פורום טיפול נפשי

שלום,
חוויתי סוג של פוסט-טראומה עקב השתתפות בפעילויות הקשורות לבדס"מ, דיברתי על זה עם פסיכולוגית שפעם היתה לי אבל לא הייתי מסוגלת להכנס לעומק הנושא כי זה היה ממש קשה לי.
עכשיו אני יותר בשלה לטיפול אבל אני לא יודעת לאן לפנות.
החל תהליך של נורמליזציה של עולם הבדס"מ בשנים האחרונות והכנסה למיינסטרים וכמעט כל דבר עושה לי טריגרים ומכניס אותי לחרדות ומערער אותי.
אני לא יודעת אם אני נחשבת מתאימה למטפלים לתקיפה או פגיעה מינית כי זה היה סוג של בהסכמה.
אני רק יודעת שאני חייבת להשתחרר מזה אכשהו.
אשמח לעצה.

כשהייתי בטיפול פסיכולוגי
היו הרבה ארועים וחוויות שלא ידעתי לדבר ולספר עליהם כי זה היה מציף
והייתי נתקע
אז נתתי הרבה דוגמאות מסרטים שראיתי לכל מיני מצבים שניסיתי להסביר אותם
ונורא תסכל אותי שאני לא יכול לדבר על החוויה האישית שלי במילים פשוטות
והמטפלת לא עזרה לי לספר יותר בפשטות היא דיברה מעט מאד
ולרוב אמרה שהיא לא מבינה
וזה תסכל אותי יותר
ורק נשארתי עם השאלה למה היא לא יכלה לתת יותר מעצמה
ולהסביר לי יותר
כל פעם שהיא הסבירה זה היה במשפט קצר ולא מובן
וגם אני לא הבנתי מה היא אומרת
כל הנושאים שהבאתי היו בעינין יחסים בינאישיים
הרגשתי שהיא מבזבזת לי את הזמן
ולרוב הייתי מוצף משלך הארועים שרציתי לספר עליהם וגם לא היה מספיק זמן
והרגשתי שהיא לא עוזרת לי להתמקד
וכמעט לא אומרת לי כלום
מה שהשאיר אותי בביצה של עצמי
או ששקעתי בה יותר
וזה היה מאד מתסכל

היי. הפסקתי טיפול של שנה וחצי בערך (לא רציתי אבל היה צריך לסיים). הגעתי לטיפול בגלל שרציתי להתאבד (זה כמעט ולא השפיע לי על הסדר יום). הטיפול היה מעולה ובמהלכו הפסקתי לחשוב מחשבות כאלה. שוחחנו על דברים שלא חשבתי שלעולם אדבר עליהם. אהבתי את הפסיכולוגית והרגשתי שהטיפול שיעה אותי לטובה.
עכשיו אחרי בערך חודש זה חזר לי בעוצמה חזקה, בגלל תסכול מכל מיני דברים. מה אני עושה? חשוב לציין שזה לא מלווה בשום דבר. אני תפקודי וחיוני לחלוטין. פשוט כשלבד חושב על המוות ועל התאבדות. בהתחלה הלכנו גם לפסיכיאטרית שקבעה שאני לא צריך טיפול תרופתי. אמרתי לה שאני לא אעשה עם זה שום דבר מעשי וככה גם אני מרגיש עכשיו. פשוט מרגיש שמוות זה הפתרון היחיד.
זה ככה יהיה לתמיד? תמיד אחזור לדבר הזה? מרגיש שאין לי מה להכנס לעוד טיפול כי אחריו תוך חודש זה יחזור.

ליטל שלום.
היום סיימתי טיפול ואני מרגישה רע.
עליי לציין שאני זאת שרציתי לסיים את הטיפול מאחר והרגשתי שהיא כבר לא תורמת לי ובפגישות האחרונות הרגשתי שאני מתרוקנת ומתעסקת רק בקשר ביני לבינה ולא בנושאים הרלוונטים. (היא מבחינתה ניסתה תמיד לחזור ולדבר על הנושאים שבשבילם הגעתי לטיפול אך לא יכולתי משום שהיחסים בינינו העסיקו אותי יותר מידי, כמו למשל למה היא התכוונה כשאמרה דבר זה או אחר). עכשיו קשה לי ואני יודעת שהזמן יעשה את שלו וזה יעבור. אבל עד שזה יעבור אשמח לקבל ממך עצה איך להסיר מעליי את הכאב הזה. לא חשבתי שהיא תוותר עליי בכזאת קלות.
מרגישה נטושה וכבר מתגעגעת אליה על אף שלאחרונה הטיפול לא הועיל אלא רק הזיק לי.
תודה.

