פורום טיפול נפשי

אני הרסנית יש בי זעם ותסכול ואני עומדת להרוס הכל איתה למרות שהיא לא אשמה אבל אני שונאת להזדקק לה ככה
ואני כבר לא יכולה להמשיך בשיגרה הזו
שגם אין לה תאריך סיום
אני לא יכולה להחזיק עוד שבוע,שבועיים ויותר..כאלה
לא אכפת לי כבר להכעיס אותה העיקר שהיא תהיה איתי בקשר כל היום

האם בריא לנפש לחיות מאחורי מסכה?
בגיל מסוים (מאוחר) גליתי שיש דבר כזה איפור והתחלתי להשתמש בו בהתלהבות.
זה החמיא לי וייפה אותי.
מאז ועד היום אין יום או לילה שאני לא מאופרת.
לצאת בלי איפור זה בשבילי לכמו לצאת בלי בגדים.
אני מרגישה שאני חיה מתחת למסכה.
אפילו שהאיפור לא כבד ולא מכסה כלום, רק נותן צבע אחיד וזוהר יותר.
אני לא מבקשת עצה איך להתחיל להוריד את האיפור, כי אני לא מסוגלת,
מבקשת להבין אם זה בריא לנפש להיות כל הזמן מתחת למסכה?
(אני בטיפול פסיכולוגי ומהמטפלת הבנתי שבעקבות טראומה ארוכת טווח יש לי מה שנקרא: עצמי כוזב, שאני לא אני, מבחינה רגשית ומבחינת מה שאני משדרת לסביבה הקרובה בפרט)

יש לי שאלה שאולי נשמעת מזעזעת אבל אותי היא ממש מעסיקה באופן מפוכח וריאלי:
בגיל הנעורים קראתי ספר (יהודי דתי) שמתאר את המוות, כל התהליך הרוחני, מה האדם מרגיש, מה קורה אח"כ וכו'.
מאז ועד היום (יותר מ20 שנה) זה מעסיק אותי ואני מרגישה חצי פה חצי שם...
מאז שסבתי נפטרה ושמעתי על תהליך הטהרה נכנס לי "ג'וק" שאולי כדאי לי לעבוד בתחום.
כיום יש לי עבודה מאוד יצירתית ושמחה בתחום האמנות, ואני אוהבת אותה אך יש בה המון מתח.
נראה לי שעבודה כמטהרת גופות תוכל להתאים לי כיוון שזאת עבודה טכנית ללא מתח ועם משמעות.
הבעיה שכל מי שאני משתפת אותו בכך נרתע ובטוח שמשהו הסתובב לי במוח...
אז רציתי חוות דעת.
האם הרצון הזה לא יכול להיות נורמלי?

היי , חברה הכי טובה שלי הכירה לפני שנתיים בחור ואחרי כמה חודשים התארסה . מאוד פירגנתי לה באמת מכל הלב ( גם אני קיבלתי הצעת נישואים כמה חודשים לאחר מכן ) .
מאז שהיא התארסה מאוד קשה לי .. היא הייתה החברה הכי טובה שלי מגיל 12 ( היום אנחנו בנות 24) , כל החיים היינו יחד . תמיד הגנתי עליה , תמיד שהיא הייתה צריכה ייעוץ הייתי שם בשבילה .
הכל עשינו ביחד .
למרות שיש לי בן זוג כבר הרבה מאוד שנים לא ויתרתי על החברות איתה . היא ממש כמו אחותי הקטנה אני מגוננת עליה בגופי .
מאז האירוסים שלה היא השתנתה ..היא כבר לא צריכה את הייעוץ שלי כי יש לה את בעלה לעתיד , אני כבר לא בראש סדר העדיפויות שלה , לא מדברות כבר כל יום ואם אומרים משהו פחות טוב על בעלה לעתיד היא יוצאת על כולם ומגוננת בלי הפסקה .
תמיד אמרנו הכל אחת לשניה ועכשיו זה כבר לא ככה . דיברנו על זה כמה פעמים וזה פשוט לא עוזר ..
אני יודעת שבחיים צריך להתקדם ושברגע שיהיה לנו ילדים כבר לא נתעסק בזה . אבל בינתיים זה מפריע לי .. אני מאוד מתגעגעת אליה .
מה אני יכולה לעשות ?

