פורום טיפול נפשי

שלום,

אשמח לעזרתכם לתת שם לתחושה שאני חווה.

בשבעה באוקטובר הילדים שלי היו בעוטף עזה אצל קרוב משפחה, כשאני נמצאת לא רחוק מהם אך לצערי לא יכולה להתקרב. הם חוו את הלחימה מקרוב, מחבלים חדרו לבית, לפרקי זמן ארוכים לא היה אינטרנט וחשמל ולא יכולנו לתקשר ואני כמובן חוויתי מתח מחריד.
בתחילת היום אני הגבתי בהיסטריה והתפרקות ולאחר מכן הייתי בשליטה כמעט מוחלטת על הרגשות. למזלנו הם ניצלו ויצאו בריאים ושלמים.
בימים שלאחר מכן שמתי לב שלופתת אותי לעיתים התחושה שאולי הם נהרגו ואני פשוט לא יודעת. שאולי אני בהכחשה, או מתבלבלת, או חיה מציאות מקבילה שיצרתי לעצמי. זה היה פשוט עולה וכשהייתי מבינה שזה מה שקורה לי, הייתי משחררת, מרגיעה את עצמי, משתמשת ברציונל.
בהתחלה זה היה יותר תדיר ויותר ארוך, כמו כל התחושות הקשות שקשורות לאירוע, וככל שעובר הזמן זה פחות ופחות קורה וכשזה קורה, זה לזמן קצר יותר.
ובכל זאת, מדי פעם, בלי סיבה מיוחדת, לפעמים סתם כי אני שומעת אותם צוחקים, לפעמים אני לגמרי לבד, לפעמים כי אני שומעת משהו שקשור למלחמה, פתאום עולה בי הפחד שאולי הסוף היה אחר ואני בכלל לא מודעת לו. שאם אתרכז אני עלולה להתעורר למציאות שהדחקתי שבה הם לא בחיים.
בגדול- מצבי ומצב הילדים טוב מאוד. האירוע לא מנהל אותנו, כולנו נעים קדימה וצומחים ואני לא חווה את התחושה הזו כפחד משתק על אף שהוא מבהיל ומסית את תשומת לבי, גם אם רק לכמה רגעים. ועדיין, אשמח לדעת אם יש לתחושה הזו שם, אם היא מוכרת, אם עוד אנשים חווים את זה. אולי אם אוכל לתת לזה שם, לקרוא על זה קצת, לשמוע על החוויה הזו דרך אחרים, זה איכשהו ישחרר את זה.

תודה ושיהיה שבוע נעים ובטוח.

אני בת 19,סובלת מבעיות שינה רק מתי שאני יודעת שאני צריכה לקום ביום למחרת!
אין לי שום חרדה ממשהו מסוים, ואני לא מצליחה לצאת מהסבך שנכנסתי אליו.
בימים שיש לי חופש ביום למחרת אני נרדמת בקלות!
מלא מחשבות תופסות אותי שאני הולכת לישון כמו:"איך אני ארדם?", "אני צריכה לקום מחר מוקדם","אני אהיה עייפה מחר" וכו..
זה לא נותן לי מנוחה כבר קרוב לחודשיים.
יש לי כדור שינה אך פחות מעונינת לקחת אותו על בסיס קבוע.
מה יכול לעזור לי?

אני בת 24 מאיזור השפלה. הנחו אותי לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי כולל תקשורת, אשמח לקבל מידע על האבחון ואיפה ניתן לעשות אותו.

בת 39 בעלת קושי להתמיד בעבודה קבועה , כל הזמן מחפשת רק עבודות מזדמנות , וגם שיהיו ממש לתקופה קצרה של כמה ימים בודדים וזהו. ובנוסף מרגישה שלא מסוגלת לעבוד כל יום , צריכה התאוששות של כמה ימים והתאוששות נפשית לא פיזית סוג של מרחב נשימה של כמה ימים כלומר יומיים לעבוד ולאחר מכן יומיים מנוחה , השאלה - ממה זה יכול לנבוע?

