פורום טיפול נפשי

שלום. בני בן 8, ילד סגור שלא מרבה לשתף את מה שעובר עליו מאז ומתמיד. היום כשבדקתי את שיעורי הבית שלו, הם נתבקשו לרשום על חוויה/חלום מפחיד שהיה להם.. הבן שלי רשם שהוא גר בבית מרושע ובבית היה מלא דם על הרצפה ומי שמנהל את הבית היה בעצם גופה. נדהמתי לקרוא את זה והלב שלי החסיר פעימה. כשניסיתי לשוחח איתו הוא סרב אך בסוף הגעתי לליבו. הןא אמר שמרגיש שכל הזמן כואב לו בלב והצביע על איזור החזה. ואמר שמרגיש עצוב.. כששאלתי מה גורם לו לעצב, היסס ובסוף אמר שהאזעקות, החטופים ומה שקורה המדינה. המלחמה. יש לציין שאנחנו לא מדברים בבית על המצב, החדשות אף פעם לא ברקע ואני מניחה שהוא נחשף לזה בביהס משיחות של ילדים ואולי כשנמצא אצל חברים וההורים מדברים/יש חדשות ברקע. ישבתי איתו ועניתי לו על גל השאלות והפחדים, מה זה חטופים, על המלחמה והאזעקות.. עד שלאחר 10-15 דקות איבד סבלנות וביקש להפסיק. כאמור- הבן שלי מטבעו לא ילד שמשתף דברים שקורים בביהס/בכלל.. אני כל ערב בזמן מקלחת/הרדמה מנסה לתפוס איצו כמה דק לשמוע , לשתף אך זה לא ממש עובד תמיד בהצלחה.
אני ממש ממש ממש מוטרדת מהסיפור הנל ואשמח לדעת מה עושים מכאן.
מוסיפה נקודה חשובה- המצב בבית בשנים האחרונות לא פשוט, אני ואבא שלו ל4 מסתדרים וזה מתבטא בעיקר בויכוחים.. אנחנו מודעים שזה משפיע עליו ולאחרונה כשזה קורה הוא אפילו מבקש מיוזמתו שנפסיק לריב. פעם לא היה אומר כלום. ולפני שנה לערך כשחשבנו להתחיל הליך גירושים (יחד עם טיפול לבן שלי ולבת - היא בת 6 ) וכשהוא שמע על זה, הוא ממש נלחץ וביקש שלעולם לא ניפרד.. וגם היום כשאנחנו רבים , הוא לפעמים אומר אבל אל תתגרשו.. מצב קשוח וסבוך.
אשמח לדעת מה עלי לעשות לגבי הסיפור של מה שכתב ובכלל על המצב בבית (ניסינו מספר פעמים טיפולים זוגיים ופעם גם משפחתי, אך זה לא ממש צלח)
תודה רבה!

ערב טוב
בחודש האחרון לא הרגשתי טוב

חולשה הרדמות של הפנים חצי גוף..חשש לאירוע מוחי. הייתי במיון ובמוקד ונאמר לי שהכל תקין.

שבוע שעבר זה החל עוד פעם שיתוק בפנים חולשה

לחץ דם מאוד גבוה


הבנתי שיש לי התקפי חרדה.

מאז אני חשה מיחושים בראש.

מקבלת כדור הרגעה טבעי


מה עושים
אני בחורה בריאה.

מאיפה זה הגיע?

ואיך אני מרפאת את עצמי וחוזרת לעצמי.

תודה

שלום ליטל,

לפעמים יוצא במקרה שאני נשארת לשבת כמה דקות ברכב אחרי שהפגישה מסתיימת. מדי פעם יוצא לי לראות מי המטופל שמגיע אחריי. לרוב, לא באמת מפריע לי או משנה לי מי באמת מגיע. בפגישה האחרונה, הגיע מטופל שכנראה היה לו אירוע משמעותי לאחרונה כי הוא הגיע עם עוגה ועוד דברים שלא הצלחתי לזהות. בכל אופן, באותו רגע, הרגשתי שאני נאכלת מבפנים. חשבתי לעצמי שבטח כיף להם ביחד, הם מדברים והיא מפרגנת לו, מברכת אותו, אולי אפילו נותנת לו חיבוק או מאחלת לו משהו מכל הלב? ואני, אני רק עוד אחת. אני לא חלק מזה. אני אולי לא חשובה לה בכלל ולא משמעותית. לא יודעת, רע לי. רציתי ממש לבטל את הפגישה הבאה רק מהמחשבה הזאת.

