פורום פסיכולוגיה

הפסיכולוגית דיברה איתי בפגישה על חוסר היכולת להתמסר בקשר הזוגי.
אמרתי לה שזה מודע מתחילת הקשר, שאני לא מעוניינת להתמסר כיוון שאימי תמיד הזהירה אותי שגברים הם עם שאסור להאמין לו.
הפסיכולוגית שאלה מס' פעמים:
מעניין למה אמא אמרה לך את זה?
מה קרה שבגללו ראתה להזהיר אותך?
מאז יש לי מחשבה לא הגיונית שאולי (אני מתביישת אפילו לכתוב, על אף שאני לא מזדהה) שאולי אבי פגע בי מינית ואני לא זוכרת?
המחשבה הזאת ממש מציקה לי, ואני בטוחה שהיא לא נכונה!
(אבי כן פגע בנו רבות פיזית ומילולית, אך לא מינית)
למה זה קורה?
יש סיכוי שאכן קרה דבר כזה והוא נעלם מזכרוני?
על אף שזה ממש לא מתאים לאבי, שהוא אדם צנוע וההתעללות הפיזית והמילולית שספגנו ממנו היתה בעקבות ילדות קשה שלו עצמו?

היי ליטל.רציתי לשאול מה זה "אגו חלש" ואיך זה קשור לבורדרליין?
תודה

לפני שבועיים חטפתי דלקת ברגל ועברתי שבועיים לא קלים אחרי יציאה של החלמה מלפני 3 חודשיים התקף מהגב והשלכה לרגל ימין אני עכשיו עוברת שבועות לא קלים אני מרותקת למיטה כאבים לא ישנה בלילות עצבנית בוכה אני צריכה עזרה בבקשה מישהו יכול לעזור לי אני חולת סוכר טלית דם

שלום רב ותודה רבה על זה שיש פורום כזה שאפשר להתייעץ בו, לא ברור מאליו.
העניין שרציתי להתייעץ לגביו היא לגבי בחור שהכרתי שאני חוששת שהוא זקוק לטיפול פסיכולוגי, (הוא טוען שלא)
נפגשנו כמה פעמים ולא היה שום סימן למשהו מוזר. במשך כל התקופה שיתפתי שנחמד לי אבל לא מעבר ולא מתפתח אצלי רגשות. בשלב מסוים החלטתי שאין טעם להמשיך ורציתי לסיים את הקשר. דיברנו והוא רצה לשתף אותי במשהו שעבר עליו, והייתי מוכנה לשמוע. הוא התחיל לספר שיש לו מאניה דפרסיה ושעבר התעללות מינית וכן גם אולי הפרעה דו קוטבית. אמר שהיה במוסד לחולי נפש והיה לוקח סמים. וזה היה נשמע לי מוזר כי זה לא נראה עליו. הוא התחיל גם לדבר מוזר כאילו יש לו הזיות. אמר שאם לא נתחתן יקפוץ מהגג, התחיל לדבר קצת שטויות אפילו. בשלב מסוים אחרי אולי שעתיים שאני מנסה להיות מכילה ורגישה. הוא אמר שכל מה שאמר זה סתם כדי לעבוד עליי וזה לא אמיתי. אח"כ חזר בו, אח"כ האשים אותי שאני מדמיינת והוא בחיים לא אמר את זה. לבסוף התוודה שסתם המציא סיפור ושהוא מצטער שעשה את זה. הייתי מזועזעת. הוא ביקש סליחה "ששיקר" ואמרתי לו שזה הרבה מעבר לשקר. הוא אמר משהו שזעזע אותי "רציתי אולי לגרום לך להרגיש מבולבלת ושתבהלי" הוא טוען שנפגע ממני ולכן התנהג ככה. ושלעולם לא קרה לו שככה התנהג.
המקרה השני היה תקופה אחרי, דיברנו בטלפון ובסוף השיחה הוא פתאום מתהפך והתעקש שחברה שלי הייתה בבית ושמעה את כל השיחה ושאנחנו עובדות ביחד נגדו. השכנועים שלי לא עזרו,רק השתכנע שהיא צוטטה לשיחה בוועידה. אמרתי שאין לי יותר מה להגיד אם הוא לא מאמין. בהודעות הוא התחיל לאיים עליי ובמקביל לשלוח גם לחברה שלי איומים... ניסה להתקשר הרבה פעמים ובסוף עניתי ושוב חזר על אותו סיפור כמו במקרה הראשון (רק פחות הפעם), ושוב האמנתי. ושוב בסוף אמר שעבד עליי ואין לו כלום.

