מתבגרים בסיכון ומשבר – כיצד נסייע להם

29.10.19

יעל בוקאי

הקדמה

* המאמר נכתב בלשון זכר על מנת להימנע מסרבול, אך הינו מכוון לשני המינים במידה שווה.

טיפול במתבגרים במצבי סיכון משבר הוא מלאכה מורכבת, אשר אל לנו לחשוב שמטפל לבדו יכול לשאת בה. זו צריכה להיות מלאכת מחשבת, אריגה עדינה ומחושבת, לה שותפים שחקנים נוספים בזירת המתבגר. יתכן כי זוהי משאלתם של הורים ואנשי חינוך, כי יימצא המטפל המוכשר אשר כבמטה קסם "ירפא" את המתבגר ויסייע לו ולסובבים אותו לחזור לאיזון הדרוש. ההתשה הכרוכה בהתמודדות עם מתבגר בסיכון, הניסיונות הכושלים להחזירו למוטב, הדאגה וחוסר האונים של הורים ואנשי חינוך מולידים את המחשבה, שיתכן כי אי שם נמצא פתרון פלא.
כמי שעוסקת שנים רבות בטיפול בבני נוער ובהדרכת הוריהם, הנני מאמינה גדולה בטיפול פסיכו תרפויטי. טיפול נפשי הינו חיוני, ועשוי להביא להטבה משמעותית בתפקוד המתבגר. יחד עם זאת, זהו תהליך שאורך זמן, וזמן הינו מרכיב קריטי בבואנו לטפל במתבגר בסיכון. גיל ההתבגרות הינו גיל המתאפיין בקיצוניות: מצבי רוח מתחלפים, בדיקת גבולות, התנסויות מסכנות, חיפוש דמויות חיקוי ומרד בממסד ובמיצגיו. בשל הקצב האינטנסיבי של ההתרחשויות בהן מעורב המתבגר והסיכון הכרוך בהן, קצב הטיפול צריך להיות מותאם. משמע - עליו להיות אינטנסיבי, נגיש ורלוונטי למרבית מרחבי הפעילות של המתבגר. במאמר זה ברצוני להבליט את התובנות אליהן הגעתי במהלך שנות עבודתי ולטעון כדלקמן: על מנת לסייע למתבגר במצוקה, יש להקיף אותו ב Gatekeepers* (שומרי סף) ובדרך זו לייצר עבורו "סביבה טיפולית". העיקרון המנחה ברעיון זה הינו להנכיח את הדמויות המשמעותיות והמיטיבות בחייו, בכמה שיותר מרחבי פעילות ולחשוף אותו לכמה שיותר מסרים והתערבויות מיטיבות. כל אלה צריכים להתקיים לצד טיפול תרפויטי תומך המלווה את התהליך.

גיל ההתבגרות- כיצד משפיע על המתבגר והוריו?

גיל ההתבגרות הינו גיל של שינויים רבים, פיזיים ורגשיים. שינויים אלו גורמים להצפה הורמונאלית ורגשית ויוצרים חוויה של בלבול ואי שקט רב. כל אלו משתקפים בעולם התוכן הפנימי והחיצוני של המתבגר וגורמים לנו המבוגרים להתבלבל יחד איתו. יקל עלינו אם נקבל כהנחת יסוד כי מציאות חייו של המתבגר היא מבלבלת ורווית סתירות. ממקום זה של בלבול אנו המבוגרים צריכים לעזור לו לעשות סדר.
המתבגר, למעשה, מדבר בשני קולות - קול חיצוני וקול פנימי. הקול החיצוני אומר: "עזבו אותי, תנו לי להחליט לבד, אני בוגר, אני יודע מה טוב בשבילי", בעוד הקול הפנימי אומר: "אל תרפו, אל תוותרו עלי, אני מבולבל, אני מפוחד ובודד ולא ממש יודע מה טוב בשבילי". הקשיבו לקול הבלתי נשמע הזה, חפשו את הרמזים לקיומו וזכרו: הקשבה לקול זה והתכוננות אליו, היא הדרך אל ליבו של המתבגר. הקשבה ערנית ורגישה זו, היא שתיתן לכם את הכוח להתגבר על כאבי הלב הכרוכים בגידולו של ילד מתבגר.

התנהגויות סיכון בגיל ההתבגרות - מהן וכיצד נזהה את קיומן?

