פורום טיפול נפשי

שלום,
אני בטיפול פסיכולוגי כשנה וחצי ומעולם לא בכיתי בטיפול. המון פעמים אני מרגישה את הצורך לבכות אבל מתביישת מהמפסיכולוגית.
זה קשה לי מאד כי אני יוצאת מהטיפול עם רגשות כואבים שלא נוקזו בטיפול ואני מרגישה ביגון ממושך.

אני מתביישת שהפסיכולוגית תראה אותי בוכה. אני גם לא יודעת איך היא תגיב. אני מעוניינת שהיא תחבק אותי אבל יודעת שבטיפול אין מגע. יש בי פנטזיה למגע ומצד שני פחד מהמגע שיבלבל אותי.
איך אני יכולה לעזור לעצמי ולהצליח לשחרר את הדמעות?

בתודה
יעל

הי, כבר תקופה של חודשיים בערך אני אוכלת ומקיאה.
אין לי בולמוסים, אני לא אוכלת כמות קלוריות גדולה (בערך ארוחה אחת ביום ממוצעת)ס
האם זה נחשב לבולמיה ?

לא הייתי מעולם בטיפול ואני מעונייינת להתחיל עכשיו. איך בוחרים מטפל/ת?
מה מתאים לי ומה אני צריכה? איך יודעים? פשוט מנסים או שיש איזה שהוא סינון ראשוני שאפשר לעשות?

שלום, אני בת 49 החיים שלי בסדר גמור אני לא בדיכאון אני מתפקדת חברתי נפטרה לפני שנתיים בפתאומיות והייתי נוהגת ללכת אליה כל פעם בסופי שבוע היו שם חבר'ה שבאו אליה והיינו ביחד אבל לצערי החבר'ה התפזרו כל אחד עם חייו משום מה ונותק לי הקשר איתם גם אין לי את הטלפונים שלהם כי הם גם גרים בערים אחרות והם היו יותר קשורים לחברתי ז"ל בנוסף עבדתי ואחרי שחברתי ז"ל נפטרה היה לי משבר ועזבתי את העבודה היום שנתיים כבר שאני בלי עבודה ובלי חברים יש לי חברים אבל מעט מאד אני לא נשואה אין לי ילדים אבל חיי ממש טובים יש לי בית חם משפחה תומכת יש לי תעסוקה אבל בבית. הבעיה שאולי בגלל שאני כבר רגילה אין לי חשק לצאת מהבית. אני לא יודעת עם זה גם קשור לגיל המעבר אבל אני מרגישה שפשוט בא לי להיות הרבה בבית אולי מתוך הרגל אין לי מושג זה לא שאלה של טיפול או דיכאון לטיפול אני הייתי בטיפול אבל הטיפול לא עשה לי טוב ואני מרגישה שאני לא זקוקה לטיפול ולא רוצה ללכת לטיפול אבל אשמח לדעת כעזרה עצמית איך להתמודד איך להרגיל את עצמי לצאת לאט לאט מהבית זה הדבר היחיד שאני מרגישה פשוט אני מרגישה שאין לי את החשק לצאת מהבית אני מאד אשמח לעזרתך בפורום תודה רבה ויום טוב

