פורום טיפול נפשי

שלום לך.

אני שומעת בדברייך גם את ההבנה הרציונלית כי מונחים של "הצלחה" ו"כישלון" אינם המונחים ה"הוגנים" לדיון במשבר נפשי והתאוששות ממנו, אך גם את הנימה הביקורתית, המתקיפה את הזמן, הקצב, הדרך לה נפשך נדרשת במקום המכאיב והעמוק בו את נמצאת. חבל על כך. אני יכולה לדמיין כמה המתקפות האלו מעמיסות ומקשות על דרך שהיא קשה ממילא. שנה היא זמן ממושך בחוויה ובהיבטים מסוימים של מציאות, אך במונחים של דרך שעל הנפש להשלים זהו לא פרק ארוך כל כך ובמובן זה, הלוואי שלא היית כועסת על עצמך כל כך.

באותו אופן אני חושבת על הצורך בעטיפה הטיפולית. לפעמים כדי לשקם מבנים והיבטים נפשיים אין מה לעשות אלא לחזור לקשר אחר, מיטיב, בו אפשר לבסס מחדש מה שנפגע או לא נבנה בהתפתחותה מקורית. במקומות אלו מה שנראה לפעמים כנסיגה תלותית הוא דווקא התקדמות עצומה לאזור חוויה אחר, שלא היה נגיש וידוע קודם לכן ובמובן זה, ההישענות היא אומץ והישג מרשימים. אולי גם כאן המונחים של "הצלחה" ו"הישג" הם לא הטובים והמדויקים ביותר שיכולים להיות, אך כך אני חושבת עליהם במקומות אלו, ומקווה גם בשבילך שתצליחי גם כן לחוות אותם כך ולא כדבר מה ילדותי, תלותי או חלש. 

אני מניחה שהדברים האלו מדוברים ומעובדים גם בטיפול שלך, אך בכל זאת מרגישה צורך לומר ולהציע שלא תפסיקי להביא את החוויות וההתלבטויות האלו לטיפול, מאחר והן נוגעות בהיבטים עמוקים ומשמעותיים. שלאט לאט יצטרפו לדרך הארוכה והחשובה שאת עושה.

ליטל

שלום תמר.

אני שומעת את הסבל הרב שאת מתארת, אבל לא בטוחה שאני מצליח להבין לעומק את מקורו: האם הסבל עולה סביב התכנים הטראומטיים שמלווים אותך? סביב אירועים מסוימים בטיפול? או דווקא לנוכח הפער בין התכנים הקשים שבנפשך לבין אותן פגישות "טובות" בהן לא מדברים על דברים כואבים?

אני משיבה באופן מעט מסוייג מפני שאני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך, אך באופן כללי צמיחה נפשית ותהליך טיפולי כמעט תמיד כרוכים בכאב נפשי, ובפרט כאשר מדובר בעבודה על אזורי טראומה. עם זאת, לא כל טיפול צריך להיות סבל מתמשך ואני חושבת שכדאי לברר יותר לעומק בטיפול את הגורמים לתחושת הסבל המתמשכת. אולי אם הגורם יהיה בהיר יותר אפשר יהיה לעבד ולתת מענה לחוויה הרגשית הקשה שאת מתארת.

ליטל

שלום שרה.

הטיפול הנחשב ליעיל ביותר ב-OCD הוא טיפול קוגניטיבי התנהגותי. במקרים מסוימים (תלוי במצב ובגילו של בנת) מומלץ  לשלב טיפול תרופתי לפחות לשלב הטיפול הראשוני, אך תוכלי להתייעץ בנושא עם המטפל.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול ב-OCD להתייעצות ובחינת טיפול

שלום רוני.

