לי בסחיבת שקיות שהיו לי והתחיל לדבר על בגדי ים לנשים שהוא מוכר,
יועץ זוגי הציע לי ולבעלי לדבר איתי דיבורים אינטימיים מאוד כמו אוננות עצמית כשהוא מסביר לי טלפונית כיצד והיכן לעשות זאת, על אף שלא רציתי, אך בעלי עודד את העניין והרגשתי מחוייבת.
גבר שנגע בי בניגוד לרצוני מעל הבגדים במקום המפשעות ועוד.
האם הדברים הללו הם בגדר הטרדה? או בגדר פגיעה?
האם יש טעם להעלות דברים אלו בטיפול?
אני לא מרגישה שזה גרם לי לטראומה, אבל יש לי קושי ביצירת יחסים אינטימיים ואין לי שום תשוקה ומעולם לא היה לי, אף פעם לא הבנתי למה נשים מחפשות למצוא חן ואהבה מגברים.
הדבר הזה מאוד מפריע לבעלי, ולכן אני בטיפול.
אך הטיפול מתמקד בעיקר בסביבה האלימה שבה חייתי בתור ילדה והנושא הזה לא עלה, ואין לי עניין להעלות אותו ולהתבכיין עליו, אם אין צורך.
השאלה- מה עובר את הגבול שבין הטרדה לפגיעה?
מה נקרא מה שעברתי? הטרדה או פגיעה?
והאם יש עניין להעלות את החוויות הללו בטיפול כשאין רגשות קשים כלפי זה? רק תמיהה גדולה על הגברים שלא מצליחים לשמור על עצמם?

רציתי לשאול על דרכים להסחת דעת שאפשר להשתמש בזמן שיש מחשבות טורדניות חרדתיות, שלא יוצאות מהראש? אני שוקעת במחשבות האלה שזה קורה לי וזה מפריע לי ביום יום.

אשמח לדעת

בברכה,

שלום לצוות הפורום.

התחלתי לא מזמן טיפול פסיכולוגי, הוא יחסית חדש לי. הגעתי לטיפול בגלל משברים בחיים בעקבות בדידות חברתית מאוד גדולה כבר מגיל בית ספר. בכל מקום לא הייתי מקובלת בחברה. לא פגעו בי פיזית אבל תמיד פגעו בי נפשית. גם גברים שהתאהבתי בהם פגעו בי נפשית. עברתי משברים קשים בחיים שלי. יש לי משפחה מאוד תומכת,אך אני מרגישה שחברתית אני לבד. מבחינה כספית גם אם אני רוצה ללכת לחוג קבוע, קורס, לימודים, אין לי מספיק כסף כי אני לא עובדת. אני גם מרגישה בגלל כל מה שעברתי במשך שנים דחייה חברתית,אני מרגישה חרדה חברתית. אני מרגישה שאני לבד. חוץ מהמשפחה אין לי שום חבר או חברה אפילו ללכת לבית קפה אין לי עם מי. זה כואב לי מאוד, זאת הרגשה ממש לא נעימה. אני לא מרגישה שווה. רציתי לשאול את דעתכם מה אפשר לעשות? ואיך מתגברים על חרדה חברתית? ובכלל מה עושים אם בדידות חברתית שלא מרגישים רצויים בחברה?

אני לא מבקש עזרה מאף אחד אז אני לא מקבל עזרה מאף אחד
אובייקטיבית אמור להגיע לי לפי החוקים של החברה שאני חיי בה בניגוד לרצוני נכות כלשהי
ככה נראה לי לפי השוואה עם אנשים עם נכות זה נראה כאילו קשה לי יחסית
אני לא אגיד את זה לפסיכיאטר, ואם אני אגיד לא יהיו רגשות, אני לא אספר על מה שאני מרגיש ליד אנשים, אני רק יודע שלא בא לי לצאת מהבית אף פעם ואני רוצה לשחק במחשב לנצח