היי לכולם, לא ממש מכיר את הפורום הזה אבל נראה לי שאני צריך עזרה קטנה...לא מתבייש לבקש .אני חייל צה''ל ואני מרגיש שיש לי הרבה דברים חסרים , או חסכים אפשר לקרוא לזה. לא כתבתי את השם המלא שלי כי אני הולך לכתוב דברים קצת אינטימיים ומקווה לתגובות טובות ורציניות. אתחיל בשגרה ואעבור לעצמי : אני ג'ובניק בבסיס פתוח ומסיים כל יום ב5, יש לי את החברים הכי טובים בצבא , אוהבים אותי וגם אני אותם, במיוחד אחד שבאמת איתי כל יום ( באותה מחלקה ) והוא כמו אח נוסף בשבילי, גם כשאני הולך לתורניות מטבח תמיד שמחים שאני בא ואם אני מאחר הם אף פעם לא עושים לי כלום( הנגדים) התגייסתי באוגוסט 16 וביקשתי בסיס רחוק - 11 3, קצת מוזר נכון? רציתי להיות בבסיס סגור כי שם יש חיים. זה לא הלך, אז הגשתי טופס 55 לקרבי , והגעתי עד לסגן אלוף, באמת רציתי למרות שקרבי לא אבל חשבתי שזו הדרך היחידה, כמובן שלא הלך אבל כבר שכחתי מזה. ועכשיו אני אחזור אחורה עוד- ביסודי היו לי שתי חברים והאמת שסבלתי, הקניטו אותי והרביצו לי לא מעט וכל הזמן לברוח. בחטיבה, הייתי בכיתת מוזיקה מדהימה , אבל משום מה תמיד הרגשתי '' סוג ב' '' כי אני הייתי עיוני והם מוזיקה. היה לי שם גם 2-3 חברים שאחד מהם היה חבר ממש טוב - הכוונה לאחד שנפגש איתי אחה''צ . בתיכון היו לי 2 חברים שהם החברים הכי טובים שלי עד היום! וזכיתי בהם! הייתי בכיתה מדהימה, הכרתי מלא אנשים, היינו מי' עד יב' ביחד . בכיתה יא' בהתחלה רציתי לעבור כיתה לא זוכר מאיזו סיבה ...אבל בהמשך כזה לא היה אפשרי, התרגלתי לכולם והיה ממש כיף, והתחברתי עם עוד ילדים מהכיתה שכל פעם כשאני רואה אותם היום בחוץ אנחנו שמחים לפגוש אחד את השני, והיינו נפגשים גם אחה''צ גם עם אלה שלא הייתי הכי קרוב אליהם בכיתה, בכל מיני מפגשים . ושוב אני חוזר לצבא, אז כשהבנתי שאני לא '' יוצא לקרבי '' , הבנתי שגם אני לא יכול לצאת מהמחלקה שבה אני נמצא - בדיוק כמו שרציתי לעבור כיתה ביא'. אבל אני לא מתחרט על המקום שאני נמצא בו . למרות זאת , אני סובל ואני לא יודע למה , הבנתי שאני צריך לבנות לעצמי '' חיים של ג'ובניק '' אבל אני לא מצליח . עם השני חברים הכי טובים שנשארו לי - נקרא להם א' וצ' - די עסוקים והיינו נפגשים רק פעם בסופ''ש השנה הזאת לכמה שעות וזהו... כשסיימתי את הקורס שעשיתי ( לאחר 6 חודשים מתחיל השירות ) תמיד היה דבר אחד: לסיים את הבסיס ולבוא הביתה - ושיעמם לי, כי הדבר היחיד שאני עושה זה לנגן ולשיר - ואני מודה בזה שאני שר יפה מאוד ומנגן ביוד'לה בר וגם הלכתי לאקס פאקטור לכמה אודישנים, אבל נמאס לי. אז התחלתי לעבוד בפיצה האט - אבל הרגשתי שאני לבד ואין חברים . נשארתי שם כי היו לי תנאים טובים ואירועים חברתיים בחגים אבל הרגשתי לבד, לא שייך , ועזבתי . שבוע לאחר מכן , הכרתי מישהי שבדיוק כמוני , יצאנו באותו יום שהכרנו ואחרי יום סיננה אותי והאמת שבצדק- התקמצנתי עליה ^^. הרגשתי שאני חייב ס@ס אז הלכתי למקום שבו עושים את '' טיפול '' המתאים . שבוע בערך לאחר מכן הלכתי למסעדת בשרים - יש לי זיכרון פנומנאלי , זכרתי את כל התפריט ומה יש בכל מנה . עבדתי שם שבוע, כי בעל המקום אמר לי : '' לפה אתה בא לעבוד נטו, לא לדבר עם חברים ''. אז חיפשתי עוד עבודה והלכתי להתלמדות ביוד'לה כמלצר ואז כמתפעל עמדת נרגילות( זה מהימים האחרונים ) אבל עפתי משם כי לא קמתי היום לצבא - שעות מאוד מאוחרות והאמת? הרגשתי לא שייך , עוד הפעם! רק בימי שני שיש ערב פתוח במקום והאנשים ששרים גורמים לי להרגיש ממש טוב במסעדה! חוץ מזה אני הולך לעוד ראיון עבודה בדלי קרים בעוד שבוע כי חשוב לי לעבוד. תמיד יש לי את הפחד הזה להיכנס לדיכאון, לחזור הביתה ולהיות כל יום כולל חמישי שישי שבת בבית ולהינהל בפנים והאמת בגלל זה הרגשתי גם מוזר לעבוד ביוד'לה כי שם כולם אנשים פתוחים כאלה חיים טוב ואני? לא הולך אף פעם עם אף אחד למסעדות, רק לבד, גם אם זה יקר!!!ואני לא מדבר עם שווארמה ( גם אוכל ) אלא על מסעדות שהם גם אולמות אירועים,לביסטרו צרפתי, מסעדות בשרים , מסעדות איטלקיות , ועוד. ואני מאוד מאוד אוהב את עצמי שלא תבינו,תמיד אני לובש חולצות של ארמני וראלפ לורן, וגם יש לי שעון זהב מתיחה ידנית ( למי שמבין ) ואל אותו בחורה בשם ע' שילמתי 36 ש''ח לא אשכח את זה!! אז.. לא יודע... בעיה נוספת שאין לי רישיון - אני תמיד אומר לעצמי מצד אחד שזה מלחיץ אותי להוציא רישיון כי גם ככה אני לא צריך כי יש לי רק 2 חברים ואין לי לאן לצאת אבל מצד שאני תמיד חושב על המחשבה שאני לא איקח מישהי בקו 271 לת''א אלא אם כן אני אפעיל את השירות של גט טקסי ואיצא עם חור ענק בכיס... ויש מישהי שמחבבת אותי בבסיס א ב ל אני לא בטוח כי אני לא מפרש אותה נכון. היינו יחד בשמירה יום אחד לפני כמה חודשים וניגנתי לה את השיר Prayer In C וגם שרתי ומאז היא כל פעם אומרת לי שלום בבסיס כשרואה אותי אבל לא עשיתי עם זה משהו אף פעם אז היא כבר שכחה אותי כביכול. מה עוד? חוזר עוד קצת לתיכון- לא הצלחתי להתרכז בלימודים כי תמיד רציתי תשומת לב של כולם כמו איזה ילד קטן אז הייתי עושה שטויות - זורק עגבניות על הקירות, מצייר על כריכים מהבית עם טוש, הולך לערסים כביכול - שהם אחלה בני אדם אחרי התיכון ומי שעדיין לומד בבית ספר יבין את זה אחרת והם מאוד חכמים אל תזלזלו, ועוד דברים ושטויות, והייו לי ציונים גרועים וטובים - אנגלית תמיד מצטיין, בית ספר פרטי, לומד את המילון בשיעורי אנגלית , הקבצה א' תמיד הייתי, תוכנית מודל האום עם ילדים מאבן יהודה, רצון לעשות 7 יח''ל אבל לא תפס, המורים לאנגלית התלהבו, התלמידים, ומן הסתם זה גם עזר לי למוניטין בפרוייקט 5 יח''ל ועשיתי מזה איזה אלפייה וחצי מכמה תלמידים. אבל למרות זאת , תמיד הייתי בעייתי כזה, למרות שאני נראה ילד טוב, עד שזה הגיע לגבול כמעט פלילי ועצרתי את זה והתחלתי לאחרונה לתת לאנשים , יש עוד דברים שאין לי מספיק מקום פה, תודה.