ריבים של הורים הם אכן דבר שלא קל להתמודד איתו, בפרט כאשר מדובר בריבים עוצמתיים. הבית, המשפחה, הם המסגרת הבסיסית והראשונית ביותר וכאשר את חשה אותה מתערערת טבעי שאת נלחצת, כואבת וחווה טלטלה. וכמובן שזה לא קל כאשר חוויות אלו מתווספות להתמודדויות ה"רגילות" והמאתגרות של חיי היום על הלימודים והחיים החברתיים המלחיצים שנלווים להם. השאלה, בתוך כל זה, השאלה היא איך את יכולה להקל על עצמך ולא להגיע למצב של כאב עד כדי מחשבות על מוות. כתבת שבחיים לא תוכלי לשתף בכך וזו אמירה מדאיגה, משום ששיתוף אחרים (החל מחברה ועד למטפלת) היא אחת הדרכים היעילות ביותר להתמודדות. התמודדות לבד מעמיסה ומקשה, וחבל שאת מונעת מעצמך לקבל יותר תמיכה. אני בטוחה שלא כל חברה תעביר את המידע הלאה, ואפשר גם לבחור לשתף בשלב ראשון במצב ולא בכל התחושות שאת חוששת לגביהן. לכן, אני חושבת שבשלב ראשון הדבר החשוב ביותר הוא לחשוב איך את מוצאת לעצמך אוזן קשבת שאת מרגישה בטוחה לגביה. אפשרות אחת היא לבחור חברה ולשתף אותה בהדרגה עד שתחושי בטוחה יותר. אפשרות נוספת היא לפנות לצ'ט האנונימי של ער"ן או סה"ר, כדי לנהל שיחה קרובה ואישית יותר מזו המתאפשרת דרך הפורום. אני חושבת שתחושי הקלה משמעותית ברגע שתהיי פחות לבד עם הדברים. כיוון נוסף שכדאי לשחבו עליו הוא שיחה/מכתב אל ההורים לא ברגע הויכוח אלא דווקא ברגע של שקט. האם את חושבת שתוכלי לשתף אותם במכתב עד כמה המריבות מקשות עלייך? יתכן שדווקא ברגע של שקט הם יהיו פנויים יותר לשמוע איך זה בשבילך ולשמוע באמת כמה זה מקשה עלייך.

מה דעתך? 

ליטל

שלום קרן.

הסימפטומים שאת מתארת אכן יכולים להיות סימפטומים של חרדה. התקפים של חרדה מסוג זה נובעים בדרך כלל מגורמים רגשיים לא מודעים: תכנים או קונפליקטים רגשיים אשר אינם מודעים ואין להם מילים ועל כן הן מבטאים את עצמם דרך סימפטומים אלו. בהתאם, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם התחושות השליליות והסימפטומים החרדתיים היא לפנות אל טיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק מה הסימפטום מנסה לומר, ואיזה תוכן נפשי נמצא תחתיו. במרבית המקרים, כאשר התוכן הלא מודע מתברר וזוכה לעיבוד רגשי מעמיק, חלה הטבה משמעותית בתחושות ואף ניתן לקדם ולטפח את אותו חלק נפשי.

 ליטל

שלום מ,

אני חושבת שכדאי לשקול את ההצעה של המטפל. זה נכון שמטפל חלופי לא יכול להוות תחליף אמיתי וכמובן שלא יוכל לספק מענה זהה, אבל בהחלט יכול לספק לפחות תחושת ״משענת״ לתקופה הזו. חבל שתנסי לאתגר את עצמך בכח להסתדר לבד, אם את מרגישה פחד כה גדול. אולי בחופשה הבאה של המטפל שלך כבר לא תרגישי צורך בכך, אבל כרגע את כן מרגישה פחד גדול, אז חבל שלא להיתמך ככל הניתן. 

בהצלחה,

יעל 

שלום עילי.

נשמע לי שיש שני היבטים חשובים שאתה מתייחס אליהם בדבריך. אחד- התחושה הלא נוחה שלך סביב פערי הגובה והכוחות והשני- יחסה של אחותך אליך.

בנוגע לנושא הראשון, כדאי לזכור שלכל אחד יש קצב ועיתוי צמיחה שונה ויש סיכוי סביר שעם הזמן גם אתה תעשה את ה"קפיצה" הגופנית שלך- בין אם בגובה ובין אם בהיבטים גופניים אחרים. 

