פורום טיפול נפשי

שלום לך,

אתה מתאר מצב לא פשוט של הימנעות ממצבים חברתיים עד כדי פגיעה משמעותית בתפקוד (לא לעבוד, לא להגיע למפגשים חברתיים). אני מבינה כי אתה מובך מהשאלות אודותיך ולא יודע כיצד הסביבה תתיחס אליך ולקושי שלך. ברמה מסוימת, טבעי לחשוש מתגובת הסביבה.התנהלותך מול הסביבה תלויה במידה בה אתה רוצה לשמור על פרטיותך מול המידה בה אתה חש נוח לשתף ולחשוף על עצמך. כמו כן, ייתכן והמחשבות אודות מה יגידו? מה יחשבו עליי? מי ירצה להיות בקשר איתי? הן חלק מהחרדה החברתית, וככאלו כדאי להתמודד איתן במסגרת הטיפול. אתה כותב כי אתה מטופל, ולכן אני חושבת שכדאי מאוד להעלות את השאלות האלו במסגרת זו. אם כוונתך היא לטיפול תרופתי, הייתי ממליצה בנוסף גם להתחיל טיפול פסיכולוגי כדי לעבוד על דפוסי החשיבה, להבין את מקור הקושי, לחשוב כיצד להתנהל מול הסביבה ולקבל סיוע בניסיון לחזק את התפקוד. לגבי זוגיות, ייתכן ותצליח למצוא בת זוג שתוכל להבין את קשייך ואף תוכל לתמוך בך. בנוסף, בעזרת טיפול, אני מקווה כי ניתן יהיה להתמודד עם הקשיים, לחוות הקלה בתחושות, לחזור לתפקוד וגם להצליח ליצור קשרים משמעותיים.

שיהיה בהצלחה,

סיון

שלום יוליה,

התמודדות עם דיכאון היא לעיתים לא פשוטה, אך ניתן לטפל ולהקל על התחושות. מומלץ ללכת לטיפול פסיכולוגי לצורך הבנה של הדיכאון, התמודדות איתו, ולצורך תמיכה והקלה על התחושות השליליות. לעיתים, כדאי לשקול גם טיפול תרופתי. לצד הטיפול המקצועי, יש כפי שאת מבקשת, מספר דברים שניתן לבצע ויכולים להועיל. ראשית, מומלץ להמשיך את התפקוד בשגרה, להמשיך לעבוד ולצאת מהבית. ניתן למלא את הזמן בתחומי עניין, לנסות להיפגש עם חברים או משפחה, לצאת לפעילויות פנאי ותחביבים, גם כאשר הנטייה היא להישאר בבית. כמו כן, פעילות ספורטיבית, או יוגה או/ו מדיטציה עוזרים מאוד לחוש טוב יותר ומסייעים בהתמודדות עם רגשות שליליים. כדאי לזכור, שדיכאון לרוב לא נמשך לנצח והוא מצב משתנה ואף חולף. שילוב של דרכים אלו, עם פנייה לטיפול, יכולים להביא להקלה ולהטבה במצב.

