על החיים ועל המוות - אובדנות בקרב ילדים ובני נוער

צוות בטיפולנט

כתבה עיתונאית על זוג קשישים חולים שבחרו להתאבד עשויה לעורר, בין השאר, תגובות של הבנה ואהדה; ידיעה על חייל שהתאבד בעקבות הדחה מקורס קצינים או על בן 16 שהתאבד בעקבות אהבה נכזבת, מעוררות בנו תחושות של החמצה, פספוס ותסכול, מתוך תחושה ש"כל החיים היו עוד לפניו"; הרעיון של ילדה בת שמונה המזנקת אל הכביש במטרה ברורה לסיים את חייה הוא בלתי נסבל עבורנו. עם זאת, מספר הילדים ובני הנוער המבצעים ניסיונות ומעשים אובדניים הולך וגדל בשנים האחרונות ובהתאם עולה הצורך באמצעי איתור וטיפול באובדנות.

רולטה רוסית, מוות אמיתי - האם התאבדות ילדים ובני נוער היא התאבדות "אמיתית"?

בספר "הים" מתאר הגיבור זיכרון ילדות טראומטי ובלתי נשכח: מיילס וקלואי, תאומים בני 11, נכנסים לים אחרי מריבה עם האומנת שלהם, ושוחים לעומק, עד טביעתם. נסיבות מותם אינם ברורות: האם מדובר במרד ילדותי אשר נגמר בתאונה טראגית, או בהתאבדות מכוונת?

מעשים אובדניים בבגרות מזוהים בד"כ ככאלו, אך בגילאי הילדות וההתבגרות הגבולות ברורים פחות: האם נער בן 15 הנהרג תוך נהיגה באופנוע במהירות מופרזת, ללא רשיון, ביצע ניסיון אובדני? האם ילדה בת 9 הנופלת אל מותה לאחר ש"השתעשעה" על מעקה המרפסת היא קורבן של תאונה בלבד? בעבר סווגו מרבית מקרי האובדנות בילדות כתאונות, אך כיום הולכת וגדלה ההבנה לקיומם של מעשים אובדניים בגילאים אלו.

אחת השאלות המרכזיות העולות בתחום התאבדותם של ילדים ובני נוער היא השאלה עד כמה ברורה להם תוצאת המעשה האובדני. הבנת מושג המוות היא תהליך מתמשך, ורק בסביבות גיל עשר מבינים ילדים את מלוא משמעותו. יחד עם זאת, כבר בסביבות גיל שש מתחיל הילד לקשר בין המוות לרגשות שליליים ומעלה חששות מפני מותם של אנשים אהובים.

• על דיכאון ואובדנות - מה חשוב
  לדעת כדי להציל חיים?

  
• איך להתמודד עם
  מחשבות אובדניות?

  
• מתבגרים בסיכון ומשבר –
  כיצד נסייע להם

  

במחקרים שהשוו בין תפיסת המוות של ילדים ובני נוער אובדניים לאלו שאינם אובדניים, נמצא כי האובדניים אופיינו בהבחנה בין תפיסת מותם לתפיסת המוות באופן כללי: באופן כללי נתפס המוות כסופי, בלתי הפיך ולא קושר לחיים שלאחר המוות; לעומת זאת, כאשר דובר במוות האישי היחס אליו היה כאל המשך החיים ("אני אהיה יותר שמח", "אני אבקש מאלוהים שירפא את אמא שלי"). ייתכן ופער זה מצביע על ניסיון לחוות את המוות כפחות מפחיד, כדי לאזור אומץ לביצוע המעשה האובדני.

רמת תפיסת המוות של ילדים ובני נוער אובדניים, אם כן, קשה להגדרה ונראה כי היא משקפת לא רק הבנה אינטלקטואלית של המונח, אלא שיקוף של אישיותו של הילד. הבנת האופן בו תופס המתבגר או הילד את המוות עשויה להצביע על הגורמים הנפשיים והסביבתיים אשר הביאו למחשבות/ ההתנהגות האובדנית. כך, למשל, ילד המדמיין את החיים לאחר המוות כמפגש עם מלאכים אוהבים ומפנקים עשוי להיות ילד החווה היעדר תשומת לב ואהבה מצד הוריו; נער המספר כי ביקש למות כדי ש"סוף סוף לאמא יהיה שקט" או כדי שמשפחתו תקבל פיצוי כספי, עשוי ללמד על חוויתו כעול ומטרד למשפחתו.

"קח נפשי ממני, כי טוב מותי מחיי" (יונה, פרק ד', פסוק 3) - גורמים להתאבדות ילדים ובני נוער

הגורמים להתאבדות העסיקו פילוסופים, תאורטיקנים ואנשי טיפול לאורך ההיסטוריה האנושית. תיאוריות פסיכולוגיות רבות הוצעו בניסיון להסביר את הגורמים האישיותיים, החברתיים והמצביים אשר מביאים להתאבדות (להרחבה לחץ כאן). קיימים מספר קווי דמיון בין אובדנותם של מבוגרים לזו של ילדים ובני נוער, אך נראה כי קיימים גם מספר הבדלים מהותיים.