הסיפור הזה מאוד מטריד אותי, כי באמת כלפי חוץ לא נראה שיש שם בעיה ויותר מזה במהלך המפגשים הוא היה מאוד מכיל ומבין ומתחשב. ולכן מוזר לי איך פתאום בן אדם מתהפך ככה ומה גורם לזה. ואם יש איך לטפל בזה או מה לחשוש מזה לעתיד. תודה רבה.

שלום,
אני מנסה למצוא פסילוג.ית כבר תקופה ארוכה. פניתי גם למספר לא מבוטל של מטפלות.ים אבל מכולם קיבלתי את אותה תשובה, שהם.ן לא מקבלות.ים מטופלים חדשים.
אני מיואשת כי אני צריכה עזרה ולא מוצאת אותה. גם המצב הזה גורם לי להרגיש עוד יותר יאוש כי למרות שאני יודעת שהם.ן לא מכירים.ות אותי ואין שום סיבה שזה יהיה אישי, זה פשוט מחמיר את התחושות הרעות שבגללן אני מחפשת עזרה.
אני לא יודעת איפה או למצוא את העזרה שאני זקוקה לה, מה אוכל לעשות? (הייתי בפגישה אחת אצל פסיכיאטרית שהפנתה אותי לטיפול פסיכולוגי אבל לא ידעה לכוון אותי למישהו.י ספציפית).

אני מאד אובססיבית לכלב שלי
כל הזמן חושבת עליו
מוותרת על יציאות מהבית בגללו
אם הוא עצוב אני בוכה
מה קורה פה

היי, אני בת 35 אימא לשני ילדים (5 ו 3).
מאז שנהייתי אימא הקשר שלי עם החברות הטובות והוותיקות שלי הלך והתמסמס, בעיקר מצידי...אני מרגישה שפשוט אין לי זמן, חשק וכוח להשקיע בחברויות, מרגיש לי שדיבורים בטלפון ופגישות זה סוג של בזבוז זמן. מרגישה שרוב האנרגיה שלי הולכת על הבית, הבן זוג והילדים והאמת...לא כל כך מעניין אותי לעסוק בדברים אחרים מלבד תחביבים שעושים לי טוב (כמו ציור וכתיבה) שעליהם אני מעדיפה ל"בזבז" את רוב הזמן הפנוי שלי. שתיים מחברותיי הטובות הן בזוגיות ללא ילדים ואני מרגישה שהן לא באמת יכולות להבין את הבעיות, הדילמות וכל העניינים בלתי נגמרים שקשורים לגידול הילדים ומצד שני עם חברות שיש להן ילדים הדיבור הוא בעיקר על הילדים...והאמת זה קצת משעמם אותי.
לומר את האמת, זה לא מפריע לי שאין לי חיי חברה, באמת מרגישה שאין לי זמן לזה ולא מתחשק לי לזייף הנאה מקישקושים בטלפון וכאלה...אבל זה כן מטריד אותי איפשהו, אני חושבתדיי הרבה אם אני צריכה להתאמץ יותר כדי לשמר את הקשר עם חברותיי שליוו אותי בתקופות מאתגרות בחיים...לפני שהילדים גבו את רוב האנרגיה...

אני בן 40 נשוי+ יש לי זוגיות לא רעה אשתי מסורה מאוד ואנחנו משתדלים להסתדר ברוב הפעמים זה מצליח...
יש לי חלום לאישה גבוהה [אני 1.68 אשתי 1.58] כשאני רואה נשים גבוהות זה גורם לי לפנטז שאני מחובק איתן כשאני מגיע לכתף
אני מאוד נהנה לראות זוגות שהאישה גבוהה מהגבר
אני גם נהנה שאישה שולטת בי מה שלא קורה אצל אשתי
יש לי בוסית ששולטת על בעלה הייתי שמח אם גם אלי היתה מתנהגת כך הבעיה שאלי היא מתנהגת בנימוס....
כשאיתי מפקדת עלי זה עושה לי טוב הבעיה שהיא יודעת להתלונן ולרטון ולא לתפוס פיקוד
אני מוצא את עצמי מתוסכל אבל לא רוצה לבגוד אין לי מחשבות כאלו ולא היו
אשמח לקבל עיצה
תודה רבה

והאם זו שאלה לגיטימית אם אשאל את הפסיכולוגית שלי מה היה ממוצע הציונים שלה?
יש תחושה כזו שלא מאמינים לי לפעמים בעולם בכלל ובטיפול בפרט
אני פשוט גם קראתי במקרה לגבי "קביעות אובייקט" עוד לפני האבחנה שלי, ולאחר האבחנה קראתי על ההפרעה בשני הנושאים מרגיש שלא מאמינים לי,

