תפריט נגישות
חיפוש

"כי טוב מותי מחיי" - אנשים הבוחרים למות

"כי טוב מותי מחיי" - אנשים הבוחרים למות

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

החל מ-1990 מוכרת תופעת ה"התאבדות ברשת": אתרי אינטרנט מסוימים מציעים מקום מפגש וירטואלי לאנשים הרוצים למות ומעונינים לעשות זאת בחברת מתאבדים אחרים. תופעה זו העלתה לדיון את השפעותיה השליליות של המדיה האינטרנטית, אך לא פחות מכך - את המודעות להיקפה הנרחב של תופעת ההתאבדות. אחוז ההתאבדויות שונה באופן משמעותי במדינות שונות, אך בארה"ב (המייצגת את נקודת האמצע פחות או יותר) מדווח על כ-30,000 התאבדויות בשנה, ועוד כ-600,000 ניסיונות אובדניים אשר אינם מסתיימים במוות. אחוז זה נותר יציב לאורך עשרות שנים, אך אחוז בני הנוער והילדים המתאבדים הולך וגדל.

אקדח שמופיע במערכה הראשונה, יירה במערכה השלישית (צ'כוב) - הגדרת ההתאבדות וגורמי הסיכון לה

על פניו, נדמה ש"אובדנות" היא מונח ברור ומוגדר, או כפי שהגדיר שניידמן, מומחה בתחום ההתאבדות- אדם מת, חור בראש, אקדח ביד, מכתב על השולחן. אלא שבפועל, עולות שאלות רבות סביב הגדרת האובדנות: האם נהיגה בשכרות, למשל, היא מעשה אובדני? מעשה אובדני הוא מעשה חד פעמי, או שהרס והזנחה עצמית ממושכים הם מעשים אובדניים גם כן? האם ביצוע פיגוע התאבדות שקול לקפיצה מהגג בעקבות פרידה כואבת?

מרבית ההגדרות נוטות להסכים כי התאבדות כוללת גרימת נזק עצמי מכוון במטרה להביא למוות, אך בספרות נהוג להבחין בין שלושה סוגים של התנהגויות אובדניות: מחשבות אובדניות הנעות בין מחשבות על חוסר הטעם שבחיים לבין תכנון תוכנית ספציפית להתאבדות, ניסיון אובדני המתייחס להתנהגות הרס עצמי המכוונת למוות אך ללא תוצאה גורלית (למשל, קפיצה מבניין המסתיימת בפציעה) והתאבדות המתייחסת למעשה מכוון של האדם אשר הביא למותו.

כבר כ-2000 שנים לפני הספירה תועד מסמך המתאר את התלבטותו של אדם האם לבחור בחיים או במוות. כיום, לאחר שנים של מחקר בתחום ההתנהגות האובדנית, ניתן להצביע על מספר גורמי סיכון משמעותיים למעשים אובדניים: מספר הגברים המתאבדים גבוה פי 4 ממספר הנשים המתאבדות, כאשר מרבית הגברים המתאבדים הם מעל גיל 45 והנשים- מעל גיל 55. עם זאת, מספר הניסיונות האובדניים בקרב נשים גבוה פי 4 ממספרם אצל גברים; ייתכן ופער זה נובע מהשימוש באמצעי התאבדות שונים- גברים נוטים להתאבד באמצעים אקוטיים ואלימים יותר, כקפיצה, תלייה וירייה בעוד שנשים נוטות לשימוש בכדורים, רעלים וכד'.