מאפיין מובהק של גיל ההתבגרות הינו תהליך הספרציה (נפרדות) של המתבגר מהוריו. תהליך זה הינו חיוני וחשוב לצמיחה אישית של המתבגר. אלא שאליה וקוץ בה - ההורים מורחקים מאותו מרחב. מרחב, אשר הופך לסמוי מהעין ומורכב מהרבה "שטחים מתים" ובלתי נראים. דווקא בגיל בו המתבגר חשוף ובו בזמן גם ניזון מאותן התנסויות וסיכונים, הוא חסר יכולת שיפוט מלאה ועלול בנקל לגלוש במדרון תלול אל עבר התנהגויות מסכנות. התנהגויות סיכון אלו יכולות להיות גלויות וסמויות מן העין. הגלויות שבהן כוללות אלימות, שוטטות לילית, וונדליזם והפרעות התנהגות. הסמויות שבהן כוללות שימוש בסמים ואלכוהול, הפרעות אכילה, פגיעות עצמיות, סיכון אובדני, מתירנות מינית ואף מעורבות בזנות.
ההתנהגויות הסמויות מתפקדות כאויב שקט וחתרני. ראשית בשל עצם טבען הסמוי ושנית משום שבמקרים רבים הורים או גורמי חינוך אינם מעוניינים לראות אותן ולהכיר בהן. באופן פרדוכסלי דווקא החשש מפני התנהגויות סיכון אצל מתבגרים מפני חוסר האונים והשיתוק שהן מעוררות, הוא שמביא הורים רבים להתעלם מנורות האזהרה. התעלמות זו הינה סוג של מנגנון הגנה אליו צריך להיות ערים. חשוב להקשיב ל"בטן הפנימית" ולאפשר לה לשמש כמצפן. היא זו שתאפשר להבחין ב"נורות אדומות", שמרמזות על התנהגויות סיכון כעמדות קיצוניות, התנהגות אימפולסיבית, לבוש מוחצן ומרדני, הידרדרות לימודית, הפרעות בתיאבון ושינה, הסתגרות והתבודדות, או פרופיל דומה של חבריו של המתבגר.
ישנם נתונים הנעוצים בטבעו של המתבגר, או בחוויות טראומטיות שעבר, אשר מעלים את ההסתברות למעורבות בהתנהגויות מסכנות. בין מאפיינים אלו, ניתן לזהות אופי קיצוני ואימפולסיבי, אבחנה של A.D.H.D (הפרעת קשב וריכוז), פגיעה מינית וזהות מינית הומו-לסבית בי- טראנס סקסואלית.

כיצד ניגש לטיפול?

נקודת המוצא שלנו צריכה להיות כי טיפול במתבגר צריך להיות רצוני. תנאי יסוד להצלחת טיפול הינה מוטיבציה ראשונית. מתבגר המצוי בתהליך הידרדרות לסיכון, חווה בדרכו לשם הרבה אכזבות, הטחות אשמה ופגיעה בדימוי העצמי. הוא חש ניכור ובידוד ובעיקר אשמה רבה. לאור זאת, חשוב מאד כי בבואנו להציע למתבגר טיפול, הגישה אליו תהיה ממקום מכבד המאפשר בחירה, ונמנעת מתיוגו כ"בעייתי". מתבגרים מאד רגישים למניפולציות שנעשות כלפיהם כגון שקרים קטנים או פתיינות שהצעות גמול בצידה. לפיכך, חשוב שההצעה לקבלת טיפול תהיה נקייה ממניירות אלו. עליה להיות ישירה, כנה, ונטולת אינטרסים נוספים זולת טובתו של המתבגר. המתבגר צריך לחוש כי הוריו שותפים לתהליך ומוכנים אף הם להסתייע בטיפול עבור עצמם ולא עבורו.