העולם בנוי ככה שרק לוקחים ממני ואני לא מקבל, אין לי סנגור, הפסיכולוגית לא עוזרת כי אני לא רוצה שהיא תדבר עליי, היא באה איתי לפסיכיאטר פעם והשתקתי אותה כי אסור לה לדבר אני חושב שהיא טיפשה באופן כללי
אני לא חושב שמגיע לי כסף מאף אחד, אני לא חושב שלאף אחד מגיע
אבל שוב זה לא מה אני חושב, זה ככה העולם עובד ואני לא משחק את המשחק הזה שכל אחד בודק כמה מגיע לו ואיך לקבל הכי הרבה שאפשר, אני יושב ומחכה שיגיעו לי דברים אם מגיעים אז בסדר אם לא אז בסדר

פסיכולוג נורמלי אמור לעזור לאדם כמוני שחושב שלא מגיע לו כלום
או שאמור לשבת ורק אם האדם אומר שהבעיות שלו אמורות לזכות אותו בנכות הפסיכולוג מדבר? היא גם לא התכוונה לעזור לי אני חושב, כנראה שהוצאתי את זה ממנה אבל כשאני רואה שמישהו כביכול אמור לעזור אבל לא לוקח פיקוד אני לא צריך את הטובות, מעדיף למות מלהסתמך על אדם אדיש

כל חיי אמא שלי הגנה עליי עכשיו אין לי משפחה אני לא הייתי מדבר עם מבוגרים והייתי לוקח מה שמביאים לי, אני מסביר יותר ממה שאני רוצה כי לי זה ברור אבל לא ניסיתי בכלל להשיג דברים, זה היה ברור שאני מחכה וזהו, לאף אחד לא אכפת ממחכים, כי הם לא מדברים, זה יחס שאני מכיר כבר מהעולם כל חיי, אני יכול למות, יכלתי למות באמצע הכיתה לא היו שמים לב, ואני לא אומר את זה כי אני באשלייה, אלא כי אני דאגתי שאף אחד לא יהיה קרוב וישים לב

זה הכל הסבר מיותר שאני לא יודע להסביר לפסיכיאטר כשצריך, כי כששואלים אותי ואני עונה 'מהלב' אני עונה בשתי מילים

אילוסטרציה- למה אתה חושב שמגיע לך נכות?
כי קשה לי
מה קשה?
לא יודע (לא אכפת לי כבר מהשאלות הבאות, אני כבר לא אענה / אגיד לא יודע שוב ושוב עד שיעזבו אותי)

אני לא מסביר דברים בקיצור, אני אומר פעם אחת את מה שחשוב לדעתי וזהו, ואם חשוב לאויב שמולי עוד דברים אז לא אכפת לי כי אמרתי מה שחשוב, לקחתי את האילוסטרציה ברצינות ממש דמיינתי ששואלים אותי ועניתי בצורה הטבעית, רק כדי להמחיש מה יקרה מול פסיכיאטר, האפשרות השנייה היא הסבר מבחוץ, וזה אף פעם לא עובד כי אני לא מסביר רגשות מבחוץ, אני יכול רק להסביר תמונת מציאות נתונה - אני לא נמצא ליד אנשים (למה? לא יודע, זה התמונה), אני נמצא יותר בבית
בקיצור ממש צלמי תמונה של החיים שלי ואני מסביר אותם, אין הסברים רגשיים ל-למה בחרתי לעשות ככה וככה ולמה בחרתי לא להיות ליד אנשים.

שורה תחתונה היא שלא משנה מה אני עושה אין לי דרך לקבל את מה שמגיע לי.