גורמים אישיותיים: מספר גורמים אישיותיים ורגשיים נמצאו כקשורים בהתנהגות אובדנית.

הפרעות נפשיות: אחד גורמים המרכזיים לאובדנות הוא קיומה של הפרעה נפשית, ובעיקר של דיכאון. הורים רבים מתקשים להכיר בכך שילדם מדוכא וחווה מצוקה קיצונית, ובהיעדר טיפול מתאים מתדרדר המצב עד אובדנות. כמו כן, דיכאון בילדות אינו מתבטא בהכרח בסממנים דכאוניים "קלאסיים" ולכן קשה יותר לזהותו. הפרעות נוספות הקשורות באובדנות הן סכיזופרניה והפרעות התנהגות, הסתגלות והפרעות אכילה.

תוקפנות, כעס ושליטה עצמית: בעבר נהוג היה לתפוס נערים וילדים אובדניים כאימפולסיביים ונעדרי שליטה עצמית, אך היום תפיסה זו אינה מקובלת עוד. מספר מחקרים קישרו בין כעס רב לאובדנות, אך ישנם ממצאים סותרים לגבי מידת התוקפנות של בני נוער וילדים אובדניים.

סגנון חשיבה: ילדים ובני נוער אובדניים נוטים לפרפקציוניזם, סגנון חשיבה נוקשה, בלתי גמיש ודיכוטומי ("או שהמצב ישתפר ויהיה נפלא או שיהיה בלתי נסבל"). כמו כן, נמצא כי קימת נטייה להתמקדות בהיבטים שליליים, תחושות ייאוש ואמונה כי המצב בלתי פתיר ואינו ניתן לשינוי.

גורמים משפחתיים: המשפחה היא התא הבסיסי והמרכזי בחייו של הנער/ילד האובדני, ונראה כי קיימים שלושה דפוסים משפחתיים הקשורים בהתנהגות אובדנית:

• המשפחה הסימביוטית: משפחות אלו מאופיינות ביחסים הדוקים ונעדרי הבחנה בין החברים בהם, אך יחסים אלו נעדרי אמפתיה ואהבה אמיתית. משפחות אלו אינן מאפשרות לילד לבטא את עצמאותו וליצור קשרים משמעותיים עם אנשים מחוץ למשפחה, כך שהילד נאלץ לבחור בין מיזוג טוטאלי עם המשפחה לבין ניתוק מוחלט ממנה. דילמה זו שמה את הילד במצב בלתי אפשרי המוביל בסופו של דבר לניסיון לפתור את הקונפליקט ע"י התאבדות.

• המשפחה מרובת הבעיות: משפחה בלתי יציבה בה נאלץ הילד להתמודד עם גירושין, אובדן ובעיות רגשיות והסתגלותיות של ההורים. ההורים אינם פנויים לצורכי הילד, אשר סובל לעיתים מהזנחה או התעללות רגשית.

• המסר הקטלני - "אינך רצוי יותר": במשפחות אלו מועבר לילד מסר כי הוא אינו רצוי, מיותר או דחוי. הילד עשוי להגיב לדפוס זה בהתמרדות (חרדה, הפרעות התנהגות וכד') אשר מגבירה את הדחייה וחוזר חלילה. המעשה האובדני משקף ציפייה לשינוי יחס זה לפחות באמצעות המוות.

מלבד הגורמים האישיותיים והסביבתיים המאפיינים את חייו של הנער/ילד האובדני, מושפעת התנהגות אובדנית מגורמים כהתעללות מינית, זמינות אמצעי התאבדות (כדורים, כלי נשק בצבא), השפעות התקשורת (למשל, התאבדות דמויות מפורסמות כקורט קוביין). גורמי סיכון ו"טריגרים" נוספים הם פרידות, דחייה חברתית, מחלות קשות, כשלון ולחץ בלימודים, רמה סוציו אקונומית נמוכה וכן הלאה. כמו כן, נמצא קשר בין התנהגות אובדנית להיבטים נוירוכימיים וביוכימיים, כהיעדר ויסות פעולת הסרוטונין ורמות הורמונליות.

איתור ילדים ובני נוער הנמצאים בסיכון אובדני

חלק מן המקרים והניסיונות האובדניים מתרחשים במפתיע, כאשר בני המשפחה והסביבה הקרובה מתקשים להבין את המניע למעשה. עם זאת, רבות מההתנהגויות האובדניות מתרחשות לאחר תקופות של משבר וניסיונות חוזרים לאותת על מצוקה. לפיכך, ממליצים אנשי מקצוע להתייחס ברצינות לרמזים ישירים ועקיפים למצוקה ומחשבות אובדניות: סימנים מקדימים עשויים להיות עיסוק ודיבור אינטנסיביים במוות (ואצל ילדים צעירים עיסוק בו דרך משחק, ציור וכד'), שינויים קיצוניים בהתנהגות, הופעה מוזנחת, התבודדות והסתגרות, ירידה תפקודית ואובדן עניין בתחביבים קודמים, התנהגות של לקיחת סיכונים מיותרים, מסירת חפצים אישיים ורתיעה מקבלת עזרה.

