פורום טיפול נפשי

אני מחפשת טיפול/ייעוץ קצר מועד לבעיות תקשורת והבנה ביני לבתי בת 40 שמשליך על הקשר שלה עם אחותה. איך למצוא מטפל/ת מתאימים, מקצועיים ולא יקרים מדי, תודה

שלום רב
אני במשבר בשל הליך גירושין
ומרגיש שיהיה לי נכון לקבל יעוץ.
אני מתגורר בדרום הרחוק -אילת
בבקשה במידת האפשר לקבל
המלצתכם לאיש/ת יעוץ בתחום :
היעוץ במצב משבר והעצמה אישית.
תודה ענקית

שלום,
קראתי מספר פניות בפורום של נפגעי/ות פגיעה מינית שמעוניינים לקבל טיפול ושואלים על אפשרויות,
לרוב הפניתם לפסיכולוגים פרטיים,
רציתי לשאול מדוע אינכם ממליצים לפנות (או לפחות לברר) גם על טיפול ביחידות לנפגעי/ות תקיפה מינית שקיימות כיום כמעט בכל עירייה ונותנים טיפול חינמי (או מסובסד) שמותאם לטראומה מינית/טראומה מורכבת על רקע פגיעה מינית ע"י עו"ס קליניים שמוכשרים לכך (רובם עובדים גם בפרטי)?
מדובר ביחידות שאפשר להגיע אליהן לטיפול דינמי/ דינמי משולב פרקטיקות רלוונטיות כמו DBT / EMDR / SE
לצערי פסיכותרפיסיטים מצוינים רבים שעובדים בפרטי לא בהכרח עובדים בשיטות מיודעות טראומה מסוג זה, ועלולים לגרום נזק למטופלות, במיוחד לאור העלות הגבוהה.
חושבת שכדאי שתציעו גם הפניה למערכת הציבורית שעושה לא אחת עבודת קודש.

נטע

ילדתי בת 3 וחצי - לא נבהלת ולא חרדתית בדר"כ. גם לא באזעקות שהיו כל תקופת המלחמה.
*אתמול* שמעה לראשונה רעש מגלאי עשן (מחריש אזניים) אצל סבתא שלה בבית וכמה דק' לאחר שהרעש חלף, רק רצתה ללכת הביתה בבכי ולא שום דבר אחר. כל הנסיעה באוטו אמרה "לא רוצה עשן".
לאחר שהגענו הביתה הזכירה את זה פעמים רבות. כאשר הלכה לישון התעוררה באמצע הלילה בטענה שכואבת לה האוזן, והמילה עשן.
ולא יכלה להירדם בבכי של למעלה משעה.
לבסוף נרדמה וקמה בבוקר כמו חדשה.

האם חוותה טראומה שיש לשים לב אליה? מה ניתן לעשות אם גם בלילות הבאים התופעה תימשך? האם לדבר איתה על הדבר הזה? לענות לה אם היא ממשיכה להגיד את המילה עשן?

גבר בן 35, מטופל בטיפול דינמי בפרטי בגלל דיכאון. עם תואר שני במדעי הרוח (עשיתי טעות ולמדתי מה שעניין אותי). מרגיש שאני לא מצליח למצוא את עצמי כי אני לא טוב בשום דבר שהחברה מעריכה. אני עובד במשרה מלאה בתחום לא יציב שאין לו הרבה ביקוש והשכר בו נמוך. די סובל בעבודה, אבל במקביל חושש כל הזמן מפיטורים. לא מצליח לחשוב על משהו שארגיש בו בעל ערך, או שייתן ערך לחיי או שיפרנס אותי בכבוד. לאחרונה יש הרבה מחשבות אובדניות, קשיי ריכוז וקשיי שינה. אני מתקשה לאכול, ירדתי בערך 14 קילו בשנה האחרונה (תת משקל גבולי). איך יודעים שהגיע הזמן לסיים את החיים? נראה לי שעם השנים המצב רק יחמיר ואין שום סיכוי שאצא מזה. אם בגיל עשרים עוד יכולתי לעשות שינוי ולא הצלחתי, מה הסיכוי עכשיו כשאני מבוגר. אני מרגיש שגם המטפל שלי חושב שאני חסר ערך ומוגבל. החברה מנסה למנוע התאבדות בכל מחיר, אבל אולי יש אנשים, כמוני, שזה הפתרון הכי טוב בשבילם?