שלום ליטל.
אני בטיפול שנה אצל פסיכולוגית קלינית, מרגישה כלפיה רגשות קשים של פחד ובושה.
הסביבה שלי- בעלי, אחותי וחברה, מעודדים אותי לעזוב אותה ולהתחיל טיפול אצל מישהי אחרת.
עשיתי פגישה אחת עם פסיכותרפיסטית מעולה - מטפלת באומנות כבר 40 שנה, הרגשתי שהיא מקבלת אותי, מבינה, ממש הרגשתי "מטפל מאפשר" לא יודעת אם יש מושג כזה, אך זה מה שחשתי אצלה.
שוחחנו, דיברתי איתה בחופשיות, מה שלא דיברתי במשך שנת טיפול אצל הפסיכולוגית דיברתי איתה בפגישה אחת.
דיברנו גם על הטיפול שעברתי אצל הפסיכולוגית הקודמת, על כך שאני חשה רגשות קשים כ"כ בטיפול, והיא אמרה לי שזה לא צריך להיות כך, אנחנו לא צומחים מכאב.
מסיבה שאינני מצליחה להגדיר, חשתי רצון עז לחזור לפסיכולוגית הקודמת, אני לא חושבת שזה בא מהמקום הבריא שלי, אבל זה מה שעשיתי.
חזרתי אליה, והיא אמרה שאני כן צריכה לעבור כאב בטיפול, זו הדרך, ורק בסוף יבוא הריפוי.
יש לי תחושה שאולי התמכרתי לכאב, שאני אוהבת את זה שהיא מכאיבה לי,
כל מי שסביבי אומר שזה מזכיר לו תסמינים של אישה מוכה. (גם אני מרגישה כך).
מצד שני- היא פסיכולוגית קלינית מקצועית, מוסמכת, עם הצלחות.
יש סיכוי שהיא תיתן לי להישאר בטיפול אצלה כשזה מזיק לי?
אני לא מבינה את עצמי- למה אני נשארת אצלה, כשיש לי תחליף נעים ומצוין ומתאים?
למה כל פעם שאני עוזבת בשברון לב ובטוחה שזהו, אח"כ אני שוכחת, אומרת שבטח מעכשיו יהיה טוב יותר, וחוזרת?
למה אני הולכת דווקא למקום שגורם לי כאב?
למה יש לי שאיפה שדווקא היא ששברה בי כ"כ הרבה, דווקא היא תתקן?
למה אני רוצה דווקא אותה?
את יכולה להסביר לי את עצמי?
ולכוון אותי?

החלטתי לנתק את הקשר עם המשפחה החברים לא רוצה לדבר עם אף אחד אני כבר יודעת הכל בלי שהמשפחה תגיד לי הם יכולים להגיד לי שאשאר בבית כל השנים אבל אני יודעת בתוך תוכי מחשבות של שזה לא ככה אני רוצה להרגיע את הנפש בלי טיפול אני אהיה עם עצמי בחדר לא אדבר עם אף אחד וזהו אשמח בבקשה רק איך תעזרו לי להרגיע את הנפש בפנים איך להרגיש יותר טוב עם עצמי לבד

איך מוציאים את העצבים והמחשבות הטורדניות מהראש?

