פורום טיפול נפשי

האם זה תקין בטיפול, שמצד אחד המטפלת מאוד מאוד מחזיקה, וזה מה שמשאיר אותי בטיפול אצלה. כי אני חייבת החזקה חזקה ויציבה עם כל הכוח.
והיא נותנת לי את זה.
ומצד שני דווקא היא אחד האנשים שהכי הייתי מתביישת לספר להם טראומות וחולשות?
ולא מרוב אהבה או רצון להיות מושלמת כמוה, כי היא לא מושלמת בעיניי...
אלא כי אני בתוכי מרגישה שהיא לא באמת תרגיש.
היא יודעת להחזיק חזק מאוד, כי היא חזקה. כי יש לה עניין להצליח, זה אתגר בשבילה והיא רוצה לצלוח אותו.
אבל לא מאמינה לרגע שהיא כואבת בשבילי, ודווקא כן מאמינה שהיא די תתפלא ואפילו תבוז בליבה פנימה על הסיפורים שלי ועל דרכי ההתמודדות שאימצתי לעצמי כדי לשרוד. ולא רוצה לפתוח את הלב בפני מי שליבו לא איתי.
ואין לי מה לדבר על זה איתה, כי היא תכחיש. ותאמר שבטח בטח מרגישה וכו' וכו'.
ורק כדי לא לשמוע את המשפט השקרי הזה, אני לא רוצה לדבר איתה על זה.
ואני מתפוצצת מרוב הצפה של זכרונות ותכנים שעולים בעקבות הטיפול, ולא יכולה לדבר.

יש לי חרדה חברתית
שבעבר הרחוק הכרתי כביישנות
קושי להשתתף במפגש חברתי
בעיקר הבעה במילים ויצירת שיחה
בכנות ופתיחות
בכל מקום שאני מגיע אליו
אני מרגיש בודד מבחינה חברתית
מתקשה לספר על עצמי
בגלל רכילות שיש בחברה
וכנראה גם בגלל בושה
ואשמה
ואז בשלב מסויים נוצרים קונפליקטים
שמרחיקים אותי יותר
כי אני מתנגד לשתף ולהשתתף
ובמקום הרצון שלא ישימו לב אלי יותר מידי
אז יותר מידי שמים לב אלי
ובסופו של דבר אני באמת לא מבין מה רוצים ממני
כי אני לא מסוגל להתנהג רגיל מבחינה חברתית
אחרי יותר מידי שנים של דחיה גדולה
ובדידות ולבד
והייתי רוצה להרגיש מאד שלם עם זה
שיש הרבה דברים שאני שומר ביני לבין עצמי
יש סרטון ביוטיוב על חרדה חברתית
שמתאר מאד יפה את הפחד באנימציה
הזכרונות צריכים להישמע
הטראומה צריכה להתעכל
ושם ממליצים לספר לכולם כולל כולם על החרדה
אם אתם רגישים להתקפים
עשו את ההפך מלהסתיר זאת ספרו לעולם
השאלה שלי היא איך מתחילים לספר
למי ולמה ואיך?