עקרונות מנחים לטיפול במתבגר בסיכון

טיפול במתבגר בסיכון צריך לשלב בין עבודה טיפולית הנוגעת בעולם התוכן הפנימי שלו (באמצעות טיפול פסיכו תרפויטי) לבין התערבויות במרחב המציאות החיצונית שלו (באמצעות Gatekeepers שישמשו כ"סביבה טיפולית").
הטיפול הפסיכו תרפויטי צריך להתייחס לעולמות התוכן הפנימיים - להכילם ולדון בהם באופן בלתי שיפוטי. יחד עם זאת, המטפל חייב להדגיש ואף לדרוש מהמתבגר שמירה על רמת תפקוד מסוימת כהליכה לביה"ס, הימנעות מהשמעת איומי אובדנות והימנעות משימוש באלימות כלפי אחרים (כולל הוריו). המסר הטיפולי חייב לכלול קבלה ותיקוף רגשי (מתן תוקף לרגשות), לצד הצבת גבולות. מסר משולב זה, הינו בעל מרכיב תרפויטי ראשון במעלה, במיוחד כשמדובר בטיפול במתבגרים בסיכון. אותם מתבגרים, חווים עולם פנימי סוער ומבולבל, אשר במסגרתו הגבולות שבין אסור ומותר מטשטשים. כאשר המטפל נוקט באמירות תומכות לצד אמירות תוחמות, יחוש המתבגר יותר מוגן ומאורגן. ארגון של המסגרת החיצונית (כללי התנהגות חברתיים בסיסיים, שמירה על גופו וגופם של אחרים), עשוי לסייע למתבגר להתפנות ולדון עם המטפל אודות עולמו הפנימי ולא בסימפטומים ההתנהגותיים. בנוסף לכך, קביעת הגבולות במסגרת הטיפול, תסייע שלא לדרדר את מצבו של המתבגר ולהביא להשלכות חמורות יותר (כגון סילוקו מביה"ס, פתיחת תיקים פליליים).
להשלמת הטיפול, המטפל יזדקק לתמיכתן של דמויות מיטיבות מעולמו של המתבגר: הוריו, מנהל/מחנך/יועצת ביה"ס, משפחה מורחבת, מדריך, חברים חיוביים של המתבגר ו/או הוריהם. מעורבותן של דמויות אלו יכולה להתבטא בהיבטים קטנים אך משמעותיים כ"הקפצה" ברכב לחבר או ליציאה לבילוי, שיחה אקראית לכאורה - בגינה הציבורית בה שוהה המתבגר, בקשת עזרה מהמתבגר בתחום בו הוא מצטיין (כמו הדרכה במחשב) והליכה ספורטיבית משותפת בפארק הציבורי. ביטויי מעורבות אלו מחזקים את נוכחותן של דמויות מיטיבות בעולמו של המתבגר ומחזקות את הקשר עמו.
באופן טבעי, להורים יש תפקיד חשוב בתהליך הטיפולי. כמו המטפל, גם הם צריכים לנקוט במסר המשלב הקשבה ודיאלוג לצד הצבת גבולות ברורים. על מנת שיהיו מסוגלים להתמודד עם האתגר ראשית, עליהם להתחייב לקבלת הדרכה הורית שתפקידה לתמוך בהם ולהנחותם בהתנהלות עם ילדם. שנית, עליהם לפעול בתקיפות ביחס לנושאים המהווים עבורם "קווים אדומים" תוך שהם מנכיחים עצמם בזירות בהם מסתובב ילדם. למשל, הגעה למקום הבילוי בו שוהה המתבגר והחזרתו הביתה במידה ולא עמד בהתחייבותו לחזור בשעה שנקבעה, פריצת דלתו של מתבגר הנועל עצמו בחדרו ומסרב לצאת ובדיקת ארונו של המתבגר לצורך חיפוש אחר שרידי סם. הנכחת ההורים בחייו של המתבגר משדרת מסר של אכפתיות, הצבת גבולות ומעורבות. הורים שיבצעו זאת יופתעו לגלות עד כמה פעולות אלו, אשר מעוררות בהם חשש מעימות והרס הקשר עם ילדם, יעצימו אותם ויביאו דווקא לתוצאה הפוכה של התקרבות.
לסיכום, בכדי לטפל במתבגר בסיכון, הן המטפל והן ה-Gatekeepers צריכים להיות מסוגלים לצאת מ"אזור הנוחות". עליהם להיות נכונים להגיע עם המטופל למקומות האמיתיים בהם הוא נמצא. באומרי "אמיתיים" אני מתכוונת הן לסביבה הפיזית של המתבגר - אזורי הבילוי הליליים וחדרו- והן לסביבה הרגשית בה הוא נמצא. הווה אומר לגעת בפחדיו וכאביו, לא לחשוש לשאול שאלות ישירות כגון שאלות הנוגעות למעורבותו בפלילים, לזהותו המינית או לקיומן של מחשבות אובדניות. אל לנו לחשוש שהשאלות יקדמו את הידרדרותו של המתבגר- היו סמוכים ובטוחים כי שאלות שמעסיקות אתכם, מתגלגלות בראשו של המתבגר כבר זמן רב. יתכן כי ברובד הגלוי ידחה את גילויי ההתעניינות שלכם, אך ברובד הסמוי, יחווה זאת כדאגה, כנוכחות, והדבר עשוי להפיג את בדידותו.

"אם אתה רוצה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט את ידך. עליך לרדת למטה אל תוך הרפש והבוץ. כאן, תפוס אותו בידיים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל תוך האור".
• מינוח מתוך הרצאתו של דר. גל שובל, מנהל מחלקת יום לנוער בגהה (יום עיון בנושא "מיניות מתבגרים" אוניברסיטת חיפה 27.2.2013).

היכנסו למידע נוסף ורשימת אנשי מקצוע בתחום טיפול במתבגרים