מקווה שתחושי יותר טוב,
סיון

שלום לך,

שאלת האבחנה היא שאלה חשובה ומשמעותית אשר מטרידה רבים, ויש לה השפעה על המשך הטיפול, על תחושתו של האדם ויצירת הזהות שלו. לכן, אני מבינה את הצורך שלך להבין מהי האבחנה המתאימה לך וכיצד היא ניתנה. הפרעה סכיזואפקטיבית מאופיינת בשילוב של אפיזודה אפקטיבית (מאנית, דכאונית או מעורבת) יחד עם שניים מחמשת התסמינים הסכיזופרניים הבאים: דלוזיות, הלוצינציות, הפרעות במהלך החשיבה, התנהגות בלתי מאורגנת או התנהגות קטטונית וסימפטומים שליליים. האבחון הפסיכולוגי, לוקח בחשבון את היסטוריית החיים של האדם ואת ממצאי האבחון ונותן כיווני אבחנה משוערים. ברמת העקרון, פגיעה בבוחן המציאות יכולה להתקיים גם בהפרעת אישיות גבולית, אך בכל אבחנה מכלול הנתונים יראה אחרת. מכיוון שאין מולי את מכלול הנתונים והממצאים מהאבחון, אני חוששת שאיני יכולה לסייע לך בנוגע לשאלת האבחנה. אני מבינה כי יש לך שאלות ומחשבות לגבי הנושא, וחשוב שתקבל מענה בעניין זה. לכן, ממליצה לך לבקש פגישה נוספת עם איש המקצוע שערך את האבחון ולהגיע עם השאלות והתהיות. שם תוכל לקבל הסבר ומענה ענייני ואישי המבוסס על פרטי האבחון הספציפי. בנושא השפעת הפאקסט, איני רופאה ולגבי זה ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר. אם תרצה תוכל גם לקבל מהפסיכיאטר חוות דעת נוספת לגבי האבחנה ודרכי הטיפול. בכל אופן, מומלץ שתהליך הברור וההתמודדות עם האבחנה יהיה מלווה בתמיכה של גורם טיפולי לצורך סיוע וחשיבה על המשך הטיפול.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום עידו,

קודם כל, טוב שפנית בשאלה החשובה, אנסה לסייע כמיטב יכולתי. כפי שאני מבינה, המצוקה שלך נובעת משני דברים, האחד הוא הקושי ביצירת קשר עם נשים, והשני הוא הלחץ שהוריך מפעילים עליך. אני מבינה ממך כי יש לך רצון ונכונות לקשר רומנטי, אך קיים קושי ליצור קשר כזה ותחושה ש"לא הולך לך". התמודדות עם דחייה ואי הצלחה בהיבט זה היא לא פשוטה ומאכזבת ולכן, הייתי ממליצה לך לפנות לטיפול ובו תוכל לעסוק בקושי ביצירת קשרים רומנטיים ולחשוב מה ניתן לעשות אחרת (טיפול כזה יכול להיות טיפול פסיכולוגי אישי, או טיפול קבוצתי המתמקד בקשיים בחיפוש וביצירת זוגיות). לצד זה, נסה לשוחח עם הוריך ולהסביר להם את תחושותך, את הקושי שלך ונסה להסביר כי הלחץ שלהם לא מסייע לך ואף להיפך. חשוב לזכור כי אתה צעיר ולעיתים יצירת קשר זוגי לוקח זמן. לצד לקיחת צעד אקטיבי של קבלת עזרה, יש גם להתאזר בסבלנות ובאורח רוח.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

כפי שאת מתארת, יחסים משפחתיים הם יחסים מורכבים עד מאוד, אשר מושפעים מהחוויה הסובייקטיבית של כל אחד מבני המשפחה. לעיתים, אחד מבני המשפחה עשוי לחוש כעס או קיפוח (אחיך שחש כי יש העדפה ביחס בין הילדים), גם אם האחרים חשים כי לא נעשה קיפוח שכזה (כפי שמנקודת מבטך נראה כי אין סיבה לכעס כלפי האם). פערים אלו נובעים מכך שלכל אדם עולם פנימי משלו ודרך שבה הוא חווה את הדברים ואת הדמויות בחייו. כדי לגלות את הסיבה להתנהלותו של אחיך, צריך להיות נכונים להקשיב לו, לשמוע את מה שיש לו לומר, להתייחס לטענותיו, גם אם לא בהכרח מסכימים איתו. הייתי ממליצה לאמך לנסות לשוחח איתו מעמדה לא מתגוננת (כזו שמבטלת את טענותיו), אלא לנסות להבין את נקודת מבטו. עמדה כזו אולי תפתח פתח להבנה ולבניית יחסים המבוססים על תקשורת ישירה, ולא על ביטוי הכעס בצורה של התנהגות עצבנית וחסרת סבלנות. לצד הזמנה לשיח, חשוב להציב גבולות של התנהלות מכבדת בבית ולא להסכים לזלזול. הזמנה לשיח ולהקשבה אין משמעה שעל אמך לעשות עבור אחיך כל מה שהוא מבקש או לסבול ממנו יחס לא ראוי. טיפול פסיכולוגי של אחד מבני המשפחה (אחיך או אמך) יכול לסייע להם בהבנה של היחסים, בהבנת התחושות שלהם ובחשיבה על כיצד נכון להתנהל, אך הדבר תלוי כמובן ברצונם ובנכונתם לכך. אני מבינה את הזדהותך עם אמך ואת רצונך לסייע. עם זאת, קחי בחשבון שאלו הם היחסים ביניהם והאחריות על הקשר מוטלת עליהם. בנוסף כדי לזכור, כי יחסים עוברים תהפוכות ושינויים לאורך השנים, וייתכן כי בעתיד אחיך ו/או אמך יוכלו לראות את הדברים באור אחר.