אני לא יודעת אם זו ההגדרה המדויקת למה שאני מרגישה אבל זה מספיק קרוב כדי לשתף קצת במה שעובר עליי.
מזה שנים שאני חיה במעין תחושה כזו של מחסור בשיח פתוח, במתן לגיטימציה לרגשות, תחושות, חלומות וחוויות.
לפעמים זה נדמה שמדובר באנשים שנקלעו לסביבה משותפת ללא גורם מאחד ביניהם, מלבד החומר התורשתי והדם שזורם בעורקיהם.
עיקר היחס היה מגיע בצורה של כסף, בעיקר של מתנות, אוכל ובזמן הבילוי הזה גם לא הייתה אינטראקציה.
כמו ללכת עם ילד קטן ולקנות לו גלידה אבל רק להסתכל עליו אוכל ולא להחליף איתו מילה אחת.
העניין הוא שבתקופה האחרונה דברים מהילדות צפים ועולים, משפיעים עליי וחלקם גם חוזרים במילים מדוברות מאותם גורמים.
אימא שלי לא חוסכת ממני מילים קשות כמו שהיא מצטערת על כך שנולדתי, שהיא רק סובלת איתי, שאני כישלון ולעולם לא אצליח להסתדר לבד.
היום היא לעולם לא תיתן לי כסף גם אם אצטרך, מבחינתה שאלך לעבוד וארוויח בעצמי ואני יכולה לשכוח מהחלומות הגדולים ביותר שלי שאולי בחלק מהזמן יכללו גם השקעה מרובה שלא תהיה מתוגמלת בסכומי כסף גדולים בשלב זה.
מלבד התחושה הזו שהידיים שלי קשורות ואני נאלצת להיתקע במקום אני יודעת שהתוכן של הדברים לא נכונים.
סיימתי תיכון בהצטיינות, שירתי שירות מלא בצבא, עשיתי תואר ראשון במקצוע קשה ונחשב, התחלתי אפילו תואר שני.
מעבר לכך שנאלצתי כרגע לוותר ולשים בצד את הכל, קשה לי מאוד לקבל את המילים האלו, הן חודרות ופוגעות וכמובן שהן גם משפיעות.
הדימוי העצמי שלי נפגע ואני לא מסוגלת להחזיר אותו כי המילים מרסקות אותי וכמה שניסיתי לדבר ולהסביר, פשוט אין עם מי לדבר.
אני באמת שבורה ומרגישה שבחיים שלי אין מקום יותר לעצמי.
בנוסף להכל גם חלק גדול מהמשפחה שלי לא בקשר איתי, המצב הכלכלי הלך והדרדר בעקבות משבר משפחתי, נותרתי לבד ובודדה מול העולם והייתי עושה הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור.
ממצב שאני נמצאת בטופ, אני נמצאת בתחתית ומרגישה שאני רק ממשיכה לשקוע.

האם באמת מקבלים פה תשובות לבעיות?
האם זה נשאר דסקרטי?

אני מצטערת ליטל שאני כותבת פה שוב ושוב אני באמת מצטערת אני פשוט לא יכולה להיות לבד "בתוך" עצמי.
אני כמו בתחתית של איזה באר שכולם עוברים מעליה ולא רואים אותי.

הייתי בפגישה איתה היום.הייתה לכאורה פגישה טובה דיברנו על ענינים אחרים..
אבל הרגשתי כאילו אני שמה את עצמי בצד ומגישה לה מישהי אחרת..
ואני האמיתית הסתכלתי עליה ועלינו מהצד
והרגשתי עצב וייאוש.כמו תבוסה.
רציתי לצרוח לה שתתן לי כבר מה שאני רוצה ושתפסיק לענות אותי..
אני מרגישה שלא אכפת לי כלום ואין לי מה להפסיד.
תמיד אני מפחדת להיות תובענית מציקה קשה,מפחדת לעייף אותה,לאכזב אותה..עכשיו כבר לא אכפת לי יותר
אני אכתוב לה מה שאני רוצה מתי שאני רוצה
הלוואי שגם אצליח להתגבר על עצמי ולהיעלם מפגישות.

היא יקרה לי.אני אוהבת אותה בכל ליבי.ומעריכה את מה שהיא עשתה ועושה בשבילי.אבל אני לא יכולה יותר.

היא לא יכולה לעזור לי בזה.נכון?

אני מעוניינת לעשות אבחון פסיכולוגי לפני עליה לכיתה א.
איך נקרא האבחון ואיפה אפשר לעשות אותו ?( אזור אשקלון- אשדוד)

תודה,
דנה

שלום.
אני כרגע בטיפול פסיכולוגי,
וכל העניין הזה שהמטפל לא חושף שום דבר מחייו , פרטים הכי בנאליים ורגילים הוביל אותי לסקרנות מאד גדולה ומצאתי את עצמי מחפשת כמה שיותר מידע עליו באינטרנט.
מצאתי כמה פיסות מידע ואני מרגישה קצת מפגר עם כל העניין הזה שבכלל חיפשתי וזה מעניין אותי.
ויותר מזה, מעניין אותי (מפדח ) מה המטפל יחשוב כשהוא יידע שאני יודעת עליו כל מיני פרטים ..?