לגבי הקביעות אובייקט אני מרגיש שפשוט לא לוקחים את השאלות שלי ברצינות, כשאני מרגיש שמישהו נעלם ואני שואל אתה פה? כאילו הוא עושה לי טובה שהוא עונה, לא מאמינים לי שאני לא יודע, בפרט בכל מקום עבודה או לימודים שמצפים ממני לדעת משהו בסיסי מתייחסים אליי כל כך בזילזול כאילו איך אני משחק אותה כזה טיפש, זה מרגיז וזה מלחיץ אותי, לדוגמה שאני לא יודע מה כל אופציה שאמורים לדעת בגילי אומרת כי לא חשבתי שזה משנה, לא ידעתי שהולכים החוצה כל הזמן, לא ידעתי שצריך לדעת מידת עשייה, סתם דוגמאות קטנות שבהן כולם חסרי סבלנות ואני לא יודע מה לעשות, אין לי פרמטר לבחירה אין לי מושג מה זה אומר בכלל, זו דוגמה ליומיומיות שאני תמיד מרגיש זילזול.

וכשאני סוגר את העיניים בטיפול או מפנה את הגב ואני שואל אם היא עדיין שם, יש לה איזו נונשלטיות, כאילו הטרחתי אותה עם שאלה מיותרת, אני מפחד שאני לבד לנצח כשאני מפנה לה את הגב, והיא עונה באדישות שהיא שם, כאילו היא לא מבינה איזה מלחיץ זה

נושא שני זה הפיצול הסכיזואידי, אני לא יודע מה לחשוב, שנייה אחת מאמינים לי שנייה אחת אני נעלם אני כבר לא יודע אם אני קיים בשבילם, התיאור המתאים להרגשה הוא קשור בדיוק לקביעות אובייקט, ככה אני מרגיש כמו אובייקט שנעלם וביחד איתו נעלמה ההתייחסות כאילו לא הייתי שם ואני נותר מבולבל כי לי ברור שאני אותו הדבר, הכוונה שלי בעיקר מתייחסת לאמפטיה, אני מתפתל על הריצפה של החדר טיפולים ומשתבלל מפחד, ואז אני אומר אין לי כוח ויושב על הכיסא כמו אדם בריא כבר לא מפחד מכלום, והחלק הזה שהתפתל וכרגע אני מרגיש שהוא יושב במושב האחורי כבר לא קיים מבחינת הפסיכולוגית זה ממש מדהים, אני עוד מרגיש אותו נאבק בראש שלי הוא לא רוצה שאני אשתלט על הסיטואציה הוא רוצה רק להיות עצמו תמיד וזהו אבל הוא לא מבין שהוא הורג את עצמו רק בשביל יחס, לא שווה להיעזר בה, והעזרה מפסיקה ברגע שהוא נותן לי את ההגה הוא לא קיים יותר לאף אחד, הוא יעלם מהעולם ואף אחד לא ירגיש, רק אני אדע את השקר הזה שכולם מתנהגים כאילו הכל בסדר גם כשאני עושה את המעבר ביני לבינו בצורה הכי קיצונית אנשים נראים בסדר עם הכל

ליטל,
תודה רבה על המענה.

אני עדיין בהלם מהתגובה של המטפל, לא מבין איך כדור השלג התגלגל למצב כזה שאין לי אפשרות להגן על עצמי.
אני מרגיש שהוא מושפע מגורמים אחרים ומדביק עליי תוויות לא נכונות.
אני עצוב ומרגיש דחוי ומושפל, כאב כזה שאי אפשר למצוא לו פתרון.

מה גרם לו לתת לי להגיע לשם במשך זמן ארוך כזה? השיקולים הכלכליים? לדחוף אותי להגיע פעמיים בשבוע כדי להבטיח לעצמו הכנסה יפה?
הרי הוא מעולם לא דיבר על פרידה, על בעייתיות מסוימת, הכל נראה מבטיח, הוא בעצמו דאג לי בכל הזדמנות.

אני לא יודע אם לפנות לטיפול ואני גם מרגיש שהיה כאן ניצול של החולשות הגדולות ביותר שלי.
שאמרת לא במסגרת פרטית, למה התכוונת?

האם יכול להיות שהמטפל טועה אבל לא מסוגל להודות בזה?



שוב, תודה ולילה טוב.