מקווה שבעתיד היחסים ישתפרו,
סיון

שלום סיגל,

בדידות היא בהחלט תחושה שמובילה למצוקה ולקושי רב, וקשה מאוד לשאת אותה. בנוסף, נשמע שחווית בתקופה האחרונה אובדנים רבים (אבדן מקום העבודה, אובדן החברה) ולאחריהם קשה לשוב לשגרת החיים. בשלב ראשון הייתי ממליצה לנסות להשתלב שוב בעבודה כלשהי. מסגרת של עבודה תורמת לתפקוד ויכולה לסייע גם בתחושת הבדידות. אם את חווה קושי מהותי בחיפוש עבודה, ניתן להיעזר בשירותי הרווחה או בלשכת התעסוקה ולברר האם יכולים לסייע לך בדרך כלשהי. כמו כן, ניתן לחפש מסגרות חברתיות אחרות שבהן תוכלי לפגוש אנשים (כמו חוגים שונים, או פעילויות בהתאם לגילך). ברגעי מצוקה, את יכולה לפנות לער"ן (עזרה נפשית בטלפון) במספר טלפון 1201. שם קודם כל יהיה מענה טלפוני תומך וחשיבה כיצד ניתן לסייע. ולסיום, למרות שכתבת שאינך מעוניינת כרגע בטיפול, אני ממליצה בחום בכל זאת לפנות לטיפול פסיכולוגי. אני מבינה כי עברת חוויות מאכזבות ואף טראומטיות במסגרת טיפול, אך לא כדאי לוותר על אפשרות זו, שכן טיפול מקצועי יכול בהחלט לעזור.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום מוחמד, emdr היא שיטת טיפול אשר מטרתה להקל על מצוקה דרך עיבוד מחדש של חוויות דרך תנועות עיניים. השיטה פותחה במטרה להקל על אנשים הסובלים ממצוקה שעולה כתוצאה מאירועים טראומטיים וכיום מטפלים בה גם כדי להתמודד עם פחדים, כאבים גופניים, חרדת בחינות ועוד. cbt זהו טיפול קוגניטבי התנהגותי, שבו בעזרת שינוי החשיבה וההתנהגות מתמודדים עם מצבים של חרדות, פוביות, דיכאון ועוד. שתי שיטות הטיפול ממוקדות בסימפטום מסוים ובדרך כלל הטיפול נע בין 10-15 פגישות, תלוי מאוד במקרה הספציפי. במקרה שאתה מתאר, יש מורכבות אבחנתית רבה, ולכן צריך למקד במה בדיוק רוצים לטפל ואיזה טיפול הוא מתאים (האם המוקד הוא ocd?, דיכאון? או חרדה חברתית?). לרוב במקרים מורכבים (כמו במקרה של סכיזופרניה או הפרעות אישיות), יש צורך בתמיכה רבה, הכוללת מעקב תרופתי, שיחות, סיוע בשיקום ועוד. לכן, מומלץ לפנות לגורם טיפולי (כגון התחנה לבריאות הנפש או קופת החולים) לצורך התייעצות מעמיקה יותר והכוונה לטיפול המתאים. בהצלחה, סיון