יש לי שאלה ואנא תעזרו לי בבקשה להוציא את המחשבה הטורדנית. אני כבר לא יכולה אני עסוקה עם המחשבה הזאת ימים ולילות. לפני כמה שנים עזבתי את הטיפולים הפסיכיאטרים בגלל טראומה שעברתי במשך השנים בה הייתי בדיור מוגן שלוותה וכו'. כיום אני מטופלת אצל רופא משפחה ומוכרת על ידי ביטוח לאומי. אני גרה עם ההורים כבר המון שנים אימא שלי חולה מאוד,היא גם ממפה אותי בבנק מהכסף של ביטוח לאומי. מה שקורה שאני ממש במצב נפשי גרוע בגלל החרדה והעצבים שנובעים שעוד כמה שנים חס וחלילה שההורים שלי לא יהיו ישלחו אותי להוסטל זה הפחד הכי גדול שלי אני בחרדה גדולה מזה. עקב זה אני לא מפסיקה לריב עם האחיות שלי עצבנית על ביטוח לאומי לא מפסיקה לדבר בבית על ביטוח לאומי זה סוג של טראומה נפשית מפחד שיכניסו אותי בעתיד להוסטל. האחיות שלי אמרו לי יהיה בסדר אנחנו נסדר הכל הם לא אמרו שיעבירו אותי להוסטל אבל הם אמרו לא להתעסק ולקרוא באינטרנט באתרים של ביטוח לאומי אלא להתעסק בדברים אחרים. הם רוצים שאצא מהחרדה ומהאובססיה על המחשבה של ביטוח לאומי. לי יש הרגשה שביטוח לאומי יכול להזיק לי ולעשות משהו כדי להעביר אותי להוסטל זה רק הרגשה שלי. אני לא מסוגלת כבר אני עסוקה עם המחשבה הזאת כל היום רבה בלי סוף עם המשפחה יש לי טענות כלפי המסגרת הזאת שוב יש לי טראומה מהטיפולים שעברתי ואשפוזים בעבר נראה לי שכולם מסתירים ממני זאת אומרת כל המשפחה מסתירה ממני אני מנסה להוציא מהמשפחה מידע והם לא אומרים לי כלום הם רק כל הזמן אומרים לי שכל החיים אני יגור בבית ולא אלך להוסטל ולשלוותה. אבל אני כבר לא מסוגלת אני עצבנית מהמסגרת בה הייתי אני עצבנית מביטוח לאומי אני עצבנית מהמשפחה אני עצבנית מהרופאים הפסיכיאטרים זה טוחן לי את המוח ויש לי מין תחושה בלב שכל הזמן בא לי לענות לכולם בעצבים. כרגע הם לא פונים לשום ביטוח לאומי וביקשו ממני להפסיק לדבר על זה אבל אני לא יכולה המחשבות שלי רק בזה מה ביטוח לאומי יעשה לי? מה עוד כמה שנים האחיות שלי יעשו לי? אני עצבנית מזה נורא זה מטריד אותי בלי סוף בראש רק על תכתבו לי ללכת כרגע לטיפול כי לא אלך. אני בסך הכל רוצה להוציא את החרדה הטורדנית הזאת מהראש לבד בלי טיפול כרגע. אני רוצה לחיות בשמחה אין לי כסף לטיפול פסיכולוגי פרטי גם המשפחה מתנגדת שאני אלך עכשיו לטיפול. עם כל המחשבות הטורדניות האלה אני צריכה להתמודד לבד בוכה בלי סוף עצבנית וזה רק בגלל שאני כל הזמן נכנסת לאתרים באינטרנט של ביטוח לאומי וכל הזמן מוטרדת בראש עם המחשבות על ביטוח לאומי אני רוצה לחיות חיים חופשיים כרגע אני לא יודעת מה יקרה בעתיד אבל אני רוצה לחיות בשמחה לטיפול פסיכולוגי בשירות הציבורי אני לא מעוניינת ללכת ומשפחתי מתנגדת עם הייתי הולכת בשירות הציבורי הייתי עוד יותר עצבנית. רק אני שומעת את המילה פסיכולוג או פסיכיאטר נדלק לי הפיוז סליחה על המילה. אני ממש אשמח לפחות בפורום שתעזרו לי בעצה קצרה איך להפסיק את המחשבה הטורדנית הזאת על ביטוח לאומי? איך להפסיק את העצבים האלה? את החרדות וההתעסקות בזה כל הזמן? אני רוצה לחיות בהווה חופשי אני ממש אשמח לעזרתכם תודה רבה

שלום רב,
אשמח לדעת מה הוא הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר לאדם אשר גדל בסביבה אלימה ופוסט טראומתית.
סובל מהתקפי זעם ואלימות בעצמו, נטייה להתמכרויות ודיכאון?