רווקים, גרושים ואלמנים נמצאים בסיכון גבוה יותר להתאבדות מאשר אנשים נשואים (בעיקר בעלי ילדים), וכך גם מובטלים. עם זאת, ככל שהסטטוס החברתי של האדם גבוה יותר כך גדל הסיכוי שיתאבד, ומקצועות יוקרתיים מסוימים (רפואה, עריכת דין ועוד) מגבירים סיכון זה. גורם סיכון משמעותי נוסף הוא בריאותו הפיזית והנפשית של האדם. אובדן ניידות, כאב כרוני קשה ומחלות נמצאו כמגבירים את הסיכון להתאבדות. כמו כן, כ-95% מהמתאבדים או המנסים להתאבד סובלים מהפרעה נפשית כגון דיכאון, סכיזופרניה, התמכרות שונות והפרעות אישיות.

מעבר לגורמי סיכון אלו, נמצא כי המנבא החזק ביותר להתאבדות הוא ניסיון אובדני בעבר; סיכון זה גבוה במיוחד בשלושת החודשים שלאחר הניסיון האובדני הקודם.

להיות או לא להיות (או להיות קצת)? התאבדות מול ניסיונות אובדניים

בסדרת הטלוויזיה "בטיפול" מגלמת מאיה מרון את איילה- ספורטאית מחוננת אשר מגיעה לטיפול פסיכולוגי לאחר תאונה ממנה אינה זוכרת דבר, אך לדברי עדים "פשוט נסעה לתוך הכביש". ואכן, לא תמיד ברור האם מדובר בתאונה, רשלנות או מעשה אובדני ולא פחות מכך- האם מדובר בניסיון התאבדות "רציני" או בניסיון אובדני שאינו מכוון "באמת" לגרימת מוות.

אחת השאלות השנויות במחלוקת היא האם התאבדות וניסיון אובדני הן תופעות נפרדות או אותה התופעה, המשתנה בחומרתה.

שניידמן מצביע על מספר הבדלים משמעותיים (אם כי לא תמיד ברורים וחד משמעיים) בין מתאבדים למנסים להתאבד: המתאבדים חווים כאב נפשי בלתי נסבל, חוסר אונים וייאוש אשר ניתנים לפתרון, בחוויתם הפנימית, רק ע"י אי התקיימות. המנסים להתאבד, לעומת זאת, מאופיינים בכאב נפשי נסבל (אם כי הם עצמם לא תמיד יחושו כך) ומנסים להתאבד בכדי לשכך את כאבם ולארגן מחדש את מרחב חייהם. על אף הבדלים אלו, רואה שניידמן את דפוסים אלו כרצף של התנהגויות אובדניות עליהן עשוי האדם לנוע. כלומר, מחשבות וניסיונות אובדניים "קלים" עשויים להתפתח לניסיון אובדני משמעותי ולהתאבדות של ממש.

לעומת גישתו של שניידמן, קיימת תפיסה לפיה קיימת הבחנה בין המתאבדים למנסים להתאבד. בהתאם לגישה זו הוצעה חלוקה לשלוש קבוצות המאופיינות בהתנהגויות אובדניות שונות:

"להיות": קבוצה הכוללת אנשים אשר אינם רוצים למות אלא להעביר מסר של מצוקה.
"לא להיות": קבוצה המורכבת מאנשים אשר באמת אינם רוצים לחיות. בד"כ, יהיו ניסיונותיהם האובדניים של אנשים מקבוצה זו אקוטיים וקשים לעצירה.
"להיות או לא להיות": קבוצה זו מאופיינת באמביוולנטיות כלפי אפשרות המוות ובתקווה מסוימת להתמודדות עם הקשיים. קבוצה זו מהווה כ-30% מהאוכלוסייה האובדנית, כאשר מצב זה נגרם בד"כ בעקבות אובדן וקשיים בין אישיים או כלכליים.
חלוקה זו אינה יעילה בניבוי חומרת וסוג הניסיון האובדני ולכן יש להתייחס גם לניסיונות אובדניים "קטנים" (כבליעת כמות כדורים קטנה ואיומים) ברצינות הראויה. עם זאת, יש להבחין בין כוונות אובדניות לבין התנהגות של פגיעה עצמית המוגדרת כפגיעה מכוונת בגוף אשר אינה מכוונת לגרימת מוות.

