פורום טיפול נפשי

אבל יש לי רגשות אשמה על כך

שלום,

בחצי שנה האחרונה עולים לי רגעים מהילדות המוקדמת מידי יום. מספר פעמים ביום.
הרגעים עולים לכמה שניות.

חלק מהם, הם רגעים פחות נעימים שחלקם מטראומה שחוויתי בילדות.

השאלה, האם זה פלאשבקים? והאם זה חלק מתהליך הריפוי של הטראומה?

בתודה מראש,
אורלי

שלום אני איתי ואני מתעניין באיך לחזק ולפתח את החוסן המנטלי אילו דרכים יש עד כמה זה אפשרי והאם כל אחד יכול לעשות את זה מעבר הייתי שמח שמי שיכול ירחיב באופן כללי על הנושא הזה של חוסן מנטלי אשמח לדיון וחוות דעת מכמה שיותר בעלי מקצוע שמבינים בנושא תודה רבה!!

למדתי ולמדתי ותוך כדי שלמדתי חשבתי על זה שאני לא רוצה בכלל ללמוד. ואז חשבתי על זה שאני לא יכולה לעזוב את הלימודים כי רק זה עוד איכשהו מקשר אותי למציאות. אם אני אותר על זה אני כבר אהיה לגמרי מתה וכל מה שישאר זה להרוג את הגוף שלי. ולא הצלחתי יותר ללמוד כי חשבתי על אם להתאבד או לא. אולי בעצם אני רוצה להתנתק מהמציאות ולהשתגע בחדר שלי עד שאני אתאבד. ניסיתי לישון ולא הצלחתי כי המועקה גרועה מתמיד. כאילו אני מתפרקת מבפנים. נכנסתי לצ'אט של ערן אבל ההמתנה הייתה ארוכה כל כך. וחתכתי את עצמי בזמן שחיכיתי. ואז ענתה לי מישהי ובזמן שדיברתי איתה הרגשתי את הרטיבות של הטישו שנספג בדם חם על העור שלי וזה קצת הרגיע. יותר ממנה כי היא ניסתה לשכנע אותי שלא יקרה כלום אם אני אדבר עם אנשים ושכדאי לי לאמץ כלב. והיא לא הבינה שאני לא מסוגלת כבר לדבר עם אנשים ובטח שלא להיות אחראית לאף אחד. ואחרי הכל לא הספקתי ללמוד את כל מה שהייתי צריכה ועכשיו שוב יהיו לי גלדים שנדבקים לבגדים מבפנים

שלום ליטל.
קודם כל, תודה רבה באמת על התשובות הקודמות, שנכתבו באופן מקצועי ורגיש.
אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת עוד שאלה (מקווה שזו האחרונה):
הפסיכולוגית (קלינית) שהייתי אצלה בטיפול (כשנה) אבחנה אצלי ניתוק רגשי, וחוסר קשר עם הסביבה, גם הקרובה ביותר כבעלי וילדי (בעקבות חשיפה לאלימות פיזית ומילולית ארוכה ורבה בילדות).
וגם בעלי אומר שאני כל הזמן רוצה להיות לבד ושיש בננו כמו קיר שקוף, וכאילו שאני נמצאת בעולם שלי, רחוקה מכאן, על אף שפיזית אני קרובה.
אני לא ממש מרגישה את הריחוק שלי והרצון להתבודד,ואני כעת במצב רגשי יחסית רגוע, לא חרד ו/מטולטל.
יש לי רגעים קשים אבל נראה לי הרבה יותר קשה לעבור תהליך טיפולי, בפרט שאני לא מעוניינת בשינוי בשביל עצמי, אלא בשביל בעלי וילדי.
כשלעצמי אני לא רוצה להרגיש, פוחדת מזה ויודעת שאם הטיפול יצליח זה מה שיקרה וזה בלתי הפיך, ולכן אני מתנגדת מאוד והטיפול קשה ומורכב.
השאלה:
אני לא חשה בסבל ובהפסד מחוסר הקשר ומהניתוק הרגשי.
האם ניתן להישאר במצב של ניתוק רגשי כל החיים?
האם זה מסוכן להישאר בלי טיפול פסיכולוגי במצב כזה?
האם זה עלול להתפוצץ/ להחמיר באופן בלתי הפיך/ קשה מאוד לתיקון ללא טיפול?
ואם אין ברירה וחייבים לטפל- אלו אנשי מקצוע מוסמכים לטפל בזה?
והאם יש לכם המלצות על אשת מקצוע מומחית ביותר בעלת ניסיון רב בטיפול במקרים כאלו?

