פורום טיפול נפשי

שלום אור,
בחירת פסיכולוג נעשית בדרך כלל על בסיס המלצה או מתוך חיפוש באינטרנט ותחושת חיבור ראשוני עם תחומי הטיפול שהפסיכולוג מתמחה בהם ועם האופן בו הוא מתאר את התהליך הטיפולי שהוא מציע. את יכולה להיעזר באינדקס המטפלים של האתר או במוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205. בתוך הפגישה תוכלי להרגיש אם יש חיבור ואם נוצר דיאלוג שמרגיש לך משמעותי ונוגע בדברים שחשובים לך.
אני מבינה את החשש והתהייה לגבי "איך מתחילים" אך מציעה פשוט להגיע למפגש הראשוני ולראות מה קורה לך, מה מתעורר ומה את רוצה להביא. הפסיכולוג יסייע לך למצא את הדרך להביא את עצמך למפגש כך שאין צורך ביותר מדי תכנון והכנה מראש. העיקר הוא להיות קשובה להרגשתך ולבדוק שהמפגש אכן מרגיש לך מחובר ומתאים.

ליטל

שלום שירה. ישנם שני כיוונים מרכזיים בטיפול באנשים שחוו אירועים טראומטיים. כיוון אחד מתמקד בנטרול סימפטומים כמו פלשבקים וחרדה (למשל שיטות SEE FAR CBT או somatic expirienc) והכיוון השני הוא טיפול בגישה פסיכודינמית המכוון לעיבוד רגשי של האירוע הטראומטי, השלכותיו על חיי המטופל ועיבוד רגשי של אזורים רגשיים ובין אישיים נוספים. מתוך מה שאת מתארת נדמה לי שאת מטופלת בגישה השניה. מאחר והטיפול הדינמי מכוון לעיבוד מצבים רגשיים שונים, למטפלים יש גישות שונות לעבוד עם החומרים אשר המטופל מביא (בדבריו או בשתיקתו) לטיפול, והמדד להתאמת הטיפול וליעילותו, בעיני, היא האם הטיפול מייצר חוויה של קשר ושל יכולת לגעת בנושאים שחשובים למטופל באופן נכון ואמיתי. באופן אישי אני לא מאמינה שלחץ וכעס או לחלופין, שתיקה ממושכת, יכולים לתרום למטופל ולקדם את יכולתו לעבד את חוויתו הרגשית ובפרט סביב אירועים טראומטיים, אשר במקרים רבים אחד נזקים המשמעותיים שלהם הוא שהם קטסטרופליים מכדי שהנפש תוכל לתת להם מילים. אני חושבת ששתיקה היא סוג של תקשורת, ושהאתגר בטיפול הוא לסייע למטופל לתת מילים לחווית השתיקה. לקושי, לחוסר האונים, לאלם או לכל חוויה הרגשית אחרת המקופלת בשתיקה. כאמור, מטפלים שונים עובדים בדרכים שונות, אבל אני חושבת שחשוב לבדוק, עם המטפל ובינך לבינך, האם את מרגישה שהטיפול כפי שוא מתנהל יכול או לא יכול לאפשר מגע עם הנושאים המשמעותיים לך. לפעמים, מתוך שיחה על מה שאפשרי או לא אפשרי בטיפול, אפשר לחשוב הלאה על הכיוון שיכול לסייע למטופל. ליטל