גורמים להתאבדות

רומיאו וג'ולייט שמו קץ לחייהם כשהבינו שאהבתם לא תתממש; שאול המלך יוצא לקרב בו יודע שייהרג ו"נופל על חרבו" כדי להימנע מהתעללות והריגה ע"י אויביו הפלשתים.

ביצירות ספרות רבות מתוארים מעשים אובדניים הנגרמים מאהבה נכזבת, שמירה על כבוד וכן הלאה, וגם גישות פסיכולוגיות הציעו הסברים שונים לבחירה במוות.

הגישה הפסיכואנליטית: פרויד ראה את ההתאבדות כתגובת אבל לאובדן אדם אהוב (עקב מוות, דחייה או פרידה) המעורר הן אהבה והן שנאה וכעס. הסופר אגו מעורר באגו רגשות אשמה ומגביר את יצר המוות, ורגשות הכעס המודחקים עקב האהבה וההזדהות עם הדמות האהובה מופנים פנימה, אל העצמי. המעשה האובדני משמש פורקן לרגשות האשמה שמעורר הכעס ובו זמנית, כמיהה לאיחוד עם הדמות האהובה. פסיכואנליטיקאים מגישת יחסי האובייקט הציעו, בהמשך לרעיונותיו של פרויד, כי התאבדות מסמלת את סירובו של האדם לגבש זהות עצמאית ונפרדת ואת כמיהתו ליחסים סימביוטיים עם דמויות מטפלות ראשוניות.
הגישה הסוציולוגית: דירקהיים פיתח מודל סוציולוגי הקושר בין התנהגויות אובדניות למידת השליטה של החברה באדם ולאיכות יחסיו של האדם עם סביבתו. הציע ארבעה סוגי שליטה ויחסים העשויים להביא להתאבדויות:
התאבדות אגואיסטית: התאבדות המתרחשת בתרבות בה שליטת החברה בפרט מועטה מדי ומאופיינת בקשרים דלים של האדם עם סביבתו. מצב זה מביא לבדידות והיעדר תמיכה המביאים לאובדנות. בהתאם, נמצא בארה"ב כי רווקים אשר אינם שייכים לאף כנסייה נוטים יותר למעשים אובדניים.
התאבדות אנומית: התאבדות המתרחשת בהיעדר בקרה חברתית, כאשר משבר פתאומי מביא להרס הקשרים של האדם עם החברה או יחסיו עמה (אובדן עבודה, סטאטוס וכד').
התאבדות פאטאליסטית: התאבדות הנגרמת ממצב של בקרת יתר של הסביבה הקרובה והחברה על הפרט. חופש הפעולה והבחירה של האדם נשלל עקב הדיכוי והמוצא היחיד הנותר לו הוא ההתאבדות.
התאבדות אלטרואיסטית: התאבדות הנובעת משליטת יתר של החברה בפרט באמצעות טקסים, נורמות וערכים המותירים לאדם מעט מאוד חופש בחירה. בתרבויות אלו ישנה ציפייה מהפרט להתאבד במצבים מסוימים, כדוגמת החרקירי/ ספוקו- ההתאבדות הטקסית ביפן. סוג התאבדות זה כמעט ואינו מתקיים בחברה המערבית.
הגישה הפנומנולגית: שניידמן ניסה להבין את ההתאבדות לא מתוך בסיס תיאורטי, אלא מתוך ניתוח מכתבי מוות, שיחות עם משפחות המתאבדים ועם "ניצולי התאבדות" וכן הלאה. למעשה, שניידמן ניסה להבין את עולמם הפנימי של מתאבדים והתבונן בהתאבדות דרך שלושה מוקדים חוויתיים מרכזיים: סגנון חיים של עוינות ושליליות כלפי העצמי והעולם, עולם רגשי המאופיין במבוכה פנימית וחוסר מנוחה תמידיים וסגנון חשיבה צר ודיכוטומי (טוב-רע, כן-לא).

