פורום טיפול נפשי

שלום רינת. 

אני מבינה מדברייך שעברת חוויות לא פשוטות ושאת מתמודדת עם מציאות יומיומית מורכבת הן מהבחינה הפנימית-רגשית והן מבחינת הסביבה החיצונית- משפחתית. את מתארת סבל ותסכול מהמצב הנוכחי, ורצון לשנות אותו אך בו זמנית גם פחד לעשות את הצעד אשר את יודעת שיכול להניע תהליכי שינוי- פנייה לעזרה מקצועית. תהליכי שינוי הם תמיד תהליכים קשים ומאתגרים מאחר והם מאלצים אותנו לזוז מהמוכר אשר גם אם הוא מכאיב- הוא לפחות ידוע וודאי. זה קשה אבל עם זאת, כפי שאת מתארת את המצב הנוכחי אני לא רואה הרבה אפשרויות מלבד האפשרות של פנייה לעזרה. כפי שכתבתי לך לא פעם בעבר, אפשר להיעזר בספרי עזרה עצמית, טכניקות מינדפולנס ונשימות אך להנעת שינוי משמעותי וארוך טווח אני חושב שאין ברירה אלא לקחת את ה"סיכון" שבפנייה לעזרה, שהוא גם סיכוי של שינוי. דברים משתנים ואפשר למצוא אנשים טובים, נגישים ורגישים, ובמצב הנוכחי נדמה לי שאין מה להפסיד- במקרה הכי גרוע, תוכלי להחליט שלא להמשך בתהליך.

ליטל

שלום יובל.

הן תחושות החרדה והן הקושי שאת מתארת ברמת החוויה החברתית אכן מעידים על קושי- בין אם מדובר בהפרעת חרדה ובין אם לא, נשמע שאת סובלת ומרגישה, בצדק, שאפשר להרגיש טוב יותר מכפי שאת חשה.

אני יכולה להבין את הקושי לפנות להורים- יתכן ואת נבוכה או מרגישה שלא בנוח לשתף בהיבטים רגשיים ואישיים, אך ההישארות לבד עם התחושות בדרך כלל יוצרת בושה ובדידות מיותרים ומכבידים. לכן, אני חושבת שחשוב מאוד שתחשבי על אדם בוגר כלשהו בסביבתך אותו תוכלי לשתף- מורה, יועצת בי"ס, קרוב משפחה ואולי בכ"ז אחד ההורים. עזרה מקצועית טיפולית/ייעוצית מסייעת לבני נוער רבים המתמודדים עם תחושות דומות לאלו שאת מתארת, וחבל שלא תקבלתי עזרה ומענה שיאפשרו שינוי רגשי שיקל עלייך בצורה משמעותית. כדאי גם לזכור שגם אם לא דיברת עם הורייך על הנושא עדיין, יש סיכוי טוב שהם מרגישים שלא טוב לך ושיחושו הקלה ורצון לעזור אם תשתפי ותוכלו לחשוב יחד על פתרונות. אם תרצי להרחיב את החשיבה על הנושא או להתנסות ביותר חשיפה, את יכולה לפנות לצ'ט האנונימי של על"ם אשר מציע מענה לבני נוער, ושם אפשר יהיה לחשוב באופן אישי ומותאם יותר.

ליטל 

תוכלי לקרוא כאן עוד אודות חרדה

שלום שוש.

תיארת את התסכול והדאגה שלך, אך לא ציינת האם גם חברתך מוטרדת ממצבה. האם גם היא מוטרדת מכך שאינה מוצאת זוגיות? האם גם היא חווה את עצמה כילדותית או "בורחת"? התנאי הראשון להשגת שינוי נפשי הוא תחושה של האדם עצמו כי הוא מוטרד או בלתי מרוצה ממצבו. אחרת, הניסיון לשנות מבחוץ, גם אם הוא מגיע מאם או חברה, אינו מעבר ללחץ או ביקורתיות. במילים אחרות, אני חושבת שהשאלה המרכזית אינה האם יש צורך בטיפול תרופתי אלא האם ואיך את כחברה יכולה לבדוק עם חברתך בעדינות האם היא מרגישה מוטרדת או זקוקה לעזרה. זאת, מבלי לפעיל לחץ או להעביר מסר שאת עצמך אינה מרוצה ממנה. במידה וגם חברתך מוטרדת ומעוניינת בשינוי, אפשר להציע לה את האפשרות לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכל לבחון את הדברים יותר לעומק. טיפול תרופתי אינו נשמע רלוונטי לנושאים שאת מתארת.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות

שלום רעות.

