ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
הי
אני מטופלת כעשור אצל פסיכולוגית קלינית מדהימה.
אני בתקופה משברית בחיי.
תמיד שנאתי את נושא התלות בטיפול/מטפלת
אבל בתקופה הזו אני ממש מרגישה כאילו אני אוהבת אותה. מודעת לתופעת העברה.
יש רגעים בפגישות שאני ממש מרגישה קירבה אליה מדי!! ריגשית. (לא נחצה שום גבול) ואז בין הפגישות אני חושבת על הרגעים האלו כדי להתנחם.
אני חושבת עליה בין הפגישות וזה מטריף אותי. לו הייתי עובדת הייתי הולכת יותר כי מרגישה שממש זקוקה לזה כרגע אבל התקציב מוגבל כרגע.
אשמח להפניה לחומר קריאה בנושא, שאקרא ואבין שזה נורמלי כי אני מרגישה שהשתגעתי. איך יכול להיות שאני אוהבת מישהי שאני לא מכירה, זה חד צדדי לחלוטין אני סה"כ עבודה בשבילה.
מה היית אומרת לעצמך? כדי להוריד את העוצמה של זה?
אני נשמעת לא נורמלית אז להגנתי אומר יש לי משפחה ואני מיינסטרים
תודה
שלום אלה.
התחושות שאת מתארת הן לגמרי לא "לא נורמליות" ולהיפך: נשמע מדברייך שהצלחת ליצור עם המטפלת קשר עמוק ומשמעותי, שמאופיין בין היתר בתקופה של הישענות וחיבור עמוק וכן- גם אהבה, אותה אני לא רואה כ"כאילו אהבה" אלא כאהבה אמיתית, משום שמדובר בקשר אמיתי בין שני אנשים אמיתיים, גם אם המסגרת היא של מפגש מקצועי. חיבורים עמוקים מסוג זה נוטים, במקרים רבים, להוות התנסות משמעותית ולאפשר התקדמות רבה בתהליך הטיפולי. לכן, אני מציעה לא להיבהל אלא להיפך- להיות גאה בעצמך על שהצלחת ליצור קשר כזה, וליהנו מפירותיו שבוודאי ילכו ויירבו עם הזמן. כמו כן, מציעה לשתף את המטפלת בתחושות כדי שתוכלו לעבד אותן יחד.
ליטל
שלום,
אני רוצה לשתף במחשבות שלי בעקבות החודש האחרון בטיפול. לפני כחודש, הגעתי לפגישה כשאני פותחת בבקשה מהמטפלת לכתוב לי על דף שתהיה שם בשבילי. אחרי שניסתה להבין את פשר הבקשה, היא נענתה וכתבה. בהמשך הפגישה היא הודיעה לי שהיא יוצאת לחופשה בעוד כחודש וחצי. התגובה שלי לסיטואציה הייתה לא פרופורציונלית. לקחתי את זה בצורה קשה מאוד. אמרתי מילים שלא התכוונתי לומר. הרגשתי שהיא הורגת אותי. אחרי שהסתיימה הפגישה הרגשתי מוצפת ברמה כזו שלא ישנתי באותו לילה וביום למחרת בקושי יכולתי לתפקד. בפגישה שהתקיימה לאחר מכן, הרגשתי שנוצר קרע בינה לביני. בור עמוק שאני לא יכולה לגשר עליו. חוסר הפרופורציה בתגובה שלי הבהיל אותי כל כך שפשוט השתתקתי. מאותו רגע עד לפגישה האחרונה שהתקיימה השבוע שהייתה האחרונה לפני יציאת המטפלת לחופשה, מיעטתי לדבר. היה לי קשה להיפתח בפניה ועוד יותר קשה לדבר על מה שהיה שם. פתאום לא מפריע לי שהיא יוצאת לחופשה, להפך, אני מחפשת את הניתוק כי אני לא יכולה לדבר וכשאני יושבת מולה זה מרגיש לי קשה עוד יותר. אני מרגישה שהיא נעלמת לי לאט לאט. אין רגש, אין אכפתיות. היא לא מעניינת אותי יותר.
חשוב לי להדגיש שבאותו יום שבו הצהירה על היציאה לחופשה, לפני כחודש, היא הציעה לי שאוכל לכתוב לה במהלך ההיעדרות הודעה, במידה וארגיש צורך. מאז אותה פגישה וגם בפגישה האחרונה, היא לא העלתה את האפשרות הזו יותר. הדבר היחידי שהיא הציעה זה להקדים במספר ימים את הפגישה השבועית שלנו, במידה וארגיש צורך.
הפגישה אחרונה שלנו הייתה מרוחקת, קרה, בלי התייחסות לחופשה. לא הטריד אותה איך אסתדר ומה אעשה. לא חשבה להציע שוב לכתוב. דרך אגב, הגבולות נוקשים. אפס אינטראקציה בין הפגישות. זה מקשה עוד יותר, במיוחד המחשבה שבמשך שלושה שבועות לא אראה אותה וגם לא אוכל לכתוב אם ארגיש צורך. מעולם לא כתבתי לה בין הפגישות, מלבד הזזת פגישות.
האם מקובל לתת מענה כלשהו למטופלים במהלך ההיעדרות ארוכה שכזו?