היי, אני שנים חיה עם סוג של דיכאון - מחשבות שליליות על עצמי ועל החיים, חוסר באנרגיה, תיאבון מוגבר, לא מצלחה לייצר קשרים חדשים או לשמור על ישנים. מיואשת ובודדה. כשמצב מחמיר יש לי מחשבות על רצון לסיים את החיים. לצד זה אני בתפקוד מלא, מחזיקה עבודה משמעותית עם אחריות וכל זה. שנים של טיפול לא הועילו.
האם אני צריכה לפנות לפסיכיאטר? לנסות טיפול תרופתי? אם כן, איך עושים את זה בצורה מוזלת וללא רישום בתיק כלשהו?..

תודה

לפעמים יש הרגשה שאין מקום להניח את הלב הפגוע.
שאין אף אחד שיכול לתת חיבוק ללא תנאי.
וזה כל כך כואב וכל כך לבד!

שלום לכולם,

אני כותב כאן בזהות אנונימית ובדויה על מנת לשמור על כבודי האישי וגם של המטפל שלי.

מדובר בסיפור מורכב מעט ואשמח אם תוכלו להקדיש מספר דקות מזמנכם על מנת לקרוא ולסייע במידת הצורך.

לפני כשלוש שנים חוויתי משבר משפחתי שהשפיע עליי רבות מכל בחינה אפשרית, בין אם מבחינת הקריירה, חברים ומשפחה.
החלומות הגדולים שלי שהתחילו לראות אור הלכו ודעכו ועם הזמן נשמטה הקרקע מתחתיי שנודע לי שלא אוכל להמשיך להיות במקום בו הקדשתי את כל חיי, זה נעשה בצורה ברוטלית ובלתי מתחשבת, היו מעורבים גם עניינים אישיים שלא אפרט כאן.
חלק מהחברים נשארו מאחור בגלל הבושה הגדולה שחשתי.
המשפחה שלי התפרקה לחתיכות ולא נותר לי אף אחד מלבד אימא שלי שהיא מרוחקת ממני מבחינה מנטלית גם אם נמצאת קרוב מבחינה פיזית.
החוויה הזו הותירה אותי מצולק, פגוע, חסר אונים, חסר ביטחון.
המראה החיצוני שלי השתנה מקצה לקצה.
היה לי שיער ארוך, חלק, בריא שהלך והתקצר.
השקעתי בעצמי חיצונית.
היום אני אפילו לא יכול להסתכל על עצמי במראה.

פניתי לטיפול פסיכולוגי שהופסק עקב מעבר של המטפלת למקום אחר.
מתוך מוטיבציה לשפר את חיי פניתי לטיפול פרטי.
היה לי קשה לתת אמון גם בעקבות המשבר וגם בעקבות הדרך שבה גדלתי כילד.

המטפל היה מסור, היה שם בשבילי, למרות ההתנגדות והקושי התקדמנו צעד צעד.
היה נדמה שמשהו אמיתי מתרחש בחדר הזה.
השקעתי כסף רב כי חשבתי שההשקעה הזו תשתלם בעתיד.
לאחר כשנה, קרה משהו שאין לו קשר לטיפול אבל בהחלטה של הרגע הגעתי לקליניקה שלא בשעת הפגישה שלנו.
דפקתי בדלת עד שהמטפל פתח אבל הוא אמר שהוא לא יכול לקבל אותי כרגע כי זו לא הפגישה שלנו.
לאחר זמן קצר הוא התקשר ואמר שהוא צריך לחשוב מה לעשות בנידון.
הוא אמר שלא אוכל להגיע יותר לקליניקה, שאני מפחיד מטופלים אחרים ושהייתי צריך להגיע בשעה הקבועה שלנו.
לאחר מספר ימים הוא קבע פגישה במקום אחר כי לטענתו בעל הקליניקה לא מסכים שאגיע יותר לאזור.
בפגישה הזו היא לא הוציא מילה מהפה.
הרגשתי איך היא הושפע, איך היא קיטלג אותי בתוויות שאני לא אוכל למחוק לעולם מעליי.
לאחר כמה ימים שלחתי לו מכתב יחד עם התשלום.
רציתי שהוא יבין שצריך לדבר על זה, שזו טעות לסיים בצורה כזו ללא סיום מסודר.
אחרי תקופה שראיתי שהוא לא משיבה למכתב, פקדתי את אזור הקליניקה ובמקרה הוא ראת אותי.
לאחר כמה שעות הוא שלחה הודעה שלא להגיע לשם יותר ואמר שקיבל את המכתב באיחור ויחשוב עליו בצורה רצינית ויחזיר לי תשובה.
זו הייתה נקודת האור היחידה שעוד היה לי ספק שהוא יסכים לפרידה מסודרת לכל הפחות.
לצערי, הוא כתב שהוא לא יכול להיענות לבקשה שלי.
לפני כמה ימים הגעתי שוב לקליניקה, חיכיתי ברכב וראיתי אותו מרחוק, עוד לפני שהפסקתי לזהות אותו, ראיתי שהוא עומד במקום, משוחח בטלפון ומצלם משהו.
לתדהמתי, לאחר כעשר דקות הופיעה ניידת משטרה שלקחה ממני פרטים וביקשה שלא אגיע ואטריד אותו יותר.
הייתי בהלם.
אני מרגיש שמדובר כאן במשחקי כוח שלעולם לא אוכל להתמודד מולם.
המילה שלו חזקה בסדר גודל משמעותי מזו שלי, הוא רק מתעלם ממני.
כדור השלג הזה היה יכול להסתיים אם רק היה בוחר לתת לי את הזדמנות לדבר על מה שקר באותו יום שכפי שאמרתי, לא קשור לטיפול והגעתי רק כי האמנתי שהוא יכול להושיט לי יד ולא להשקיע אותי למטה.
מסתבר שהוא מונע רק מצרכים כלכליים כי לפני כן מבחינתו היה להמשיך לנצח את הפגישות ומעולם לא חשב שצריך לסיים.
אני מאוכזב ברמה האישית וחושב שהתהליך הזה רק הלך והסתבך במקום להמשיך ולהתקדם או לפחות לסיים יפה עבור שני הצדדים.
ברור לי שההתנהגות שלו נובעת מגורמים נוספים בחיים האישיים שלו, אולי כעסים ממקומות אחרים, אולי הוא מושפע מבעל הקליניקה.
מה שבטוח, כשראה אותי והחליט להזמין משטרה, זה נעשה עוד לפני שהוא ראה אותי פיזית, כנראה מישהו הודיע לו שאני שם ואין לי מושג מי זה.
יש כאן גורם שלישי שבחר לחבל במכוון בקשר טהור ורק פגע בי יותר ויותר.