שלום,
אני כבר מבינה שיש לי פחד מכניסה לקשר ונמנעתי לחלוטין מקשרים עם גברים.
גם היה ניסיון לקשר אחד בצבא שאז לא הבנתי למה אני איטית ובסוף נתתיופתחתי את הלב והפרידה היתה קשה וכואבת עד כדי דיכאון למרות שהיו עוד טריגרים בדיוק השתחררתי מהצבא ולא הייתי במסגרת ההורים החלו הליכי גירושין והיה בלגן שלם..
כך או כך.. התחלתי לקרוא בנושא וברור לי שהכל מתחיל מהבית בקשר עם ההורים.

אז לצורך העניין הדמות האבהית שלי היתה מתנכרת אליי אדישה אליי אין לי קשר איתו היום.
לא זוכרת חוויות או דברים משותפים יחד בגילאים צעירים.
זוכרת מכות, השפלות.
עד היום אחרי חצי משפט אם אדבר איתו יהיה דיבור מלוכלך. הוא גם ככה מתנהג לאמי. בן אדם עם בעיות בן אדם קשה.

אפילו אימי עם מדברת עם אחותה יכולה לומר לה " הרי את יודעת שלא איכפת לו ממנה":
הוא אף הצהיר בפניי שהייתי נערה שלא אשב עליו שבעה...

בכל מקרה משפחה לא בוחרים.
מעולם לא חשבתי שדברים בהווה כולל ערך עצמי זה מהבית.

נשאלת השאלה: איך אנייכולה להתגבר על פחד מפרידה ולהיות בקשר זוגי? אני תמיד שללתי ברחתי ואפילו החלטתיי ממש שאני לא רוצה אף אחד שטוב לי כך.
החשש לאהוב ולהיפרד יכוללגמור אותי.
אצל גברים הפרידה היא חדה בהפתעה מה שעוד יותר מוסיף... וגם הרבה פעמים אין למה? כי זה פשוט ככה.
אוכל אפילו לציין שגם אם זה מישהו לא הכי חשוב רגשית עצם הדחיה היא זו שמעוררת סערת רגשות.

האם אפשר לצאת מזה ללא טיפול?
כמה זמן נמשך טיפול, אין לי את התקציב...
מה עושים בטיפול?- על העבר אינני מסוגלת לדבר זה עושה לי רע והצפה.

תודה

שלום
חלמתי לפני חודש על סוס שנופל מצוק והיום בלילה חלמתי שוב על גבר שנופל מסוס
הסוס אותו סוס .
מאוד רוצה לדעת מה המסר
תודה

ליטל יקרה תודה על תגובתך.
חשבתי על הנושא ואולי המטופלת הייתה ביום האחרון של הטיפול ולכן הטיפול גלש גם לשעה שלי. ואולי הנשיקה הייתה נשיקת פרידה מהמטופלת.
מה שמפריע לי גם זה שכל מטופל שנמצא בטיפול לפניי היא מלווה אותו לדלת יציאה וכאשר אני בטיפול היא מעולם לא מלווה אותי אלא יושבת בכיסא ומקבלת בחיוך את המטפל הבא.
אני חייבת לציין שמערכת היחסים בינינו היתה מעולה בהתחלה ואפילו הרגשנו שאנחנו מאד דומות ומזדהות אחת עם השניה,
והיה לנו כייף להפגש. אך לאחרונה מזה כמה חודשים היחס שלה השתנה כלפיי, פעם חמה ומכילה ופעם קרה ומנוכרת.
היא גם פגעה בי פעם אחת כשאמרה שאם אני לא מתמסרת לטיפול ורוצה להפסיק אז זה בסדר( וזה אחרי שאמרה שאם קשה לי יש לה את כל הזמן עבורי). זה נאמר בסוף שעת הטיפול כך שיצאתי בהלם ובטיפול הבא בקשתי ממנה שתקח אחריות על מה שאמרה כי הדבר נאמר בסוף שעת הטיפול ולא היה זמן לדבר על זה ודברים כאלה אומרים בזמן שיש אפשרות לצד השני להגיב ולא ללכת הביתה בהרגשה רעה כאילו מישהו נוטש אותך. היא ענתה שהיא לא חושבת שמה שאמרה פוגע. למה מטפלים מתנהגים כך?