דבר נוסף, לרוב, אני משלמת בימים הראשונים של החודש. הפעם, מסיבות שונות ומשונות יצא שלא הצלחתי ושילמתי רק לאחר שבועיים. לא היה אכפת לה, היא אפילו לא אמרה מילה על זה שלא שילמתי לה בזמן. כמובן שציפיתי שתגיד כי היא מקפידה על גבולות. מה שהטריד אותי היה שכשנכנסתי לפגישה האחרונה שלנו, היא בדיוק עבדה במחשב כדי לשלוח לי את הקבלה. לא הבנתי את זנכון שבעבר היה לנו עניין עם הקבלות כי דרשתי ממנה לשלוח לי והיא הייתה מתרצת ולא שולחת עד שלבסוף הבינה שזה חשוב לי. עדיין, לא ברור לי למה לא יכלה לחכות לשלוח אחרי הפגישה או בזמן אחר?
שלום יעל.
נשמע מדברייך ששאלת נוכחותו והימצאותו של אדם אחר עבורך היא שאלה עמוקה ומשמעותית ביותר בשבילך, אשר היציאה לחופשה הציפה ביתר שאת, ועל כן הכאב הרב והטלטלה שאת חווה. חופשות של המטפלת הן אכן אתגר לא פשוט לעתים מאחר והיא מעוררת לא פעם סוגיות של אמון, נוכחות, אכפתיות ואמינות, ואת כואבת כאשר את חשה שהמטפלת לא מספיק עדינה ורגישה לעוצמת הקושי שאת חווה.
אין לי אפשרות, מבחוץ, להבין מה בדיוק קורה בדינמיקה ביניכן ומדוע המטפלת בוחרת להתנהל באופנים מסוימים. יתכן ושגתה והחמיצה את עוצמת הקושי שלך, יתכן והקושי לשאת את הכאב שלך דחק גם אותה לעמדה פחות רגישה, יתכן ואת רגישה מאוד לנושא וסביר ביותר- שכמה מהגורמים אלו חברו והשפיעו יחד על כך שהיציאה לחופשה קשה ומלווה בתחושה של "הישמטות" ופגיעה באמון.
אני יכולה לדמיין כמה קשה ובעיקר יכולה להציע לנסות ולזכור שמשברים בקשר הטיפולי הם דבר שעשוי לקרות, ושלא פעם העיבוד של משברים אלו מביא להתקרבות, העמקה והתקדמות בתהליך הטיפולי. לא קל לשאת את התחושות עד תום החופשה, ואני מציעה, אם תרגישי צורך, להשתמש בכל זאת בהצעתה של המטפלת לכתוב לה במהלך החופשה. יתכן ועצם השיתוף בקושי יביא להקלה מסוימת.
ליטל
הי,
כבר מעל שנה וחצי שני מנסה להרות.
שנה שלמה בדרך הטבעית תוך כדי בדיקות וחצי שנה עם הזרעה והרומונים.
שמתי לב שלפני המועד שאני אמורה לקבל וסת אני נעשה חולה. חולה מלחץ, מפחד.
אני מנסה לשחרר את עצמי ולומר לעצמי שזה יקרה אבל מרגיש לי שזה לא בשליטתי.
גם עכשיו אני בבית ולא בעבודה כי אני ספק חולה ספק בלחץ.
עם כאבי בטן שבדרכ מסמלים שהוסת מתקרבת, ובתקווה גדולה שהפעם זה הריון.
אם יש לך.טיפ איך לצאת מזה, איך לא להיות בלחץ (שמרגיש לי לא בשליטתי) אני מאוד אשמח לשמוע. וגם הבוס שלי שנמאס לי כבר מכל החיסורים שלי בגלל "מחלה"
תודה רבה
שלום שולה.
נשים רבות חוות לחץ וחרדה סביב קשיים בכניסה להיריון, ובפרט כאשר אלו מלווים בטיפולי פוריות, ולכן טוב שאת מחפשת דרכים להתמודדות עם הלחץ. ראשית, חשוב מאוד לייצר סביבך מעגל תמיכה- קרובים, חברות ואולי גם הבוס שלך. כאשר אנשים מבינים וערים לקושי, הם יכולים להציע יותר תמיכה וניתן למנוע אי נעימויות כמו אלו שאת חווה מול הבוס . ניתן גם לפנות לקבוצת תמיכה לנשים העוברות טיפולי פוריות, או לפנות לטיפול פסיכולוגי אצל מטפלת המתמחה בנושא.
במקביל, ממליצה להתנסות במגוון טכניקות הידועות כיעילות להפחתת לחץ- טכניקות נשימה, יוגה, דמיון מודרך וכן הלאה.
ליטל
שלום,ביתי בת 23 בחורה דעתנית ומצליחה,סטודנטית ועובדת במשרה נחשבת.
מאוד קשה לנו בדרך החיים שלה,היא אומרת שעד היום היתה מכילה חברים והגיעה לסף ספיגה שהחליטה לומר את האמת לכל אחד גם שהיא כואבת ובשל כך אנשים חותכים ממנה או נפגעים והיא ממש שלמה עם עצמה.