שלום יונית.
אני מצטערת לשמוע על הפיטורים ועל התחושות הקשות.
קודם כל, עוד לפני היחסים עם בנך, אני חושבת שכדאי להפנות חלק מהמאמצים לבניית שגרת חיים שתמלא ותספק אותך (לימודים, התנדבות וכן הלאה) מפני שאני מאמינה שככל שיהיה לך טוב יותר בינך לבינך, וככל שהעולם שלך יהיה עשיר בפני עצמו, כך גדל הסיכוי שתוכלי לנהל נכון את הקשר ביניכם.
ובחזרה לקשר עם בנך. אני מבינה את הכאב והעלבון שלך, אבל קשה לי להאמין שאת "רק נטל" עבורו. מערכות יחסים בין הורים (טובים ככל שיהיו) לילדיהם הן תמיד מורכבות יותר וכוללות גם רגשות של אהבה והכרת תודה וגם מטענים של תסכול, אכזבה וכעס.
בין אם בנך עוין ולא הוגן ובין אם לא, אני חושבת שהדגש צריך להיות על שיפור הקשר ביניכם ושיפור התחושה שלך לגביו. אלו קשורים בשני היבטים שמשפיעים זה על זה: הקשר המציאותי עם בנך והחוויה הרגשית, כלומר הציפיות והתפיסות שלך לגביו.
נשמע שאת באמת מנסה לשפר את הקשר המציאותי, אך אתם נכלאים שוב ושוב לנתיב של האשמות וכעס ולא לשיחה "יעילה" על מה שאתם צריכים זה מזה. לכן, אני חושבת שכדאי לשקול פנייה לייעוץ משותף בו תוכלו להיעזר בבניית דיאלוג אפקטיבי יותר לגבי הצרכים, היכולות והרצונות שלכם מהקשר. במקרים רבים תיווך של צד שלישי מרכך ומסייע להגיע להבנות ולתת ביטוי גם לצרכים והמגבלות וגם לאהבה והאכפתיות. אפשרות נוספת שנשמעת לי מתאימה מאוד היא טיפול לך עצמך. את מתמודדת (ככל הנראה) גם עם יציאה לפנסיה שהיא שינוי חיים משמעותי ביותר וגם עם קשיים בקשר שכל כך יקר לך, וטיפול יכול לסייע לך הן בעיבוד של היבטים אלו והן בזיהוי מקור הקשיים בקשר עם בנך ובמציאת דרך טובה יותר לשימור קשר טוב איתו.
אמנם טיפול שלך לא ישנה את בנך, אבל בהחלט יכול לסייע לך להרגיש אחרת לגביו, ואולי גם לזהות דפוסי תקשורת איתו אשר מרחיקים במקום לקרב, ודרך שינוי שלהם להביא לשיפור של הקשר.

ליטל

שלום מני.
טוב שאתה מודע לבעיה שלך ומעוניין לקחת עליה אחריות. לא קל לשנות דפוסי רגשות והתמודדות ולכן אני חושבת שכדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין מדוע אתה מרגיש כך וכיצד לשלוט בתגובות שלך.

ליטל

שלום רינת.
את מתארת כי הקושי המרכזי שאת חווה הוא בשעות בהן את לבדך וללא מסגרת ולכן אני חושבת שכדאי לפעול קודם כל למציאת מסגרת- חוג, התנדבות, עבודה וכן הלאה. מעבר לכך, אני מסכימה איתך לגבי הצורך ברכישת טכניקות התמודדות לרגעים הקשים יותר.
תוכלי להיעזר בהודעה שפרסמתי בנושא. כמו כן, אני מצרפת קישור למכון המציע מספר ספרים שיכולים לסייע. אפשר ליצור איתם קשר ולהתייעץ לגבי הספר המתאים לך ביותר:
http://psagot.com/%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A6%D7%90%D7%AA%D7%A0%D7%95/

ליטל

שלום יהודה,
לצערי אני לא מתמצאת בתחום של זיכרון כך שאני לא יודעת להשיב לך באופן חד משמעי.
לצד זאת, ידוע שאנחנו זוכרים טוב יותר מידע שעיבדנו באופן יעיל, ומאחר והכתיבה מבוססת על תהליך של עיבוד, בהחלט יתכן שתזכור טוב יותר אירועים שכתבת עליהם.

ליטל

שלום תום,
אימפולסיביות ורגזנות עשויות לנבוע מגורמים שונים, ולפעמים אפשר ללמוד טכניקות שונות לשיפור ההרגעה והשליטה עצמית. כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר בנוסף לטיפול הפסיכיאטרי יוכל לסייע לך לטפל בגורמים הרגשיים המביאים לאימפולסיביות וללמוד טכניקות
לשיפור השליטה העצמית.