היי
הייתי בטיפול בעבר אצל עובדת סוציאלית קלינית. אמנם הטיפול הכיל תקופות משמעותיות שחוויתי, אך לא הרגשתי שמשהו בי משתנה.
הטיפול היה מקום לספר בו מה עברתי בשבוע שחלף. נגענו בעבר, בסיפור המשפחתי. היו מפגשים שבהם נגעתי בפצעים חשופים שלא יוצא לי לפתוח ביום יום עם אף אחד.
אבל לא הרגשתי את מה שחשבתי שארגיש בטיפול, לא נפלו לי אסימונים, לא גדלתי.
היו לי מחשבות לאורך כל הטיפול לעזוב, במיוחד במפגשים בהם לא היה לי מה לספר והיתה שתיקה (ציפיתי ממנה כנראה יותר להוביל את השיחה ואפילו לבחור נושאים שלדעתה אני צריכה לפתוח, אך היא לא עשתה את זה כי היה לה סגנון טיפול מסוים כנראה)
הצפתי בפניה כמה פעמים על הרצון לעזוב.
בסוף קיבלתי את ההחלטה לעזוב לבד והודעתי לה על זה במפגש שלנו.
מאז היו כמה פעמיים שעלתה בי המחשבה "אני צריכה טיפול", אבל לא הרצון לחזור למטפלת שהיתה לי (מקסימה ככל שהיתה)
מצד שני אני חוששת לנסות שוב משהו, לפתוח את כל סיפור חיי ולגלות ששוב זה לא מתאים..
איך אוכל לדעת מה מתאים לי?
והאם זה המטפל/ת או אני שלא מבינה את משמעות הטיפול או מצפה מטיפול למשהו שהוא לא?

תודה מראש

שלום רב,
אני כבר שנתיים בטיפול פסיכותרפיסטית ע"וס קלינית, בשל אובדן ילד. אני יודעת שזו תקופה ארוכה לטיפול.
כרגע אני בתקופה שאני מרגישה שעניין ההתייחסות הישירה לאובדן שלי כבר מוצה. דיברתי, בכיתי כעסתי. המטפלת המדהימה שלי ליוותה אותי בכל שלב.
כעת אני מרגישה שאני פתוחה גם לתחומים אחרים שאינם האובדן הישיר שלי, זאת אומרת דברים הקשורים לאובדן בעקיפין, אולם אין לי מושג על איזה נושאים לדבר וכיצד להעלות זאת. אני חוששת שהמטפלת תגיד לי שמבחינתה הטיפול הסתיים (בכל זאת שנתיים...), כי לכאורה הנושא המרכזי כבר מוצה. אני מבחינתי לא רוצה להפרד מהטיפול , לא חושבת שאני מןכנה לחיות בלעדיו. אבל קשה לי לחשוב על נושאים נוספים לשיחה.
שאלותי היא:
האם טיפול באובדן של למעלה משנתיים נחשב ארוך מדי?
איזה עוד נושאים אפשר להעלות בטיפול? אשמח לרעיונות ממך כמטפלת מומחית . אני יודעת שאני רוצה וצריכה את הטיפול אבל מתקשה לדייק לעצמי את הצרכים הנוספים שלי. והפחד הכי גדול שלי זה שהמטפלת תגיע למסקנה שאולי יש לסיים טיפול.
המטפלת שלי לא מעלה נושאים משל עצמה, רק מה שאני מביאה לחדר....
בבקשה אל תכתבי לי להעלות את הדברים בטיפול, אעשה זאת כמובן, אבל אשמח לשמוע חוות דעת נוספת.
תודה