שלום אורנה, על פניו, נשמע שאתם צריכים מטפל שמתמחה בטיפול בילדים ומתבגרים ובהדרכות הורים. כצעד ראשון הייתי מחפשת פסיכולוג או עובד סוציאלי קליני, שעובד עם ילדים ובני נוער, מגיעה לפגישת היכרות, מספרת יותר פרטים ומתייעצת לגבי הצרכים שלכם. המטפל (או מטפלת) יוכל לסייע לגבי ההתאמה של הטיפול. ניתן גם בשיחת הטלפון הראשונית לספר מעט יותר פרטים ולברר האם זה הטיפול המתאים. תוכלי לפנות לקופת החולים, לתחנות לבריאות הנפש, או להיעזר באתר בחיפוש אחר מטפל בקרבת מקום המגורים שלכם. בהצלחה, סיון

שלום דנה,

ראשית טוב לשמוע שבתך חשה בנוח לשתף אותך בתחושותיה ושאת קשובה לה. כבר בכך יש לך תפקיד משמעותי בהרגעה ובתמיכה. נשמע מהתיאור שלך שהיא ילדה עם הרבה כוחות, אך זקוקה לסיוע בנושא החרדה וזאת ניתן לעשות במסגרת טיפול פסיכולוגי. טיפול בילדים לרוב נערך במסגרת של פגישה בשבוע והוא נעשה באמצעות שיחה, יצירה ומשחק. כדי לחשוב על מוקד הטיפול ועל השיטה הספציפית, יש צורך בהיכרות מעמיקה יותר עם המקרה. במידה והמוקד הוא בחרדת הבחינות, טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי) יכול לעזור. זהו טיפול ממוקד בסימפוטום (החרדה), ובו לרוב נותנים כלים להרגעה והתמודדות עם הלחץ והחרדה. אם המוקד הוא בדברים אחרים (למשל דימוי עצמי פגיע שמתבטא בחרדת הבחינות), טיפול דינאמי יכול להתאים. אני סבורה כי כדי להחליט על הטיפול המתאים מומלץ להגיע לפגישת התייעצות מעמיקה יותר עם פסיכולוג/ית ילדים. לעיתים גם משלבים בין שיטות שונות, בהתאם לצורך. כמו כן, לרוב את הטיפול מלווה הדרכת הורים, כדי לתת גם לכם כלים כיצד לסייע לבתכם. מבחינת בחירת המטפל, הייתי ממליצה לחפש איש מקצוע בקרבת מקום מגוריכם שעובד עם ילדים, שתוכלו להרגיש שיש לכם ולילדה חיבור איתו (או איתה כמובן). לעיתים נעזרים בהמלצות של חברים או אנשי מקצוע בבית הספר, או שניתן להעזר באתר למציאת מטפל.

שיהיה בהצלחה,
סיון

שלום לך,

פעמים רבות אנו מוצאים את עצמנו מתנהגים באופן מסוים מבלי שאנחנו מצליחים להסביר מדוע אנו נוהגים כך, אבל מרגישים שזה פוגע בנו. במקרה זה, אני שומעת מדבריך שאת מוצאת את עצמך בקושי מסוים באינטראקציות עם הסביבה: את נוהגת בביקורתיות, מעירה לאחרים ולעיתים אף פוגעת בהם. כפי שאת אומרת, ייתכן ויש צדק בטענותיך, אך את גם חשה שמשהו בהתנהלות הזו מפריע לך ופוגע ביחסים שלך עם הוריך ועם הסביבה בכלל. במצבים כאלו, כדאי מאוד להבין את המצב יותר לעומק. פעמים רבות אנו מחצינים התנהגות מסוימת באינטראקציות בין אישיות, והיא ביטוי (לעיתים לא מודע) לתחושות שלנו (לדוגמא, כעס או קנאה) ולדפוסי יחסים שהפנמנו לאורך השנים. מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי, בו ניתן לחשוב יחד עם המטפל על הסיבות להתנהגות זו, מה ניתן ללמוד ממנה עליך ועל היחסים שאת יוצרת ומתוך התובנות הללו יכול להתרחש שינוי.