העניין שהיא נותנת את דעתה גם על מה שקורה בבית ,אם אבא שלה ואני מתווכחים או אחייה מספרים משהו שהיא חושבת שטועים נותנת את המילה שלה גם שלא מבקשים..בקיצור דוחפת את הראש שלה לכל מקום .דיברתי איתה על כך והיא טוענת שאנו משפחתה וזכותה לומר מה שיש לה ,אציין שאנו משפחה מאוד פתוחה וחברים אך יש מקרים שהיא קיצונית ולא נעימה לכלל הבית .איך ניתן לפעול בעניין והבנה שהיא חושבת שהיא תמיד צודקת וחכמה מכולם.תודה
שלום שרון.
לא תמיד קל לחלוק בית עם ילדים בוגרים אשר מביאים את רצונותיהם, עמדותיהם וסגנונם האישי אשר לא תמיד תואמים את אלו שלנו. לכן, אני מציעה להבחין בין מקומות של "מעבר גבול"- התנהגות לא לגיטימית הכוללת תוקפנות או צורות דיבור שאינה מקובלת עליכם, לבין דפוסי דיבור או התנהגות אשר אינם חוצים גבולות גם אם אינכם מעריכים אותם, ואף ערים להשפעה השלילית שעשויה להיות להם. בנוגע להתנהגיות חוצות גבול, חשוב להבהיר חד משמעית שהתנהגויות אלו אינן מקובלות בעוד שלדפוסים מסוג השני אין אלא לגלות סבלנות מסוימת, ולהמשיך לנהל עליהם מו"מ מכבד ומתמשך.
במידה וישנם קשיים מתמשכים סביב היבטים אלו והיבטים אחרים הקשורים במגורים משותפים עם ילדים בוגרים, ניתן לפנות להתייעצות עם איש מקצוע העוסק בתחום המשפחתי. במסגרת ייעוץ זה, ניתן יהיה לסייע לכם ההורים סביב ביסוס וגיבוש העמדה ההורית המתאימה לכם, או לסייע לכם כמשפחה לערוך התאמות והסכמות לבי החיים המשותפים.
ליטל
היי אני בת 27 ואחי הגדול טוען שהתקף חרדה בא לידי ביטוי בקשיי נשימה לחץ בחזה / התקפי קור וצמרמורת והמחשבה שהבן אדם הולך למות.
אני יודעת שזה בד"כ מה שהתרגלו לחשוב אבל הוא לא מאמין לצורך העניין שבן אדם שנמצא בהתקף חרדה (כמוני למשל) יכול פשוט לשבת ולבהות במשהו בלי סממן חיצוני.
בדכ שלי יש התקפי חרדה זה בא לידי ביטוי בתחושת שמשהו מטפס עליי וחוסר שליטה וניתוק מעצמי או בכי מאוד קשה או פשוט אפאטיות מוחלטת כלפי חוץ כי בפנים אני פשוט תקועה ולא מסוגלת לזוז ומנותקת לחלוטין מתהליכי החשיבה שלי.
אז אחת ולתמיד רק בשביל להוכיח לו שהחשיבה שלו היא לא נכונה ולהתקף חרדה אין צורה אחת של "אני הולך למות"
האם זה נכון שיש לזה עוד צורות?
מעבר לכך הוא כל כך בטוח בעצמו שהוא עושה את הדבר הגרוע ביותר- הוא מבטל קושי בעיקר נפשי של בן אדם על ידי "עובדה" ובכך גורם לתסכול והשפלה.
לצורך העניין אמא שלי אמרה שהיא הייתה אצל פסיכולוג והיא תארה לו משהו והפסיכולוג אמר לה שזה התקף חרדה
אחי ישר תקף כרגיל והחליט ש"כנראה לא היה לך התקף חרדה והפסיכולוג טעה כי התקף חרדה זה שבן אדם מרגיש שהוא הולך למות"
איך מתמודדים עם יהירות שכזו?
עם בן אדם שחושב שהוא יודע יותר טוב ממך מה קורה לך בראש ובנפש.
והכול ביהירות מוחלטת, עצבים ובמתקפה??
אני לא מסוגלת להיות לידו כבר.
אני נחנקת שהוא נמצא
הוא גורם לי התקף חרדה והוא לא יודע בכלל, הנוכחות שלו גורמת לי לחרדה.
שלום מורן.
התקפי חרדה אכן עשויים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, והדבר המרכזי הוא החוויה הפנימית ולא מה שנראה כלפי חוץ. אני מבינה שאת מתמודדת גם עם קשיי החרדה בפני עצמם וגם עם תגובותיו של אחיך אליהם ועל כן מציעה לפנות בהקדם לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לקבל מענה וכיווני מחשבה לגבי שני היבטים אלו.
ליטל
בת 26. נאנסתי במשך שנתיים (גילאים 15-17) ע״י מורה פרטי. ומאז, החיים שלי נהרסו. התמכרתי לסמים. עקב ההתמכרות, לאחר מאבק קשה, גם אמא שלי הרימה ידיים ונזרקתי מהבית. גרתי ברחוב, שם התפרנסתי מזנות על מנת לממן את הסמים. חיה בין רחוב לגמילה, גמילה לרחוב.