לא רוצה לבוא להגיד שאבחנתי את עצמי עם דברים, אבל כן קיים אצלי קושי כבר שנים שאני סובלת ממצבי רוח ירודים, התפרצויות קיצוניות, בעיות שינה ואכילה, חרדה ואי יכולת לפנות לאנשים ולבקש עזרה ואפילו הייתי אובדנית או חווה מחשבות אובדניות עד כלפני שנתיים, ההורים שלי לא רצו אי פעם לאבחן אותי לא רצו לשים אותי על כדורים או דברים בנושא.. אז לכן גם לא נפתחתי לגבי זה יותר מידי, אבל כיום אני ארבע חודש לתוך השירות הצבאי שלי ומרגישה את הצורך לצאת כי הנפש שלי לא מסוגלת להתמודד עם המצב שלי פה ושאני חווה מחשבות אובדניות מחדש ואף ניסיתי לפגוע בעצמי במטרה לאזן את החרדות..
ביקשתי הפנייה לקבן אבל אומרים לי שזה זמן המתנה בין חודש לשלושה חודשים.. ואני לא מרגישה כאילו יש לי את הזמן הזה כדי להיות סבלנית
אבל קשה לי להיפתח מול המפקדים כדי לזרז את התהליך כי אני מרגישה מהן תחושת שפיטה וחוסר אמון במילים שלי..
אני מחפשת עזרה, אני רוצה אותה אבל אני מרגישה כאילו אין לי איך להשיג אותה

הי, הייתה לי שיחה מאוד טובה ומשמעותית עם בני בן ה23 שציין כי הוא מרגיש שכל דבר שהוא רוצה לעשות הוא חושש ממה אנחנו נגיד והאם אנחנו נסכים לזה.
הוא מרגיש שמרצה אותנו ולא את הרצונות שלו. מכיוון שהוא הבן היחיד לאחר שתי בנות יש איזו גוננות עליו, בעיקר בעניין הצבא.
הוא שירת ביחידה קרבית (דבר שניסינו למנוע ממנו ובסוף הוא התעקש והלך)מאז שחרורו הוא עובד אך בכל פעם מחדש כאילו נדלק איזה מנוע בגוף שלו, שגורם לו לחוסר שקט פנימי.
הוא היה במילואים בצפון (חייבת לציין שנהנה מכל רגע)וכרגע הוא נמצא בעבודה, יחד עם זאת אין לו שקט פנימי וסיפוק.
היום כששוחח איתי שוב טען בפניי שהיה רוצה לחזור למילואים ואפילו להיכנס לעזה. כאמא לא היה לי קל בכלל לשמוע את זה, שאלתי אותו מאיפה בא הרצון הרב הזה שלו והצגתי לו את הסכנות שבעניין- כמובן שהוא מודע להם, הוא רוצה להרגיש שעושה משהו משמעותי ושיוכל אחר כך להציג שהוא היה ב.....
לטענתו חושב שאחרי שיחווה את עניין הלחימה ירגיש רגוע יותר.
(מאז שהיה קטן התעניין במשחקי לחימה במחשב)
שיתף אותי שיש לו אפשרות להתגייס שוב למילואים והפעם ביחידה אחרת מזו שמשובץ אליה ולהיות בעזה, הוא טוען שבגללינו הוא לא מעז לעשות זאת.
בשיחה איתו הרגשתי שהוא מחכה לאוקיי שלי, אך איזו אמא תהיה מוכנה לתת את האוקיי לבן שלה, במיוחד בתקופה זו.? מה גם שאני מנסה להבין מאיפה בה החוסר שקט הפנימי שיש לו...הצעתי לו לפנות לייעוץ כדי להבין מה הנסיבות ולפתור את הדברים אך הוא בשום פנים ואופן לא מעוניין.
מה אני ובעלי אמורים לעשות? מצד אחד אנחנו לא רוצים שהוא יישאר עם התחושה הזו של "ילד מרצה" מה שיגרום לו לבעיות בעתיד ומצד שני איך אפשר לתת אוקי על דבר כל כך קשה?

