פורום טיפול נפשי

שלום לך,

את מתארת מצב שפוגע מאוד באיכות החיים, מפריע ליחסים עם הסביבה וליחסים עם ילדיך. לכן, אני רוצה לחזק את רצונך לפנות לעזרה ולטפל בנושא.
לצורך הטיפול, צריך קודם כל להבין יותר מה בדיוק קורה במה שאת מכנה איסטניסטיות יתר. איסטניסטיות מוגדרת כעדינות, אנינות טעם והירתעות מכל דבר שיש בו גסות או כיעור. ייתכן ומה שאת מתארת כאן הוא משהו מעבר לאיסטניסטיות, וצריך להבין בדיוק במה מדובר. מה המחשבות שמלוות אותך ברגעים האלו? אלו תגובות רגשיות עולות? האם מופיעות התנהגויות כשלהן אחרי שאירועים כאלו קורים? לכל אלו יש משמעות בהבנה של הסימפטומים שאת מתארת ולעיתים גם בחשיבה על הטיפול.
לכן, בשלב ראשון הייתי ממליצה לפנות לפסיכולוג למספר פגישות של היכרות והערכה והחלטה על הכיוון הטיפולי המתאים. תוכלי לפנות דרך קופת החולים, דרך התחנות לבריאות הנפש או באופן פרטי. מכיוון שאת מתארת מצב שמקשה מאוד עליך ועל הסביבה, ממליצה מאוד לא להסס ולפנות לטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום ענת,
השאלות והמחשבות שלך הן משמעותיות ועמוקות ונוגעות במקומות מהותיים בעולם הטיפול ובנפש בכלל. כפי שאני מבינה אותך, הגעת לטיפול, נחשפת ושיתפת ונגעת במקומות כואבים ועשית צעדים לא פשוטים מבחינתך. הייתה תקווה גדולה שהטיפול יפתור את הבעיות ושלאחר שעשית את החלק שלך, הדיכאון לא יהיה עוד חלק מחייך, וכעת יש אכזבה ותחושה שרימו אותך. אתחיל בכך שאומר שטיפול הוא תהליך, והרבה פעמים תהליך ארוך, ובמהלכו עליות וירידות, התקדמות ונסיגה.לנפש יש את הקצב שלה ושנה וחצי בהקשר הזה זה לא הרבה זמן. התהליך דורש אומץ ומחויבות, ויכולת לפגוש רגשות קשים, של עצב, אכזבה, חוסר שלמות- בדיוק כפי שאת פוגשת עכשיו. אחת ממטרות הטיפול היא בין היתר לעבד את התחושות הקשות ולהרחיב את היכולת שלנו לשאת כאב (כי בסופו של דבר, כאב הוא תמיד חלק מחיינו כבני אדם). חלק מהטיפול הוא לפגוש גם את המגבלות שלנו כבני אדם (או של הפסיכולוגיה הקלינית כמקצוע) ולהצליח לשאת גם את התסכול הזה. לכן, הייתי ממליצה לך מאוד להמשיך במסע האמיץ שאת עושה, במיוחד כאשר נראה שאת עוברת משהו משמעותי ומתעוררות תחושות ושאלות שנמצאות במהות של הדברים.את חושבת אולי לוותר, אולי אם אין ציפיות (אין טיפול בכלל), אז גם אין אכזבה, אבל אז את גם מונעת מעצמך את האפשרות לשנות ולחיות חיים בכל זאת יותר מלאים. לגבי התרופות, אפשר לשקול טיפול תרופתי במקביל לטיפול הפסיכולוגי, הדברים אינם סותרים ולעיתים גם משתלבים היטב. את יכולה להעלות את זה בפני המטפלת ולהתייעץ על כך. בכל אופן, ממליצה לך להמשיך ולהביא את ההתלבטויות והתחושות שלך בפני המטפלת, זו העבודה ונשמע שהולך ונרקם לו טיפול משמעותי.