בהצלחה,
סיון

שלום יואב,

תגובתך טבעית מאוד. ניתוח בהרדמה כללית זו פרוצדורה לא נעימה, שלעיתים יש בה מידה מסוימת של סיכון, ולכן אנשים רבים חוששים, נמצאים במתח ומודאגים לפני ניתוח. כמובן שפעמים רבות הניתוח הוא נחוץ והכרחי מבחינה בריאותית, ואז אין ברירה אלא להתמודד עם הפחד. ראשית כדאי תמיד לברר עד כמה הניתוח נחוץ, מה הסיכונים, מה צפוי בהחלמה ואם אתה מעוניין ניתן גם לקבל חוות דעת שנייה מרופא נוסף. כדי להתמודד עם הפחד, יש אנשים שנעזרים במידע ובלמידה של הפרטים: מה ההליך, מי הרופאים המנתחים וכו'. ניתן גם לבדוק בבית החולים בו אתה מטופל- לעיתים יש מערך של פסיכולוגים ועובדים סוציאלים אשר מלווים מטופלים- אולי ניתן יהיה להתייעץ ולהיעזר בהם. בנוסף, הייתי ממליצה לגייס תמיכה ממי שניתן, משפחה או חברים, שיוכלו לסייע לך לפני הניתוח ואחריו. אם אתה מרגיש שהניתוח נחוץ, והפחדים מונעים ממך מלקבל את הטיפול הרפואי הנדרש, הייתי פונה להתייעצות עם פסיכולוג על מנת לברר את מוקד הפחד.כאשר חוקרים את הפחד פעמים רבות מגלים שאנשים מפחדים מדברים שונים (למשל, יהיו אנשים שיחששו מנושא ההרדמה, ואחרים דווקא יהיו מוטרדים מנושא ההחלמה מהניתוח). כאשר משוחחים על הפחד ומבינים אותו ניתן גם לחשוב כיצד להתמודד איתו. כך יוכלו ללוות אותך ולתת לך כלים ממוקדים להתמודדות בתקופה זו.

שיהיה בהצלחה ורפואה שלמה,
סיון

שלום מיטל,

כהורים רבים, את מתמודדת עם שאלות העולות באופן טבעי לאחר שבתך אובחנה עם הפרעת קשב וריכוז. באופן כללי, הפרעת קשב זו הפרעה נוירו-התפתחותית המאופיינת בהתנהגויות אימפולסיביות/היפראקטיביות ו/או בקשיים בתחום הקשב, ואלו פוגעים בתחומי החיים השונים (כמו למידה, אינטראקציות חברתיות וכו'). להפרעת קשב יש ביטויים שונים אצל ילדים שונים ולכן חשוב להכיר את ילדתך באופן ספציפי. לעיתים לא פשוט לקבל החלטה לגבי תרופות, או לגבי טיפולים אחרים. הדבר מבלבל עוד יותר כאשר תוצאות המוקסו אינן תואמות את המלצת הנוירולוג. במצב כזה, נראה כי נדרשת חשיבה הלוקחת בחשבון הן את ההמלצות של הגורמים המקצועיים והן היכרות עם הילדה. לצורך כך, נדרשת הערכה רחבה שמתייחסת לנושאים רבים- כיצד הילדה מתפקדת בבית הספר, מהו מערך התמיכה שניתן בבית הספר? כיצד מתפקדת בבית? מבחינה חברתית? מה עמדות ההורים לגבי רטלין? האם לקשיים רגשיים יש השפעה על התנהגותה? ועוד. לכן, הייתי ממליצה לך לפנות להתיעצות עם פסיכולוג ילדים לצורך הערכה וחשיבה משותפת לגבי ההמשך.