דיסוציאציה ומצבי דה ריאליזציה נובעים בדרך כלל מצורך עמוק בהתנתקות אותן הנפש חווה כבלתי נסבלות. לכן, טיפול בגישה פסיכודינמית אשר מאפשר עיבוד של אותם אזורי נפש וחוויה בלתי נסבלים, וכך מצמצם את הצורך במנגנוני ההתנתקות, הוא הטיפול שיכול לסייע. ניתן להיעזר באינדקס בטיפולנט כדי לאתר מטפלים בעלי ידע בתחום הדיסוציאציה, או להיעזר בטד"י- העמותה לטראומה ודיסוציאציה בישראל.

ליטל

שלום אור.

באופן כללי, חשוב לאזן בין עמדה רגישה הנותנת מקום לפחד ולתחושות הקשות, לבין עמדה אסרטיבית המבהירה את ציפיותייך לתפקוד. בין השניים, חשוב מאוד לשדר ביטחון ורוגע, לצמצם צפייה באמצעי התקשורת ולהמיר אותה בפעילויות נעימות וחיוביות, ולהדגיש את מגוון האמצעים בהם אנו נוקטים כדי לשמור על בטחוננו ולצמצם את הסיכון לפגיעה (כיפת ברזל, מקלטים וכד'). כל אלו יחד אמורים לבסס תחושת ביטחון טובה דיה.

במקביל, כדאי לשים לב האם קיימת בעיית חרדה רחבה יותר  המתעוררת במגוון מצבי חיים, ובמידה ואכן כך, לפנות לטיפול מתאים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן מידע נוסף אודות חרדה ורשימת אנשי מקצוע להתייעצות

שלום דור.

אתה מתאר כיצד טלטלות ואירועים חיצוניים-נסיבתיים, לצד מנגנונים נפשיים ודפוסי חשיבה והתנהגות אופייניים, הופכים את חייך לפחות מספקים ומהנים מכפי שיכלו להיות. זו הבנה חשובה מאוד אשר יכולה להוות בסיס לשינוי משום שהיא מסמנת את האפשרות ששינוי דפוסים אלו יביא לשינוי משמעותי בחוויתך והרגשתך. למעשה, אלו האמצעים בהם טיפול פסיכולוגי בגישה פסיכודינית יכול לסייע לך ובמובן זה, אני לא רואה סיבה לחוש ייאוש או חוסר אמון באפשרות לשינוי. טיפול מסייע להתבונן, לעבד ולשנות בדיוק את אותם דפוסים אשר הופכים את החיים לקשים וכואבים, ואני מאמינה שתוכל להיעזר בו בצורה משמעותית.

ליטל

תוכל לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום ורד.

ראשית, אני מציעה להפחית משמעותית את הצפייה בטלוויזיה- הצפייה מייצרת חרדה מיותרת, עיסוק מוגבר בסכנה ותחושות קטסטרופליות שלא בהכרח תואמות את רמת הסכנה בפועל. זה הדבר המרכזי שיכול להפחית את הלחץ. במקביל, כדאי למלא את זמנך בפעילויות אחרות- סרט טלוויזיה קליל, שיחה עם חברה, הליכה קצרה. כל דבר אשר ימקד את האנרגיות הגופניות והנפשיות באזור אחר. 

היבט נוסף שיכול לעזר נוגע לשיפור תחושת השליטה. חווית חוסר אונים היא אחד הדברים הקשים ביותר בסיטואציות של איום, ולכן כדאי להזכיר לעצמך באופן אקטיבי מה הם הדברים שמגנים ומקלים עלייך- החל מכיפת ברזל ועד לדברים היומיומיים שאת יכולה לעשות כדי להתמודד עם המצב.

ליטל 

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות חרדה ולקבל רשימת של אנשי מקצוע שמתמחים בתחום

שלום קארין.

נשמע מדברייך שאת מזהה שהרגשות המתעוררים בקשר עם החברה נוגעים לגורמי עומק ולא רק למציאות הקונקרטית, אך מתלבטת לגבי מידת ההעמקה וההתבוננות המתאימה לך בגורמים אלו. מאחר והקשיים שאת מתארת אינם "סימפטומים" שאפשר פשוט להעלים, אלא תחושות שהדרך לצמצם את השפעתן היא עיבוד של גורמי העומק להן, אני לא בטוחה שיש דרך "לעקוף" את הצורך במתן מקום להיבטים הרגשיים. יחד עם זאת, יתכן ובטיפול הקודם לא ניתן מספיק מקום לקושי/חוסר הרצון שלך להכנס לרבדי העומק. לכן, אני מציעה לתת סיכוי נוסף לטיפול בגישה פסיכודינמית אך, הפעם, אולי בפורמט של טיפול דינמי ממוקד- טיפול אשר מתמקד בנושא מרכזי וכך מביא לא פעם לתוצאות מהירות יותר יותר, ולמיקוד חזק בבעיה לשמה מגיעים.

