פורום טיפול נפשי

שלום לך. למטופל אכן יש זכות לקרא את הרשומות עליו, אלא אם למטפל יש יסוד סביר להניח שהעיון יגרום למטופל נזק בהיבט הרגשי. בכל מקרה, זה נושא רגיש ומומלץ לחשוב עליו עם המטפל ולהבין את משמעותו. ליטל

שלום עמית.
גורמים רבים משמרים את הפרעת האכילה, והם משתנים מאדם לאדם ולכן מומלץ לבחון אותם לעומק בטיפול ולא ללמוד אותם רק באופן כללי.
כיום ידוע כי בהפרעות אכילה יש רכיב ממכר שקשור ככל הנראה גם לקושי בשליטה בהתנהגות. כמו כן, ההפרעה נשמרת עקב דפוסי חשיבה והתנהגות לא רציונליים ("אני ארגיש טוב יותר רק אם אקיא/אוכל הרבה") וקושי במיומנויות של וויסות והרגעה עצמית. תחת כל אלו עומדים בדרך כלל, בעיני, גם גורמים רגשיים עמוקים ולא מודעים- תכנים וחוויות אשר הנפש לא הצליחה לעבד ולכן היא משחזרת ו"מדברת" אותם דרך הסימפטומים בתחום האכילה. זו סיבה נוספת ליעילות הטיפול הפסיכולוגי בהפרעות אכילה- הטיפול מאפשר חשיפה ועיבוד רגשי מעמיק ומיטיב של גורמי העומק ובכך מאפשר לנפש לוותר על ה"דיבור" דרך הסימפטום, ומקל על ההתמודדות עם ההיבטים הקוגניטיביים והרגשיים.

ליטל

שלום לך.
באופן טבעי קשה לי להגיב לעומק בלי לשמוע פרטים נוספים, אבל אנסה להתייחס באופן כללי בתקווה שידבר אלייך.
כעס עוצמתי על מטפל נובע בדרך כלל משילוב בין מאפיינים/כשלים של המטפל לבין נקודות רגישות וקשיים בין אישיים אשר המטופל מביא איתו. בנקודת מפגש זו, מאפיין מסוים של המטפל נוגע ב"פצע פתוח" של המטופל וכך נגרמים סבל וכעס. למשל, מטופל שנושא חוסר ההבנה הרגשית הוא נושא כאוב בעברו עשוי לחוות כל פספוס של המטפל באופן מכאיב ומאכזב ביותר.
לכן גם קשה כל כך לקבל החלטה במצבים האלו- המטופל מרגיש שהוא כועס בצדק, וקשה מאוד לייצר מרחב בו אפשר להתבונן בחוויה יותר לעומק. בנקודה זו גם עולה פעמים רבות הצורך לסיים את הטיפול. איני יודעת אם זה המצב בטיפול שלך, אך באופן כללי אני ממליצה לא לעזוב מתוך הרגעים העוצמתיים של הכעס אלא לדבר, להתבונן יחד ולנסות להפריד בין מגבלות המטפל הממשיות לבין הנקודות הרגישות של המטופל. זו התבוננות חשובה, שלפעמים מאפשרת עבודה עם רבדים עמוקים מאוד בנפש ובחווית היחסים המוקדמים.

ליטל

שלום ים. נשמע מדברייך שלמרות העיסוק במוות, יש לך דחף חזק לחיות, לנסות, לטעום ולהיות בחיים. אם אני מבינה נכון, המקומות בהם הדחף לחיות נפגע הם מקומות שמאוד לא ברורים לך: תחושות, רגשות ומחשבות של מועקה וכובד שאין להן הסבר רציונלי וברור לך. תחושות מסוג זה נובעות בדרך כלל מאירועי עבר, חוויות ורגשות אשר לא עובדו רגשית באופן מספק ולכן הם צפים בנפש ומייצרים תחושות שליליות הנחוות כחסרות היגיון ומשמעות. הדרך להשתחרר מתחושות מסוג זה היא לעבד אותן ולתת להן מילים ומשמעות. תהליך זה מאפשר להן להפוך לזכרונות או סיפורים בעלי משמעות, ולא לרכיבים מעיקים ולא ברורים, ובכך בדרך כלל מושגת הקלה משמעותית ביותר. לא קל לערוך תהליך זה באופן עצמאי מאחר והוא דורש מפגש עם אזורים נפשיים פחות מודעים ונגישים, ולכן אני מציעה שתפני לטיפול פסיכולוגי, בו תוכלי לעבד את אותן חוויות רגשיות באופן שיאפשר לך להשתחרר מהן ולנהל את חייך באופן חופשי ונינוח יותר. ליטל