היי ליטל יקרה אשמח אם תוכלי לייעץ לי במשהו קטן. מאז שאבא שלי חולה כמו שכתבתי לך בעבר הוא במצב גרוע. אימא שלי פנתה לביטוח לאומי לגבי עזרה לאבא שלי ואבל עדיין לא קיבלה תשובה. אני גם מושפעת ממה שקורא לאבא שלי וגם עצבנית מביטוח לאומי כפי שפעם כתבתי לך. אני לא מפסיקה לחשוב על זה מה ביטוח יעשה לי בעתיד? למרות שמשפחתי הבטיחה לי שלא אלך לטיפול ואשאר בבית כל החיים. אבל שאני שומעת את המילה ביטוח לאומי או עובדת סוציאלית בקשר לאבא שלי שעובדת סוציאלית מתקשרת לאימא שלי ומייעצת לה מה לעשות אם אבא שלי ובגלל הטראומה שעברתי בעבר ואני לא בטיפול יותר ושוב כרגע אני לא בטיפול ואין לי כסף לשלם לטיפול פרטי למרות שטיפול פרטי הייתי רוצה לא דרך חס וחלילה שלוותה או כאלה רק אני שומעת בבית את המילה ביטוח לאומי עובדת סוציאלית מתחילים דפיקות לב של עצבים למרות שאני מתאפקת ולא אומרת לאימא שלי כלום. אני מתפוצצת מבפנים בנוסף אני רואה הרבה תוכנית טלוויזיה מסויימת שמשפיעה עלי האח הגדול זה משהו אישי שלי שקצת מושפעת ממשהו שקורה שם. וכל זה גורם לי לעצבים בתוך ליבי. גם קשה לי עם אבא שלי וגם האח הגדול אני יותר מידי מכורה לזה ויש משהו אישי שמפריע לי שם. רק אם תסכימי ואשמח מאוד ואודה לך מאוד מכל הלב ליטל יקרה אשמח לדעתך מה לעשות? פניתי לרופאת משפחה כידוע לך כמו שכתבתי לך בעבר והיא נגד טיפול כרגע שאלך היא יודעת את הטראומה שעברתי ואפילו תרופה היא לא רוצה לתת לי. גם משפחתי מתנגדת שאלך לרופאת משפחה אפילו.אשמח לייעוץ איך יוצאים מכל זה? רק אם את מסכימה. מאחלת לך המשך שבוע מקסים ליטל יקרה ממש תודה מכל הלב

סתם כותבת כדי להימנע מדברים אחרים
אתמול הייתה לבן זוגי התמודדות עם הבן שלנו בן ה10.לא משהו חריג..דבר שיכול לקרות..עימות שהיה בו הרבה כעס ואפילו בן זוגי שהוא הכי רגוע בעולם איבד את שלוותו ויצא מכליו..
גם הבוקר האוירה הייתה מתוחה ולא נעימה.בעיקר בן זוגי היה מכונס וכעוס.
אני הרגשתי גם אתמול וגם היום שאני לא יכולה לשאת את זה.זה כואב לי בגוף.זה קצת כמו שמוסיקה נשמעת בווליום גבוה מדי או להיות בכביש סואן שכולם צופרים..
ואז אני עוברת מכעס על בני למעין ניתוק מצד אחד,כמו נעלמת ונאלמת, ומצד שני צורך עז לפגוע בעצמי.
יש לי היום אחהצ פגישה איתה ואולי נדבר על זה..אבל עכשיו אני כותבת כדי לא לחתוך את עצמי.