היי, אני במצוקה נוראית ואני לא מצליח למצוא משהו שיקל עליי.
אין לי מושג מה לעשות.
משהו לא תקין איתי, לא ברור לי מה זה בדיוק אבל משהו לא תקין ברמה שכבר אי אפשר לחיות ככה.
אני לא מצליח בעצם לעשות שום דבר.
אין לי חברים.
אין לי תחביבים.
אין לי עבודה.
לכל מקום שניסיתי ללכת, לא הצלחתי להשתלב.
אני כל הזמן מקבל פידבקים מאנשים שמשהו לא תקין.
אני רואה שאנשים צוחקים עליי.
הלכתי לפסיכיאטרים, עשיתי אבחון, מסרבים לגלות לי מה יש לי ולתת לי עזרה.
אני במצב שאני כבר לא מסוגל להמשיך ככה!
אני מתחנן, איך אפשר לקבל עזרה ??
אני לא מסוגל יותר עם הדחייה, זה גומר עליי.
אני לא מסוגל יותר עם הבדידות!
אני נשבע שאני לא מסוגל יותר!(בן 33)

היי, אני נמצא בזוגיות עם בחורה מקסימה ונתקלתי בקושי שאני לא מצליח לפתור.
אני בזוגיות נורא אוהב סוג של התנהלות מסוימת שאני פועל לפיה וגם יחסית הסביבה הקרובה שלי (הורים, אחים וכו'). אני בזוגיות נמנע מלרכוש ידידות חדשות ונמנע מקרבה פיזית מיותרת ומדברים שעלולים סתם לעורר איזו תחושה לא נעימה אצל הצד השני, וכך גם אני מצפה לקבל בחזרה. בזוגיות שלי המצב הוא לא בדיוק ככה, כן דיברנו על הדברים, ואמנם בת הזוג שלי די מסכימה איתי על הסוגיות האלה מבחינה תפישתית, אבל עדיין קורים מקרים שנוגדים את הדברים האלה. כשמדברים על המקרים האלה, היא מסכימה שבמצב הפוך הדבר היה מציק לה ומתנצלת על המקרה. לאחר כמה מקרים כאלה כבר ושיחות על הנושא, החלטתי שהפתרון האידיאלי בעיניי הוא לפתור את הקושי הזה עם עצמי ולגרום לסוגיות כאלה לא להפריע לי יותר. אני חושב שזה יפתור לי את הקושי ויאפשר לי להתנהל בצורה יותר נוחה ושקטה בזוגיות בלי ריבים על דברים כאלה. אני פשוט לא יודע איך עושים את זה וגם לא יודע אם זה הדבר הכי נכון לעשות.

אני אשמח לשמוע את דעת המנוסים\מלומדים בנושא.
האם הפתרון שהבאתי הוא נכון וכדאי?
האם זה משהו שאפשרי לעשות? לשנות רצון בסיס בזוגיות?
זה יפתור את הקושי ויוביל לזוגיות בריאה או שסתם יפגע במערכת היחסים?

תודה רבה לעוזרים!

ליטל💔
נסיון אובדני שישי השבוע וזהו
המטפלת לא מוכנה לטפל בי יותר אם אני לא לוקחת לפונקס
משרד הבריאות לא מאפשר לי לקחת את התרופה ללא אישפוז חלקי לפחות של חצי יום רצוף במשך מינימום שלוש חדשים
זה אומר שאני אצטרך להשהות זמנית את הטיפול
הקשר הגנה היחידי בימים הקשים האלה שבו אין לי גוף אין לי נפש אין לי אותי ואין לי כלום ועכשיו גם לא אותה
אני מרגישה כאב מטורף לצד הפלאשבקים תחושת יתמות וחוסר אונים מטורף
יחד עם זאת ספרתי לבעלי היום על הפגיעה והתגובה שלו היתה ניתוק ריחוק כעס בעינים ושעה שלמה שבא לא אמר כלום
רק משפט אחד אני צריך לחשוב על זה
כואב לי שורף לי מיואש לי נוראי לי
כל מילה אפשרית שקשורה לכאב
תני לי מילה טובה אני מרגישה שכל העולם הרגשי הפיזי והנפשי מתפרק לי ומתפורר לי בידיים
אני גם לא רואה את עצמי ללא המטפלת שלי שרק מולה אני מרגישה מוגנת כרגע
מה יהיה ליטל למה הכל ככ כואב ומורכב ומרושע
למה אני נענשת וככ ככ סובלת בזמן שהאדם הרע בסיפור צריך להענש?!