בנוגע ליחסה של אחותך אליך ולאלימות שאתה מתאר, נשמע לי שכדאי בשלב ראשון לנסות ולנהל איתה שיחה כנה ופתוחה על כך ולבדוק האם היא מוכנה לנהל שיח פתוח וחיובי על הדברים שמפריעים לה ולך ביחסים- אם תצליחו להבין מה הטריגרים למריבות, אולי תצליחו לצמצם את החיכוכים. במידה ושיחה כזאת לא אפשרית או לא תסייע, אני מציעה לערב את ההורים במצב ולבקש מהם לסייע לכם לחשוב מה גורם לדינמיקה השלילית ביניכם וכיצד להפסיק אותה. אפשר גם לפנות לייעוץ משפחתי נקודתי סביב הנושא. 

בכל מקרה, המסר שלך צריך להיות מסר של רצון לשינוי ונכונות לשנות גם היבטים בהתנהגותך שאולי תורמים ליחסים השליליים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים בטיפול משפחתי להתייעצות ובחינת טיפול

שלום חניתה.

אין לי אפשרות להציע אבחנה דרך האינטרנט, אך נשמע לי שזאת שאלה לגיטימית לדיון בטיפול- לאו דווקא כי האבחנה הפורמלית חשובה כל כך, אלא כבסיס לדיון בקשייך ומקורותיהם.

ליטל

שלום חניתה. 

נשמע מדברייך שהגנת ה"חומה" שפיתחת סייעה לך והיתה חיונית לאורך חייך אך עכשיו את פוגשת גם במחיריה ומתארת את הכאב הכרוך בהתלבטות לגבי הויתור עליה. אני חושבת שכל טיפול מחזיק את המתח בין כבוד להגנות שהמטופל זקוק להן לבין הניסיון להרחיב את הגבולות ולצמוח, וכל טיפול מתחשב בקצב וביכולת של המטופל. כלומר, הטיפול צריך ליצור איזון עדין בין יצירת אתגר שיביא לצמיחה לבין שמירה על ההגנות כל עוד הן נחוצות לך. כך, אם וכאשר הויתור על החומה יגיע- הוא יגיע כאשר תהיי בשלה לכך ומצויידת ביכולות אחרות שיסייעו לך. מעבר לכך, אני מציעה להעלות את הנושא בפני המטפלת ולחשוב כיצד אתן יוצרות איזון עדין זה.

ליטל

שלום לך.

הפנטזיה המינית משקפת תוכן נפשי- צורך, כמיהה, חוויה מסיומת של יחסים ובמובן זה קיומה לא רק תקין אלא גם טבעי. הקשר הטיפולי הוא גם קשר ממשי ומשמעותי בחייך וגם קשר עם דמות סמכות המזמין השלכות, פנטזיות וכמיהות וככזה- הוא מעורר גם שפע של תחושות, חלקן מיניות. לאור זאת, אני חושבת שלא רק שלא כדאי להילחם בפנטזיה ולייחל לכך ש"תעבור" אלא ליפך, לחשוב האם תוכלי לאזור אומץ ולשתף בה את המטפל כדי שתוכלו להתבונן עליה כעל תוכן נפשי בעל משמעות, כפי שמתבוננים בכל תוכן נפשי אחר אשר מלווה אותך. מנסיוני, התבוננות בתכנים ובתחושות המתעוררים סביב הקשר הטיפולי נושאים עמם פעמים רבות פוטנציאל עצום לעיבוד, הכרה והרחבה של ההכרות העצמית.

ליטל

שלום לך.

סיום טיפול ממקום של מיצוי, ולא ממקום של כעס ופיצוץ הוא אכן משימה לא פשוטה שנוגעת בנושאים רבים כמו איכות הקשר הטיפולי, התקוות והאכזבות מהטיפול והמטפל, תחושת הביטחון והיכולת ועוד. בהתאם, כפי שאת עצמך חשה וחווה, אין מתכון מדויק אלא רק אפשרות לעבד ולחשוב את הנושא בטיפול, להבין מהיכן מגיעים גם הרצון לסיים וגם החששות מפני הסיום ולנסות לדייק את מועד הפרידה.