יש לי ילד שדורש את כל כולי, מבחינה רפואית (הוא חולה) ומבחינה רגשית ונפשית (מאתגר, קשה להכלה)
יש לי עומס מטורף בעבודה, צריכה להשקיע שם את כול כולי, בפרט עכשיו, זו עבודה שדורשת מושקעות גבוהה מכל הבחינות, בפרט מבחינת חיבור, רגש ויצירה.
ואם לא אוציא מעצמי את המקסימום, אקבל "על הראש" (גם אם אוציא את המקסימום לא בטוח שיהיו מרוצים אבל בטח שאינני יכולה לזלזל או להקל ראש) ואני בטיפול פסיכולוגי שמטלטל אותי.
מזכיר לי חוויות עבר מכאיבות, זוועות, אבא מכה, אלים, מתנפל, כולנו צורחים, מתחננים שיפסיק, בועט בטירוף, משתולל, פוצע, זורק מגובה, מעיף, כן, גם תינוק בן חצי שנה.
והטיפול רק מעורר, אבל לא מדברים על זה כלום!!!! לא יודעת למה ובגלל מי, אם בגללי או בגלל המטפלת.
ואני כמעט משתגעת מהאנרגיות הנפשיות שנדרשות ממני בכל התחומים.
די, אין לי כוח.
יש לכם עיצה בשבילי?

שלום, נראה כאילו ההכרה בהפרעה מאלצת אותי להיות נכה, ניסיתי לדחות את ההבנה אבל אם אני מקשיב לרגשות שלי אז אני גם יהיה נכה כי אני שונא ללמוד או לדבר עם אנשים אין לי שום אינטרס לעשות דברים בכלל, הכוונה היא שאני הרבה פעמים במצב צמח אבל מתישהו אני נשבר כל פעם ועושה דברים שאני לא רוצה

אני משער שלמדינה לא אכפת מחוסר מוטיבציה וחוסר סיבה לעבוד, אז אני גם מסתכן בלהיות נכה בלי עזרה, אני יכול לעבוד אבל זה מרגיש כמו עונש ואני מרגיש נחנק אחרי כמה זמן
אני נחשב חכם אבל זה נראה כאילו זה לוקח ממני אקסטרה אנרגיה להקשיב וללמוד גם כשזה מהבית אני נחנק ומשתגע כשדברים לא עובדים כמו שלימדו אותי, וזה קורה הרבה, אני מעדיף להיות מתכנת כי אפשר לעשות את זה מהבית אבל זה קשה

השאלה אם למישהו אכפת ש'לא בא לי' לעבוד, וגם עבדתי בעברי ועשיתי 3 שנים צבא קרבי, שרדתי הכל, פשוט מתתי בשביל להיות תקין, עכשיו גם העבר שלי נגדי בשני המקרים, מצד אחד אין לי עבודה רציפה ועבודות מסוימות לא יקבלו אותי מצד שני הצלחתי להחזיק בעבודה אחת כמעט שנה, ועוד הצבא, אז מצפים ממני לאיזה הסברים וכשאני אומר את האמת כולם חושבים שאני מחרטט אותם, האמת שאח שלי אמר לי, לא יודע למה זה לא מספיק עשיתי מה שאמרו לי ולאף אחד לא היה אכפת מצד שני כשהם ראו שאני עושה דברים שאומרים לי בלי חשיבה אבל מצד שני פתאום לכולם זה מוזר שאני עושה כי אומרים לי, אין לי אהבה למדינה או גאוות קרביים אח שלי היה אומר לי כל ערב שישי ללכת לקרבי ושאני אפס, אותו דבר לגבי שנת לימודים מדעי המחשב שסיימתי והפסקתי כי הוא עבר לחו"ל אז לא היה לי למה להמשיך

ליטל שלום.

