פורום טיפול נפשי

שלום,
אני לקראת סיום טיפול במרפאה ציבורית, יש לי כבר תוכנית להמשך.
לקראת סוף הטיפול עלה נושא ( לא קשור לעצם הסיום) שבו נגענו בנושא רגיש מאוד אצלי, ועלה בי כעס גדול מאוד כלפי המטפלת, אני מודעת לזה שזוהי העברה, וזה לא פעם ראשונה שכעס זה צף במהלך הטיפול, בלי ששיתפתי את המטפלת,
אני לא מוכנה לפתוח איתה שיח על זה, כי זה רגיש מידי עבורי, מצד שני אני לא רוצה לסיים ככה, ובמיוחד שהיא אמורה ללוות אותי בתהליך המעבר למסגרת הטיפול הבאה, ואני צריכה החזקה - אני לא יכולה להרשות לעצמי לכעוס עליה, אבל לא מוכנה לפתוח את זה מולה ומרגישה שזה מביא אותי לנקודת קריסה.
(אני עם פוסט טראומה מורכבת)

תודה רבה על המענה

יש לי רצון להכאיב לאנשים, פיתחתי מיומנות מיוחדת בתחום, זה זולג לתחום הטיפולי, חשוב לי שאנשים יפחדו ממני.

אני לא מוצא פורקן בשום מקום, לא בטיפול הפסיכולוגי לא עם העו"סית, לא עם קשרים החברתיים.

אם אין לי מטרה לפרוק עליה אני אפגע באנשים אקראיים בצורה פסיכולוגית, הרעב לא ניגמר אף פעם, תמיד אני צריך עוד, וההצעה הטיפולית של אהבה לא עוזרת, אני לא יכול לספוג אהבה כי אני יודע שהיא מזיקה לי.

אני מתקשה לצאת מהבית ולתקשר כי אני מחזיק כמות אגרסיות בלתי נשלטת, אני משער שהפירוש בפשט הוא שאני לא אוהב את עצמי, אני חושב שאני שונא את העולם כל כך שאני לא רואה מקום גם לי וגם לעולם באופן סימולטני, זה לא שאני לא אוהב את עצמי אלא אני לא מגדיר אהבה באותה צורה, אני מרגיש רעב ליד אנשים כי הם חושפים חולשות בקלות יתר, ניסיתי בניסיון אחרון לפגוש את החברים כדי לראות מה אני חושב על השיטה שלהם לכבוש את הרעב והסקתי שאני לא חושב ששיטות בגדר הנורמה החברתית יעזרו לי
מה צריך לקרות כדי שאני לא יהיה רעב

הי ליטל,
רציתי בבקשה לשאול לגבי עניין :
אני סטודנטית לפסיכולוגיה ושובצתי לפרקטיקום במקום שבו טופלתי בעבר. לא ביקשתי מראש . בפגישת ההיכרות לא עדכנתי לגבי זה את מנהלי המקום. גם כי לא ידעתי איך לומר וגם כי אני רוצה להתמקצע שם ולא רציתי שיעבירו אותי למקום אחר . רציתי גם לשמור על הפרטיות של עצמי. זה דבר גדול לספר.
אני מרגישה חוסר שקיפות מצידי כלפיהם
האם אני מחוייבת לומר?
זה יכול להוות בעיה?
לא יודעת את מי לשאול …
אני לא יודעת אם המטפלת שהייתי אצלה עדיין עובדת שם. סיכוי טוב שכן. מפחדת לגלות
אפשרי עבורי להתמקצע שם?