שלחתי פה שאלה על פגיעה מינית אתמול.
ליטל ענתה לי. תודה על התשובה המאוד מרגיעה.
רציתי לשאול עוד:
יש לי הרבה מה לעבוד בטיפול, והרבה על מה לדבר.
השאלה אם לא כדאי להמתין שיותר יתבהר לי מה באמת מציאות, מה דמיון, מה היה ומה לא.
עכשיו אני מרגישה שהכל מעורבב לי, לא יודעת ולא מבינה כלום, לא בטוחה שאני יכולה לומר בפירוש שנפגעתי באופן אישי. אולי רק הייתי עדה לפגיעות (לא ראיתי ממש, רק ידעתי מכך וזה בטוח לא דמיון)
אולי הרתיעה שלי נובעת מחוויות עבר כמו הטרדות רבות שעברתי באופן מקרי, פחד משמעותי שהיה לי מפגיעה, אולי מחוויות רפואיות מאוד לא נעימות שהרגישו כמו פגיעה אבל זו לא פגיעה כשמדובר בעניין רפואי, נכון?
אולי עדיף להמתין שכל הסערה והערבוב הזה ינוחו, ואז כמו שקורה כשמערבבים בחוזקה שמן ומים יחד, הכל מעורבב אבל כשמניחים אותם ולא נוגעים השמן צף על המים וברור מאוד איפה השמן ואיפה המים.
אולי גם לי עדיף לחכות שהסערה תשכח ואז לדבר על זה כשיותר ברור לי כל העניין?
מה דעתך ליטל?

קודם כל רציתי להגיד לך שבאמת יש לי צוות מדהים זה לא מובן מאליו, בזכותם התחלתי להרגיש יותר טוב. רציתי לשאול כעזרה לעצמי בנוסף לפסיכולוגיה חיובית,אני מחפשת ללמוד בבית גם פסיכולוגיה מסוג אחר שיכול להתאים לי ללמוד אותם בבית בנוסף לפסיכולוגיה החיובית. איזה עוד תחום בפסיכולוגיה אני יכולה ללמוד באינטרנט ובספרים? עם את מסכימה ואת יודעת אשמח עם תתני לי עצה נוספת בנוסף לפסיכולוגיה חיובית. זה מאוד מעניין אותי וכיף לי ללמוד את זה לעצמי.אשמח מאוד עם את מסכימה לתת לי עוד אופציות. אגב בטיפול בשיקום הם מאוד גאים בי שאני לומדת לעצמי פסיכולוגיה חיובית. מאחלת לך המשך שבוע מקסים אני ממש ממש מודה לך.