5 שנים אני יוצאת ונכנסת ממוסדות גמילה (הייתי ב14 מרכזים). אני גם משתמשת בחתכים בידיים, שנותנים לי מענה בנוגע למצוקה הנפשית. עברתי עוד טראומות מיניות מאז האונס המתמשך.
היום, אני נקייה מסמים ואלכוהול כבר חצי שנה ונקייה מחתכים כבר שנה שלמה! אני גרה עם אמא שלי, שגאה בי ותומכת בי הן בפן הכלכלי והן בפן הנפשי. לפני חודשיים, ראיתי פסיכיאטרית חדשה שמומחית להתמכרויות. היא המליצה לי להפסיק את הטיפול התרופתי בבת אחת, באופן מיידי (טיפול בהרבה כדורים שאני צורכת כבר מעל לעשור). מאז, לא יצאתי מהבית. אני מפחדת לצאת מהבית, ובנוסף, אני מפחדת לישון. תופעות חדשות, שזרות לי, ושמונעות ממני אורח חיים תקין. אני כל היום יושבת על הספה מול הטלוויזיה (שעוזרת לי לכבות רגשות, פלאשבקים ומחשבות טורדניות). מפחדת לצאת מהבית, מפחדת מהשמש, מהאנשים, מפחדת להיראות. בנוגע לשינה, אני בחרדה- מסיוטים, מפלאשבקים של הטראומות. אז אני פשוט לא ישנה. גם כשאני עייפה, אני מתאמצת להשאר ערה מהפחד להירדם. המחסור בשינה מלווה במיגרנות, חולשה, סחרחורות, כאבים בעיניים ואפילו בעיות בראייה.
אני אציין שעד שהטראומה קרתה, הייתי ילדה שמחה, תלמידה מצטיינת, חברותית, אהובה, עם המון חברים. אני לא מזהה את עצמי. הפכתי לאדם אנטי חברתי, מבודד, מפוחד, שונא, כועס. והסמים? עזרו לי. הם טישטשו את הכאב והסבל הבלתי נגמר שאני חווה.
בלעדיהם, אני מרגישה את הרגשות באופן עוצמתי.
אני אנסה להמשיך בניקיון, ואתן עבורו את כל הכוחות שלי. אבל אני לא יודעת מה לעשות בנוגע למצב הנפשי.
לצאת מהבית, אפילו לגינה מתחת לבניין, אפילו להליכה קצרה, זו משימה בלתי אפשרית עבורי.
כתבתי די הרבה, היה לי חשוב להביא את התמונה הכוללת משום שהמצוקה הנפשית החלה לפני המון שנים, ופשוט לא נגמרת.
• מפחדת ללכת לטיפול כי זה יצריך ממני לצאת מהבית
מה עליי לעשות?
תודה לך על הזמן. שבת שלום
שלום אליה.
הצטערתי לקרא על הפגיעה הקשה שעברת, ושמחתי לשמוע על כוחותייך ועל הדרך האמיצה שעשית כדי להוציא את עצמך ממקומות קשים כל כך. אני מבינה מדברייך שהשינוי בגישה הטיפולית ערער בצורה משמעותית את האיזון ואת המערך הנפשי שאפשר לך לתפקד ולהרגיש בצורה סבירה ביומיום. ראשית, חשוב להתייעץ בהקדם עם הפסיכיאטרית כדי לבדוק שאת במסלול הנכון, להבנתה, למרות הקושי. כמו כן, כדאי להתייץ איתה לגבי האופציות הטיפוליות הניצבות בפנייך. יתכן ולאור ההיסטוריה והמצב שאת מתארת את זכאית לעזרה שיקומית אשר תוכל לסייע לך בפעילויות יומיומיות הכוללות יציאה מהבית, בין היתר לטיפול פסיכולוגי. לא פעם, ליווי צמוד מאפשר להתמודד גם עם מצבי חרדה קשים. בינתיים, ובמידה והפסיכיאטרית תאשר כי כיוון זה אכן מתאים למצבך, אני מציעה לנסות ולבקש את עזרתם של הסובבים אותך ב"תרגול" היציאה מהבית, כדי למנוע מצב בו הפחד לצאת מתקבע. כמו כן, עד כמה שאפשר, נסי למלא את היום בפעילויות שניתן לעסוק בהן גם מהבית- ספורט, למידה, קשרים חברתיים וכן הלאה, כדי לשפר את ההרגשה ולייצר תחושה של עשייה ותנועה למרות הקושי הנוכחי.
ליטל
היי יש לי שני דברים שאני צריכה לעבוד עליהם קימה בבוקר אני לא רוצה לקום מוקדם אם אני לא עובדת כי אין לי מה לעשות ואם אני עובדת גם קשה כי קשה לי לקבל את העולם ודבר שני יש לי קינאה שמי שאני יכיר יסתכל על בנות אחרות ולא עליי
שלום לך.
כפי שכתבתי לך בעבר, הנושאים שאת מתמודדת איתך הם נושאים רגישים ורגשיים ולכן חשוב לקבל עזרה מקצועית ולא להסתפק ב"טיפים". כמו כן, מאחר וקשה מאוד להרגיש טוב כאשר החיים אינם מלאים בעשייה, ממליצה לפנות לעזרה שיקומית שתסייע לך למלא את יומך בפעילויות שיביאו איתן גם תחושת משמעות וערך עצמי.