תודה ושנה טובה

שלום יש לי אח גדול והוא חד משמעית מבצע מה שנקרא גזלייטינג ובעצמו אמר עבר שהוא "קצת נרקסיסט".
זה נורא, השהות במחיצתו היא נוראית והוא לא מפספס אף הזדמנות למניפולציות בעיקר על הוריי כיוון שהם נופלים לזה כל פעם בחדש ונורא בקלות והם לא מבינים אפילו מה הוא עושה.
אמא שלי כן משתפת אותי בתחושותיה ואומרת כמה אי אפשר לדבר עם אחי הגדול וכמה הוא מלחיץ אותה (הוא אדם לחוץ מאוד, בטוח שהוא לא) ושאי אפשר להביע בפניו פחד הוא כל רגש אחר כיוון שהיחס יהיה נורא טכני והוא יהפוך אותך לבעיה.
בנוסף הוא נורא סטגמטי (כרגיל הוא בטוח שהוא לא, מדבר על גזענות 24/7 ומרצה להוריי בלי הפסקה על המצב במדינה, אי באמת אפשרות למישהו להגיד דעה מבלי שתהיה תגובה אלימה מילולית מצידו, הוא לא באמת מעוניין לשמוע את דעתך, אלא להרצות לך על דעתו (שהיא כמובן גם הנכונה בעיניו).
דוגמא קטנה שלא קשורה אבל היא מציגה כמה תהליך החשיבה והתפיסה שלו מעוותת-
ישבנו אמא אני ואחי במרפסת והכלב שלי היה לידנו ואז הוא אמר "הוא קצת אוטיסט, הוא שמח בלי סיבה"...
הייתי בהלם ואמא שלי אמרה "אוי ואבוי" ואז אחי אמר "למה, אוטיסט זה דבר רע?"
הבנת מה הוא עושה?
האם הוא היה אומר דבר כזה לאדם אוטיסט? רוב הסיכויים שלא.
כי מתחת לכל זה הוא נורא פחדן וחסר ביטחון ולכן הוא מתנהג ככה.
היו אינספור מצבים נוספים נגיד שההורים שלי התווכחו על משהו בנוכחותו, משהו שלא קשור אליו בכלל בעניין כלכלי והוא החליט להתערב ולתפוס צד ולהרצות לאמא שלי ובסוף הוא זה ש"ניפגע" וקם והלך לפני ארוחת שישי..
זאת אומרת זה באמת מטורף ההתנהלות איתו.
הוא בטוח שהכול סובב סביבו, אי אפשר לדבר על משהו מבלי שהוא ידחף לשיחה, אי אפשר לעולם לבטא בפניו מצב של פחד או לחץ כי הוא מבטל אותו עם כל מיני הרצאות, לדוגמא בזמן אזעקה אמא שלי נלחצת נורא והוא יגיד לה מה את לחוצה מה יש לך ובשיא הלחץ שהיא נמצאת בו הוא ירצה לה למה היא לא צריכה להיות לחוצה על ידי סטטיסטיקות.
לדעתי, זו הדרך שלו להשיג שליטה ותכלס זו הדרך שלו להשתיק את הלחץ שהוא עצמו חווה - על ידי שליטה בלחץ ןבמצבים רגשיים של אחרים.
הוא לא נותן מרחב קיום למישהו אחר, פשוט להיות.
אני סובלת נורא כשהוא נמצא, אני מזיעה, אני מתנתקת, אני מפצה על הנוכחות שלו לאחר שהוא עוזב באמצעות אכילה רגשית.
אני שונאת את עצמי אחרי שהוא נמצא, כי אני רוצה לענות לו אבל המוח שלי נהיה מעורפל ואין לי אפשרות לחשוב על מנת לשרוד את השהות שלו וזה בד"כ פעמיים בשבוע, שישי זה הכי נורא.
בעבר עניתי לו והוא קם ויצא ועזב אותנו ואז אמא שלי ניפגעה ואבא שלי פחות עניין אותו שאמא שלי ניפגעה יותר עניין אותו שאחי לא היה איתנו ביום שישי.
הם יעדיפו שקט נוח מאשר את האמת והמחיר שהיא גובה אז אני גם לא יכולה לענות בשביל שלא יווצרו סיטואציות כאלה שוב, זה מתיש אני מותשת, והמחיר הוא כבד, זה כאילו אחי פולש לי לראש גם שהוא לא נוכח וזה רודף אותי בחיי היום יום לכל מקום כי אני יודעת שגם אסור לי לשתף אותו בכלום בגלל התגובות הקרות והמניפולציות האינסופיות.
סליחה שזה ארוך..
אבל מה אני יכולה לעשות?

שלום רב, אחותי בת 30 ובשנתים שנים האחרונות מאובחנת עם סכיזופרניה (התחילה התמודדות נפש מאנורקסיה מגיל 18 והתגלגל לזה)
המצב הוא שהיא שומעת קולות שתוקפים אותה באופן תמידי ושום טיפול תרופתי לא עוזר (חוץ למלפונקס שככל הנראה עשה לה דלקת בשריר הלב ולכן הופסק השימוש באופן מיידי) אנחנו המשפחה ממש אובדי עצות
האם יש לך רעיון למשהו שיכול לעזור?
רק אציין שהיא מבחינתה 70 אחוז מהזמן טוענת שזה לא סכיזופרניה אלא מישהו שרודף אותנ השתיל לה משהו במח ומדבר אליה ומתוסכלת שאף אחד לא מאמין לה..
בתודה