שלום, אני בתקופת מעבר, סיימתי את הלימודים באוניברסיטה ואני מחפשת עבודה, משמעות הדבר שיש לי הרבה זמן פנוי.
הזמן הזה נותן לי זמן לחשוב יותר לעומק על עצמי, לנתח לעומק את האופן שבו אני מתנהגת ומעלה הרבה דברים שהייתי רוצה לתקן. אלא דברים שמופיעים מגיל קטן, לא משהו חדש רק שעכשיו יש לי את הזמן לטפל בהם. ואני מאמינה שזה מאוד חיוני שאתקן לפחות חלק מהדברים.
אז עשיתי רשימה של כמה דברים שמפריעים לי: ביטחון עצמי נמוך , ריחוף (חולמת בהקיץ הרבה, לא מרוכזת ) ואחד הקשיים המרכזיים הוא החוסר יכולת שלי להתמיד עם הדברים שאני עושה. כמו שאנשים מדברים על דיאטה רק שאצלי זה פוגע בבריאות. ולכאן מתקשר חלק חשוב, יש לי שיתוק מוחין קל. המשמעות של השיתוק היא שהשרירים שלי חלשים. והגוף משתנה ומתנוון אם אני לא מתחזקת אותו, זה דברים קטנים: לשבת ישר, לכופף את הברך, לנשום מהאף ולא מהפה. שאני צריכה להתמיד בהם כל הזמן. אני לא מתמידה ואז כועסת על עצמי שנגרם לי נזק וחוזר חלילה
השאלה שלי היא מה תהיה מסגרת מתאימה לעזרה בדברים שציינתי. ניסיתי בעבר טיפול קליני והפריע לי, מצאתי את עצמי מדברת ומדברת ולא מקבלת תגובה, הכוונה, עצה. אני מבינה שיתכן שניתקלתי במטפלת פחות מוצלחת. קראתי על CBT ואני תוהה אם זה יעזור בדברים שמושרשים בי מגיל קטן, והתמדה דורשת זמן. מפחדת שטיפול קצר מידי יגרום לי לחזור חזרה במהירות. בנוסף קראתי שיש פסיכולוגיים קליניים רפואיים, שאולי טיפלו במקרה דומה? מה אתם מציעים לי לעשות? אני הלכתי לאיבוד בין כל סוגי הטיפולים והקוצ'ינג, טיפול במגע, טיפול בשיטת סיטה, NLP?
תודה רבה!