בהצלחה,
סיון

שלום גלית,

גיל המעבר הוא בהחלט גיל מורכב, הכרוך גם בשינויים הורמונלים, וגם באופן כללי עשוי לעורר תחושות ומחשבות שונות. מאחר ואת מטופלת תרופתית ועדין חשה תחושות דכדוך ועייפות, הייתי ממליצה לך מאוד לפנות לטיפול פסיכולוגי, כדי לטפל ולהתייחס לעולמך הפנימי, לתחושות ולמחשבות שלך. לאורך החיים אנו מתמודדים עם מעברים שונים, ולעיתים כשאנחנו חשים דכדוך כדאי לברר את תחושות האלו. האם מעבר להיבט הגופני, הן קשורות גם לשינויים ביחסים עם בני המשפחה (בן זוג/ילדים/הורים מבוגרים)?, האם התחושות קשורות לזהות עצמית ולדימוי עצמי שמשתנה עם הגיל? האם קשור לשינויים תעסוקתיים? למחשבות שמתעוררות?ועוד ועוד. גם שינויים פיזיולוגים הם דבר שעשוי לעורר תחושות שונות ולכן כדאי לפנות לטיפול בו יהיה לך מקום לשוחח על כל מה שמעסיק אותך, להבין יותר את הדכדוך והעייפות ויעזור לך להתמודד איתם. לצד זה, מומלץ להמשיך בשגרה, ולנסות לעסוק בפעילויות שגורמות לך הנאה כמו מפגש עם משפחה או חברים, פעילות ספורטיבית, תחביבים וכו'.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיטל,

הולדת אח חדש במשפחה היא אירוע מרגש ומשמח, אך לצד זה מדובר גם במצב חדש ומורכב עבור כל בני המשפחה. את מזהה כנראה נכון, כי התנהגותה של בתך קשורה לביטוי תחושות שונות שלה לגבי המצב החדש (כמו חרדה לגבי המקום שלה בבית, קושי בהתמודדות עם הפניית תשומת הלב לתינוק החדש ולעיתים אף כתגובה להיעדרות האם מהבית בזמן הלידה). תגובות שונות ללידת אח הן שכיחות ולרוב לאחר תקופה של הסתגלות ניתן להתגבר על הקושי. באופן כללי הייתי ממליצה שילוב של שימת גבולות לגבי ההתנהגות (לא לקלל או לצרוח, בלי אלימות), לצד חיבוק, הסבר ושיחה איתה על המצב החדש. אפשר למשל להגיד לה שהיא אולי כועסת כרגע על זה שאתם ההורים פחות פנויים אליה כי אתם מטפלים בתינוק, או להגיד שעכשיו קשה לה להיפרד מכם, מה שמתאים לסיטואציה. ילדים מבטאים את תחושותיהם בהתנהגות, אך לא תמיד הם מבינים מדוע הם מתנהגים כך. בתור הורים אתם יכולים לעזור לה להבין את התנהגותה, להמשיג אותה במילים וכך לתת לה את התחושה החשובה שהיא מובנת. מומלץ לנסות למצוא את הדרך לתת לה התייחסות, חום וחיזוק חיובי, למשל על ידי שיתופה בטיפול בתינוק (במה שניתן כמובן) ולתת לה תחושה שהיא חשובה ועוזרת. לצד זה, המשיכו את ההתנהלות כפי שתיכננתם אותה (למשל שאחרים ייגעו בתינוק או שסבתא תגיע לשמור) תוך דיאלוג איתה, שיחה והסבר. ניתן גם לאפשר משחק שעוזר בעיבוד של הסיטואציה החדשה (למשל ע"י הקראת סיפורים הקשורים לנושא, או מתן בובה של תינוק וכדומה). נדרשת סבלנות ואורח רוח ואני מקווה שתגיעו לאיזון משפחתי חדש עם הזמן. אם המצב לא ישתפר לאחר זמן מה, תוכלו לפנות להדרכת הורים.

בהצלחה,
סיון

שלום שרית, לצערי איני מכירה משהו באופן אישי ולכן איני יכולה להפנות. האם את מחפשת אתר או קבוצת תמיכה להגיע אליה? אם אתר, תוכלי לחפש באינטרנט. אם את מחפשת קבוצת תמיכה או טיפול קבוצתי, תוכלי לפנות לקופת החולים, למרכז לבריאות הנפש או למרכזים טיפוליים בקרבת מקום מגוריך ואני מקווה ששם יוכלו לעזור לך למצוא את הקבוצה המתאימה. בהצלחה, סיון

שלום אורי,

חלומות נתפסים לפי התיאוריות הפסיכואנליטיות כחלון ללא מודע ופעמים רבות מנסים להבין אותם ולנתח אותם. עם זאת, אופן העבודה עם החלום קשורה למהלך הטיפול ולאסוציאציות של המטופל והמטפל, לא תמיד המשמעות היא אחד לאחד לפי התוכן שעלה בחלום. לכן, חלומות מיניים לא בהכרח מעידים על נטייה מינית כלשהי. לגבי שאלתך השנייה, ייתכן שמאחורי חברות מסתתרת משיכה כלשהי, אך שוב הדבר לא מחייב או הכרחי.. נשמע לי בעיקר שיש איזה בלבול ושאלות בנושא, ולכן הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול שבו תוכל לפגוש ולחקור מחשבות אלו.