ליטל
היוש, אני סטודנטית שנה א' בת 23, מתמודדת עם דכאון לפחות מחצית מחיי. היו תקופות שהרגשתי מנוטרלת לגמרי, שלא הצלחתי לקיים את עצמי, ולרוב הצלחתי למשוך את עצמי להתקדם.
היום אני מסיימת את השנה הראשונה לתואר. לאורך כל השנה ניסיתי להחזיק, מתוך האמונה שבתקופות המבחנים אוכל להתאפס ולהדביק את הפער. ככל שהזמן עבר, הפער גדל והכוחות שלי אוזלים. אני פשוט לא יודעת מה לעשות.
הייתי בטיפול פסיכותרפי עד ממש לאחרונה, עד שהבנתי שאין לי כוחות לדאוג לעצמי ברמה הזאת. המטפלת שלי הייתה בעד שאפנה לייעוץ פסיכיאטרי, אבל טכנית אני פשוט לא יודעת מה עושים, ואיך אני יכולה לעזור לעצמי בשלב הזה.
אני לא מאמינה שאוכל להמשיך לשנה נוספת בלימודים במצב הזה, ולמען האמת גם לא להחזיק עבודה או משהו כזה. עזבתי את הבית לפני שנתיים, הקשר שלי עם ההורים הוא די שטחי לצערי, ואין לי ממש איך להיעזר בהם בפן הזה.
אני לא באמת מצליחה לתפקד ולדאוג לעצמי. לא מצליחה לצפות את מצבי הרוח שלי, לרוב אני מנוטרלת אבל לפעמים אני כן מצליחה לעבוד (אבל אין לי שליטה על מתי). אני בקושי ישנה כדי להספיק ללמוד (ועדיין לא מצליחה ככ), בקושי אוכלת כי אין לי כוח לדאוג לזה, חרדה כל הזמן בקשר לעתיד, ובכללי די אובדנית אבל זה כבר עניין שנכנס לאופי שלי בשלב זה(:
אני קצת לא יודעת מה לעשות, ואיך. איך פונים לפסיכיאטרית? מה אומרים? מה אני אמורה לעשות מהצד שלי? ולימודית, אני פשוט לא יודעת אם להמשיך בקו הזה ייטיב איתי
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על עוצמת הסבל שאת חווה, ונשמע שטוב שהלכת עם עצתה של המטפל לגבי טיפול תרופתי. במקרים רבים, הטיפול התרופתי משיב כוחות שמאפשרים גם שימוש אפקטיבי יותר בתהליך הטיפולי. ברמה הפרקטית, תוכלי לפנות לייעוץ פסיכיאטרי דרך קופ"ח אליה את משתייכת, או לבקש המלצה מהמטפלת שלך. לאחר שתקבעי תור, הפסיכיאטרית תנחה אותך בשיחה אבל בגדול- ספרי לה כפי שכתבת כאן, בבהירות ובכנות, ומשם השיחה תוביל בכיוון הנכון.
לצד זאת, אני חושבת שחשוב מאוד לא לפנות לאפיק תרופתי בלבד. אשית, מגוון רחב של מחקרים מצביעים על כך שהשילוב בין פסיכותרפיה לטיפול תרופתי הוא אפקטיבי ביותר לטיפול בדיכאון מתמשך. כמו כן, במסגרת הטיפול תוכלי לקבל החלטות מדויקות יותר לגבי המשך הדרך (הלימודית למשל)- חשוב לקבל החלטות אלו לא כהמלצה כללית (למשל בפורום) אלא מתוך הבנה עמוקה של מצבך וכוחותייך.
כמו כן, חשוב לי לציין שבמידה ואת חשה כי כוחותייך אינם עומדים לך וכי את עשויה לנסות ולפגוע בעצמך- חשוב לפנות באופן מיידי למיון פסיכיאטרי כדי לקבל מענה ותמיכה ראשונית.
אל תתייאשי ואל תוותרי. לא פעם, השילבו בין הטיפול התרופתי לנפשי עושה פלאים.
ליטל
היי אני בת 27 ויש לי 2 אחים
אחי האמצעי שגדול ממני ב8 שנים הוא אדם מאוד לא פשוט ובעייתי בלשון המעטה.
יש לו הרבה קשיים עוד מהצבא וקשיים בלי קשר שבאים לידי ביטוי ברגישות קשה לרעשים (ברמה כזו שהוא נאלץ לעבור דירה כיוון שהייתה "קרובה" לכביש הראשי)
הוא לא יכול לשמוע קולות לעיסה, בליעה, אדם ששותה, משתעל, מתעטש ואפילו נושם חזק מידי.
בנוסף לכך וזה הדבר הקשה ביותר זה שהוא פיזית לא יכול להיות לידנו ברמה כזו שאם אני עוברת במסדרון של הבית הוא יחכה עד שאעבור ואז הוא יצא למסדרון ויעבור.
התנועות של הן תנועות של בריחה כאילו עכשיו האדם שעבר לידו או אפילו מתקרב נגוע.. יש לציין שזה אפילו משפיל.
כמו כן יש לו גם Ocd..