איך אפשר להתגבר על רעב כרוני ? במיוחד כזה שמופיע
בין הארוחות גם אם אני אוכל בצורה מסודרת

אני מעוניין לקבל את המייל שלך בשביל ייעוץ אישי

היי ד"ר אסף מודעת לכך שאני לא מאבחנת לאחר זמן לא קצר בניסיון להתמודד עם מה שעובר עלי ,"עשיתי שיעורי בית" באינטרנט נראה כי בכך מדובר או משהו שקרוב לזה , אני חווה במשך היום יום חוסר ביטחון מוחלט עדיין לא יודעת אם זה בגלל מערכות יחסים שהיו בעבר, יש לי מחשבות אובססיביות לגבי דברים מסוימים שעולים לראש ורגשות אשם תוקפות אותי ללא סיבה ממשית,אפשר לומר שאני מרגישה סוג של חרדה מהמחשבות האלו ,כאילו אני מפחדת בכלל לחשוב עליהם ובקלות יכולה להאמין בהם ללא שום היגיון אולי זה נובע מחוסר ביטחון אני בעצמי עדיין לא הצלחתי להבין , בהתחלה זה התחיל במערכת יחסים שהייתי בה היה נראה כי אני לא סומכת על עצמי ולאחר פרידה נראה כי זה החמיר וקורה גם סביב אנשים שיקרים לי , מה אני יכולה לעשות כדי לטפל בזה, אולי יש צורך באיש מקצוע שיסייע קצת חוששת שאלך לנסות ואעבור מאיש מקצוע אחד לאחר עד שיהיה מישהו שיבין איך וכיצד לעזור