שלום רב,
הבן שלי בן 21 אובחן אצל פסיכיאטר באוטיזם ולצורך הכרה בביטוח לאומי הוא חייב גם המלצה מפסיכולוג קליני לאבחון אוטיזם.
איזה אבחון הוא חייב לעשות והאם יש המלצה לפסיכולוגים שעושים את האבחון.
תודה ילנה

בהמשך להודעתי הקודמת רציתי להבהיר נקודה מסוימת שאולי לא הייתה ברורה מספיק:
2 האחיות ממשיכות בהתנהגותן גם היום
האחות הצינית שינתה את התנהגותה הפוגענית כלפיי להתנהגות של הרחקה דחיה והתעלמות וביטויים בתוך המשפחה שהיא לא סובלת אותי ולא רוצה להיות בקרבתי, זה קרה ברגע שהתחלתי לענות להערותיה ולגלגנותה, אז היא התחילה להפנות נגדי נשק מסוג שונה
והשניה ממשיכה להתנהג בפטרונות אף על פי שאני גדולה ממנה.
אני לא רוצה לשפר איתן את הקשר
ניסיתי די ואין לי כוח יותר
אני מרגישה בעצמי פחד מהן ורצון להתרחק
אציין שהאחות הצינית פוגעת מאוד וממש מתעלת רגשית באחות נוספת אבל באופן אחר- צעקות, השפלות, כעס וכו'.
אני שואלת איך מבינים למה?
למה הן מתנהגות כלפיי כך?
ואיך עוצרים כזה דבר?

הי
לפני מס פגישות,המטפלת החליטה שהיא מסמנת גבול ודרשה ממני להחליט לאיזה כיוון אני רוצה לקחת את הטיפול.
במילים אחרות,רצתה שאקבל עם עצמי החלטה האם אני באה לעבוד או דורכת במקום.
מאותו מפגש,משהו אצלי זז והתחלתי לעבוד ונראה שהמטפלת מרוצה.
גם אני חווה ורואה את התוצר של העבודה המאומצת,אך בתוך תוכי יש געגוע לעיסוק בסבל ובמערבולות,בכאב ובגורמים לו.
התחושה היא שאין לרגשות האלו מקום,כי צריך לעבוד ולא להיתקע בעבר.
האם הגיוני להתגעגע לתחושות האלו,אפילו שאני יודעת שהן לא קידמו אותי?
מה עלי לעשות כדי להמשיך לעבוד ולעשות שינוי,אך במקביל לאפשר גם לרגשות קשים ומעכבים לנכוח?
זה אפשרי? זה לגיטימי? כי זה לא מרגיש כך.

שלום,

למטפל שלי יש נטייה להתעלם מהודעות שאני שולחת אליו. מטרת ההודעות הן בדרך כלל קביעה של פגישה נוספת כתוצאה ממצוקה שמתעוררת. הוא לרוב פשוט נוטה להתעלם. ואם כבר עונה, זה לא רלוונטי או מעל 24 שעות.
לקראת סיום הפגישה הרגשתי מצוקה קשה והתלבטתי אם לכתוב למטפל. כשהבנתי שאני רוצה תמיכה נוספת, שלחתי הודעה. הוא לא עונה. זו כבר הפעם השנייה שהוא מתעלם ממני ומההודעות שלי בזמנים של מצוקה. בכל פעם תירוץ אחר כמו התפספס, לא שמתי לב או אני עמוס מדי. אני יכולה להבין הרבה מאוד דברים אבל כשהוא יודע שיש מטופל במצוקה ועוד להתעלם? מדליק לי נורה אדומה גדולה מאוד. לא יודעת מה לעשות. מרגישה מחוברת אליו ומצד שני, לא בטוחה שאני מקבלת את המענה שאני זקוקה לו. בפגישות נראה שיש לו רצון טוב אבל בפועל אין רציפות בפגישות ואני מרגישה אותו שונה ולא תמיד עקבי. משהו התערער בקשר וגם כשאנחנו מדברים על זה, זה עוזר בדיוק לכמה פגישות ושוב הדפוס חוזר.
לא יודעת איך להבין את מה שקורה. האם אני זו שאולי לא מבינה נכון או שזה לגיטימי שמטפל מתנער ממטופל?