אני וכל משפחתי מודעים לקשיים שלו (הוא לא רואה אותם ולא מאמין בהם כמעט כלל ושהוצעה לו עזרה מההורים שלי הוא דחה אותה על הסף).
אחרי כל הדברים הללו שאנחנו ובעיקר כיוון שאני נמצאת איתו בבית הכי הרבה למרות שיש לו דירה משלו איך עליי להתנהל?
אני מרגישה מושפלת מהיחס שלו, הוא לא מתקשר עם אף אחד רק בא לבית הוריי לוקח אוכל ובורח או יושב בפינת אוכל בלי לדבר קם והולך..
הוא חיי בריטואלים קשים מאוד, כל יום נראה בדיוק כמו קודמו הן מבחינת דיבור הן מבחינת התנהגות..
אני מרגישה שאני הפכתי לחולה רק מהחשיפה אליו ולקשיים שלו..
הרגשתי זאת בפעם ראשונה כאשר הוא טס (עם כל קשיים שלו איך בדיוק הוא הצליח להיות עם אנשים במטוס??)
הוא היה בחוץ לארץ חודש שלם..
והייתי רגועה כמו שלא הייתי מימיי..
הקשיים שלו במהלך השנים הפכו לסוג של כלי להתעללות בעיקר כלפי.. הוא אומנם לא מקלל או מרביץ אך גישתו השתלטנית והמאיימת היא כלי להתעללות.
מצאתי את עצמי יושבת בחדר מבוקר עד ערב.
ימים וחודשים ושנים.
השאלה שלי היא...
איפה נגמרת המחלה/הקושי ומתחילה האישיות?
הוא מדבר איך שהוא רוצה (כשהוא מדבר..) כששואלים אותו משהו הוא ממלמל או עונה בחוצפה שלא מאפיינת משהו שהוריי היו סובלים אם היה מדבר בי ובאחי הגדול..
הוא יכול להיעלם ליומיים וכולם דואגים לו ופתאום הוא מופיע משום מקום ועוד אומר ש"ככה הוא וזה מה יש"
אמי אומרת שצריך להתייחס אליו יפה ולחשוב כל הזמן על הקושי הוא עובר..
אבל מה איתי? אני זו שנמצאת איתו ברוב הזמן ומה עם שאר בני המשפחה? למה צריך להסכים לסבול יחס כזה?
האם זו האישיות או שבאמת מדובר נטו במחלה קשה שלא מטופלת?
אני עצמי כבר לא מסוגלת להיות בחברתו למרות שאני מראה שהכול בסדר רק בשביל להביא נחת להוריי
שלום מורן.
אני מצטערת לשמוע על הקשיים הממושכים שאת מתמודדת עמם.
השאלה שאת שואלת, היכן נגמרת המחלה והיכן מתחילה האישיות (ואיתה גם האחריות להתנהגות הפוגעת) היא שאלה סבוכה שלא תמיד אפשר להשיב עליה. לכן, נדמה לי שלא זה צריך להיות הפוקוס שלך כרגע אלא השאלה כיצד את שומרת על עצמך, על חייך ועל התפתחותך למרות הנסיבות המורכבות. מאחר ולא קל, בלשון המעטה, להיחלץ לבד ממארג יחסים ותיק ומדינמיקה קבועה ומתמשכת, אני ממליצה בחום על פנייה לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד את המצב ולהתחיל לבחון כיצד לפעול כדי לשחרר את עצמך. טיפול משפחתי יכול לסייע גם כן, מאחר והוא עשוי לגייס את המשפחה כולה למאבק על בריאות המערכת המשפחתית כולה, אך אני חושבת שבשלב ראשון כדאי לך להתמקד בעצמך ולבדוק האם ואיך לפעול כדי שהחולי של אחיך ושל המארג המשפחתי לא יהפכו ויתקבעו כחולי ותקיעות שלך. השליטה שלך בחייך תמיד תהיה גבוהה יותר מהשליטה שלך בחיי אחרים, ולכן זה הכיוון שחשוב להתמקד בו.
ליטל
שלום רב -למנהלי הפורום ולצוות המקצועי
-
אני אם חד הורית לשלושה מתוקים קטנטנים מהצפון. הגשתי לביטוח הלאומי בקשה בשל מצב נפשי. אחרי ועדה רפואית אתמול קבלתי 50% רפואי 100% אי כושר -זמני.
-
אני נלחמת את המלחמות שלי לבד לבד
כל התיק- העתקים- מסמכים, דוחות רפואיים
תיעוד ישן חדש ועדכני וכל הבירוקרטיה -לבד
בקושי יש לי זמן לעצמי אבל אני מחזיקה מעמד
אני לא מתכוונת להכביד, לבכות ולילל כאן
על הקשיים וההתמודדויות שלי והקושי הכלכלי.
ולא לבזבז זמן יקר לאף איש מקצוע בפורום.
*יש לי בקשה קטנה (גדולה) קבלת הכוונה למי ניתן לפנות לקבלת חוות דעת פסיכיאטרית עבור המוסד לביטוח לאומי בעלות נמוכה או בחינם (במידה וקיים עזרה כזאת.
מאחר ולא צרפתי טופס חוות דעת לוועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי ורק בגלל זה אושר לי זמני וניתן לי זמן להגיש.