שלום. בני בן 8, ילד סגור שלא מרבה לשתף את מה שעובר עליו מאז ומתמיד. היום כשבדקתי את שיעורי הבית שלו, הם נתבקשו לרשום על חוויה/חלום מפחיד שהיה להם.. הבן שלי רשם שהוא גר בבית מרושע ובבית היה מלא דם על הרצפה ומי שמנהל את הבית היה בעצם גופה. נדהמתי לקרוא את זה והלב שלי החסיר פעימה. כשניסיתי לשוחח איתו הוא סרב אך בסוף הגעתי לליבו. הןא אמר שמרגיש שכל הזמן כואב לו בלב והצביע על איזור החזה. ואמר שמרגיש עצוב.. כששאלתי מה גורם לו לעצב, היסס ובסוף אמר שהאזעקות, החטופים ומה שקורה המדינה. המלחמה. יש לציין שאנחנו לא מדברים בבית על המצב, החדשות אף פעם לא ברקע ואני מניחה שהוא נחשף לזה בביהס משיחות של ילדים ואולי כשנמצא אצל חברים וההורים מדברים/יש חדשות ברקע. ישבתי איתו ועניתי לו על גל השאלות והפחדים, מה זה חטופים, על המלחמה והאזעקות.. עד שלאחר 10-15 דקות איבד סבלנות וביקש להפסיק. כאמור- הבן שלי מטבעו לא ילד שמשתף דברים שקורים בביהס/בכלל.. אני כל ערב בזמן מקלחת/הרדמה מנסה לתפוס איצו כמה דק לשמוע , לשתף אך זה לא ממש עובד תמיד בהצלחה.
אני ממש ממש ממש מוטרדת מהסיפור הנל ואשמח לדעת מה עושים מכאן.
מוסיפה נקודה חשובה- המצב בבית בשנים האחרונות לא פשוט, אני ואבא שלו ל4 מסתדרים וזה מתבטא בעיקר בויכוחים.. אנחנו מודעים שזה משפיע עליו ולאחרונה כשזה קורה הוא אפילו מבקש מיוזמתו שנפסיק לריב. פעם לא היה אומר כלום. ולפני שנה לערך כשחשבנו להתחיל הליך גירושים (יחד עם טיפול לבן שלי ולבת - היא בת 6 ) וכשהוא שמע על זה, הוא ממש נלחץ וביקש שלעולם לא ניפרד.. וגם היום כשאנחנו רבים , הוא לפעמים אומר אבל אל תתגרשו.. מצב קשוח וסבוך.
אשמח לדעת מה עלי לעשות לגבי הסיפור של מה שכתב ובכלל על המצב בבית (ניסינו מספר פעמים טיפולים זוגיים ופעם גם משפחתי, אך זה לא ממש צלח)
תודה רבה!

ערב טוב
בחודש האחרון לא הרגשתי טוב

חולשה הרדמות של הפנים חצי גוף..חשש לאירוע מוחי. הייתי במיון ובמוקד ונאמר לי שהכל תקין.

שבוע שעבר זה החל עוד פעם שיתוק בפנים חולשה

לחץ דם מאוד גבוה


הבנתי שיש לי התקפי חרדה.

מאז אני חשה מיחושים בראש.

מקבלת כדור הרגעה טבעי


מה עושים
אני בחורה בריאה.

מאיפה זה הגיע?

ואיך אני מרפאת את עצמי וחוזרת לעצמי.