היי שוב,

כתבתי כאן בעבר על פרידה מבן זוג (בני 27) לפני כחודש ימים.
פרידה כואבת, מהחבר הכי טוב שלי והבן אדם הכי קרוב אליי.
הפרידה נעשתה עקב מצוקה של בן הזוג להתמודד עם דברים שהוא גילה עליי, דברים לא נעימים שעשיתי, התכתבויות שנתתי לו לראות עם חברה עליו,
שקרים קטנים והסתרות ונוצרה סביבה של חוסר אמון שלא ניתן היה לגשר.
לצד זה, היו גם בעיות אישיות שכן הרגיש שמערכת היחסים גזלה ממנו את עצמו והוא צריך כרגע לעזור לעצמו להחזיר את עצמו.
אנחנו מדברים לעיתים רחוקות, ובכל שיחה אני נעשית תלותית ורגישה, מספרת על געגוע ועל רצון לחזור ועל כך שאני בנאדם אמין ופשוט נתתי להרבה פחדים וריצוי אחרים להשתלט עליי.
הוא מצידו היה מאוד עדין, אבל גם החלטי. אמר שהוא אוהב אותי מאוד, שאכפת לו ממני ושהוא דואג לי. ושתמיד יאהב אותי. אבל שמערכת היחסים הזו מבחינתו לא טובה ולא בריאה, ושקשה לו להיות לצד בנאדם שהוא פשוט לא מאמין לו. שקשה לו להאמין שבנאדם יכול להשתנות במיוחד בגיל בוגר, ושכרגע הוא רוצה לעזור לעצמו ולא מעניין אותו דבר וגם לא הזוגיות.אמרתי לו שאני בנאדם אמין,ושאני בכלל לא צריכה להשתנות, שאלה מעידות וטעויות שאני לוקחת עליהן אחריות אבל לא מעידות עליי דבר, ושהוא טועה בניתוח של הדברים ואם רק הייתי יכולה להוכיח לו אחרת. הוא אמר שזה לא רלוונטי יותר ולא משנה עוד. שאנחנו משדרים על גל אחר.
אני מניחה שכרגע אין בידיי לעשות דבר.
אבל אני מרגישה שהוא מפספס אותי. אני מרגישה שהוא לא מצליח לראות את מי שאני והאירועים האלה שקרו לאחרונה מעיבים על 3 שנים שבעיניי היו נפלאות. אני לא כל כך מתפקדת. ומרגישה חלל ריק.איך מראים או משנים דעה של אדם עליי? אדם קרוב שעדיין מעריך ומעריץ אותי. ואם לא ניתן לשנות דעה של אדם? מה אני כן יכולה לעשות? אני לא יכולה לוותר. אבל אני גם לא יכולה לפגוע בו כך.

אני בן אדם שתמיד אוהב לעצום את העיינים ולנסות להכנס לנעליים של האחר.
מעניין אותי מה עומד מאחורי הפיסכולוגיה של השוטרים.
מה זה הבני אדם האלה...
איך אתה יכול לבצע עבודה בה אתה מחפש ו״צד״ אנשים כדי לחלק דוחות על זה שיצאו עם הכלב 150 מטר ולא 100 מטר.
כן אני מבין שהחוק חשוב ומישהו צריך לאכוף אותו.. וגם טוב שיש את אותם אנשים שכן מסוגלים, ואפילו נראה שנהנים מזה.
אם הייתי שוטר הייתי מאיים ואומר תמיד פעם אחרונה אבל לא חושב שהיה לי את האומץ בטח שבתקופה כזאת להביא למישהו 500 שקל קנס..

הם התחילו להסתובב עם קסדות ואופנועים(כדי שהמצלמה לא תזהה מי עושה מעשים כאלה) ומתנהגים ממש כמו מאפיה, פשוט תחושה לא נעימה.. הוא דוהר אלי ב100 קמש עוצר כאילו רצחתי את אמא שלו, בלחץ ואגרסיה כאילו משהו קרה..

מנסה להבין איזה חסכים יש להם, ממה זה נובע הרצון להביע כוח, עליונות, אגו על אנשים רנדומליים.

שלום ליטל.
אני מאוד נהנית אצל המטפל החדשה. ועכשיו כשלא נפגשים פנים מול פנים אלא רק בטלפון פחות קשה לי ההשוואה לקודמת.
או שאולי זה לא קשור לטלפון אלא לכך שהתחלתי להיפרד מהקודמת בליבי.
יש לי בעיה קטנה:
המטפלת החדשה מאוד בסדר, מקצועית מאוד ומקבלת הכל.
כשאנחנו מדברות על המטפלת הקודמת- תובנות שקיבלתי ממנה, וכד' יש פעמים שהחדשה מראה לי או מאשרת לי דברים טובים שהיו אצל הקודמת.
אני יודעת שהיו המון דברים טובים בטיפול הקודם, ולא חשבתי לרגע שהיא רק הרעה לי, אבל כשהמטפלת מאשרת לי התקדמות או עבודה טובה שנעשתה בטיפול הקודם, מיד עולה בי תחושה חזקה של חרטה ורצון לחזור.
גם כדי להמשיך את התהליך שנקטע באמצע.
ובעיקר כי אכפת לי מהקודמת ואני רוצה שהיא תראה את התוצאות של העבודה שלה.
מרגיש לי לא הוגן שהחדשה תגיע אחרי שהקודמת ספגה את כל "תפוחי האדמה" שזרקתי עליה, ותקטוף את הפרחים.
מי שספג הוא זה שראוי לקטוף, לא?
לא שאני הולכת לעשות עם זה שינוי מעשי. אני רק מחפשת עוד נקודת מבט.
ותודה מראש!