בבקשה המלצתכם מנסיונכם .
יישר כוח לכולם
בתודה מראש
בכבוד רב
שלום אורית,
ומחזקת את ידייך במאבק ובדרך הקשה שאת מתמודדת איתה.
מציעה לפנות למרפאה לבריאות הנפש מטעם קופ"ח אליה את משתייכת. למיטב ידיעתי, תוכלי לקבל חוו"ד מתאימה ללא עלות או בעלות סמלית ביותר.
ליטל
קוראים לי ליהי שלמה, במסגרת התואר שלי אני מתנדבת בעמותת ״עמית לדרך״, עמותה המסייעת לצעירים המגיעים מרקעים מוחלשים, ועשו שירות צבאי מלא, להשתלב בקהילה בצורה מיטבית מבחינת תעסוקתית, לימודית, חברתית ועוד.
במסגרת התנדבותי נוכחתי להתקל בקושי משמעותי במציאת מענים רגשיים מוסמכים (עו"ס, פסיכולוג וכו), מסובסדים, שלא מצריכים המתנה של חצי שנה.
הצעירים שלנו ממש זקוקים לעזרה, אך לא יכולים לממן יותר ממקסימום של 150 - 100 שח לפגישה (וגם זה מאוד מורכב בשבילם).
האם אתן מכירות מסגרות מתאימות?.
כרגע המיקוד הוא בעיקר באזור המרכז.
תודה רבה על המענה!
שלום ליהי,
מציאת טיפול פסיכולוגי בתנאים שאת מחפשת הוא אכן, למרבה הצער, משימה לא פשוטה, לאור ההזנחה המתמשכת של תחום בריאות הנפש בשירות הציבורי. איני מכירה גוף ספציפי שיכול להתאים, אך אולי כדאי לחפש ע"פ סוג הקושי, מאחר ולפעמים יש סבסוד לקשיים על רקע מסוים. למשל, עמותת 'יחד מחושך לאור' מציעה טיפול ב-100 ש"ח לנפגעות טראומה מינית.
מציעה לך לעיין בהקשר זה גם בקישור הזה.
בהצלחה בדרך החשובה,
ליטל
הי ליטל
אני כותבת לך ממעמקי המיטה
היום הייתי בועדה לביטוח לאומי וסיפרתי להם על הקושי העז שלי
בנתיים הם אמרו שיחזירו לי תשובה כמה שיותר מהירה
כרגע אני במצב שאין לי כח לתפקד בבית ועם הילדים
אני שואגת עליהם ומשליכה את הקושי והתסכול על גבם הרכה😔
אני מרגישה רע נורא וכבר לא יודעת מה עדיף
בשני האישפוזים הפסיכיאטריים שנמשכו חודש כל אחד שהיו לי קשוחים אהל לפחות הם ידעו שאמא בטיול וכל שבוע הם קבלו ממני מתנה
עכשיואני בבית לא מצליחה להרפא לא מצליחה להלחם אני מרוטה מהחיים ועיפה אני לא ישנה בלילות וכל התופעות של פוסטראומה ודכאון חוזרות אלי ו
מה עושים ?
שלום לך.
אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות. פנייה לביטוח לאומי היא במקרים רבות צעד לא פשוט, אשר מפגיש בצורה חזקה ומכאיבה עם הקשיים והמגבלות. הטלטלה שצעד כזה יוצר אכן עשויה להקשות, וכך גם המתח של ההמתנה לתשובה. איני יכולה להמליץ דרך הפורום על אשפוז/הימנעות מאשפוז וכמובן חשוב להתייעץ על כך עם מטפלים המכירים אותך. יחד עם זאת, יתכן וכדאי להזכיר לעצמך שקרה לך דבר משמעותי ומטלטל, שיתכן ואחרי כמה ימים של עיכול העומס הרגשי שהוא מטיל עלייך יתמתן, כך שתוכלי לשוב לרמת התפקוד הרגילה. בינתיים, נסי להקל על עצמך- לבקש יותר עזרה, להיות בקשר עם המטפלת שלך ולמצוא פעילויות שיקלו עלייך את השהות עם הילדים (כן, מוטב יותר מסכים וממתקים מאשר עימותים ברגעים כאלו).
ליטל
הבת הבכורה שלי בת 29 מתחשבנת בעינייני כספים, אם מישהו חייב לה כסף זה יכול להיות סכום של 20 או 30 שקלים היא מבקשת אותם בחזרה. אם היא מזמינה לאחים שלה משהו מהאתר בשווי 20 שקלים היא רוצה שיחזירו לה. היא גרה עם בן זוג, במידה ובן זוגה חייב לה כסף היא גם עושה איתו חשבונות. (אם היה מדובר בסכומים גדולים הייתי מבינה אך מדובר בסכומים קטנים) חשוב לי לציין ששני הילדים הנוספים מעולם לא עושים חשבון אחד לשני, הם מזמינים אחד לשני ואף פעם לא מבקשים שיחזירו להם..רק היא. גם מולי קורה הדבר, מעולם לא קנתה לי משהו, או הזמינה אותי לקפה.....(מילא אני, אבל ההתנהגות מול האחים שלה גורמת להם לכעס)הצעתי להם לשתף אותה איך הם מרגישים מולה בעניין, הם לא מסוגלים מכיוון שהם מודעים לזה שהיא ישר מתעצבנת עליהם. (קטנים ממנה גילאי 25 ו26)אני ממש לא יודעת מה לעשות האם לשוחח איתה בנדון?