שלום רינת.
שעות הערב הן שעות רגישות יותר לאנשים רבים. בשעות היום התפקוד, השגרה והמגע עם אנשים אחרים מעסיקים וממלאים, ואילו שעות הערב השקטות והפחות "תפקודיות" מציפות לעתים תחושות שהיו מושתקות כל היום, כמו בדידות, עצב וכד'. יתכן שגם אצלך מתקיים מצב דומה כאשר הרגשות באים לידי ביטוי דרך הגוף. בהתאם, אני אכן חושבת שהפתרון הוא טיפול פסיכולוגי שיסייע בזיהוי ועיבוד התחושות הרגשיות העומדות בבסיס התחושות הגופניות, ויאפשר רכישת מיומנויות של הרגעת לחץ ותחושות שליליות. בינתיים, את מוזמנת להיעזר בהודעה שפרסמתי תחת הכותרת "כיצד להתמודד עם רגשות שליליים", יתכן ותוכלי להיעזר בטכניקות המוזכרות שם.

ליטל

שלום לך.
אני יכולה להבין כמה קשה לשמוע שחברה שיקרה לך פוגעת בעצמה. יש משהו מטלטל ובלתי נסבל במחשבה על כך ובצורך להיות מספיק קרובה בשביל לשמוע על כך, אך ללא יכולת לעצור בעדה. לצד זאת, כדאי לחשוב על כך שפגיעה עצמית, על כל מורכבותה והסבל שנלווה לה, היא לעתים הרע במיעוטו עבור האדם שבוחר בה. במובן זה, אני חושבת שחשוב לכבד את זכותה על גופה למרות הצער הנלווה לכך. אני חושבת ששיתוף ישיר בצער שלך על מה שעושה לעצמה, לצד הצעה כנה להיעזר בך ברגעי הקושי ולצד כבוד לבחירתה- היא עמדה כנה ואמיתית שמאזנת בין קבלה שלה לבין שיקוף של תחושתך לגבי הפגיעה העצמית.באופן כללי, אני חושבת שבקשרים בכלל ובקשרים עם נפגעות טראומה בפרט, יש חשיבות עצומה לנוכחות אמיתית, נוכחת ומרגישה. בהקשר זה, אני חושבת שחשוב גם להיות כנה איתה ועם עצמך ולווסת את התכנים אליהם את נחשפת במידה ואלו מעמיסים עלייך יותר מדי. את מנסה לבסס קשר תומך אמיתי וחלק מכך הוא לומר בכנות מתי את צריכה הפסקה והאם יש דברים שאינך יכולה לשמוע ברגע מסוים. לא פשוט לומר זאת אבל אני חושבת שזה עדיף על פני מצב בו תהיי לא ישרה לגבי מידת נוכחותך איתה, או מצב בו תגיעי לשחיקה וחוסר כוחות שימנעו ממך להיות לצידה.
כמו כן, במידה ואת מרגישה שהתכנים הטראומטיים נוגעים בך בצורה חזקה מאוד, כדאי לבדוק האם גם את יכולה להיתרם מטיפול- לפעמים כשתכנים של אדם אחר מטלטלים אותנו, הדבר נוגע לא רק לתוכן הקשה אליו נחשפים אלא גם לנקודות אישיות רגישות בהן אותו תוכן פוגש אותנו.