היי, בן 34 אבא לשניים...אני היפוכונדר, כל פעם שיש לי כאבים חדשים בגוף ולפעמים כאבים גם מוכרים, אני חושב על הגרוע מכל. פעם פחדתי מהזקנה והמוות היום אני כבר לא פוחד מהזקנה והמוות, רק מהדרך לשם סבל מחלות וכאלה ...
אני רואה סדרה ''הרופא הטוב''
זה די משפיע עליי כל מה שמראים שם, לא קיבלתי מזה חרדות, אבל אני מפחד יום אחד זה ישפיע על תת המודע שלי ויגרום לי לחרדות סתמיות כמו שהיו לי מספר פעמים.
האם אני צריך להכנע להיפוכונדריה שלי ולהפסיק לראות את הסדרה, או שזה דווקא יעשה לי טוב לראות סדרה כזאת וכן להתמודד עם הפחדים שלי? הייתי אצל הרבה פסיכולוגים שלא עזרו לי, הייתה אחת שאמרה לי שאני צריך לשמוע סיפורים מאנשים חולים, ולהכנס לבתי חולים להתמודד עם הפחד, וחשבתי שזה לא נכון לעשות ועזבתי אותה.
הייתה אחת שלא פסיכולוגית והלכתי אליה לטיפול אחד, היא טענה ששישה טיפולים אני כבר אהיה בנאדם חדש. היא עוסקת ברייקי, ריפוי בתקשור, הפסקתי ללכת אליה כי לא הייתי בטוח אם זה מותר בדת היהודית, אבל אחרי הטיפול הראשון הרגשתי טוב והיא אמרה לי את הדבר הכי חכם והכי נכון שאף פסיכולוג לא אמר לי.
כילד חברתית לא היה לי כייף, לא מקובל הרבה צחקו עליי, הרביצו וכו'. והיא אמרה לי שהגוף שלי בגלל כל הדברים בילדות שקרו לי פיתח מנגנון חרדה, היא אמרה לי שאני לא באמת פחדתי מהמוות ולא באמת פוחד ממחלות, היא טענה שהגוף או תת המודע (לא יודע איך להגדיר את זה), תמיד מחפש להיות חרד ממשהו בעקבות הילדות, אז אם מישהו יטפל רק בפחד ממחלות, תת המודע שלי ימצא לו חרדה אחרת, ולכן צריך לטפל בשורש...זהו, השאלה שלי עדיין על הסדרה האם כדאי להמשיך לצפות בה, הסיפור הארוך כדי שיהיה מובן יותר מה יש לי. תודה.

מצד אחד האינטנסיביות הזו בבית עם הילדים להיות מטפלת, מבשלת ,מבדרת,יממות רצופות...(הם חמודים ומתנהגים יפה אבל בכל זאת.)
ומצד שני לקום כל יום לכלום.לריק.לחוסר ודאות.
כל בוקר אני רק מחכה שהיום ייגמר ויגיע הערב כדי ללכת לישון.ואז קשה להירדם כי המון פחדים ומחשבות קשות משתלטים

ניסיתי עד עכשיו לעשות דברים שיעשו את זה נסבל בשבילי אבל אין יותר
ופשוט אין לי כוחות
אני עצבנית וחסרת שקט
רוב היום מפנטזת על טקסים של חיתוך עצמי. אני לא עושה כלום אבל חושבת על זה כל הזמן.
אפילו כשהכנתי שניצלים פינטזתי שאני מכניסה את היד לשמן הרותח

אני רואה שהרבה אנשים אומרים שזה הזדמנות להפסקה מהמירוץ וכל מיני דברים...ויש כאלה שגם יוצרים ועושים..אבל אני לא מצליחה להיות במקום הזה..

