הולך לטיפול כמה חודשים בגלל ייאוש ודיכאון, לא בטוח שזה עוזר, לא בטוח האם להמשיך.
במהלך השבוע אני חושב לא מעט על הטיפול, אבל המחשבות מעוררות בי בעיקר תחושה של השפלה. בפגישות עצמן אני מאוד סגור. לפני כמה זמן המטפלת שאלה האם אני חושב על הטיפול בין הפגישות ועניתי שלא. הרגיש לי שזה משפיל לענות שכן, כי סביר להניח שהיא לא חושבת עלי (לא מדובר בהעברה ארוטית או במחשבות כאלה, המחשבות שלי בעיקר סביב לספר לה דברים, לחשוב מה היה, לחשוב מה הייתי יכול לומר). הפער בין מה שאני מרגיש למה שקורה בחדר גדול ואני לא יודע איך להעלות את זה בלי להיות בעמדה של נחיתות והשפלה.