היי, מכירים אולי פסיכולוגית nlp עבור ילדים? מחפשת מישהי מוסמכת לביתי בת ה5 עם בעיות אכילה. תודה

אני אדם נשוי באושר.
אך יש לי בעיה שאני כל הזמן מחפש ריגושים. 5 הייתי בקשר עם בחורה והתאהבנו.
בשנה האחרונה דחפתי אותה להכיר חבר ולמסד את חייה.
אך גם בקשר בזה אנחנו בקשר אינטימי ושיחות יומיות.
אני לא מצליח להשתחרר ממנה.
היא אוהבת אותי מאוד ואני אותה.
אני לא מצליח לישון בלילות ואני מתהלך חי מת. כל היום אני חושב עליה ומה היא עושה איתו.
מבקש ייעוץ כיצד להשתחרר רגשית ולתפקד כרגיל

שלום רב.
אני עתיד לראיין מועמד למשרה בחברה, וידוע לי מתוך היכרות מוקדמת עם המועמד כי אין לו ניסיון מסוים שנדרש ממנו לצורך ביצוע התפקיד, אך בשאלון הראשוני שמילא הוא כתב שיש לו את הניסיון הדרוש. שאלתי היא - כיצד עליי לגשת לשיחה איתו, וכיצד עליי להציג לו את הדברים, כך שמצד אחד אגרום לו להבין שאני יודע את האמת, ומצד שני אעשה את זה בעדינות ולא אפגע ביחסים איתו?
תודה רבה

היי ליטל

לפעמים אני נתקפת בהרגשת מועקה במיוחד בשעות הבוקר. במיוחד שמזג האוויר קשה ואני צריכה להישאר בבית כי יש לי גם אסטמה ולא מזמן הייתי חולה. רציתי לשאול בכלל במצב כזה של מועקה מידי פעם למרות שזה יכול לעבור לי תוך רבע שעה כיצד אפשר להתמודד באותו רגע? כפי שאת יודעת אני לא בטיפול אולי יש לך טיפ מהפסיכולוגיה החיובית בנוסף למה שאני לומדת מהספרים איך להרגיש יותר טוב באותו רגע עם המועקה? ורציתי לשאול במזג האוויר הזה שנמשך כבר יומיים ובכלל עם זה שאני עדיין לא מצאתי עבודה למרות שאני ממשיכה לחפש איך אפשר לשנות את היום יום קצת בכללי? אני ממש אודה לך עם תסכימי לתת לי עצה תודה מכל הלב מאחלת לך שבת נפלאה תבורכי על כל העזרה בפורום ליטל יקרה

היי...
שונאת אותו לפעמים. אני אפילו לא יודעת למה. הוא מצידו משתדל, אפילו יוצא מגידרו. לא מבינה את עצמי, לעיתים כן נעים לי שם, בטיפול, הוא בסך הכל מטפל מאוד חביב ואמפתי ולעיתים אני פשוט שונאת אותו, סתם כך, בגלל איזו שטות, בגלל איזו מילה שאמר. אני לא חושבת שאני באמת מחבבת אותו, למרות שבאמת מגיע לו שאחבב אותו. הוא מאוד מאוד משתדל וחביב.
זה לא קורה לי בחיי היומיום, עם אנשים רגילים. כועסת עליו לעיתים, קשה לי עם העובדה שאדם זר יודע עליי הרבה דברים אישיים מאוד. וסביר מאוד להניח שאם הוא לא היה הפסיכולוג שלי ואם הייתי פוגשת אותו בחיים האמיתיים לא הייתה לי שום שפה משותפת איתו, לא הייתי אומרת לו אפילו שלום. אנחנו אנשים מאוד שונים ודווקא הוא יודע עליי כל כך הרבה דברים אישיים.
תודה...

היי השם שלי זה רון
בשלוש שנים האחרונות הרבה דברים מוזרים קרו לי
ניתוקים, סחרחורות, חרדות, תסמונת המופע של טרומן ועוד
הדברים האלה עוד מובנים לי איכשהו אבל דבר אחד אני לא יכול להסביר:
"תחושת הציפיה" זה השם שנתתי למה שעובר עלי

אני מרגיש באופן תמידי שאני מצפה למשהו
לא יודע למה זה אין לי מושג אם יש משהו שיכול לספק אותי בכלל אני לא מתרגש מכלום ולא מתלהב משום דבר אבל מרגיש שיש איזה שהוא משהו שמחכה לי איזה משהו שאני מצפה לקבל אותו
אני לא מנסה לדעת מה אני רוצה לקבל אלא מה התחושה הזו? היא כשלעצמה הציפייה הזו