נכדי בן ה9 מגלה קשיים בתקשורת היה בגנים חנ"מ ואז כיתות א- ב בבית ספר רגיל ובכיתה ג עבר לכיתת ליקויי למידה .
הילד מגלה קושי גדול בויסות רגשי , התנהגויות אלימות ומסוכנות , קשיים בשפה , קושי ברכישת הקריאה ...
אבחון פסיכולוגי שנעשה לפני האבחון הפסיכיאטרי הצביע על אוטיזם גבולי . אך אבחון פסיכיאטרי הצביע על אוטיזם מובהק עם הפרעת קשב קשה .
כדי לקבל מהרשויות את הזכויות המגיעות לו צריך שהפסיכולוג והפסיכיאטר יהיו תמימי דעות באבחנתם .
גם הפסיכולוגית של בית ספר משוכעת שהוא על הרצף והפסיכולוג שאבחן אותו אינו מוכן להתיחס לאבחון הפסיכיטרי ולשנות את האבחנה בהתאם .
מה עלינו לעשות ?

שלום, אני מתמודדת עם טראומות עקב פגיעות מיניות בגיל הנעורים. אני רוצה להתחיל בטיפול פסיכולוגי, אבל חוששת. אשמח להסברים והמלצות.
איך מתחילים? למי מומלץ לפנות? איך לבחור פסיכולוגית שתתאים לי? וגם מבחינת תקציב, חשוב לי שהטיפול יהיה איכותי אבל אין לי הרבה כסף..

במקרה בו מטופל מתפקד (זוגיות, עבודה), אבל סובל ממחשבות אובדניות,
מטפלים לא מעוניינים לטפל בפרטי כי זו אחריות גדולה בשבילם
אין רצון לפנות למערכת הציבורית, כי המטופל מתפקד וחשוב לו להמשיך לתפקד (וגם לא יכול כלכלית להפסיק לעבוד ולפנות נניח לאשפוז יום או לבית מאזן).

מה האפשרויות?

שלום.מזה זמן אני נמצא אצל מטפלת שעובדת במכון פסיכולוגי.כשנכנסתי הייתי בחרדה גדולה כלכלית ואמרתי לה שחשוב לי לקבל מטפלת שבמקרה הצורך יכולה לענות בקצרה גם מחוץ לשעת הפגישה בתנאי שזה לא כל שבוע כמובן.היא אמרה שתשתדל אבל בפועל לא יישמה והטיפול נמשך כי חששתי קצת ממעבר למישהו אחר.היא בכל זאת זורמת בטיפול אבל קשוחה מעבר.לפני כמה מפגשים העמדתי תנאי שאם היא לא מוכנה להסכים שבמקרה הצורך שתהייה דילמה שלא סובלת דיחוי עד הפגישה ,אז שהטיפול יעבור למישהו אחר שהמכון מחליט.אחרי התלבטויות הסכימה אבל כשקרה מקרה טענה שלא הבינה את הדחיפות ולפני כמה ימים ענתה שלא יכולה לענות על שאלות של כן או לא בווטסאפ.בעיניי זה לא מסתדר עם מה שסוכם ואני שוקל לחזור שוב לאופצית סיום הטיפול אצלה ומעבר למישהו אחר.האם אכן יש פה חריגה ממה שסוכם ?האם קיים חשש מוצדק לעבור למישהו או מישהי אחרת באותו המקום כשגם לא ברור מה מידת הגמישות של המטפלים החדשים להתייעצויות קצרות מחוץ לטיפול.קיים גם מצב כלשהו שהמטפלים החדשים מכירים אותה ואני אראה להם תובעני מדי מה שיסתיים בדכדוך ועוגמת נופש ובסוף יאלץ אותי לסיים הטיפול בכלל במכון.אשמח לתשבה מהירה

הבן שלי משרת בפלגה טכנית של חיל הים. היה כמה פעמים שיצא להפלגות עם לוחמים ל4 ימים. היום הם יצאו להפלגה ארוכה שתימשך בין 10 ימים לשבועיים. לא ברור מתי יחזרו. אנחנו כמובן לא יודעים איפה הם. הבן הבכור שלי היה לוחם בסדיר ונפצע. במילואים מאז אוקטובר היה כמעט שנה וכרגע אנחנו מתמודדים עם פוסט טראומה קשה שהוא חזר איתה. אני מאוד חרדה לחייל שלי. ברגע שהוא התקשר שיהיה בלי טלפון לא מפסיקה לבכות. הרופאה רשמה לי עכשיו לורוון. לקחתי חצי כדור וכמה שעות אחרי זה נרבן. זה טיפה עזר. לא מסוגלת לאכול שום דבר. שותה מים ונס קפה. אני לא יודעת איך אני הולכת לישון בלילה. מפחדת מחלומות. איך אני עוברת את התקופה הזאת?אני גם ככה בטראומה מהבכור. עכשיו אח שלו במקום לא ידוע ואין לי שום אינפורמציה איך הוא שם. האם אני יכולה לקחת בלילה בונדורמין? יש לי גם במרשם רופא.
כולם אומרים לי שיש לי טראומה מהשירות הצבאי של הבכור. מה עושים עם זה? איך מתמודדים עם זה?