בהצלחה,
סיון

שלום לך,

את מתארת סיטואציה מאוד לא פשוטה, שכוללת פרידה מבן זוג וחזרה לבית ההורים, שזה מורכב בפני עצמו, ומעבר לזה עליך להתמודד עם מצבו של אביך. ראשית, האם אביך מאובחן ומטופל? מצבי דמנציה אינם פשוטים למשפחה ויש צורך בקבלת אבחנה וטיפול שיכול אולי לעכב או לשפר את המצב. מעבר לכך, ייתכן ויש עזרה שניתן לקבל בתור משפחה המתמודדת עם טיפול בבן משפחה. הייתי ממליצה לך לקרוא קצת ולוודא שאביך מטופל ומה זכויותיכם.
http://www.dementia.co.il/.
עד כאן לרמה הטכנית.
ברמה הרגשית, בתור ילדה (ולא חשוב באיזה גיל) להתמודד עם התדרדרות במצבו של אביך ולהיות עדה להתפרצויות שלו זה דבר לא קל. הדבר עלול בהחלט לעורר עצב, לחץ, חרדות וחוסר אונים. לצערי, קשה לתת לך טיפ להתמודדות, מפני שהתגובות שלך קשורות למה שמתעורר אצלך ברמה הרגשית ולקשר שלך עם אביך, והדבר דורש היכרות איתך וברור מעמיק יותר (לדוגמא: האם זה מעורר חרדה מפני פרידה מאבא? האם עולים זכרונות מהעבר? האם את חוששת מפני פגיעה פיזית? האם המצב שבו את צריכה להיות המטפלת של ההורה הוא הדבר הקשה? האם זה מעורר עצב על הפרידה מבן הזוג? האם תחושת חוסר האונים היא הדבר הקשה? ויש עוד ועוד אפשרויות). לכן, הייתי בכל זאת ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי על מנת להבין יותר מה מלחיץ אותך ומה מתעורר אצלך. הבנה כזו תוכל לסייע בהתמודדות. בינתיים, תוכלי לנסות לחשוב על שאלות אלו בינך לבין עצמך. את מתארת שיש לך משפחה תומכת וזה מצוין, אולי תוכלו לחשוב ביחד מה את יכולה לעשות במצבים האלו שיוכל להרגיע אותך. אך שוב, חבל שתתמודדי עם המצב הקשה לבד, מומלץ מאוד לפנות לטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מיכל,

קודם כל, טוב לראות שיש שיתוף פעולה בינך לבין הגורמים החינוכיים. איני מכירה את הפרטים, אך אני משערת כי מטרת הטבלה היא לסייע לשיפור התנהגותי בעזרת חיזוקים חיוביים. אם זו המטרה, אחת השיטות בתוכניות התנהגותיות היא להגדיר לילד מספר מטרות באופן ברור וממוקד (למשל במקום "התנהגות טובה", שזו מטרה אמורפית וכללית, לפרק לתתי התנהגויות כמו לשבת בשיעור, בלי אלימות פיזית או מילולית, וכו'). כדאי לבחור מספר מצומצם של ההתנהגויות החשובות בתור התחלה, ואולי אחר כך להרחיב את הטבלה. כאשר הילד מתנהג באופן רצוי, הוא מקבל בסוף השיעור מדבקה או סמיילי כחיזוק חיובי, וכאשר הוא צובר מספר מוסכם מראש של מדבקות הוא מקבל פרס סמלי או חיזוק כלשהו. בכל מקרה, כדאי לפגוש את המורה והיועצת, ואולי את פסיכולוג בית הספר, ולשמוע כיצד הם עובדים עם תוכנית התנהגותית בבית הספר. באופן כללי, לצורך ביצוע תוכנית טיפולית כדאי שכל הגורמים (הורים ומורים) ישתפו פעולה, ולכן כדאי לראות האם וכיצד ניתן לגייס את כולם לתהליך.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