רק רציתי לבקש שאל תמליצו לי לדבר על הדברים עם המטפלת, כי אני לא מסוגלת!
אם תוכלו בבקשה לעזור לי לעזור לעצמי...
תודה!

התחלתי להיפגש עם המטפלת פעמיים בשבוע, על פי המלצתה.
כבר השבוע השלישי שכך.
מצד אחד אני מרגישה יותר יציבה ומוחזקת.
עד היום (מאז שפניתי לטיפול בעקבות משבר לפני יותר משנה) היתה לי תחושה פנימית מפורקת, מטולטלת מאוד.
ומאז שהתחלתי פעמיים בשבוע, אני מרגישה כאילו ידיים יציבות מחזיקות את החלקים המפורקים יחד שלא יתנדנדו ויכאיבו...
אבל מצד שני אני הרבה יותר מרוחקת ומנותקת מהמטפלת.
הפגישות הצפופות עוזרות לי להתרחק, כי אין ציפייה והמתנה לטיפול.
הרבה פעמים אני מרגישה אדישות לפני הפגישה, לפעמים כמעט שוכחת ממנה.
מדברת רק על דברים חיצוניים וכלליים מאוד, לא מתקרבת לחוויות המכאיבות, בטח לא לקשר רגשי עם המטפלת, בעיקרון מאוד פחדתי מתלות בטיפול, ושמרתי כל הזמן על מרחק כדי לא להיות תלויה.
כעת אני כ"כ מרוחקת ומנותקת, עד שאני בטוחה בעצמי שאין לי מה להתאמץ לשמור מרחק, כי קשר רגשי/ פנימי איתה לא מאיים עלי, כי אני מרגישה מספיק בטוחה שזה לא יקרה.
והאמת, שזה בתוכי כן אכפת לי ומפריע לי.
מפריע לי שאנחנו לא מדברות על מה שכואב, אבל אני זאת שכל פעם בוחרת לדבר רק על הנושאים החיצוניים, ואז מצטערת שכך התבזבזה עוד פגישה.
מפריע לי שאין לי איתה קשר משמעותי שבו אני מרגישה מקום שטוב לדבר בו את הכאב והבלבול ולקבל עדות, כלים וכוחות, אבל אני זאת שמרחיקה כל קשר למרות כל הניסיונות שלה.
כבר למעלה משנה שאנחנו מתבוססות סביב השאלות: האם אני באמת צריכה טיפול או לא... האם הטיפול טוב לי או לא... האם כך צריך להרגיש בטיפול או לא...- זה מה שאנחנו מדברות (ביוזמתי כמובן) כבר למעלה משנה!
איך אפשר לצאת מזה?
ומי אמור לפרוץ את המחסום?