אני מותשת ומבועתת.

שלום, אני מעוניינת ללמוד פסיכולוגיה בשנה הבאה וחשבתי ללמוד באקדמית תל אביב יפו את לימודי התואר הראשון. רציתי לדעת האם המקום בו אני לומדת בתואר הראשון יכול להשפיע על קבלה לעבודה ואם כן באיזה מידה ? (כוונתי היא ההבדל בין מכללה לאוניברסיטה)
חשוב לציין שאני שואפת לעסוק בתחום ולהמשיך ללימודי תואר שני, אך עם זאת עדיין לא החלטתי בדיוק במה ארצה לעסוק (מחקר,קליני). לתשובתך אודה מאוד כיוון שאני אובדת עצות ולא מכירה אנשים שלמדו פסיכולוגיה.
תודה רבה מראש

אני בת 54 וחיה בגפי שנים רבות,
מאז הסגר והפסקת העבודה אני חשה מדי פעם עצבנות מוגברת ומתחילה לחפש מה לנקות ולסדר בבית. אני ממש רותחת מעצבים ללא סיבה רק בגלל חוסר התנועה למרות שאני כותבת המון ומנגנת בפסנתר וגם משוחחת בטלפון עם המשפחה.
לעיתים עצבנית ברמה שאני חשה צורך לקחת כדור הרגעה.

שלום.
הייתי בטיפול דינמי קצת יותר משנה, בשלב כלשהו בטיפול הגענו לשיח על פחד שלי מהמיניות של בני, נזכרתי שכשהיה קטן ממש, בן שלוש בערך תפסתי אותו מאונן והגבתי בחריפות לא מותאמת, הזכרון הזה ערער ממש את שלוותי וגרם לי להבין שאני מאוד חוששת מהמיניות שלו, כל הזמן אני חושבת על זה ופוחדת מכך מאוד, עד כדי כך שחששתי מהרגע שבו הוא יתבגר, לא ידעתי איך אעמוד בכך.
כמובן לא ביצעתי בפועל שום דבר שיראה לו את זה, אך זו תחושה קבועה שלי שלא היתה מודעת עד לטיפול (כיום בני בן 13)
לאחר שדיברנו על כך סיפרתי למטפלת שהיו פגיעות מיניות במשפחה, אך אני לא נפגעתי באופן אישי, רק הייתי מודעת למצב.
עקב חוסר התאמה סיימתי את הטיפול עם המטפלת והתחלתי בטיפול חדש גם הוא דינמי.
לאחרונה יש לי הרגשה פנימית חזקה מאוד שהולך לעלות לי זכרון של פגיעה מינית שעברתי ונשכחה ממני.
אני נזכרת בדמות חסרת פנים עם כובע אפור, נזכרת לפעמים באזור שבו אולי התרחשה פגיעה, נזכרת בסבי שהיה אדם מאוד בעייתי מבחינה זו (אני יודעת שהורי היו משאירים אותי כילדה קטנה מאוד אצל סבי וסבתי ללא השגחה וסבי היה מתעלל בסבתי)
לפעמים נדמה לי שאני זוכרת פרטים ספציפיים שסבי היה עושה לי או מבקש ממני לעשות.
ואני לא יודעת אם זה זכרון או דמיון.
אני מאוד חוששת שהטיפול יהפוך להיות מסע פנטזיה דמיוני במקום להיות תהליך תרפויטי.
מה דעתך?
אשמח אם ליטל תוכל לענות לי, כיוון שהיא מתמצאת בתחום.
תודה רבה!

נתקלתי לאחרונה בבעיה שאני חוזרת על דיבורים מספר פעמים, לדוגמא מספרת על מקרה שאירע מספר פעמים. כאשר בני משפחתי טוענים שאני חוזרת על עצמי ושכבר סיפרתי את זה... לפעמים אני לא זוכרת אם סיפרתי אותו לאדם מסויים ושוב מספרת...
הדבר מאוד מטריד אותי. האם יש פתרון לעניין?