שלום דנה.
קטנוניות לא סבירה בתחום הכלכלי, ובפרט כאשר לא זה הסגנון של משפחת המקור, עשויה לנבוע מגורמים רגשיים שביניהם נטייה לחשיבה אובססיבבית, קמצנות, חשש מניצול או חוסר הוגנות רגשית שמיתרגם להיבט הכספי, ועוד. כלומר, מה שעל פניו נראה כהתחשבנות עשוי למעשה להיות ה"סימפטום" או הביטוי של קושי רגשי אשר עדיין לא נוסח במילים. לכן, יתכן וכדאי לנסות לדבר עם ביתך על העניין ממקום אמפתי שמזמין לשיח, ולא ממקום "חינוכי" או נוזף: אפשר לשתף אותה במה שאת רואה ובמחשבה שלך על כך שהתנהלות זו עשויה להזיק לה, ולתהות יחד איתה האם היתה רוצה לשוחח על הנושא עם איש מקצוע.
ליטל
להנהלת הפורום שלום רב.
שמי מיכל ואני אם לבן 25 + ולבת 19+ בני אינו עובד כבר שנה, היה בטיפול פסיכולוגי עכב הרגשת ריקנות, וקצת בדיכאון. הוא היה ב 14 מפגשים עם פסיכולוגית, והחליט לפני מס שבועות להפסיק להגיע אליה, מאחר וטען כי זה לא עוזר יותר. אני ובעלי הצענו לו לגשת לייעוץ תעסוקתי כמו כן, הצענו לממן זאת (גם הטיפול הפסיכולוגי אנו שילמנו) בנוסף לכל הוא חתם אבטלה, נשלח למס' הצעות עבודה אך נמצא לא מתאים. להצעת עבודה מסוימת אליה פנה זומן לראיון, ולא התקבל לצערינו הוא פנה ליועץ תעסוקתי במרכז, בעלי שאל אותו על כך וסיפר כי כיוון אותו לשני תחומים.
אנו הוריו מאוד מודאגים, אנו רואים כי הוא נמצא בהתלבטות מאוד קשה וכואב לנו לראות את הדברים מהצד, בעלי מנסה לעזור לו על ידי זה שהוא שולח לו הצעות עבודה שנראות שאולי יתאימו לו. אנו רוצים לעזור לו וכבר לא יודעים מה עוד ביכולתינו לעשות, תומכים בו נפשית כמה שאנו יכולים. שאלתי אלייך: מה דעתך על מצבו והאם יש מקום לדאגה?
יש עוד משהו שכדאי להציע לו? אשמח לקבל את עצתך ודעתך בעניין, תודה ושבת שלום.
שלום מיכל.
נשמע מדברייך שבנך מתמודד עם קושי רגשי אשר מתבטא בין היתר בקושי למצוא כיוון ועניין. לא מעט צעירים מסתבכים ומתקשים בשלב התפתחותי זה ועל כן, ולאור תחושות הדיכאון והריקנות, נשמע שעשיתם בצדק כאשר פניתם לעזרה רגשי. אני מציעה לעודד את הבן לפנות לטיפול פסיכולוגי אחר כדי לתת הזדמנות נוספת לתהליך. במקרים רבים, מה שלא מצליח באינטראקציה טיפולית אחת מצליח באחרת, וחשוב לא להזניח את הפן הרגשי אשר ככל הנראה עומד תחת הקשיים. במקביל, נשמע שאתם כהורים נדרשים לאמץ מצד אחד עמדה תומכת ולא לוחצת מדי ומצד שני- עמדה שמתעקשת על טיפול ועל הימנעות ממצב תקיעות. לא תמיד קל לייצר ולפעול מתוך עמדה כזאת, ויתכן שכדאי לפנות למספר מפגשי ייעוץ עם איש מקצוע המתמחה בטיפול בצעירים ויכול להציע הכוונה גם לכם.
ליטל
בספרו "סערת נפש" ד"ר יובל מספר על מטופלת שמספרת שעובדת כרקדנית וחושפת את גופה, על מנת שתוכל לשלם לו עבור הטיפול.
רציתי לדעת מה דעתן של מנהלות הפורום על נשים שעובדות בחשפנות כדי לשלם על הטיפול הנפשי: במידה והן לא יכולות לממן את הטיפול הנפשי בדרך אחרת, והן מעוניינות אך ורק בטיפול נפשי פרטני, האם כדי להן לעבוד בעבודה זו (חשיפת גופן ללא מגע או מין), או להימנע מלעבוד בעבודה כזאת ולהימנע מטיפול נפשי?
שלום לך.
איני מרגישה בנוח להשיב לשאלה רגישה ומורכבת זו באופן בלתי אישי.
אציין כי קיימים היום לא מעט עמותות וגופים אשר מציעים טיפולים מסובסדים לנשים, וניתן להיעזר בהם במידה והקושי הכספי הוא שמונע קבלת טיפול.
ליטל