העיבוד מקל, ולצד זאת כדאי לזכור גם שהקשר הטיפולי- אם היה משמעותי ונעשתה בו עבודה נפשית משמעותית- אינו מתפוגג ונעלם אלא מופנם וממשיך ללוות את המטופל גם אחרי הפרידה. כמו כן, חשוב לזכור שתמיד יש דרך חזרה- עבודה נפשית נעשית לפעמים בשלבים לאורך החיים, ויתכן שמיצוי בשלב מסוים משמעו שבהמשך תרצי לבוא שוב.

ליטל

שלום אלה,

לצערי לא אוכל להמליץ על כדור שכן הפורום אינו נותן מענה פסיכיאטרי, אלא פסיכולוגי. בכל מקרה, בכדי לקבל המלצה על טיפול תרופתי יש להיוועץ ברופא. מעבר לטיפול התרופתי, אולי ניתן לשקול מענה רגשי בנוסף על מנת שתוכלי לקבל תמיכה משמעותית בהתמודדות עם ההרות והאתגרים שהיא מציבה. נשמע שאת סובלת מעומס משמעותי ואולי באמצעות מרחב טיפולי תוכלי לחשוב כיצד ניתן לייצר יותר מרחב עבורך, כיצד ניתן להיעזר באחרים ועוד.

בהצלחה,

יעל 

שלום תמר.

ההבדלים בין הטרדה לפגיעה מינית הם לעתים מבלבלים, ובדרך כלל חוברים לגורמים רגשיים נוספים בהשפעתם על עיצוב האינטימיות המינית והרגשית בבגרות. בהתאם, קשה לומר ולצפות בודאות מה תהיה השפעה של שיתוף בתכנים אלו בטיפול, אך מאחר ויש לך תהייה לגבי חשיבותם, ולאור הקשיים בתחום הזוגי-רגשי שאת מתארת, אני חושבת שכדאי למסור למטפל כמה שיותר מידע- כל עוד את מרגישה בנוח לשתף ולא עושה זאת מתוך תחושת לחץ וכפייה. מה שחשוב בעיני יותר מהשאלה האם לשתף או לא לשתף בתוכן ספציפי הוא השאלה מה המוטיבציה שלך לטיפול- מה מפריע לך, מה חשוב לך, איפה את היית רוצה להשתנות ולשנות את חייך. מתוך נקודות המוצא האלו אולי אפשר יהיה להבין טוב יותר אילו תכנים כדאי להעלות בטיפול.

ליטל

שלום דנה.

לא קל להיפטר ממחשבות טורדניות באמצעות "טיפ" נקודתי ולכן מציעה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע או לעיין בספרי עזרה עצמית המדריכיכם כיצד להתמודד עם מחשבות טורדניות. כדאי לקחת בחשבון שמחשבה טורדנית נובעת בדרך כלל מגורם רגשי לא מודע ושימוש במחשבה הטורדנית כדי לזהות ולעבד גורם זה במסגרת טיפול פסיכולוגי יכול להביא הן להקלה והן לעיבוד היבטים רגשיים נוספים וחשובים.

ליטל

שלום שונית.

נשמעת שקיבלת החלטה נכונה כאשר החלטת לפנות לטיפול- הן בדידות חברתית וחרדה חברתית, והן הרגשות המכאיבים שעומדים בבסיסם, נובעים בדרך כלל מגורמי עומק רגשיים ולא מודעים אשר הטיפול מסייע בעיבוד ושינוי שלהם באופן שמביא, לאט לאט, גם להפחתת החרדה לשיפור התפקוד. אני מבינה את הרצון לקדם תהליכים ולהניע שינוי, אך נדמה לי שהדרך הטובה ביותר לכך היא קודם כל התייעצות עם המטפלת שלך ומחשבה על ההיבטים והגורמים אשר יוכלו לסייע לך באופן ספציפי. כמו כן, חרדה חברתית מלווה פעמים רבות בהימנעות מסיטואציות חברתיות, ובהתאם כדאי, בהתייעצות עם המטפלת, לחשוב כיצד את מגבירה את החשיבה שלך לגורמים המאיימים- ככל שתחשפי ותעזי להתנסות כך תצברי חוויות חיוביות ויווצר בסיס של ביטחון ותחושת יכולת.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות חרדה חברתית