קודם כל, עבודה כמדריכה בבית אומנה הוא תפקיד קשה ומורכב ועשוי להיות מציף רגשית. את נמצאת עדין בשלב של התחלה, היכרות ולמידה,ולכן טבעי לחוש קשיים. איני יודעת כיצד המקום עובד, האם מצופה ממדריכים באופן כללי ללכת עם הילדים לקניות? (כי הדבר יכול גם להיות אירוע טיפולי ותפקודי חשוב, ולא רק עניין לוגיסטי), או שרק את נודבת לתפקיד בגלל הבעלות על הרכב? אני חושבת שראוי לפעול בכמה מישורים, במישור המציאותי, כדאי לדבר עם מי שאחראי עליך בבית האומנה ולהבין יותר את דרישות התפקיד, להסביר מה את הבנת בראיון עבודה ולמה ציפית כשהגעת, לשמוע מה הם מצפים, ולראות כיצד ניתן ליצור איזה שהוא מכנה משותף בין הצדדים. ייתכן וזוהי אכן חלק מהעבודה, ואז תוכלי לבחור האם להישאר או לא. אם את מרגישה שפוסלים רעיונות שאת מעלה, חשוב שתדעי מדוע ותבקשי להבין את ההגיון שעומד מאחורי ההחלטות. במישור הרגשי יותר, כחלק מהצוות של המקום, מגיע לך לקבל הקשבה והדרכה. עבודה במקום טיפולי היא לא פשוטה ונדרשת החזקה גם של הצוות. הייתי שואלת את עצמי- האם הקושי כעת נובע רק מהמטלות שמבקשים ממך לעשות, או קשור גם לכך שהעבודה היא באופן כללי מציפה וקשה? האם זה קשור לכך שהעבודה מפגישה עם מקומות של חוסר אונים, הצבת גבולות וסמכות? האם את חשה שמשאירים אותך לבד במשימות שאת לא יודעת כיצד להתמודד איתן? ועוד. במקומות טיפוליים בדרך כלל יש הדרכה כלשהי לצוות, אישית או קבוצתית, האם יש לך הדרכה? אם כן, מציעה להעלות את זה שם. כדאי לשתף בתחושות שלך, להבין אותן יותר ואולי יוכל להימצא פתרון. מעבר לכך, אני מאמינה כי חשוב שאדם יחוש טוב, שייך, מוכל ומובן במקום העבודה שלו, בוודאי אם מדובר במקום טיפולי. במידה ותרצי, יהיו לך עוד הזדמנויות לעבוד בעבודות דומות וכדי להפיק וללמוד צריך שיהיו את התנאים המתאימים לכך. לאחר שתנסי ליצור דיאלוג פתוח עם האחראים עליך שם, תוכלי לקבל החלטה לגבי הישארותך במסגרת. אני מבינה את רצונך לא לעזוב בעת קושי, אך זו לא נראית עזיבה אימפולסיבית, אלא התנהלות שקולה ולאחר ניסיון נוסף לשוחח איתם על כך ולברר את גבולות התפקיד. אם לא תמצאי את מה שאת מחפשת במסגרת, זכותך המלאה לעזוב ולחפש עבודה בתנאים ובאוירה המתאימים לך.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום אילנית,