מניעה וטיפול באובדנות

שלושת הדתות הגדולות- האיסלאם, הנצרות והיהדות- שוללות את האקט האובדני ורואות בו, מלבד במקרים מיוחדים, מעשה של כפירה חמורה בערכי הדת. אמנם מטעמים אחרים, אך גם בחברה החילונית המודרנית נחשבת ההתאבדות למעשה קיצוני שיש למונעו בכל מחיר; יש שאף רואים את העומד להתאבד כמי שאיבד באופן זמני את בוחן המציאות התקין.

טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי עשויים להפחית את הסבל הנפשי המביא למעשים אובדניים, אך לא כל השוקלים להתאבד נמצאים בטיפול: מתנדבים בקווי תמיכה כער"ן, מנהלי פורומים באינטרנט, מפקדים בצבא ואחרים שאינם בעלי הכשרה טיפולית מקצועית עשויים למצוא עצמם מתמודדים עם איומי התאבדות אליהם הם נאלצים להגיב באופן מיידי. במאמר יוצא דופן שכתבו הפסיכולוגים עומר ואליצור, מציעים השניים כי בהתמודדות עם אדם אובדני יש להדגיש את ההבנה לסבלו העצום של האדם ולתחושת הייאוש, אך בהמשך, גם את מחיר המעשה (למשל, הסבל שייגרם לבני המשפחה) ואת קיומם של דרכי התמודדות ופתרונות למצוקה.

כאשר האדם ניצל מניסיון אובדני או מתלבט לגבי רצונו להמשיך לחיות, מומלץ לפנות לקבלת טיפול פסיכולוגי מקצועי ולא לבטל את המחשבות/המעשים האובדניים כמניפולציה או אירוע חד פעמי וחסר חשיבות. ההחלטה הבסיסית העומדת בפני המטפל והאדם השוקל להתאבד היא האם לבחור באשפוז או בטיפול מחוץ לבית החולים, והחלטה זו נובעת מהערכתו של המטופל עד כמה הוא מסוגל לעמוד בדחף האובדני. אשפוז עשוי לספק סביבה מגנה ועזרת טיפול פסיכולוגי, טיפול משפחתי או תרופתי מקיפים אשר יקלו על התמודדותו של המטופל עם המשבר, עד שירגיש חזק דיו לעמוד בדחפים האובדניים. במידה והמטופל אינו מעונין באשפוז, נוטה הטיפול להתמקד בגיוס תמיכה אינטנסיבית מצד הסביבה הקרובה והמטפל עצמו, הפחתת הלחץ הפסיכולוגי המופעל על המטופל בחייו ומציאת אלטרנטיבות להתאבדות, למרות הסבל העז שחווה המטופל.


עמותת בשביל החיים - עמותה למניעת התאבדות ותמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו 
ער"ן- עזרה ראשונה נפשית - טל' 1201 (כולל צ'ט אנונימי עם אחד ממתנדבי האתר).
מה תאמר לאדם שעל הגג? / פרופ' חיים עומר וד"ר אבשלום אליצור
אתר סה"ר - סיוע והקשבה ברשת (כולל צ'ט אנונימי עם אחד ממתנדבי האתר).


ביבליוגרפיה

התאבדויות וניסיונות אובדניים של בני נוער בישראל, המועצה הלאומית לשלום הילד 1995.
ילדים שאינם רוצים לחיות/ ישראל אור-בך, הוצאת אוניברסיטת בר אילן 1987.
מה תאמר לאדם שעל הגג? / פרופ' חיים עומר וד"ר אבשלום אליצור 

BJ Sadock, VA Sadock, (2007) Synopsis of Psychiatry: Behavioral Sciences/ Clinical Psychiatry, 10th edition.

אנשי מקצוע בתחום

פסיכותרפיה

עוד מאמרים שיעניינו אותך