רק שבועיים עברו.ושוב הלוויה.שוב אמא של חברת ילדות.הפעם מחלה אחרת-סרטן.ידענו שזה צפוי.היא הייתה בהוספיס.
אמא שלי מתה מסרטן לפני עשרים שנה החברות שלי ואני היינו אז בשנות העשרים שלנו.
זה טילטל אותי כי המקרים דומים..וגם כי כשהקשבתי להספדים קלטתי כמה אמא שלי הפסידה וכמה אני הפסדתי..
והיו עוד כמה דברים שהבנתי פתאום וגרמו לי גם צער וגם רגשות אשם.
אמא אחת,של חברה אחרת שלי, ראתה שקשה לי וגם הבינה כנראה למה אז היא חיבקה אותי ארוכות..המון זמן עבר מאז שקיבלתי חיבוק כזה של אימהות.
אני רוצה לספר לפסיכולוגית שלי על זה..אבל היום בבוקר הייתה לנו התכתבות לא טובה..כעסתי על תגובה שלה והרגשתי עזובה.רציתי שהיא תגיב אחרת..תמיש אני מסבכת הכל.ועכשיו אין לי שקט בפנים ואני לא יודעת איך אחזיק עד יום שני.המחשבות מנקרות בי באובסיסיביות ואני מפחדת שהיא התעייפה ממני ולא תאהב אותי
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על האובדן-אובדנים שלך. זה קשה, ובטח בתקופה רגישה וסוערת כמו זו שאת עוברת. ואולי משהו מהקושי של חווית האובדן התגלגל גם להתכתבות של הבוקר ומחלחל לקושי לשאת את הזמן עד לפגישה הבאה, ולפחד לאבד את המטפלת דרך אובדן אהבתה.
אני יכולה לדמיין כמה קשה לשאת את הזמן, אבל גם חושבת שהחוויה הזאת של האכזבה, והאובדן, וה"עזיבות" שאת מתארת היא לא עדות לכך שאכן הרסת או איבדת אלא בעיקר לעוצמת הכאב והפחד לאבד עוד, לאבד שוב. במילים אחרות, אני חושבת שאולי היה מקל אם היתה דרך להחליף את החרדה ממה שקורה/יקרה מול המטפלת בכאב על מה שהיה בעבר. משם, אולי, אפשר היה לפחד פחות ולשאת את החוויה הרגשית כתוכן נפשי מכאיב, אך לא "אמיתי" במובן של סכנה ממשית של אובדן. סכנה אשר מתוך "הכרותי" עם הטיפול שלך, את יכולה להסיר דאגה מליבך לגביה.
ליטל
