היי, אני בת 23, סטודנטית שנה א', ובשנים האחרונות נתקלתי בתופעה שהחמירה אצלי. היא לא מטרידה אותי במיוחד, אבל מספיק בשביל להתעניין לגביה פה בפורום. ישנם רגעים בהם אני מתכנסת בעצמי, כמעט תמיד כשאני לבד, ועולים לי זכרונות לא נעימים מהעבר. אלו יכולים להיות זכרונות מאתמול או מלפני עשרות שנים, לרוב בסיטואציות שבהם אני מתחרטת על פעולה שעשיתי או משהו שאמרתי (חוסר טאקט). הדבר המוזר שקורה לאחר שזיכרון כזה עולה, הוא שאני מפיגה אותו על-ידי השמעת קול כלשהו (קול חסר משמעות או איזו קללה על טיפשותי). למרות שאני מודעת לתופעה, נראה שאין לי שליטה עליה. הקול שבוקע ממני נעשה בצורה אוטומטית ולא מודעת, תוך המצב ה"התכנסותי" שאני נמצאת בו. שמיעת הקול הבוקע ממני הוא שמחזיר אותי למציאות. אשמח לשמוע את דעתך בעניין
שלום לך. תיארת באופן רהוט ומדויק מאוד את משמעות הפקת הקולות עבורך- מעין "צביטה" שתחזיר אותך למציאות לאחר ששקעת עמוק מדי בעולמך הפנימי. זהו ביטוי של תופעה מוכרת בה אנשים עושים שימוש בגופם כדי "לקרקע" את עצמם ולהתחבר. אני מתחברת להרגשתך שהתופעה בפני עצמה אינה מטרידה. ההיבטים שכן כדאי לשים אליהם לב הם האם באופן כללי יש לך נטייה לשקוע יתר על המידה לעולמך הפנימי, האם את ביקורתית כלפי עצמך יתר על המידה והאם יש שימושים לא תואמים בגופך בהקשרים רגשיים/סימפטומים רגשיים המתבטאים גופנית. במקרים אלו, במידה והם מטרידים אותך, אפשר לשקול פנייה לטיפול כדי להבין אותם יותר לעומק ולהקל עלייך. ליטל