ליטל



הדחף הבסיסי הוא כמובן לשמור עליה ולעצור בעדה, ולא פלא שקשה לך כאשר

שלום לך. אני חושבת שהנפש שלנו תמיד נמצאת במתח בין הרצון להשתנות לכיוון טוב יותר לבין היאחזות במוכר, מכאיב ככל שיהיה. לכן, אני חושבת שאם דבריה של המטפלת נגעו בך כדאי להשתמש בהם לא למטרת עזיבה אלא למטרת התבוננות על החלקים הנאחזים, הלא מרפים מהמוכר והידוע. אני מאמינה שהתבוננות משותפת מעמיקה יכולה לאפשר הכרות עם רבדים נוספים וחשובים בנפשך. ליטל

שלום דניאלה,
לצערי איני מתמחה בתחום התרופתי כך שאין לי אפשרות לייעץ בנושא. מציעה שתפני בהקדם לרופא המטפל ותדוני איתו בשילוב בין התרופות ובתופעות לוואי אפשריות.

ליטל

שלום לך.
אכילה רגשית עשויה לנבוע מגורמים רגשיים שונים: קושי בוויסות רגשות, המרה של קונפליקטים ותכנים רגשיים לעיסוק באוכל, חוויות עבר מורכבות סביב נושא האכילה והגוף וכן הלאה. מאחר ואכילה רגשית קשורה בדרך כלל בגורמים רגשיים לא מודעים ומקושי בניהול העולם הפנימי על הרגשות והתכנים השונים שבו, מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. בטיפול ניתן יהיה לזהות ולעבד את גורמי העומק לאכילה הרגשית, ולבסס מיומנויות טובות יותר להתמודדות עם העולם הפנימי, באופן שישחרר את התלות באכילה.

ליטל

שלום גפן. כל חוויה, חיובית או שלילית, יכולה לא להיות מעובדת דיה כאשר היא מציפה יתר על המידה ו/או כאשר יכולת העיבוד של האדם, בהקשר ספציפי או בכלל, מצומצמת עקב גורמים רגשיים (למשל, גם חוויה מינית טובה יכולה להיות מאוד מציפה ולכן קשה לעיבוד לחלק מהאנשים). ההיבט הרגשי תמיד מעורר בעת החוויה, אך כאשר אין אפשרות לעבד אותו הוא נותר מפוצל, או מנותק, עד להיווצרות סביבה שהיא תומכת ומכילה דיה באופן ש"משכנע" את הנפש שאפשר להתחבר גם להיבט הרגשי.זו הסיבה שחלק מהאנשים נזכרים בסיטואציות מעברם במסגרת הטיפול. בנוגע לקושי לבטא רגשות בטיפול, כפי שכתבתי לך אני משערת שהקושי קשור לכך שמדובר בקשר טעון במיוחד אבל אני חושבת שכדאי לברר את השאלה באופן אישי ומעמיק יותר בטיפול שלך, מאחר ובירור מסוג זה יכול לחשוף רבדים נפשיים נוספים ומשמעותיים. ליטל

שלום אייל,
אני מצטערת לשמוע על הרגשתך קשה. לפעמים היציאה מהבית היא החלק הכי קשה- כאשר יוצאים ונכנסים לפעילות ותפקוד האנרגיות מתמלאות ותחושת היכולת והערך משתפרת גם כן. לכן, מציעה שלמרות הקושי תצא לעבודה ואם אתה מתקשה בכך- צור קר עם חבר או בן משפחה ובקש את עזרתם הפיסית או את העידוד והתמיכה שלך עד שתצליח לצאת לעבודה.

מקווה שתצליח,
ליטל

שלום שרון. אני לא בטוחה שקיבלתי תמונה עמוקה מספיק בכדי להשיב לך תשובה מלאה, אך מה שתפס אותי בקריאת דברייך היה ההתלבטות בין התמודדות לבד להתמודדות ביחד. את מתארת כי לא תמיד את יכולה לשתף את המטפלת במלוא הקושי שאת חווה, ולא בטוחה שאפשר לשתף אותה בהתלבטות המשמעותית כ"כ לגבי המשך הטיפול. זה נשמע כמו היבט משמעותי מאוד שאני מניחה שנוגע הן לאישיותך והן לקשר שלך עם המטפלת, ולכן נשמע לי חשוב מאוד לדון בו בטיפול באופן גלוי וכנה. ההתבוננות המשותפת על תחושותייך עשויה לפתוח פתח להתבוננות חשובה שאולי גם תסייע לך לקבל החלטה לגבי המשך הטיפול. ליטל