ליטל

שלום נטע,
אני מבינה את הדאגה שלך ואת הרצון להביא לשינוי שיקל גם על בעלך וגם על החיים לצדו, שנשמעים לא פשוטים.
ההתנהגות שאת מתארת עשויה לנבוע מגורמים שונים, וכמובן אין אפשרות לאבחן דרך האינטרנט, אבל באופן כללי נשמע שהיכולת שלו להכיל ולהתמודד עם מצבים רגשיים שונים (לחץ, עומס, קונפליקט, אי נעימות סביב ביקורת וכן הלאה) מוגבלת- כל רגש לא נעים הופך לכעס שמתבטא באופנים אלימים ולגמרי לא לגיטימיים. לא כלפייך ולא כלפי הבן שלכם. לכן, לטובת שלושתכם, אני חושבת שחשוב לפנות לעזרה פסיכולוגית שתסייע לו לרכוש דרכי התמודדות טובות יותר.אפשר לעשות זאת דרך טיפול פסיכולוגי לו עצמו, או לפנות לטיפול זוגי אליו אולי יהיה לו קל יותר לפנות מאחר ולא ירגיש ה"אשם" או ה"בעייתי" היחיד. במידה ואינו מוכן לקחת אחריות על התנהגותו ולשתף פעולה, אני חושבת שחשוב שאת עצמך תפני לטיפול כדי לבדוק איך להגן על עצמך ועל בנך. ההתנהגויות שאת מתארת הן התנהגויות אלימות ואין סיבה שתסבלי אותן כאשר הוא לא מוכן לפעול לשינוי ושיפור.

ליטל

שלום אילנית.
את מוזמנת לפרט ויתר ואשמח להציע לך הכוונה ראשונית לגבי שיטות הטיפול הרלוונטיות.
את מוזמנת גם ליצור קשר עם מוקד ההפניות של בטיפולנט בטלפון 1800-200-205 ובו יוכלו להציע לך הכוונה ראשונית בנושא ואף להפנות אותך לאנשי מקצוע רלוונטיים באזור מגורייך.

ליטל

שלום גבי.
הקשר הנבנה בטיפול משקף בדרך כלל, בין היתר, אספקטים בחוויה הפנימית של המטופל בהקשר הבין אישי. בהתאם, אפשר לשער שדפוס הרגשות השליליים שאת מתארת משקף משהו מנפשך- מהאופן בו החיים לימדו אותך שכדאי להתנהל בקשרים בין אישיים. למשל, ייתכן והדפוס שאת מתארת משקף כמה קשה להתמסר לקשר עם אדם אחר: לידיעה שאפשר לסמוך, להתקרב, להיחשף. התמסרות מלווה תמיד גם בעלייה בפגיעות ויתכן שהמחשבות השליליות הן הדרך שלך להגן על עצמך- לא לתת לעצמך להתמסר עד הסוף וכך להימנע ממצב בו את חשופה ונותנת אמון ואז נפגעת, מתאכזבת או ננטשת.
מאחר והקשר עם המטפלת נוטה לשקף אספקטים עמוקים בנפש, כדאי לשתף אותה במחשבות ובתחושות שתיארת וכך לאפשר חקירה מעמיקה יותר שלהם, ולהבין עוד רבדים בנפשך ובקשרייך אשר אני מתארת לעצמי שקשורים גם בקשיים שהביאו אותך לפנות לטיפול מלכתחילה.

ליטל

שלום דלית,
אני מצטערת על המענה מהאוחר, מקווה שהמשך השבת עברה עלייך באופן סביר.
את מתארת חרדה שמתעוררת בתגובה לאירועים מציאותיים (ההסלמה בצפון) אך מגיעה, אם אני מבינה נכון, לעוצמות גבוהות וקשות לשליטה.
מאחר שכך, אני חושבת שכדאי לרכוש טכניקות הרגעה עצמית שיוכלו לשמש אותך בכל פעם שחרדה מוגברת מתעוררת. ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית או טכניקות אותן ניתן ללמוד. למשל-
https://goo.gl/Rf98wA

מעבר לטכניקות בהן ניתן להשתמש "בזמן אמת", כדאי לנסות ולהבין את מקור החרדה. לא פעם חרדות מהיבטים מציאותיים (למשל, מלחמות), יושבים על תחושות רגשיות אישיות ועמוקות יותר. למשל, פחד ממלחמה יכול "לשבת" עלפחד ממצבי חוסר שליטה או לעורר פצעי עבר של אובדנים. לכן, במידה ואת מרגישה שהחרדה שלך חזקה מאוד ואינה ניתנת לשליטה באמצעות טכניקות הרפיה והרגעה עצמית, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך לזהות את גורמי העומק לחרדות וכך לצמצם אותן.