תודה מראש.

אני צריכה עזרה.
מנערות, אני מתמודדת אל מול מחשבות חוזרות על פגיעה עצמית ואובדנות.
הייתה איזו הפוגה בשנות העשרים שלי, אבל אני מייחסת אותה למוות פנימי שעברתי וניתק אותי מהחלקים שכאבו. עכשיו אחרי שנים של טיפול ביצמי הצלחתי לאחד חלקים שהתרחקו ממני, והחיבור מייצר כל מיני רגרסיות. החלקים הבוגרים שלי הצליחו להכיל כמה טנטרומים רציניים, אבל בתקופה האחרונה עברתי עוד מפלת נפש; קשר שנבנה מתוך בטחון באינטואיציה -הסלים ממתיקות לאלימות.. שאומנם לא הייתה קשה אבל ריסקה לי את כל האמון שהיה לי בעצמי.באינטואציה שלי. החלק הבוגר שבי הוציא להורג את התקווה שמשהו יוכל להיות אחר עבורי, ומאז כבר שנה וחצי שאני מתפקדת בחלקים שמוצגים כלפי העולם, וקורסת במישור האישי. זה מסלים. ועכשיו זה יוצא משליטה.
אני ביקשתי עזרה מפורשות מהמטפלת שלי)צעד משמעותי, אבל שהגיע מתוך מקום מאוד נואש(כבר חצי שנה אני מרגישה שאני בהדרדרות והיא מנסה להחזיק לי תקווה בלנסות לספור לי ניצחונות. שאמרתי שאני צריכה עזרה והצעתי שאני בדיכאון שמחמיר היא אמרה ש'כולם בדיכי' ושאני צריכה לייצר פרודקטיביות. בפגישה האחרונה אמרתי בייאוש 'תעזרי לי' והיא אמרה שאין לה מטה קסמים.
עכשיו... אני לא יודעת אם לוותר על הטיפול. מצד אחד לקח לי איזה שנתיים להפתח, ובגלל שהיו קשרי אמון, קשה לי לשחרר.מצד שני אני מרגישה שהמצב יוצא משליטה. אני מתקשה יותר ויותר לרסן את הדחפים לפגוע בעצמי, חווה מחשבות אובדניות בצורה יומיות וקז'ואלית באופן מפחיד, אפילו העבודה שלי מתחילה להפגע... אני בהתקפי זעם קשים, מה שלא באופיי. אני לא מצליחה להרגע.
התרחקתי הרבה מאחרים, כי לא מסוגלת לייצר אינטרקציות תקינות, ומאבדת חלומות שהיו לי לגבי עצמי ..
והכי גרוע, אני לא מרגישה שהמטפלת יודעת כיצד לעזור לי. היא מנסה לשאול אותי מה יעזור לי, או מה אני חושבת שיעשה לי טוב, ואני..מיציתי את הכלים שלי, ובעיקר נמאס לי לסחוב את הטיפול עליי.
אני עייפה.אני חסרת אמונה. אני לא מקשיבה לאינטואציה שלי כי נדמה לי שהיא שקר רע וגס במסווה של תקווה, שמתה עבורי.אני עצובה על עצמי שלא מצליחה לקום מהמצב הזה, וגם כועסת כי לא מצליחה לקום מהמצב הזה.
אני מרגישה לבד, אין לי אף פורום לדבר על הפגיעה העצמית ואולי קצת להרגיש פחות טאבו , לתת הכרה, לקבל עזרה.
אני רוצה לסיים אבל מפחדת לצאת מטיפול שאני במשבר כלכך שואב ומסחרר.
וגם, תמיד שיש משבר אני אומרת לעצמי שזה מפנה, שבסיבוב הזה אצא מובנת... ואני מתבדה כל פעם מחדש.
אולי אתם יכולים לעזור לי למצוא קבוצת תמיכה? אנשים שמתמחים בעזרה למישהי כמוני? אני צריכה עזרה, אני צריכה הכרה ואני צריכה מישהם לדבר איתם.
אני לא יכולה כבר לחיות ככה, אני פשוט לא יכולה.
תודה שהקשבת לכל הכאב הזה,
בשורות טובות לכם.