ליטל
בסוף נלחמתי לא להתאשפז והחליפו לי לתרופה אחרת
אני מרגישה כמו מישהי שדרס אותה מערבל בטון כמה פעמים והכניסו את הנפש והאישיות לנינגה בלנדר וכל מה שהשאר זה רסק של משו שפעם היה מישו
לצערי עלינו גם על תקיפה מינית מלבד האונס
הדבר הכי נוראי בסיפור הוא שאין לי הוכחות
זה קרה לפני כמעט עשור
השם שהיא נתנה בדוי
כל האמצעי תקשורת לא זמינים לא פעילים לא תקינים
הראיות היחידות שלי זה הפלאשבקים הזכרונות זוועה התמונות החדות והחלומות סיוט שהתת מודע מציף אותי בהן
הניתוקים הניתוק מהגוף וכל התסמינים של האונס הממושך והפגיעה
ומצד אחד הכאב הוא נוראי ובלתי נסבל ומצד שני כביכול בלי הפלאשבקים הזוועתיים אין לי ראיות ואין לי דרך לדעת מה קרה לילדה הזאת שנפגעה ונרצחה בברוטליות
ואני נקרעתת בין לחוות פלאשבקים ולהבין יותר מה קרה לילדה המתה שבתוכי לבין להקרע מפלאשבקים איומים
אותו דבר לגבי תמויות ויזואליות חדות ותת מודע שמציף
מצד אחד אני רוצה לדעת הכל ומחרפן אותי שאני לא יודעת כמעט כלום וגם ה20 אחוז שאני יודעת הוא אונס ברוטאלי ונוראי ומצד שני אני מפחדת לדעת יותר
אני גם בגלל שאין ראיות פיזיולוגיות אני מרגישה אשמה אולי המוח המציא אולי הכל זה הזיה אולי זה לא קרה למרות שהילדה שבתוכי צורחת ויודעת שזה קרה וכל הגוף המזוהם שואג שזה קרה
יש בי אשמה מאד מאד כבדה
אין לי דרך להפליל אותה בשום צורה ואני מיחלת שהיא פשוט תמות.
היא והתוקף של גיל 5😔
הם רצחו אותי והרסו לי את החיים
אין לי אמןן באיש
אני עם פוסט טראומה מורכבת קשה מינית ונפשית הפרעת אכילה דכאון קליני ואובדנות ברמיסעה ופגיעות עצמיות לא מסכנות חיים
לא מסוגלת לקבל מגע מיני או אפילו שיגיעו לי ברגליים
ואני ככ מנןתקת והכל ככ מפוצל שאין קשר נפשי בין השם פרטי שניתן לי כשנולדתי למה שאני מרגישה היום
אני מרגישה פרור שקוף
חלל שחור
הכל מחוק
ואני יודעת שזאת רק ההתחלה ויש כככ הרבה טראומות שרוצות לברוח החוצה ושישמעו גם אותם

לוחם גבר לעניין
שנפל כנראה לסכיזופרניה
לא מעוניין לטפל והתפקוד לקוי מאוד
איך משכנעים לגשת לטיפול אלטרנטיבי
מתנגד חריף לתרופות

לפני שנתיים אשתי הובחנה עם אפילפסיה מה שיצר אצלי הרבה מתח וחרדה שלא באמת עבר כל הזמן חושב מה יהיה מה קורה ולמה היא לא עונה לטלפון ומדמיין את הנורא מכל אחרי שנתיים המצב כבר השתפר ובכל זאת החלטנו לעשות שינוי תעסוקתי כדי שאהיה יותר זמין לה אז החלטנו להיות עצמאיים מה שיוצר חרדה לגבי הכסף לגבי הזמן שלי
מדברים על לתכנן משפחה ואני רק בלחץ על איך להביא אוכל הביתה
לאחרונה גם התחילו חששות לגבי העסק אם אני לא מספיק טוב אם אני לא עושה עבודה מספיק טובה
למרות שאני יודע שאני מוכשר ועם ידיים מזהב תמיד יש שם קול קטן שאומר שאתה לא מספיק טוב או שעשית טעות או שעשית עבודה גרועה בלי שום רציונל
כבר עברתי טיפול בעבר שהבנתי במהלכו שזה לא קשור אלי כמו שזה קשור לדרך שגדלתי בה
אבל עכשיו הרגשות האלה מתעצמים ואין לי תאבון מותש כל היום נוצרו בעיות במערכת יחסים וכל ביום אני בתחושת חרדה שלא נגמרת

איך אני מוצא את הטיפול/המטפל הנכון עבור המצב שלי?

שלום
אני מצטער על השאלה אבל אני מאונן ולפעמים אני לוקח תחתונים של בת ושם מולי ואני רוצה לדעת אם אפשר להפסיק את זה?
אפשר להפסיק לגמרי לאונן?
זה קשה לי ומביך ומרגיש רע

