פורום טיפול נפשי

שלום ליאת,

את מתארת מעגל של עצבנות-התפרצות-חרטה והלקאה עצמית מדוע לא שלטת בעצמך. בהחלט דפוס שעשוי לגרום לתחושות קשות ולקושי ביחסים עם הסביבה. נשמע שכדי למנוע את המעגל הזה עליך ללמוד כיצד להתמודד עם כעס ועצבנות, כיצד לבטא את הכעס באופן יעיל יותר כדי לא להגיע למצב של התפרצות. לצורף כך, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי שבמהלכו תוכלי להבין מה קורה לך כשאת כל כך מתעצבנת ותוכלי להרחיב את יכולות  ההתמודדות עם כעס ועצבים.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

קראתי את שאלותיך בעיון ואנסה להשיב כמיטב יכולתי. מצד אחד, את אומרת שאת יודעת לעזור לעצמך ושאת מתפקדת ועובדת והכל בסדר גמור, ומן הצד השני, את מספרת שהתמכרת לכדורים פסיכיאטרים, שרבת עם משפחתך ואת נמצאת כרגע במצוקה על רקע זה. ובכן, ממה שאני מבינה, התמונה היא מורכבת מאוד. לצד תפקוד טוב בעבודה, עדין ישנם מוקדים משמעותיים בחייך שבהחלט נדרשת בהם עזרה מקצועית. אני לא יודעת לאיזה כדורים התמכרת, או למה היית זקוקה לטיפול פסיכיאטרי מלכתחילה, אך נשמע לי שעדין יש צורך בסיוע של עזרה מקצועית. לצערי, לעיתים קשה להיגמל בכוחות עצמיים, כי נדרשת לצורך כך הבנה מעמיקה של הצורך בכדורים, מה קורה לך בזמן הדחף ומה את יכולה לעשות כשהדחף ללקיחת כדור מופיע. כל אלו דברים הדורשים תהליך טיפולי. אני מבינה את רצונך להתחבר לשמחה ולחזור לשמחת החיים שהייתה לפני הריב עם המשפחה, אך לעיתים קורים לנו אירועים בחיים שלא ניתן לעבור עליהם בקלות על סדר היום, והם דורשים התייחסות ועיבוד. לכן, גם אם עד עכשיו לא חשת או חשבת שאת זקוקה לטיפול, נשמע לי שכרגע יש מצב משברי שבכל זאת דורש התערבות מקצועית. אני ממליצה לך, למרות הקושי וההתנגדות, לפנות לקופת החולים, או לתחנות לבריאות הנפש לצורך סיוע עם המשבר הנוכחי, תקשורת עם המשפחה וסיוע עם הנושא התרופתי. הטיפול לא חייב להיות בקבוצות תמיכה, אלא יכול להיות טיפול אישי בשיחות, שאני לא יודעת אם ניסית בעבר. לצערי, אין פתרונות קסם במצבים מורכבים כאלו ונדרש תהליך כדי להרגיש טוב יותר. כדי לנסות בכל זאת להקל עליך אומר כי ריב עם המשפחה הוא מצב שקורה בנקודת זמן מסוימת, וניתן לנסות לפתור אותו בעזרת תקשורת פתוחה וניסיון להבנה.

שיהיה בהצלחה,
סיון     

שלום כרמית,

קודם כל, תחושת המתח והחרדה הן מובנות לגמרי ולגיטימיות. את עומדת בפני פרק זמן של מתח עד לקבלת התוצאות וזה דבר מעורר חרדה. מכיוון שאינך יכולה להאיץ בתהליך ועליך לחכות בסבלנות לתוצאות, הייתי ממליצה לך קודם כל דווקא לנסות לצאת מהבית, לחזור לעבודה ולהמשיך בשגרה כמה שניתן. לעיתים לשמור על תעסוקה מסייע בהתמודדות עם הלחץ. הזמן הפנוי משאיר הרבה זמן למחשבות שעשויות להתפתח לחרדות. האם מישהו יודע מה עובר עליך בשבוע האחרון? מומלץ לגייס את המשפחה או חברים שיוכלו לתמוך, לדעת מה עובר עליך ויוכלו להיות קשובים ולעזור לך. כמו כן, פעילות ספורטיבית או יוגה/מדיטציה יכולים מאוד לעזור בפריקת מתח והתמודדות עם תחושות שליליות. אני מבינה שאינך רוצה כרגע לפנות לטיפול ושבעבר לא היית צריכה טיפול. אני ממליצה לך לחכות עד לקבלת התוצאות(מקווה שזה לא פרק זמן ארוך מדי), אז תדעי בפני מה את עומדת. אם תמשיכי לחוש מצוקה, ממליצה לך לשקול את הנושא. התמודדות עם חוסר ידיעה היא דבר קשה, בפרט כשמדובר בענייני בריאות. לצערי, אין הרבה מה לעשות מלבד לשאת את אי הוודאות לתקופת זמן מוגבלת. מציעה לך לא לחשוב על הגרוע מכל, אלא לקוות לטוב ולחכות לתוצאות ואז להתמודד עם מה שיבוא.