שלום,
אני מתמודדת כבר שנים עם דיכאון וחרדות. יש תקופות בהן העצימות של הכאב גדולה ויש תקופות בהן פוחתת. בחודשים האחרונים פניתי לטיפול כי רציתי להרגיש פחות לבד עם הכאב. מאז שפניתי מרגישה החמרה במצבי. אם בעבר היו מחשבות אובדניות אחת לתקופה, לאחרונה הן חוזרות כל יום, לפעמים כל היום, בצורה אובססיבית ממש. אני מתעוררת באמצע הלילה עם רצון למות, מתעוררת בבוקר עם רצון למות, מתקשה להתרכז בעבודה. מנסה להחזיק בשביל האנשים שאני אוהבת (נשואה, יש חברים), אבל מתקשה. המטפלת מודעת במידה מסוימת, אני מדברת על הקושי בפגישות, אבל במקום להקל אני מרגישה שזה רק מחמיר. מרגישה חסרת אונים. מפחדת להפסיק את הטיפול ולהישאר לבד עם הכאב, מפחדת להמשיך מחשש שהוא מזיק לי. מתקשה להניע שינוי בחיים שלי. לא יודעת מה אפשר לעשות.

אני אחרי שנה שהייתי בה מאד מוצפת רגשית ופניתי לציפרלקס וטיפול פסיכולוגי שאכן החזיר את המוח שלי למקום. מרוצה מהדרך, אני עכשיו בסיום הציפרלקס, עובדת, פוגשת חברים, הבית תמיד נראה טוב ואני מתפקדת ומשתפת אנשים נחשפת.
אני לאחרונה מתוסכלת מעניין הזוגיות.
אני בת 32, הרבה זמן כבר לא במערכת יחסים ועם רצון לאחת כזו, שתתפתח.
אני מתקשה להתמודד עם זה שאין לי זוגיות בזמן שכל הסביבה שלי בזוגיות, לכולם יש למי לחזור הביתה. אני מרגישה שלא משנה מה אני עושה שום דבר לא ממלא את החור הזה של מערכת יחסים ורצון לאינטימיות וזוגיות כי מבחינתי עבודה ושגרה זה משהו שאפשר לייצר בכל מקום אך זוגיות יש בזה רובד יותר עמוק מבחינה רגשית וזה חסר לי.
אני יוצאת לדייטים, מנסה ולרוב מכירה גברים שעמוסים, מלאים מידי בעצמם שלא יודעים ״לעשות״ זוגיות. שמחה שאני משתדלת.
אשמח לעצה, דרך להתמודד עם המחסור הזה.
אני מרגישה שזה תוקע אותי, זה משפיע עליי מבחינת הבחירות שלי. אני עצמאית, ושכירה חצי שבוע במקביל ותוהה האם פשוט כבר מיציתי את העיר הזו שאני גרה בה, או האם ליזום יותר וכך להכיר יותר?
תודה

הבעיה העיקרית בן לא רוצה לקבל עזרה ולא מזביר למה. אנו מחפשים פסיכולוג עם גישה לא סטנדרטית, שמוכן גם לבוא הביתה

ניתקתי קשר של שנים עם מטפל שאני אוהבת כל כך ושיש לנו חיבור שקשה להסביר במיליםנאת רמת הדמיון והקרבה שהייתה בחדר ויחד עם זאת קשר מאוד סבוך, מלא בפגיעות, חציית גבולות בגבול הטעם הטוב ועדיין כל אלו מאוד הקשו עליי בטיפול ועל היכולת שלי להישען עליו ולהרגיש בטוחה.
אני יודעת שאני זקוקה לטיפול וזקוקה למקום בטוח וליציבות.
אבל לא יכולה לדמיין אותי בטיפול אחר, אצל מטפל אחר, מרגיש לי כמו בגידה… ובכלל איך אני אתחבר שוב למישהו אחר? האם יש אפקטיביות לטיפול שני אחרי שבע שנות טיפול… אולי פשוט להמשיך הלאה בחיי?
אשמח למחשבות תודה רבה

פניתי לטיפול לפני יותר מחצי שנה בגלל דיכאון ועדיין מתקשה ליצור קשר עם המטפל. כרגע רוב השיח בטיפול הוא סביב הנושא הזה (ההימנעות שלי מקשר).
מחוץ לחדר הטיפול יש לי קשרים אוהבים וקרובים בזוגיות (נשוי), עם משפחה, עם חברים ועדיין מרגיש מאוד עצוב ובודד.
מרגיש שהמטפל מאבד סבלנות לסיטואציה ולא מבין למה אני ממשיך להגיע, אבל כשאני חושב על סיום הטיפול אני חושש עוד יותר מהבדידות.
מה כדאי לעשות?