תודה

שלום ליטל,

לפעמים יוצא במקרה שאני נשארת לשבת כמה דקות ברכב אחרי שהפגישה מסתיימת. מדי פעם יוצא לי לראות מי המטופל שמגיע אחריי. לרוב, לא באמת מפריע לי או משנה לי מי באמת מגיע. בפגישה האחרונה, הגיע מטופל שכנראה היה לו אירוע משמעותי לאחרונה כי הוא הגיע עם עוגה ועוד דברים שלא הצלחתי לזהות. בכל אופן, באותו רגע, הרגשתי שאני נאכלת מבפנים. חשבתי לעצמי שבטח כיף להם ביחד, הם מדברים והיא מפרגנת לו, מברכת אותו, אולי אפילו נותנת לו חיבוק או מאחלת לו משהו מכל הלב? ואני, אני רק עוד אחת. אני לא חלק מזה. אני אולי לא חשובה לה בכלל ולא משמעותית. לא יודעת, רע לי. רציתי ממש לבטל את הפגישה הבאה רק מהמחשבה הזאת.

היי
הייתי בטיפול בעבר אצל עובדת סוציאלית קלינית. אמנם הטיפול הכיל תקופות משמעותיות שחוויתי, אך לא הרגשתי שמשהו בי משתנה.
הטיפול היה מקום לספר בו מה עברתי בשבוע שחלף. נגענו בעבר, בסיפור המשפחתי. היו מפגשים שבהם נגעתי בפצעים חשופים שלא יוצא לי לפתוח ביום יום עם אף אחד.
אבל לא הרגשתי את מה שחשבתי שארגיש בטיפול, לא נפלו לי אסימונים, לא גדלתי.
היו לי מחשבות לאורך כל הטיפול לעזוב, במיוחד במפגשים בהם לא היה לי מה לספר והיתה שתיקה (ציפיתי ממנה כנראה יותר להוביל את השיחה ואפילו לבחור נושאים שלדעתה אני צריכה לפתוח, אך היא לא עשתה את זה כי היה לה סגנון טיפול מסוים כנראה)
הצפתי בפניה כמה פעמים על הרצון לעזוב.
בסוף קיבלתי את ההחלטה לעזוב לבד והודעתי לה על זה במפגש שלנו.
מאז היו כמה פעמיים שעלתה בי המחשבה "אני צריכה טיפול", אבל לא הרצון לחזור למטפלת שהיתה לי (מקסימה ככל שהיתה)
מצד שני אני חוששת לנסות שוב משהו, לפתוח את כל סיפור חיי ולגלות ששוב זה לא מתאים..
איך אוכל לדעת מה מתאים לי?
והאם זה המטפל/ת או אני שלא מבינה את משמעות הטיפול או מצפה מטיפול למשהו שהוא לא?

תודה מראש

שלום רב,
אני כבר שנתיים בטיפול פסיכותרפיסטית ע"וס קלינית, בשל אובדן ילד. אני יודעת שזו תקופה ארוכה לטיפול.
כרגע אני בתקופה שאני מרגישה שעניין ההתייחסות הישירה לאובדן שלי כבר מוצה. דיברתי, בכיתי כעסתי. המטפלת המדהימה שלי ליוותה אותי בכל שלב.
כעת אני מרגישה שאני פתוחה גם לתחומים אחרים שאינם האובדן הישיר שלי, זאת אומרת דברים הקשורים לאובדן בעקיפין, אולם אין לי מושג על איזה נושאים לדבר וכיצד להעלות זאת. אני חוששת שהמטפלת תגיד לי שמבחינתה הטיפול הסתיים (בכל זאת שנתיים...), כי לכאורה הנושא המרכזי כבר מוצה. אני מבחינתי לא רוצה להפרד מהטיפול , לא חושבת שאני מןכנה לחיות בלעדיו. אבל קשה לי לחשוב על נושאים נוספים לשיחה.
שאלותי היא:
האם טיפול באובדן של למעלה משנתיים נחשב ארוך מדי?
איזה עוד נושאים אפשר להעלות בטיפול? אשמח לרעיונות ממך כמטפלת מומחית . אני יודעת שאני רוצה וצריכה את הטיפול אבל מתקשה לדייק לעצמי את הצרכים הנוספים שלי. והפחד הכי גדול שלי זה שהמטפלת תגיע למסקנה שאולי יש לסיים טיפול.
המטפלת שלי לא מעלה נושאים משל עצמה, רק מה שאני מביאה לחדר....
בבקשה אל תכתבי לי להעלות את הדברים בטיפול, אעשה זאת כמובן, אבל אשמח לשמוע חוות דעת נוספת.
תודה