שיהיו בשורות טובות ומהירות ובהצלחה,
סיון   

שלום זהבה,

ראשית צר לי שחווית התעמרות במקום ההתנדבות שלך, אין לדבר מקום, על אחת כמה וכמה כאשר הגעת בהתנדבות ומרצונך הטוב. אין ספק, שלחוויות מעין אלה עשויות להיות השלכות, החל מהחסרת ימי עבודה, תחושת דכדוך או חרדה, פגיעה בביטחון ובדימוי העצמי ועוד. בטיפול, המוקד הוא לסייע בהבנה של מה ההתעמרות עשתה לאדם הספציפי, כיצד היא גרמה לו להרגיש ומה היו ההשלכות על חייו ובריאותו הנפשית והפיזית. מכיוון שאת עורכת עבודה בנושא, עליך לפנות למאגרי ידע ולמאמרים מקצועיים אשר חקרו את התופעה באופן הרחב שלה ולתת תיאורים מתוך מחקרים בתחום.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לירון,

נשמע שהטיפול הכפוי היה עבורך חוויה קשה שלא התפרשה כעזרה אלא כדבר ההפוך. כשאת אומרת שאין באף מקום התייחסות לחוויה הקשה- למה את מתכוונת? איזו התייחסות היית רוצה לקבל? כלפי מי מופנה הכעס? כלפי מי ששלח אותך לטיפול? כלפי המטפל/ת?
ובכן, בכל מקרה, את צודקת בכך שטיפול לא יכול להיות כפוי ומוכתב מבחוץ, והאדם (ילד או מבוגר) צריך להיות שותף לו. עם זאת, לפעמים טיפול יכול להחוות כקשה ולא נעים כאשר נוגעים בתכנים כואבים. אני מניחה שכנראה מישהו דאג לך או חשב שקיימת איזו שהיא מצוקה והיה רצון לעזור לך, גם אם הדרך אולי לא התאימה ונעשו טעויות. בכל אופן, אם את מרגישה שדרושה התייחסות לתקופה הזו בחייך, ושאת היית רוצה לברר מה בדיוק היה שם, למה זה זכור לך כחוויה כזו ומהי אותה דריכות נפשית וכעס שמלווים אותך מאז, את יכולה היום מיוזמתך לפנות לטיפול. ייתכן והחוויה היום תהיה שונה, מיטיבה ומגדלת.

בהצלחה,
סיון  

שלום מוטי,
מצבו של אחיך בהחלט מצריך טיפול והתמיכה וההתגייסות שלך עבורו כבן משפחה היא חשובה ולא מובנת מאליה. אני לא בקיאה בגישת הדיאלוג הפתוח, אך הבנתי שהיא פותחה בפינלנד וכרגע אין אנשי טיפול או מרכזים שפועלים לפיה בארץ. בעמוד הפייסבוק שלהם, הם ממליצים על מרכז מרחבים, שם המטפלים מגיעים לבית המטופל. איני מכירה את המרכז באופן אישי, אך אתה יכול לברר אם זה מתאים לכם ואם לא אולי הם יוכלו להפנות אתכם למשהו שנמצא באזור מגוריכם. במידה ולא תמצא מישהו שמגיע הביתה, נסו בכל זאת להגיע לטיפול בקהילה. זהו מצב לא פשוט, אך המעורבות המשפחתית עשויה לעזור.

שיהיה בהצלחה,
סיון  

שלום לך,

לצערי, איני יכולה לעזור לך בעניין זה, כיוון שאיני יודעת מהו מקום העבודה ומה הדרישות שלו מעובדיו ואיני בקיאה בתהליך של הוצאת רישיון לנשק. האם שמעת זאת מגורם מוסמך, או שזו השערה בלבד? על פניו, לקיחת ציפרלקס אמור להוות נורת אזהרה בהקשר זה כאשר מדובר בטיפול לדיכאון (ויש חשש לשימוש בנשק למטרות אובדניות), ולא אמורה להיות בעיה כאשר מדובר בOCD. הייתי מנסה לברר יותר במקום העבודה או דרך אנשים נוספים שמכירים את המקום, בודקת האם את מחויבת לדווח על כך, האם יש במקום העבודה מערך פסיכולוגי כלשהו שבודק את הדברים? האם רופא או גורם טיפולי יכול לכתוב לך מכתב המתאר את המצב ומעריך כי אין לכך השפעה על תפקודך בעבודה כזו? אני מקווה שהיום יש מודעות לאחוז הגבוה של האנשים שמטופלים תרופתית ולא בטוח שזו פסילה אוטומטית, אך אני לא רוצה להטעות אותך. בכל אופן, בריאותך היא הדבר החשוב, אז הייתי ממליצה להמשיך את הטיפול ולקוות שתמצא העבודה המתאימה, בין אם במקום הזה או במקום אחר.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום,