בהצלחה,
סיון

שלום חיה,

קודם כל, צר לי לשמוע על הביקורת הבלתי פוסקת והתחושה הלא נעימה שחווית לאורך השנים. מערכת יחסים בין אמהות לילדיהן בכלל, ולבנות בפרט, היא מערכת יחסים מורכבת ומשמעותית, אשר משפיעה על התפתחות הזהות העצמית והביטחון העצמי. נשמע שאצלכן, מוקד מרכזי וטעון ביחסים היה נושא הבישול, ויכולות להיות לכך סיבות ומשמעויות שונות. אני חושבת כי שאלתך מייצגת איזשהו רצון להבין יותר לעומק את היחסים שלך עם אמך: רצון לגבש עמדה כלפי התנהגותה, לחשוב כיצד להתמודד עם הנושא ולהבין כיצד את מרגישה ביחסים מולה וכיצד הביקורת הזו השפיעה עליך.אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי, אשר יכול לסייע ולהיות מקום בו תוכלי להתעמק בשאלות חשובות אלו.

בהצלחה,
סיון

שלום אלונה,

נשמע שאת נמצאת בצומת דרכים משמעותי מאוד עבורך. בחירות הן אכן חלק קשה בחיינו, בעיקר כאשר אנו עושים בחירה שמרגישה נכונה עבורנו, אך חוששים שתגרום לאכזבה או צער לקרובים לנו. לכל החלטה יש מחיר כלשהו, והבנה זו היא חלק מתהליך ההתבגרות הטבעי. הייתי ממליצה לך לגשת לשיחה כזו כאשר יש לך ולאמך זמן. המילים הנכונות הן המילים שאת תבחרי ושמגיעות בכנות ומהלב, כפי שכתבת אותן כאן. הייתי ממליצה לשתף במחשבות ובמה הביא אותך להחלטה. ייתכן שתישמע כלפיך ביקורת או שיתפתח ריב. לא חייבים להגיע להסכמה מיד, וייתכן שיידרש זמן של עיכול ושיחות נוספות. אם את חשה כי את זקוקה למרחב נוסף של חשיבה אודות ההחלטה על הפסקת הלימודים, ו/או חשיבה אודות היחסים עם ההורים וכיצד לשוחח איתם על כך, ממליצה לפנות לטיפול פסיכולוגי.

שהיה בהצלחה,
סיון

שלום יהלי,

קודם כל השאלה שאת מעלה- מה הופך אישה להיות בשלה להיות אמא?- זו שאלה מורכבת מאוד וכנראה אין לה תשובה אחת פשוטה.עם זאת, אומר באופן כללי שתפקידה של אם הוא לתת לילד מענה למכלול הצרכים הגופניים והרגשיים שלו, כדי שתתאפשר לו התפתחות תקינה ובריאה. זה מתייחס הן לצרכים גופניים כמו הזנה, שמירה על הבריאות, הגנה, ביטחון ופרנסה וגם לצרכים רגשיים הכוללים בסיס רגשי של יציבות, חום ואהבה, רגישות למצב רוחו של התינוק/ילד ויצירה של מערכת יחסים מכבדת ומכילה. על ההורה לקחת את האחריות לכל אלו. הורות זהו תפקיד קשה ומורכב, ופעמים רבות אנו מתפתחים ומתבגרים עם השנים עד שאנו מגיעים למצב שאנו יכולים לקחת את האחריות הזו. מודעות לאחריות הכבדה, חשיבה וחקירה פנימית לגבי המסוגלות ההורית היא דבר חשוב ביותר. כיום יש מקומות רבים בהם ניתן לקבל הדרכת הורים וייעוץ לגבי ההורות, בדיוק בגלל הקושי שתפקיד זה מביא עימו. בשאלתך את לא מציינת האם את חושבת על הורות, או שאת כבר אמא, אבל בכל מקרה- הייתי ממליצה לך להמשיך ולשאול את השאלות האלה במסגרת של טיפול או הדרכת הורים. הדבר חשוב במיוחד לאור המצבים הפסיכוטיים איתם התמודדת בעבר. בהדרכת הורים ניתן לחשוב על שאלות הקשורות להורות בהתאם לגיל הילד ולמאפייניו הייחודיים והדבר יכול להוות מקור חשוב של תמיכה והכוונה. אם את בשלב של תכנון וחשיבה על ילדים, טיפול יכול להיות מקום בו ניתן לחשוב יותר לעומק על נושאים אלו.

שיהיה בהצלחה,
סיון