את מתארת אירוע משברי ומפתיע שבהחלט יכול לקרות לכל אחד ובכל משפחה. אני מבינה ומעריכה את שאיפתכם לבנות משפחה מלוכדת ותומכת, שבה אין סודות ובני המשפחה יכולים לשתף זה את זה. נשמע שהצלחתם בבנייה זו, שכן בתכם שיתפה אתכם במה שעובר עליה על אף שלא הייתה חייבת.
1. לגבי שיתוף האחות הגדולה, עמדתי היא שההחלטה האם לספר או לא צריכה להיות של בתכם. זהו קודם כל אירוע אישי, מחייה הפרטיים, ומדובר בחוויה לא פשוטה שדורשת עיבוד וזמן לעיכול. לכן, לא הייתי לוחצת עליה לגבי החשיפה הזו, הדבר כבר קרה, והעיתוי והאופן שבו היא תספר הוא החלטה של בתכם. הייתי שואלת האם באמת הכרחי שתספר לאחות לפני הטיול שלה לחו"ל? ומה יקרה אם תספר לה כשתחזור? לעיתים אדם זקוק למרחב כדי לעבד את מה שקרה לו, ואולי לאחר חשיבה ועיבוד פנימי היא תרגיש בנוח יותר לספר לשאר בני המשפחה ותוכל לעשות זאת מבחירה ופחות בחשש. אני מכבדת את העמדה שלכם ואת רצונכם לקשר משתף בין האחיות. כהורים, אתם יכולים לעודד אותה לשתף, להגיד מדוע זה חשוב בשבילה ועבורכם, אתם יכולים לשמוע ולדבר איתה על החששות מפני התגובה של אחותה. עם זאת, זכרו שהיא עברה כרגע חוויה מטלטלת בחייה והיא זקוקה לתמיכה והקשבה, וליכולת להחליט עבור עצמה.
2. אני מבינה את החשש מפני התגובה של הבת הבכורה. נשמע שיש חשש מפני קנאה בין האחיות, אך הדבר טבעי ולעיתים קשה להמנע ממנו. כל ילד הוא אחר באופיו ועובר בחייו אירועים אחרים. היא בכל מקרה נאלצת להתמודד עם כך שאין לה ניסיון בזוגיות כרגע, ומה שקרה לאחותה לא משנה את הדבר הזה. אם וכאשר בתכם תחליט לספר לה, שתיהן יצטרכו להתמודד כל אחת עם עצמה ועם חלקים בתוך הקשר ביניהן (שיפוטיות, ביקורת, אשמה והאשמה, קנאה וכו'). הן כבר בוגרות והקשר ביניהן הופך להיות יותר ויותר אחריות שלהן. בתור הורים, אתם תוכלו להציע תמיכה ואוזן קשבת, ואם תרגישו שמישהי מהן במצוקה תוכלו להציע גם עזרה טיפולית. אני מבינה את דאגתך לבנותיך, אך הן יצטרכו להתמודד עם המציאות- כל אחת עם מציאות חייה, התחושות שמתעוררות בה והבחירות שהיא עושה. נשמע שיש להן משפחה דואגת והדבר בהחלט מהווה עוגן חשוב עבור שתיהן. אם תרגישו שאתם זקוקים למרחב נוסף לחשיבה, תוכלו לפנות גם להדרכת הורים בנושא.

שיהיה בהצלחה,
סיון

היי מלי, שמחה שנעזרת, זה בהחלט הובן. בהצלחה, סיון

שלום לך,

קודם כל, אני שמחה לשמוע שאת מטופלת הן תרופתית והן בטיפול פסיכולוגי. כפי שאת חווה, הטיפול עוזר וההרגשה שלך במהלך השנה הזו השתפרה. עם זאת, טיפול אינו מחסן אותנו מפני דכדוך ותקופות פחות טובות. התסכול שלך הוא מובן, אך לצערי החיים מלווים בתקופות טובות יותר או פחות, והטיפול אינו מבטיח לנו אושר או שמחה תמידיים, אלא יכול לעזור לנו לשאת את התחושות השליליות ועוזר לנו להבין את מקורן וכיצד להתמודד איתן. הייתי ממליצה לך להביא את התחושות הללו אל הטיפול, לשתף שכך את מרגישה בתקופה האחרונה. תוכלו לחשוב שם יחד מה עורר את התחושות הללו ולמה הן קשורות.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום רינת,

אנשים רבים בחורף חשים נטייה לדכדוך, הסתגרות ועצבות. הדבר הגיוני ומובן, ואנו מושפעים מהחשכה המוקדמת, ממזג האויר הקודר ומהקור. כאשר האסטמה מחריפה ויש למזג האויר השפעה בריאותית, מובן מאוד שתתבאסי, במיוחד אם את אוהבת ורגילה לצאת ולעסוק בספורט בחוץ. העצה שלי אליך היא לנסות ולמצוא תעסוקה ועניין בדברים שאת יכולה לעשות בבית (קריאה, מדיטציה, טלוויזיה, מוסיקה, חברות וכו') ולנסות להעביר את הזמן הזה בפעילות נחמדה אחרת. בעיקר חשוב לזכור שזו תקופה זמנית של כמה ימים, ואחר כך מזג האויר יחלוף וישתנה ואיתו ישתנה גם מצבך הבריאותו ומצב רוחך. לעיתים אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלשאת את אי הנוחות ואת התחושות השליליות, ולדעת שהם יחלפו בקרוב.

בהצלחה,
סיון