ליטל

שלום שרון,

לצערי אין לי אפשרות לתת מענה מקצועי להיבט הפלילי, אך אני יכול לדמיין שמעקב הפוגע בפרטיות המטפל וגובל בהטרדה אכן יכול להביא להסתבכות גם בהיבט החוקי. 

מעבר לממד זה, נשמע מדברייך שאת עצמך נתונה במצוקה או קושי משמעותיים סביב הטיפול, סיומו ובעיקר מה שאלו מייצגים ונפשך, ונדמה לי שהמשך המעקב לא רק שלא מביא להקלה אלא אף מעמיס ומקשה. לכן, אני ממליצה בחום, למרות שאני מתארת לעצמי שזה לא פשוט, לפנות לטיפול אחר בו תוכלי לעבד יותר לעומק את הדברים. סיום קטוע וקשה של טיפול משמעותי הוא חוויה מטלטלת ומערערת שלא פעם נוגעת בהיבטים עמוקים ומוקדמים של החוויה הנפשית, ועיבוד טוב יותר של חוויות אלו יכול גם להקל וגם להביא לצמיחה ושינוי נפשי.

ליטל

שלום הדר.

נשמע מדברייך שאת חשה שלצד הרובד המצליח והמוצלח בחייך, ישנו רובד נוסף של תחושות חוסר ביטחון וספק, וכנראה גם תחושות נוספות ופחות מודעות, אשר מתגלגלות לכדי קושי ביצירת קשרים זוגיים ואולי משפיעות על היבטים נוספים של חייך ויכולותייך, גם אם באופן פחות ברור. 

במרבית המקרים, פער מסוג זה בין רבדים של החוויה נובע מכך שאזורי חוויה מסוימים- תחושות, חוויות, מנגנונים נפשיים- עדיין לא קיבלו ביטוי ומילים שמאפשרים לבטא אותם באופן ישיר, ולכן הם באים לידי ביטוי ב"סימפטומים" כמו קושי ביצירת זוגיות. לאור זאת, אני מציעה לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו תוכלי להתבונן, לברר ולעבד יותר לעומק היבטים בלתי מודעים אלו וכך גם לשחרר את עצמך מהשפעתם המעכבת על חייך הזוגיים והפנימיים. זוגיות היא אחד האזורים היותר מורכבים, עשירים וחיים של נפשנו, ובהתאם הופכת למקום בו מתבטאים היבטים "סודיים" ומורכבים יותר של חיי הנפש גם של אנשים רבים אשר מצליחים ומסתדרים מצוין בהיבטי חיים אחרים. בהתאם, לא קל להניע שינוי באזורים אלו באופן עצמאי וטיפול פסיכולוגי יכול לסייע בצורה משמעותית.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימת אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול

שלום לך.

נדמה לי שאת אכן מתארת את אחד הרגעים הלא פשוטים אשר תהליך נפשי מעמיק מביא איתו- מפגש עם אמיתות או אזורים נפשיים אשר נוגעים בליבה של כאב, ובהתאם לא קל לחיות איתם אבל גם לא קל להשלים עם קיומם. את כותבת את הדברים באופן מפוכח ונוגע כל כך, ואני לא בטוחה שיש לי הרבה מה להוסיף- מלבד התחושה שעולה מדברייך- אם אני קולטת נכון-שהנגיעה במקום הכואב הזה, בלב המערבולת, היא לא רק מייסרת אלא גם מביאה איתה אפשרות להשלמה, ולכן גם לתנועה ושינוי.

וכמו תמיד, אני שמחה ומתרגשת לשמוע את יכולתך ליצור קשר ומגע משמעותיים וקרובים גם בתוך הסבל והסערה. אלו דברים שתרומתם לשינוי היא עצומה, ונדמה לי שאת חשה בכך יותר ויותר.

ליטל

שלום שירן.

שני הסברים שהצעת נשמעים סבירים, ואני מתארת לעצמי שאנשים שונים זה מזה בסיבות המניעות אותם להחלפת שם משפחה. כדאי גם לקחת בחשבון שהחלפת שם המשפחה עשויה לגעת לא רק בהיבט האתני אלא גם, במקביל, בהיבטים אישיים יותר הנוגעים לקשר עם משפחת המקור:  לא כל אחד המגיע ממוצא אתני מסוים ירגיש בושה, ויתכן שתחושת הבושה שמרגיש אחד ולא אחר קשורה בדינמיקה המשפחתית הספציפית והייחודית לו. במילים אחרות, כדאי לא להסתפק בהסבר כללי אלא להבין את הניואנסים של החוויה האישית בהקשר זה.