אני עייפה אני באמת עייפה
כבר ימים רבים שזה בסדר דברים ככ השתפרו ואני אפילו מרגישה יציבות פנימית כזו..שכבר הרבה שנים לא הרגשתי.
אבל לפעמים כמו היום משתלט עצב כבד וסמיך שאין שום סיבה שיופיע אבל הוא בא ואני לא יכולה לו ואז אני מרגישה שרק היא תוכל לעשות שזה יעבור ורק אם היא תהיה כל הזמן כל יום רק אז זה לא יקרה לי
ואני מרגישה רע עם עצמי על זה שאני מרגישה ככה וזה גם מפחיד אותי
עכשיו בשעות האחרונות זה הפך לאימה של ממש! ואני מנסה לשמור על עצמי אסופה ולתפקד

אין בזה חדש..אני מכירה את זה מאז גיל הנעורים...
ובילדות זה הופנה כלפי אמא שלי הייתי חייבת שהיא תהיה פיזית לידי

מוצאי השבת תמיד היה מועד לפורענות
מילדות אני זוכרת את עצמי עצובה ומבועתת.תמיד הביא איתו מחשבות על מוות ופרידה.

אני כותבת לך ומנסה להגיד כל דבר שיסביר לך בצורה מובנת ומסודרת
אבל בתוכי עכשיו יש כמו התפרצות של הר געש
וקשה מאד להכיל את זה

זה מטומטם אבל אני חושבת אם היא רק הייתה פה והייתי יכולה סתם לשבת לידה ולקרוא או משהו כשהיא מקפלת כביסה...כמו עם אמא..
ושהיא תהיה תמיד זמינה כי איתה לא יכול לקרות רע

אני בת 16 ואני בתקופה של המון מבחנים ועבודות, אני מרגישה כאילו הכל סוגר עליי, אני לא מצליחה להתרכז במה שאני עושה בלי לספור בראש כמה זמן נשאר יש עד שאצטרך לעבוד על משהו אחר, אני מרגישה חרדות. התחלתי לפתח מנהג כזה של לדפוק את הראש בקיר, חלש לא חזק. אני נוטה גם לברוח לטלפון, העיקר לא ללמוד, פעם הרגשתי שאכפת לי והייתי מסוגלת לשבת ללמוד והיום אני מרגישה חולשה כזאת מבכלל לנסות, אני יושבת ואחרי דקה אני מתחילה לומר לעצמי אני לא יכולה יותר. אני מתחרפנת מזה. ואני לא יכולה ללכת לטיפול פסיכולוגי בנושא בגלל שאין לי טיפה של זמן. אז בבקשה, עצה שלא קשורה לטיפול.

אני מעוניינת לדעת באופן כללי, מהו הטיפול המומלץ ביותר עבור ילדים המתגוררים בדרום וחווים שגרת חרום ארוכה. אמנם לא קיימת טראומה ספציפית אך שגרת האזעקות יצרה נורמה עצובה של פחדים למיניהם ותלות בהורים. פחד ממטוסים, מרעשים, מבומים, חשש להיות לבד, דריכות מיותרת (לכאורה).
היו שהמליצו טיפול רגשי באמנות- מתמשך וככל שהבנתי לא עוסק באופן ישיר בחרדה
היו שהמליצו על טיפול ממוקד בשיטה מסוימת (cbt?)

האם אפשר בכלל לטפל בילדים כששגרת החרום הזו נמשכת יום יום?
זה מעשי?
אני תוהה ומבולבלת ואשמח לשמוע ממך מהי הדרך היעילה ביותר לטפל.

שלום ליטל, תודה רבה על התשובה הבהירה!
יעצת לי לשוחח עם המטפלת (פסיכולוגית קלינית) שיחה כנה על התחושות שלי כלפיה.
השאלה: אני רק מדמיינת את עצמי שוב נפגשת איתה וחשה קשת רגשות מבלבלים:
אני מתביישת ממנה מאוד, מתביישת מהעצמי שלי שמתגלה למולה, מרגישה כלפיה נחותה וגמלונית, מרגישה שהיא בזה לי בליבה.
אני גם פוחדת ממנה, פוחדת שתתפוצץ עלי שוב.
התחושה היא שיושבת מולי מסיכה מחייכת שתוכה היא חבית נפץ שעלולה להתפוצץ באופן מכאיב ושובר לב אם תהיה חריגה...
אני לא חושבת שהיא מתעללת בי במכוון, אך התחושה הרגשית היא של התעללות. כמו"כ אני כמעט בטוחה (מניסיון של מס' פעמים) שהיא לא מסוגלת רגשית לקבל ביקורת. יש בה משהו שמשדר "שיגעון גדלות"
אני חושבת שאין בתוכה מספיק כוחות נפש ומוכנות לטפל בי בדרך המתאימה.
נראה שהיא מעוניינת שהטיפול יצליח "במוח או בכוח". (מצד שני, אני יודעת שיש עבר עשיר של הצלחות מאחוריה)
אני הרבה פעמים חושבת לחזור אליה, כי לסיים כך טיפול זה די טראומתי בשבילי.
יש בתוכי שאיפה שהטיפול יצליח דווקא איתה,כי אין לי כוחות להתחיל הכל מחדש ואם אסיים כך, תצטרף עוד אבן לבניין חוסר האמון שלי בקשר משמעותי עם בנ"א.
האם נכון לנסות להמשיך על אף התחושות הקשות הנ"ל כלפיה?