שלום גפן.
כאשר חוויות שליליות וטראומטיות לא זוכות לעיבוד רגשי מספק הן אינן מקודדות ומאוחסנות כזיכרונות אלא נותרות "תקועות" במערכת הפיסית-נפשית. הנפש ממשיכה לנסות ולעבד את החוויות ולהתמודד איתן אך בדרך כלל עושה זאת דרך סימפטומים רגשיים והתנהגותיים שונים- ערפול, דיכאון, חרדה, שחזור של חוויות וקשרים שליליים וכן הלאה. כמו כן, ההתמודדות הבלתי פוסקת של הנפש בדרך כלל מתישה ואינה מאפשרת לאדם להתפנות למטלות החיים הטבעיות (זוגיות, עבודה, לימודים וכד'). בהתאם, מחקרים מצביעים על כך שאחד ההיבטים החשובים בטיפול הוא עיבוד של חוויות אלו באופן שיאפשר להן להפוך מ"פצע פתוח" שמפריע לתפקוד לצלקת, או זיכרון. לכך מכוון הטיפול הפסיכולוגי, ואני מאמינה שעם הזמן תוכל לאפשר לעצמך לעבד גם את הרכיב הרגשי, שהוא באופן טבעי משמעותי להחלמה. מאחר ומדובר במטלה רגשית מורכבת כל כך, טבעי שדיבור על חוויות אלו בטיפול קשה יותר מאשר דיבור עליה עם חברים, שאולי מלכתחילה אין לך ציפייה שהדיבור איתם "ירפא" אותך. כמו כן, מערכת היחסים הנרקמת בטיפול היא מערכת יחסים מורכבת המשחזרת חוויות רגשיות מקשרים משמעותיים קודמים ובמובן זה היא טעונה מאוד ואצל מטופלים רבים מעוררת יותר מתח מאינטראקציות אחרות.
נשמע שאתה נמצא בשלב מכאיב בטיפול, בו אתה סובל מההתמודדות עם הרגשות המכאיבים אך עדיין לא נהנה מה"פירות" של ההקלה הרגשית שטיפול יכול להביא עמו. זו תקופה קשה ומייאשת, אך היא תעבור.
ליטל

שלום אור.
נשמע מדברייך שאת נעה בין סבל עצום סביב הופעתך החיצונית לבין הבנה שתפיסתך העצמית לקויה ומעוררת סבל. אני מניח שהסיבות למצב שאת מתארת הן עמוקות ומורכבות ולכן אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין את מקור התפיסה העצמית השלילית ויסייע לך להתמודד עם התחושות הקשות שאת חווה כאשר תפיסה זו מתעוררת. עיסוק מוגזם במראה החיצוני מהווה בדרך כלל ביטוי לקונפליקטים ורגשות אשר האדם אינו נמצא איתם במגע ולכן אינם נוטים להיעלם מעצמם אלא להתקבע. בהתאם, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם.

ליטל

שלום לילך.
נשמע מדברייך שאת מקווה לפתרון חיצוני, מעין נס אשר יביא לשינוי מבלי שאת עצמך תצטרכי לעבור את הדרך המכאיבה והקשה של עבודה פנימית שתאפשר שינוי של ממש. לכמיהות מהסוג הזה בדרך כלל יש בסיס רגשי חזק- את נשמעת בחורה אינטליגנטית ואני מתארת לעצמי שאת מבינה רציונלית שללא עבודה ומאמץ, בתחום הלימודי/תעסוקתי ובתחום הרגשי/בין אישי, לא יכול שינוי של ממש במצבך. למרות הבנה זו, את ממשיכה לחפש "פתרון קסמים" ובמובן זה אני חושבת שמוקד הקושי הוא רגשי.
לכן, לצערי, אני חוששת שניצבות בפנייך רק שתי אפשרויות- להמשיך לצפות ל"נס" חיצוני על התסכול שכרוך בכך, או לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לאמץ עמדה אקטיבית יותר ולשאת את הכאב הרגשי שכרוך בוויתור על הציפייה לסיוע חיצוני.

ליטל