היי,
אני בת 24, סטודנטית. מתמודדת עם גלי דכאון שהולכים ובאים כבר כמעט מחצית מחיי, מחשבות אובדניות (לא מעשיות), פגיעה עצמית (מדי פעם, בא והולך, לא ממשי ולא בנסיון לפגוע בצורה ״רצינית״), והפרעת אכילה (אכילה מצומצמת ומדודה, צום וכו׳ :)).
וגם אחרי שמניתי את כל זה, אני לא בטוחה שיש מה לפתור בי. אני לא בטוחה עד כמה אני רוצה, מסוגלת או מוכנה. מבחינת גלי הדכאון, שכשהם מגיעים — אני משותקת, לא מצליחה להתקיים, לזוז וללמוד. באותו הזמן, אין לי את הכוחות לצאת ולבקש עזרה.
אז כרגע אני במצב סביר, לוקחת חלק בעולם וממשיכה בשלי. ובגלל זה, אני לא בטוחה אם יש במה לטפל כרגע. כאילו, איך אפשר לטפל במשהו שלא קיים עכשיו?
ואם אלך לטפל בזה ספציפית, בזמן טוב יותר או פחות, האם אני ״מוכרחת״ גם לפתור את שאר הדברים? כי בלאו הכי, הכל יעלה בטיפול. אבל אני לא בהכרח מוכנה לוותר על חלק מהדברים.
אני לא בטוחה עד כמה הפניה שלי ברורה, ואני לא יודעת לגמרי מה המטרה שלה. אבל אעריך כל תגובה. תודה לך
שלום לך.
הצגת באופן כנה ואמיץ את הקושי העצום שכרוך בהנעת שינוי נפשי ובוויתור על סימפטומים שהם מייסרים אך גם מוכרים, ומקנים, אולי, מידה מסוימת של ביטחון.
ויתור וערעור של סטטוס קוו נפשי הם תמיד משימה קשה, ונדמה לי שאני יכולה להבין מדוע קשה לך לפנות לטיפול בתקופה יציבה יחסית.
יחד עם זאת, דווקא תקופה פחות סוערת יכולה אולי להוות בסיס לשיח טוב על מה שחשוב לך ועל מה שאת רוצה ולפתוח כיווני חשיבה נוספים.
אולי זה זמן טוב לשאול שאלות על הקושי לוותר ולהיפרד מהקשיים, ומאחר והנפש תמיד פועלת, אני מאמינה שהמילים ימצאו גם כשאין בעיה בוערת.
במילים אחרות, אל תוותרי. את צעירה, יש לך עוד שפע זמן לשנות ולצמוח.
פני לטיפול ומי יודע, אולי הפעם דברים יצליחו לנוע בכיוון שיתאים לך.
ליטל
.jpeg)