האם מאניה דפרסיה מצריך בהכרח טיפול תרופתי? האם יש טיפולים נוספים יעילים? יש מצבים שיש צורך גם באשפוז?

שלום.
יש כל-כך הרבה סוגים שונים של מטפלים. האם יש הבדל משמעותי בטיפול פסיכולוגי לעומת טיפול נפשי עם עובדת סוציאלית למשל? אם אני רוצה להתחיל טיפול קוגניטיבי התנהגותי, או טיפול דינמי, האם עדיף ללכת דווקא לפסיכולוג?

איזה סוגי טיפול מומלצים לאוטיזם? יש הבדל אם מדובר בטיפול בילד קטן, מתבגר או מבוגר? האם יש סוגים שיעילים יותר? וגם... אני לא יודעת אם זאת שאלה לגיטימית... אבל האם יש טיפול מומלץ גם להורים להתמודדות...?

אני נשואה 15 שנה ואם לשני ילדים.
עברתי הפלה שגרמה לי לשברון לב גדול ולתחושת תלות בחברה, פניתי לטיפול מכיוון שתחושת התלות גרמה לי לכאב נפשי רב.
הייתי בטיפול כשנה אצל פסיכולוגית קלינית בעלת ניסיון של 30 שנה ומקצועית ביותר.
הפסיכולוגית אבחנה ניתוק רגשי וחוסר קשר גם עם הקרובים ביותר שהופיע בעקבות חשיפה לאלימות פיזית ומילולית רבה בילדות (במשך כ20 שנה).
הטיפול היה מורכב מאוד מכיוון שההתנגדות היתה עזה וממש היתה תחושה של כיפופי ידיים ומלחמת התשה. וכן של האשמה והקטנה.
חשתי אמון במקצועיות של הפסיכולוגית, אך לא במוסריות שלה, דיברנו על כך, אך תמיד היתה תחושה שהיא מתגוננת/ תוקפת.
חוסר האמון נבע מכך שהפסיכולוגית היתה "מתפוצצת" מכעס במקרים מסוימים, כך שהיתה תחושת זיוף מעין "דו פרצופיות" שלה.
לאחרונה הערתי לה על עניין מסוים והיא שוב התפוצצה וצעקה שאפסיק לבלבל לה את המוח, כבר שנה שהיא סופגת לי בטיפול ועשתה מעל ומעבר, ושאם אני לא רוצה להמשיך שאפסיק וארד לה מהוורידים.
ביקשתי ממנה בצורה מנומסת שתתן לי מטפלת אחרת שתוכל לעזור לי, אם היא כבר לא מסוגלת, אך היא לא התייחסה, על אף שהתחננתי לפניה שזה לא מוסרי כך לזרוק אותי על הערה.
נשבר לי האמון, ואני לא יודעת מה נכון לעשות כעת?
האם להישאר במצב זה (זו הבחירה המועדפת עלי, אך בעלי וילדיי ייצאו נפסדים)?
להחליף מטפלת?
איך אוכל כעת לתת אמון במישהי שעלולה לנטוש אותי בצורה מכאיבה כל כך?
להישאר עם המטפלת הקודמת? (היא התקשרה לאחר שבוע ונתנה לי להבין שהיא מוכנה שאשוב לטיפול) על אף שאני חשה שאני עוברת התעללות בטיפול?

אני סקרנית לגבי צורך בלתי מובן שלי. בסוף יום, אחרי שעות של עבודה צפופה בעבודה ובבית, במקום לעשות מה שכל אדם ממוצע עושה- ללכת לישון, אני מרגישה צורך להיות עם עצמי, לבד. בעיניים מרוטות מעייפות אני צריכה לקרוא, לצפות, לנשנש, לבהות פרק זמן ממושך לבד (לא שיחה) ורק אז לישון. כאילו "לאסוף מחדש את כל החלקים שלי שהתבלגנו במשך היום". זה גם גורם לי להתקשות במעבר ממשימה למשימה. אני חייבת כמה דקות לעצמי בשקט, לבד.
אני עובדת בעבודה עם אנשים ומצליחה מאוד, אבל חייבת את ההפוגות האלו כמה פעמים ביום ובפרט בערב. מסיבה זו גם עשיתי הסבת מקצוע לפני כמה שנים, לעבודה שמאפשרת לי "ירידה למחתרת" מהסוג הזה ולאסוף כוחות לפני עניין חדש...

מה זה יכול להיות?

כשיש סכיזופרניה יכולה להופיע מאניה??? במה היא מתבטאת???