היה לי אתמול טיפול עם הפסיכולוגית שלי.

היה שלב מסוים שהעיניים שלה ממש נעצמו וחשבתי שקרה לה משהו (שהיא התעלפה או לא יודעת מה).

אבל מסתבר שהיא פשוט נרדמה. שאלתי אותה אם הכל בסדר והיא אמרה סליחה ושהיא נורא עייפה.

לא ידעתי כל כך איך להגיב ופשוט דיברתי איתה על זה שדאגתי שעכשיו אצטרך לעשות החייאה או משהו. הקללתי את האווירה מרוב שהייתי מובכת.

אבל אין ספק שחשתי תחושת עלבון מאוד גדולה. מי נרדם באמצע שמישהו מדבר אליו?

עכשיו, מסתבר שהיא כמעט נרדמת כל פגישה. חשבתי שיש לה בעייה בעיניים אבל מסתבר שבקבוע היא מתעפצת לי. פשוט רק הפעם היא נרדמה.

אני לא יודעת מה כל כך מה לעשות עם המידע הזה. אני בטיפול במשך כבר 8 חודשים (פעם בשבוע). אז לא כל כך קל לעזוב אבל כן זה עולה לי לראש.

אני מרגישה שהטיפול נורא עוזר לי אבל אני פתאום מתחילה לחשוב שזה סתם אפקט פלאציבו.

בקיצור, אני קצת נעלבתי ולא יודעת אם שווה להעלות את התחושות האלו.

אני הולכת לטיפול אצל פסיכולוגית מעולה, יש לנו קשר נדיר ביופיו אנחנו עושות עבודה נהדרת ביחד ואני מאוד אוהבת ומעריכה את המטפלת המסורה והאוהבת שלי - התדירות כיום היא טיפול פרטני פעמיים בשבוע וקבוצה בהנחייתה פעם בשבוע.
לאחרונה אני מרגישה צורך ״להעלות במינון״ מתוך תחושת תלות בטיפול שכוללת בין היתר מחשבות אינסופיות (ממש אובססיביות) על הטיפול והמטפלת שלי והאינטראקציה איתה. אני חוששת שהתמכרתי לטיפול ולא יודעת האם להוסיף פגישות יעזור או ירע את מצבי.
ההתמכרות באה לידי ביטוי בכך שאני מרגישה שחיי מפוצלים בין חיי בטיפול (המחשבות בזמן לפני ואחרי) לבין חיי מחוץ לטיפול (המקצועיים, הבינאישיים, המשפחתיים). הגעתי למצב ששום דבר אחר לא מעניין אותי כמו הטיפול וההתעסקות בטיפול.
המטפלת שלי ואני כמובן מדברות על הכל היא מכירה את המחשבות שלי בנידון ותומכת בי להמשיך את העבודה שאני עושה, אבל אשמח גם לחוות דעת מקצועית חיצונית - מהי התכנית הנכונה לצאת מההתמכרות הזו? האם מה שאני חווה קורה לעוד אנשים? האם זהו סימפטום למחלת נפש או הפרעת אישיות שאני מפתחת או אפילו כבר יש לי אבל שהמטפלת מעדיפה לא לתייג אותי בה? כיצד תייעצו לי לפעול? מהי ההמלצה/התוויה במקרים כאלו ואיפה ניתן לקרוא על כך עוד?
המון תודה על אתר שימושי, יעיל, קריא ומרתק ועל תשובתכם המהירה ❤️