לא רוצה לבוא להגיד שאבחנתי את עצמי עם דברים, אבל כן קיים אצלי קושי כבר שנים שאני סובלת ממצבי רוח ירודים, התפרצויות קיצוניות, בעיות שינה ואכילה, חרדה ואי יכולת לפנות לאנשים ולבקש עזרה ואפילו הייתי אובדנית או חווה מחשבות אובדניות עד כלפני שנתיים, ההורים שלי לא רצו אי פעם לאבחן אותי לא רצו לשים אותי על כדורים או דברים בנושא.. אז לכן גם לא נפתחתי לגבי זה יותר מידי, אבל כיום אני ארבע חודש לתוך השירות הצבאי שלי ומרגישה את הצורך לצאת כי הנפש שלי לא מסוגלת להתמודד עם המצב שלי פה ושאני חווה מחשבות אובדניות מחדש ואף ניסיתי לפגוע בעצמי במטרה לאזן את החרדות..
ביקשתי הפנייה לקבן אבל אומרים לי שזה זמן המתנה בין חודש לשלושה חודשים.. ואני לא מרגישה כאילו יש לי את הזמן הזה כדי להיות סבלנית
אבל קשה לי להיפתח מול המפקדים כדי לזרז את התהליך כי אני מרגישה מהן תחושת שפיטה וחוסר אמון במילים שלי..
אני מחפשת עזרה, אני רוצה אותה אבל אני מרגישה כאילו אין לי איך להשיג אותה

הי, הייתה לי שיחה מאוד טובה ומשמעותית עם בני בן ה23 שציין כי הוא מרגיש שכל דבר שהוא רוצה לעשות הוא חושש ממה אנחנו נגיד והאם אנחנו נסכים לזה.
הוא מרגיש שמרצה אותנו ולא את הרצונות שלו. מכיוון שהוא הבן היחיד לאחר שתי בנות יש איזו גוננות עליו, בעיקר בעניין הצבא.
הוא שירת ביחידה קרבית (דבר שניסינו למנוע ממנו ובסוף הוא התעקש והלך)מאז שחרורו הוא עובד אך בכל פעם מחדש כאילו נדלק איזה מנוע בגוף שלו, שגורם לו לחוסר שקט פנימי.
הוא היה במילואים בצפון (חייבת לציין שנהנה מכל רגע)וכרגע הוא נמצא בעבודה, יחד עם זאת אין לו שקט פנימי וסיפוק.
היום כששוחח איתי שוב טען בפניי שהיה רוצה לחזור למילואים ואפילו להיכנס לעזה. כאמא לא היה לי קל בכלל לשמוע את זה, שאלתי אותו מאיפה בא הרצון הרב הזה שלו והצגתי לו את הסכנות שבעניין- כמובן שהוא מודע להם, הוא רוצה להרגיש שעושה משהו משמעותי ושיוכל אחר כך להציג שהוא היה ב.....
לטענתו חושב שאחרי שיחווה את עניין הלחימה ירגיש רגוע יותר.
(מאז שהיה קטן התעניין במשחקי לחימה במחשב)
שיתף אותי שיש לו אפשרות להתגייס שוב למילואים והפעם ביחידה אחרת מזו שמשובץ אליה ולהיות בעזה, הוא טוען שבגללינו הוא לא מעז לעשות זאת.
בשיחה איתו הרגשתי שהוא מחכה לאוקיי שלי, אך איזו אמא תהיה מוכנה לתת את האוקיי לבן שלה, במיוחד בתקופה זו.? מה גם שאני מנסה להבין מאיפה בה החוסר שקט הפנימי שיש לו...הצעתי לו לפנות לייעוץ כדי להבין מה הנסיבות ולפתור את הדברים אך הוא בשום פנים ואופן לא מעוניין.
מה אני ובעלי אמורים לעשות? מצד אחד אנחנו לא רוצים שהוא יישאר עם התחושה הזו של "ילד מרצה" מה שיגרום לו לבעיות בעתיד ומצד שני איך אפשר לתת אוקי על דבר כל כך קשה?