קיום יחסי מין או רצון לקיים יחסי מין עם נערת ליווי ללא קונדום- כסיבה יחידה, אינה מהווה עילה לאשפוז פסיכיאטרי. עם זאת, אני שומעת בשאלתך היסוס והתלבטות לגבי האם זו התנהגות נורמטיבית? האם זה נורמלי? האם מותר לי לנהוג כך? (ויכול להיות שההתלבטות היא לגבי השימוש באמצעי מניעה או לגבי עצם הפנייה לנערות ליווי). ובכן, לגבי תהיות אלו- בקיום יחסי מין ללא אמצעי מניעה יש אלמנטים של התנהגות מסכנת, שכן אתה חושף את עצמך ואת נערת הליווי (או כל אישה לצורך העניין) למחלות מין או הריון לא רצוי ולכן הדבר מאוד לא מומלץ. לגבי הפנייה לנערות ליווי, ניתן לתהות ולחשוב מדוע זו הדרך שבה מתאפשרת אינטראקציה עם נשים. האם מישהו בסביבתך רמז לך שזה מה שיקרה לך? האם אנשים סביבך דואגים לך ומוטרדים מהתנהגותך? בכל מקרה, אם אתה מוטרד מנושאים אלו, אתה יכול לפנות לטיפול (דרך קופת החולים, התחנות לבריאות הנפש או באופן פרטי), ובו ניתן יהיה לחשוב על הרצון הזה וכיצד ניתן ליצור קשרים ולהגיע לסיפוק מיני באופן הדדי ומכבד.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ל' יקרה,

קודם כל, אני שמחה לשמוע שיש לך קשר טוב וקרוב עם המטפלת שלך ושאת בעיצומו של טיפול משמעותי.
דאגה וחרדה לשלומה של המטפלת הוא דבר טבעי וקורה למטופלים רבים, והדבר נובע גם מעצם החשיבות שיש לקשר זה בחיינו. על כן, ברצוני בין היתר לנסות להרגיע ולומר שהרבה נשים יולדות בגיל 40 והדבר לא בהכרח מהווה סכנה בריאותית. לרוב מטפלות ממשיכות לעבוד במהלך ההריון ואז יוצאות לחופשת לידה, שלאחריה אפשר להמשיך את הטיפול, והכל בהתאם למה שאתן מסכמות ביניכן.
בהיבט העמוק יותר, שאת גם מתייחסת אליו, הריון של מטפלת מעורר תגובות רבות ומציף תכנים שונים, כל אחד בהתאם להיסטוריית חייו ולנושאים שמטרידים אותו (למשל עשויים לחוש חרדה לשלומה של המטפלת, כעס, תחושה של נטישה, סקרנות לגבי חייה האישיים ועוד ועוד). לכן, גם כאשר את יודעת שהמטפלת היא אינה אמך, מתעוררות בך תחושות רבות, חרדות לאובדן הקשר ולאובדן המקום שלך. לא הייתי קוראת לזה חרדה אינפנטילית, וגם לא עיסוק כפייתי בילדות, אלא התמודדות עם ארועים משמעותיים וקשים מעברך, שהשפיעו עליך עמוקות ודורשים עיבוד נפשי. איני יודעת אם שוחחתן בטיפול על תקופה זו, אך כעת נפתח פתח רגשי לעסוק שוב בתכנים הכואבים והכל כך חשובים האלו. אני ממליצה לך להביא את המחשבות הללו לטיפול ולפתוח אותן עם המטפלת. כך תהיה לכן הזדמנות גם לדבר על ההיבטים הטכניים (חופשת לידה וכו') וגם לגעת בחרדות, בתחושות ובכל מה שמתעורר אצלך. זו יכולה להיות הזדמנות לעבודה ולהרחבה של הטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