אנשים רבים חוששים לשאול באופן ישיר על כוונות אובדניות מחשש ש"זה רק ייתן לה רעיונות". עם זאת, שיחה ישירה וכנה הכוללת הבעת דאגה ואכפתיות עדיפה על התעלמות, העשויה להותיר את הילד/נער בתחושה כי כאבו אינו מורגש. כמו כן, מומלץ להביע הבנה והכרה במצוקה, ולבטא אמונה באפשרות לשינוי מבלי לבטל את חווית הסבל. במידה ויש חשש משמעותי לניסיון אובדני יש להישאר בקרבת הנער/ ילד, להרחיק ממנו אמצעי התאבדות זמינים (נשק של האח החייל, כדורים) ולערב את בני המשפחה. כמו כן, מומלץ ביותר לפנות לטיפול מקצועי.

טיפול בבני נוער וילדים אובדניים

במקרים רבים נעשים ניסיונות אובדניים מתוך תחושה של חוסר מוצא וייאוש מן האפשרות להביא לשינוי. עם זאת, קיימות מגוון שיטות טיפוליות העשויות להביא לשיפור הן במצבו הנפשי של הילד/נער האובדני והן בנסיבות חייו וסביבתו הקרובה.

טיפולים פסיכולוגיים יוצאים מהנחה כי יש להכיר ברצינות המצוקה והכוונות האובדניות. טיפולים אלו מספקים פעמים רבות חוויה מתקנת לתחושת הבדידות וחוסר ההכרה בכאב שחווים נערים וילדים השוקלים להתאבד ("שוב אתה עושה הצגות?" "אז תתאבד, האיומים שלך לא מפחידים אותי!"). במסגרת הטיפול, מעומת האובדני עם פנטזיית המוות בה הוא מחזיק ("אני אהיה בשמיים ואהיה שמח", "אני אראה מלמעלה כמה אמא שלי מתגעגעת") ונרכשות אלטרנטיבות חדשות להתמודדות עם רגשות כואבים. בנוסף, עשוי הטיפול להתמקד בשינוי הטיות חשיבה ועיוותים קוגניטיביים המאפיינים את האדם האובדני ומביאים אותו לבחירה בהתאבדות. כך, למשל, עשוי שינוי הנחת יסוד כ"אם אני לא מצטיין בלימודים - אני לא שווה כלום" להביא להפחתת חרדה ואף דיכאון אשר מביאים להתנהגות אובדנית.

מאחר ואובדנות ילדים ובני נוער קשורה בקשר הדוק, בד"כ, לנסיבות החיים ואופי הסביבה הביתית, עשוי טיפול משפחתי להביא לשיפור משמעותי גם כן: פעמים רבות דוחקת הדינמיקה המשפחתית את הילד למצב המצוקה, ופתרון הקונפליקטים המשפחתיים עשוי להביא להפחתת הלחץ המופעל עליו ולשינוי הדינמיקות הפנימיות אשר הביאו את הילד להתנהגות האובדנית. בנוסף לטיפולים אלו, עשוי טיפול תרופתי להביא להקלה משמעותית כאשר הוא מותאם לנסיבות שהובילו להתנהגות האובדנית (למשל, תרופות נוגדות דיכאון, מייצבי מצב רוח, תרופות אנטי חרדתיות וכן הלאה). אשפוז פסיכיאטרי, על אף שאינו הכרחי במרבית המקרים, עשוי להוות "גלגל הצלה" במלוא מובן המילה כאשר נשקפת סכנת חיים של ממש, כאשר הילד/נער חש שאינו יכול לשלוט בדחפים האובדניים וכאשר השהייה בסביבתו הטבעית של הנער מגבירה את הסכנה לחייו.

כאמור, כאשר ילדים ובני נוער סובלים ממצוקה משמעותית עד כדי התנהגות ואיומים אובדניים, כדאי לפנות לטיפול או ייעוץ מקצועי. במידה וטיפולים אלו אינם זמינים, כדאי לפנות לקווי תמיכה ואתרי אינטרנט אשר עשויים לייעץ ולהביא להקלה זמנית, גם אם אינם מהווים תחליף לקשר טיפולי קבוע.

מקורות

התאבדויות וניסיונות אובדניים של בני נוער בישראל, המועצה הלאומית לשלום הילד 1995.

ילדים שאינם רוצים לחיות/ ישראל אור-בך, הוצאת אוניברסיטת בר אילן 1987.

נוער על סף תהום/ אלן אפטר ואורנית פרוידנשטיין, הוצאת דיונון 2001.