שלום, אני בן 33 ולאחרונה הצלחתי להגדיר משהו שאני חווה כבר הרבה מאוד זמן - אני פשוט לא מאמין באנשים, ורואה רק את הצביעות בהתנהגות האנושית.
גדלתי במשפחה נורמטיבית לחלוטין, אבל לא כזו שהיוותה דוגמה לאהבה בין ההורים אלא להפך. היתה אלימות בין ההורים, בעיקר מצד האב כלפי האם. הם מעולם לא התגרשו או נפרדו, ועד היום חיים ביחד, כאשר אירועי האלימות ביניהם שכחו לפני הרבה מאוד שנים. אני הייתי עד להם כילד וכמתבגר.
בחיי הבוגרים, אף פעם לא הצלחתי להבין איך אדם נשאר לחיות עם בנאדם שהתנהג כלפיו באלימות (ואני חוזר, אהבה גדולה אין שם), מוותר על עצמו ועל מה שיכול להיות לו מחייו תמורת "שקט תעשייתי" חיצוני, כשבפנים הכל רקוב.
בכל מקרה, הרבה פעמים אני מסתכל על האנשים סביבי בסוג של ביקורתיות. לעיתים אני מצליח לזהות הלכה למעשה את הביטוי "אחד בפה ואחד בלב" כשכל זיהוי כזה על אדם סביבי מרחיק אותי ממנו. אני לא יכול לסבול התנהגות כזו. זה יכול להיות נחמדות של מישהו/י כלפי מישהו/י שתפורש אצלי כרצון להשיג סקס ולזרוק; זה יכול להיות לקקנות של העובדים סביבי לבוס, כדי להשיג פוזיציה או תפקיד טובים יותר, כשהם מוותרים על העצמי שלהם; או סתם ניהול שיחה "נחמדה" עם מישהו, כאילו אכפת לי ממנו, שלא למטרה כלשהי.
אני לא אנטיפת, ובהחלט אני יכול להזדהות עם סבל וכאב או פגיעה שאנשים חווים. אני יודע להקשיב, ויודע לייעץ. במסגרת עבודתי כנותן שירות אני יודע להפגין התחשבות במקרים שצריך. אבל כשאני מרגיש צביעות, שקר, או העמדת פנים כלשהי אני נסגר ישר. לא אוהב חוסר יושר.
כעת אני לומד משפטים ומצאתי שהדרישה להתנהלות ע"פ חוק מאוד מניחה את דעתי. אני בהשקפה שאם כולם היו מבינים את מקומם בעולם, ומתנהלים ע"פ מה שהחוק מגדיר והמוסכמות החברתיות מאפשרות - היה הרבה יותר קל בעולם. אבל זה לא ככה. וזו הסיבה העיקרית שהתחום שהכי מושך אותי זה התביעה הפלילית - להחזיר אנשים שפשעו למקומם המדויק, תוך כפיה והפעלת כוח עליהם באם הם לא מוכנים לעשות זאת בעצמם. אני מוצא במשפט את הכוח שחסר לי ביומיום ליצור סדר ו-ודאות (בעבודה שלי למשל, אני שונא- פשוט שונא, את האנשים שמבקשים שיעגלו להם פינות / יתנו להם יחס מיוחד / יקצרו להם תהליכים שלא על סמך סיבה אמיתית שמבדילה אותם מהקהל הכללי. זה מוציא אותי מדעתי עצם הבקשה. מיותר לציין שאני לא מאפשר את זה אף פעם).
אבל נראה שהדבר שהכי פוגע בי כתוצאה מההשקפה הזו, זו אהבה. אני לא באמת מאמין כרגע (בעבר כן) שקיים האדם שאוכל לסמוך עליו בכל, וגם אם קיים זה מצריך תהליך ארוך מאוד של היכרות ופיתוח אמון. אני אמנם אומר שאני רוצה להכיר אהבת אמת, אבל זה ממש לא נראה באופק. ההסתכלות הראשונית שלי על אנשים היא ביקורתית, חסרת אמון, להאמין בגרוע ביותר כדי להיות מוכן ולא להתאכזב.
איך אני יכול להשתחרר מהתפיסה הזו, או לפחות להרגיע אותה? יש לי חברים קרובים טובים בודדים (כנראה שעדיין לא איבדתי אמון במין האנושי לחלוטין), אבל לא נראה שזה ישתנה מעצמו בעתיד.. תודה.