ליטל

שלום עומרי.
התופעות הפיסיולוגיות שאתה מתאר אכן עשויות לנבוע ממצב רגשי, אך חשוב לבדוק ולשלול השפעות פיסיולוגיות אפשריות, ולכן מומלץ לפנות קודם כל לבירור רפואי.
מעבר לכך, סימפטומים מהסוג שאתה מתאר עשויים להיות קשורים לבעיית חרדה- הפרעת פאניקה או חוויה שאמנם לא מגיעה לכדי הפרעה פורמלית אך מבטאת חוויה פנימית של חרדה וחוסר שקט.
תיארת בבהירות וברגישות רבה כי התקופה האחרונה מלווה בהתבוננות לאחור על חייך ועל קשרים שאבדו. התבוננות מסוג זה היא טבעית ומתרחשת אצל אנשים רבים בתקופת חיים זו, אך לא פעם היא מעוררת גם תחושות של כאב- גם אם החוויה הכוללת היא חוויה של סיפוק ושביעות רצון ממה שהשגת ומהחיים שחיית. לכן, במובנים רבים, "חשבון הנפש" שאתה עורך והצער שאתה חש הם טבעיים ונורמטיביים. לצד זאת, מאחר ואתה מתאר רגעים של כאב רגשי משמעותי, חוויה של פיצול בין שני רבדי חיים וסימפטומים פיסיולוגיים, כדאי לשקול את האפשרות שההתבוננות על חייך נוגעת לא רק בסיפוק ובתחושת ההישג אלא גם באזורים של כאב. זאת, לצד העובדה שהתבוננות זו מחברת אותך כנראה גם לכאב הבלתי נמנע של ההכרה במשמעות הזקנה ובסופיות החיים, מעלים את האפשרות שמשהו בהתבוננות על חייך דורש עוד עיבוד או העמקה. לכן, במידה והתחושות מעיקות עליך, כדאי לשקול את האפשרות של פנייה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה ללוות אותך בתהליך ההתבוננות ואולי לאפשר לך לעבור אותו עם פחות צער וחרדה.

ליטל

שלום לך.
אני מבינה את תחושתך ואת האופן בו המסגרת הטיפולית מעוררת תחושות אלו, אבל נוטה שלא להסכים איתך. טיפול הוא בסופו של דבר קשר- אמנם לא סימטרי ובעל מבנה ייחודי- אבל קשר ובמובן זה העובדה שהקשר הטיפולי אינו קשר סטנדרטי אינה "מנקה" אותו מרגשות, מעורבות והשפעות הדדיות. לכן, אני חושבת שאת החוויה של עצמך כ"פלטפורמה מקצועית" בלבד כדאי להביא לטיפול ולנסות להבין יותר לעומק: מדוע את מרגישה כך, מדוע קשה לך לדמיין את עצמך כמשמעותית ומשפיעה וכן הלאה.

ליטל

שלום עמית,
הבנת היטב את ההבדל.כמו כן, פסיכוזה היא סימפטום שיכול לנבוע מגורמים שונים בעוד שהפרעה אנטי סוציאלית היא הפרעת אישיות המאופיינת בדפוסי אישיות לקויים המשפיעים על תפקוד האישיות כולו.
להרחבה את מוזמנת לעיין בהגדרות הנ"ל באתר.

ליטל

שלום אור.
נשמע מדבריך שאת נע בין חרדה ממשית מהאפשרות ל"התהפכות" לבין תחושה מתסכלת שהבעיה האמיתית אינה האפשרות לפגיעה בעצמך, אלא המידה בה החרדה שולטת בך ומכתיבה את בחירותיך והתנהלותך.
האפשרות לקידום מקצועי מעמתת אותך עם מקומה של החרדה בחייך, ואני חושבת שכדאי לנצל את המצב להתבוננות פנימית ולהתקדמות. במידה ואינך מטופל פסיכולוגית אלא תרופתית בלבד, אני חושבת שכדאי מאוד לפנות לטיפול ולהשתמש בצומת המקצועית כבסיס להשגת הבנה מעמיקה יותר של תפקיד החרדה בחייך.
אני מתארת לעצמי שזו תשובה לא כל כך מספקת, אבל נדמה לי שמאחורי ההתלבטות שלך יש תחושות ורבדים רבים ולכן גם קשה לקבל החלטה קונקרטית ועניינית, וטיפול יכול לסייע לזהות את גורמי העומק ומתוך כך לקבל החלטה שלמה יותר.
ליטל