את מתארת מצב שפוגע מאוד באיכות החיים, מפריע ליחסים עם הסביבה וליחסים עם ילדיך. לכן, אני רוצה לחזק את רצונך לפנות לעזרה ולטפל בנושא.
לצורך הטיפול, צריך קודם כל להבין יותר מה בדיוק קורה במה שאת מכנה איסטניסטיות יתר. איסטניסטיות מוגדרת כעדינות, אנינות טעם והירתעות מכל דבר שיש בו גסות או כיעור. ייתכן ומה שאת מתארת כאן הוא משהו מעבר לאיסטניסטיות, וצריך להבין בדיוק במה מדובר. מה המחשבות שמלוות אותך ברגעים האלו? אלו תגובות רגשיות עולות? האם מופיעות התנהגויות כשלהן אחרי שאירועים כאלו קורים? לכל אלו יש משמעות בהבנה של הסימפטומים שאת מתארת ולעיתים גם בחשיבה על הטיפול.
לכן, בשלב ראשון הייתי ממליצה לפנות לפסיכולוג למספר פגישות של היכרות והערכה והחלטה על הכיוון הטיפולי המתאים. תוכלי לפנות דרך קופת החולים, דרך התחנות לבריאות הנפש או באופן פרטי. מכיוון שאת מתארת מצב שמקשה מאוד עליך ועל הסביבה, ממליצה מאוד לא להסס ולפנות לטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ענת,
השאלות והמחשבות שלך הן משמעותיות ועמוקות ונוגעות במקומות מהותיים בעולם הטיפול ובנפש בכלל. כפי שאני מבינה אותך, הגעת לטיפול, נחשפת ושיתפת ונגעת במקומות כואבים ועשית צעדים לא פשוטים מבחינתך. הייתה תקווה גדולה שהטיפול יפתור את הבעיות ושלאחר שעשית את החלק שלך, הדיכאון לא יהיה עוד חלק מחייך, וכעת יש אכזבה ותחושה שרימו אותך. אתחיל בכך שאומר שטיפול הוא תהליך, והרבה פעמים תהליך ארוך, ובמהלכו עליות וירידות, התקדמות ונסיגה.לנפש יש את הקצב שלה ושנה וחצי בהקשר הזה זה לא הרבה זמן. התהליך דורש אומץ ומחויבות, ויכולת לפגוש רגשות קשים, של עצב, אכזבה, חוסר שלמות- בדיוק כפי שאת פוגשת עכשיו. אחת ממטרות הטיפול היא בין היתר לעבד את התחושות הקשות ולהרחיב את היכולת שלנו לשאת כאב (כי בסופו של דבר, כאב הוא תמיד חלק מחיינו כבני אדם). חלק מהטיפול הוא לפגוש גם את המגבלות שלנו כבני אדם (או של הפסיכולוגיה הקלינית כמקצוע) ולהצליח לשאת גם את התסכול הזה. לכן, הייתי ממליצה לך מאוד להמשיך במסע האמיץ שאת עושה, במיוחד כאשר נראה שאת עוברת משהו משמעותי ומתעוררות תחושות ושאלות שנמצאות במהות של הדברים.את חושבת אולי לוותר, אולי אם אין ציפיות (אין טיפול בכלל), אז גם אין אכזבה, אבל אז את גם מונעת מעצמך את האפשרות לשנות ולחיות חיים בכל זאת יותר מלאים. לגבי התרופות, אפשר לשקול טיפול תרופתי במקביל לטיפול הפסיכולוגי, הדברים אינם סותרים ולעיתים גם משתלבים היטב. את יכולה להעלות את זה בפני המטפלת ולהתייעץ על כך. בכל אופן, ממליצה לך להמשיך ולהביא את ההתלבטויות והתחושות שלך בפני המטפלת, זו העבודה ונשמע שהולך ונרקם לו טיפול משמעותי.

בהצלחה,
סיון

שלום גלית,

גיל המעבר הוא בהחלט גיל מורכב, הכרוך גם בשינויים הורמונלים, וגם באופן כללי עשוי לעורר תחושות ומחשבות שונות. מאחר ואת מטופלת תרופתית ועדין חשה תחושות דכדוך ועייפות, הייתי ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי לטפל ולהתייחס לעולמך הפנימי, לתחושות ולמחשבות שלך. לאורך החיים אנו מתמודדים עם מעברים שונים, ולעיתים כשאנחנו חשים דכדוך כדאי לברר את תחושות האלו. האם מעבר להיבט הגופני, הן קשורות גם לשינויים ביחסים עם בני המשפחה (בן זוג/ילדים/הורים מבוגרים)?, האם התחושות קשורות לזהות עצמית ולדימוי עצמי שמשתנה עם הגיל? האם קשור לשינויים תעסוקתיים? למחשבות שמתעוררות?ועוד ועוד. גם שינויים פיזיולוגים הם דבר שעשוי לעורר תחושות שונות ולכן כדאי לפנות לטיפול בו יהיה לך מקום לשוחח על כל מה שמעסיק אותך, להבין יותר את הדכדוך והעייפות ויעזור לך להתמודד איתם. לצד זה, מומלץ להמשיך בשגרה, ולנסות לעסוק בפעילויות שגורמות לך הנאה כמו מפגש עם משפחה או חברים, פעילות ספורטיבית, תחביבים וכו'.

שיהיה בהצלחה,
סיון