שלום,
בני בשנות העשרים המוקדמות שלו,חווה תחושות של ערך עצמי נמוך, אי אמונה בעצמו,מתקשה להתמודד עם כישלונות במציאת בת זוג, פוטר מעבודה ומתקשה לראות הלאה אופק ללימודים,עתיד מקצועי, מתנתק מחבריו.
בילדותו אובחן כילד שסובל מגרוי תחושתי ,על רקע וויסות רגשי,בשל לחץ שלי,הלך לטיפול אצל פסיכולוגית והפסיק מאחר ולא היתה תחושת התקדמות.מבקר אצל פסיכיאטרית ומקבל ציפראמיל.
מתאר תחושות קשות של חוסר יכולת לעמוד במרוץ של בני גילו ומרגיש שחבריו מתקדמים והוא נותר מאחור.אומר שהמקצועות שמתאימים לו ללמוד לא יאפשרו לו פרנסה ולכן אין טעם ללמוד בכלל.
אני ממש מודאגת ופוחדת.
האם טיפול אצל מטפל גבר יכול לעזור יותר? מאחר ואביו אינו דמות להזדהות עימה?מה ניתן לעשות?

שלום,
אני מחפשת עזרה לקרוב שלי.
הוא צעיר בשנות ה-20, מאוד בודד, ללא חברים וללא עבודה.
הוא לא נראה בדיכאון אבל הוא מאוד שקט ואין לו חיי חברה או עיסוקים.
המשפחה דואגת לו ורוצה שיפתח אלינו ויהיו לו "חיים".
הייתי רוצה שיראה פסיכולוג, ולא בטוחה באיזה תחום עליי לחפש? פסיכולוג קליני?

האם מקובל שאני אדבר עם הפסיכולוג ואתן לו רקע על הבעיות שהמשפחה רואה, ואז "אשדך" ביניהם?
(כמובן אחרי שהקרוב יסכים לתהליך...).

תודה מראש!

רציתי להגיד שאין לי דיכאון או חרדה או משהו כזה חיי בסדר גמור זה רק התמכרות כאילו שאם אני לוקחת את הכדורים כאילו ארגיש בהיי זה רק התמכרות אשמח לעצה אישית בלי טיפול איך להסיח את הדעת ולא לגשת לארון לקחת כדורים,תודה.

שלום חג סוכות שמח. אני הייתי לפני כמה שנים בטיפולים פסיכיאטרים ופסיכולוגים כיום אני מטופלת רק אצל רופאת משפחה. כאשר התחלתי לקחת כדורים פסיכיאטרים נגד דיכאון התחלתי להתמכר ואני כל הזמן מחפשת בארון אני גרה אם ההורים ואני מחפשת בארון של ההורים שלי בלי הפסק כדורים זה כדורים נגד דיכאון שהתמכרתי אליהם ואני לא מצליחה לצאת מזה הציעו לי בזמנו ללכת לגמילה כי אמרו לי שאני לא צריכה את זה אבל סרבתי וגם המשפחה סרבה רציתי לשאול לא לגבי טיפול כזה או אחר אלא בפאן האישי איך אני יכולה בעזרת עצמי להסיח את דעתי מלהמשיך להתמכר לכדורים לחפש בארון איך להסיח את דעתי בעזרה מעשית כל פעם שאני משתוקקת לקחת כדורים. אשמח לתמיכתכם ועזרתכם שוב חג סוכות שמח,תודה.

שלום,אני אישה בת 48 ויש לי בעיה שבשעות הערב המוקדמות אני מרגישה מעין דכדוך ואנרגיה נמוכה והעיניים שלי נעצמות בתשע בערב או שקורה לי שכל הלילה אני ערה ובגלל זה שאני מפחדת שלא אשן אני לוקחת כדור שינה כדי שבתשע בערב אוכל להירדם זה מלווה בדכדוך וכל היום שאני קמה בבוקר כל היום אני מרגישה נהדר האם אפשר לתת לי הכוונה מה לעשות בנוסף לטיפול? חג שמח.

איך מתגברים על רעב כרוני בין הארוחות ?