ליטל

שלום לך.

נשמע מדברייך שאת אכן כואבת ושהיבטים רגשיים כלשהם, כנראה כאלו שאינם לגמרי מודעים, מונעים ממך כרגע לחוש חיבור לאנשים והיבטי חיים שיגרמו לתחושות מלאות, סיפוק ועניין. מצב כזה אינו קורה סתם כך, יש לו בוודאי סיבות רגשיות שעדיין אין להן מילים, ולכן אני חושבת שכדאי מאוד לקבל עזרה מקצועית. מאחר ותיארת קשר לא רגשי עם ההורים, תהיתי אם את מרגישה שתוכלי לפנות למחנכת/יועצת/מורה שאת מתחברת אליו ולחשוב יחד איך אפשר לעזור לך. יתכן שבתוך הכאב וחוסר העניין את מרגישה ששום דבר לא יכול להביא לשינוי, אך אני יכולה לומר לך מנסיוני שטיפול פסיכולוגי יכול להביא לשינוי משמעותי מאוד בהיבטים הרגשיים והחברתיים שאת מתארת.

מה דעתך? את חושבת שתוכלי להתייעץ עם אדם בוגר כלשהו בסביבתך?

ליטל

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות דיכאון שיוכל לעזור ולהכווין אותך

שלום רותם.

באופן אידיאלי, בטיפול יתקיים שחזור ב"מינון נכון": אלמנטים מהחוויה מקורית ישתחזרו בקשר הטיפולי כך שאפשר יהיה לעבד אותם ולפתור אותם באופן שונה מהעבר. למשל, באופן פשטני מעט- המטופל שהיה ילד מוכה יצליח להכעיס מאוד את המטפל, אך בניגוד להורה המטפל יוכל לעבד עם המטופל את החוויה ולא להכות אותו, פיסית או נפשית. עיבוד מסוג זה מאפשר בדרך כלל עיבוד מעמיק של הוויות המקוריות המכאיבות וכך גם צמצום של השפעתן השלילית ושל הנטייה לשחזר אותן במערכות יחסים שמחוץ לטיפול. 

אלא שבפועל, כפי שאולי חווית על בשרך, בטיפול קורה לא פעם שהשחזור לא מצליח להיות מעובד אלא רק לבוא לידי ביטוי באופן הרסני. זהו מצב מכאיב ולעתים מייאש מאוד, אבל בדרך כלל, אין משמעות הדבר שהמטופל הוא "מקרה אבוד" או שהמטפל הוא מטפל גרוע, אלא שמשהו בדינמיקה הספציפית שנוצרה בצמד הטיפולי הספציפי לא אפשר פתרון טוב יותר של השחזור. במקרים אלו, למרות שזה לא פשוט, כדאי מאוד לפנות לטיפול נוסף כדי ליצור בכל זאת הזדמנות לחוויה אחרת, למקום בו אפשר יהי לשחזר ולעבד, לא רק לחזור ולפתוח את הפצע. אני יכולה לומר לך מנסיוני שאכן קורה לא פעם שטיפול מצליח במקום בו טיפול קודם נכשל. במובן זה, אל תאבדי תקווה.

ליטל

שלום שרון.

תיארת את הסיטואציה באופן מעורפל לכן אני מתקשה להשיב, אך באופן כללי אני יכולה לשער שהצורך ב"מעקב" עשוי לנבוע מצרכי שליטה מוגברים (למשל, בן זוג שעוקב אחרי בת זוגו עקב קושי להכיר בנפרדות והאוטונומיה שלה) ו/או ממושקעות רגשית גבוהה ובד"כ בלתי מסופקת באדם אחריו עוקבים- למשל, כאשר דמות של בוס/מרצה/מטפל וכד' הופכת להיות נערצת ומושלכות עליה תקוות רבות לחום, אכפתיות, הערכה, תמיכה וכד', אשר מביאים לצורך עז להיות בקרבתה. 

במידה וכיווני מחשבה אלו מרגישים לך נכונים, מציעה לנסות לברר בינך לבין עצמך יותר לעומק מה עומד מאחורי הצורך ב"מעקב"- בדרך כלל, בשני המקרים קיימים מאחורי הצורך במעקב גורמים רגשיים לא מודעים אשר מבקשים לבוא לידי ביטוי. ניתן גם לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו אפשר ייה לברר את הנושא יותר לעומק.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע להתייעצות ובחינת טיפול