רציתי לשאול אותך שאלה את כתבת לי ללכת לטיפול. אני לא פוסלת טיפול,אבל עם כל הכבוד לטיפול אני כותבת לפורום. אני לא בטיפול בפורום. שוב אני לא נגד טיפול זה לגיטימי שאדם שנמצא במשבר או כאלה צריך טיפול אין ספק. אבל פה זה פורום. אני שאלתי שאלה בפורום ופורום נמצא באינטרנט למה את התנגדת לי טיפ מעשי להסחת דעת כדי לצאת מהמצב לגבי הבחור עליו שאלתי? לטיפול אפשר לכתוב אבל שאני שואלת שאלה בפורום יכולים אנשים גם להגיד לי מחוץ לפורום ללכת לטיפול. אבל אני ממש לא מבינה לא ואת לא צריכה לתת לי טיפים מעשיים ואני גם לא רוצה אחרי שכתבת לי שאת מתנגדת. רק אני לא מבינה דבר אחד כמו שאת מציאה ללכת לטיפול הרי את לא מכירה אותי באופן אישי רציתי הסבר למה לא לקבל טיפים מעשיים? עם כל זה אני מאוד מעריכה אותך כאן בפורום למרות שאנחנו לא מכירות ויש לך עצות טובות. אגב אשמח עם לתגובה בלי טיפים מעשיים.

תודה ויום נפלא

אגב אני חושבת שיש הבדל בין פורום לבין טיפול אשמח לדעתך

אני בטיפול פסיכודינמי.
אך אינני חווה הקלה משמעותית על אף שעברה כבר יותר משנה.
אני חושבת שההיפך, יש החמרה.
שטיחות רגשית שמחמירה, חוסר עניין, רצון להיפטר ממשא החיים, חוסר הנאה וחוסר מוטיבציה להשקיע בתחומים כמו עבודה וקריירה, שהיו בעבר (גם אחרי המשבר ותוך כדי הטיפול) מעוררי עניין ומוטיבציה.
כמוכ' מרגישה שהמטפלת לא מספקת לי תשובות בהירות וברורות, מבלבלת אותי מאוד באמירות כוללניות ומעורפלות.
לדוג': בתשובתך אלי, נתת לי להבין שהשאלות שלי הן בעקבות הבלבול, הסבל וחוסר האונים שאני חווה, ודרך השאלות (והתשובות) מחפשת איזה עוגן להישען עליו. אז נכון שלא היתה לך תשובה, אבל עזרת לי להבין את עצמי, וזה הקל עלי.
אך כשאני שואלת את המטפלת שאלות כמו אלו, שנובעות מבלבול וחוסר אונים, אני לא מקבלת מענה מרגיע ומיישב, אלא מענה כוללני ומבולבל כמו: כולם מתמודדים, כולם צריכים טיפול כדי להתחבר לעצמם, היום קשה לכולם להיות הם עצמם וכד'.
וזו רק דוגמא אחת מיני רבות, שבהן אני חשה שאין מענה משיב נפש בטיפול שלי.
וכן יש הרבה מענה מבלבל, (וזה יותר טוב מפעם שאז המענה היה מאשים מקטין ופוצע)
הבעיה שאין לי כוח להחליף מטפלת, אבל היא לא מתאימה לי! ואני לא מצליחה להתפטר ממנה!
ולא מבינה למה היא לא יוזמת את הפסקת הטיפול מתוך אחריות והוגנות?
מה עושים? איך יוצאים מזה?

שלום וערב טוב,

בטיפול, מה הפירוש החזקה רציפה?
יכול להיווצר מצב שבו מטפל לא יכול ליצור את אותה החזקה רציפה?
יש סיבות לכך? יש דרך ליצור את ההחזקה הזו?

תודה.

האם אדם שעבר טראומה מורכבת וסובל מנתק, חרדת נטישה ופחד מקשר משמעותי, וחש כאב נפשי משמעותי ללא החזקה חיצונית (טיפול) עובר פחות או יותר אותו סבל כמו אדם בעל הפרעת אישיות גבולית מבחינה חווייתית?
בעבר על אף (ובזכות) הנתק החיים היו נסבלים, (אני עוד זוכרת את החיים המייסרים שלפני הנתק, על אף שעבר כבר מעל עשור) וכיום, בעקבות משבר, ללא החזקה החיים מייסרים ממש.
וכמה זמן לוקח הכי הרבה טיפול בטראומה מורכבת?
בסוף יוצאים מזה לגמרי?
יש אנשים בעולם שבאמת נהנים מעצם זה שהם חיים? הם הרוב או המיעוט?