אני מקנאה
אני נפגעת טראומה מורכבת, פגיעה מינית ואלימות פיזית קשה מאוד (ברמות של חיים ומוות) כל שנות הילדות ממספר אנשים ביניהם קרובי משפחה ביניהם דמות הורית
ואני מקנאה בהכרה שמקבלים החטופים והנפגעים מהעוטף
כולם מכירים בכך שהם עברו זוועה
כולם אומרים שזה איום ונורא
רואים אותם. התמונות שלהם ברחובות.
גם אני מכירה בכך. מאוד. זה מזעזע אותי ברמות בלתי נסבלות. בחודשים הראשונים הייתי חושבת עליהם ביום ובליל על כל הפרטים שאולי הם עוברים.
אבל כל הזמן משהו צועק בתוכי
גם אני עברתי זוועות!
גם אני הייתי שבויה! שנים! רציתי לכתוב בבית שלי היו המחבלים אבל אני לא .יכולה כי הם דמויות חשובות ואהובות כמו אבא שלי. שהיה גם השובה שלי.
ואף אחד לא ניסה להציל אותי באיזו עסקה
אף אחד לא מכיר בכך שהייתי בשבי, שעברתי את זוועות העולם הזה בבית שלי. לא במנהרות.
אני מקנאה!!

שלום,

אשמח לעזרתכם לתת שם לתחושה שאני חווה.

בשבעה באוקטובר הילדים שלי היו בעוטף עזה אצל קרוב משפחה, כשאני נמצאת לא רחוק מהם אך לצערי לא יכולה להתקרב. הם חוו את הלחימה מקרוב, מחבלים חדרו לבית, לפרקי זמן ארוכים לא היה אינטרנט וחשמל ולא יכולנו לתקשר ואני כמובן חוויתי מתח מחריד.
בתחילת היום אני הגבתי בהיסטריה והתפרקות ולאחר מכן הייתי בשליטה כמעט מוחלטת על הרגשות. למזלנו הם ניצלו ויצאו בריאים ושלמים.
בימים שלאחר מכן שמתי לב שלופתת אותי לעיתים התחושה שאולי הם נהרגו ואני פשוט לא יודעת. שאולי אני בהכחשה, או מתבלבלת, או חיה מציאות מקבילה שיצרתי לעצמי. זה היה פשוט עולה וכשהייתי מבינה שזה מה שקורה לי, הייתי משחררת, מרגיעה את עצמי, משתמשת ברציונל.
בהתחלה זה היה יותר תדיר ויותר ארוך, כמו כל התחושות הקשות שקשורות לאירוע, וככל שעובר הזמן זה פחות ופחות קורה וכשזה קורה, זה לזמן קצר יותר.
ובכל זאת, מדי פעם, בלי סיבה מיוחדת, לפעמים סתם כי אני שומעת אותם צוחקים, לפעמים אני לגמרי לבד, לפעמים כי אני שומעת משהו שקשור למלחמה, פתאום עולה בי הפחד שאולי הסוף היה אחר ואני בכלל לא מודעת לו. שאם אתרכז אני עלולה להתעורר למציאות שהדחקתי שבה הם לא בחיים.
בגדול- מצבי ומצב הילדים טוב מאוד. האירוע לא מנהל אותנו, כולנו נעים קדימה וצומחים ואני לא חווה את התחושה הזו כפחד משתק על אף שהוא מבהיל ומסית את תשומת לבי, גם אם רק לכמה רגעים. ועדיין, אשמח לדעת אם יש לתחושה הזו שם, אם היא מוכרת, אם עוד אנשים חווים את זה. אולי אם אוכל לתת לזה שם, לקרוא על זה קצת, לשמוע על החוויה הזו דרך אחרים, זה איכשהו ישחרר את זה.

תודה ושיהיה שבוע נעים ובטוח.

אני בת 19,סובלת מבעיות שינה רק מתי שאני יודעת שאני צריכה לקום ביום למחרת!
אין לי שום חרדה ממשהו מסוים, ואני לא מצליחה לצאת מהסבך שנכנסתי אליו.
בימים שיש לי חופש ביום למחרת אני נרדמת בקלות!
מלא מחשבות תופסות אותי שאני הולכת לישון כמו:"איך אני ארדם?", "אני צריכה לקום מחר מוקדם","אני אהיה עייפה מחר" וכו..
זה לא נותן לי מנוחה כבר קרוב לחודשיים.
יש לי כדור שינה אך פחות מעונינת לקחת אותו על בסיס קבוע.
מה יכול לעזור לי?

אני בת 24 מאיזור השפלה. הנחו אותי לעבור אבחון פסיכודיאגנוסטי כולל תקשורת, אשמח לקבל מידע על האבחון ואיפה ניתן לעשות אותו.

בת 39 בעלת קושי להתמיד בעבודה קבועה , כל הזמן מחפשת רק עבודות מזדמנות , וגם שיהיו ממש לתקופה קצרה של כמה ימים בודדים וזהו. ובנוסף מרגישה שלא מסוגלת לעבוד כל יום , צריכה התאוששות של כמה ימים והתאוששות נפשית לא פיזית סוג של מרחב נשימה של כמה ימים כלומר יומיים לעבוד ולאחר מכן יומיים מנוחה , השאלה - ממה זה יכול לנבוע?