האם זה טבעי להימשך למטפל?
רק בדמיון וללא רצון או כוונה להפוך את הדמיון לכדי מציאות
אולם בראש לדמיין אותנו באקט מיני ובפגישות עצמן להרגיש את המשיכה לעיתים רחוקות
האם זה נורמלי? מעיד על דפוס בעייתי?

שלום,

אני סובלת מחרדות ולחצים נפשיים בכללי. רציתי לדעת איזה טיפולים פסיכולוגים מתאימים לטיפול בחרדות ללא תרופות.

האם יש עדויות מחקריות מובהקות לפי כלים מקובלים כמו שאלון HAM D להחלמה מלאה מדיסתימיה? הכוונה להעלמות סימנים לטווח ארוך.
לאמשנה אם מדובר בטיפול פסיכותרפי, תרופתי, משולב או כל סוג אחר.
אני חי עם דיסתימיה כבר 30 שנה לפחות, ואובחנתי לפני 14 שנה ומאוד מעוניין לדעת לאן כל זה הולך...תחושתי שזה דבר כרוני לכל החיים כמו סוכרת ולא משהו שבר חלוף.

אני בן 37, נשוי עם 3 ילדים.
רק לאחרונה שמתי לתופעה שכנראה מתקיימת אצלי שנים: אני מסייע לחבר-חברה-מכר-קולגה בעניין כלשהו מכל הלב ויוצא מגדרי הרבה יותר ממה שרוב האחרים ''הסבירים'' היו עושים בנסיבות זהות ולאחר שאני מסיים ומודים לי, אני מתמלא כעס שלא לומר זעם כלפי מושא העזרה.
אם זה מול נשים אני מצפה להכרת תודה בתור מחווה מינית כלשהי החל מדייט נשיקה או פלרטוט עד ליחסי מין(שאני לא יוזם, לא רומז ולא מביע את הרצון לכך באף דרך), ואם מדובר בגברים- אני מצפה להכרת תודה בתור צירוף למועדון חברים או הזמנה לפעילות מגבשת גברית אחרת או פיאור מעשיי ברבים. גם כאן אני לא רומז או מבקש זאת. אני לא מוציא את התסכול, האכזבה והכעס אבל בפנים זה מאוד כואב.
עוברים יום-יומיים של תסכול ואני מוכן לתחילת המעגל הזה מחדש. לעיתים עם אותו אחד-ת.
אני יודע שבטיפול CBT ניתן לעשות חיווט מחדש של המחשבות והרגשות כולל הציפייה מהזולת אבל זה לא מה שמעניין אותי.
מעניין אותי לדעת האם יש מודל פסיכולוגי כלשהו של תיאורטיקן שמתאים למצב או יכול להסביר אותו?

שלום דוקטור
קצר ארוך .... מתנצלת מראש ..
לפני כחודש וחצי באמצע נהיגה בהלה על חוסר הפעלת הרגל , ממשיכה לנסוע , נראה שהסתיים הפחד .
ביום למחרת עולה לרכב , לחץ ופחד מלווים את הנסיעה עד תחושת התקף לב , עוצרת , אמבולנס, חדר מיון , הכל תקין .
בדיקות לב , כיבה, אורטופד ( מתגלה בסי טי פריצת דיסק ) ריאות, אורולוגיה ועוד... הכל תקין .
תחושות שבאות על בסיס בוקר וערב ... חוסר אויר,עירפול מחשבתי , כאבים ממשיים שמשתנים כל הזמן ( כאב בצד ימין , כאב בכתף שמאל , בטן ששורפת כואבת ועמוסה , בחילות , רגל שמאל , רגל ימין , חולשה ועוד) .
מספר שעות של רוגע וחזרה לעצמי ואז שוב תחושת "אני מתה" פחד.. ואז שהקושי יעלם כי כך לא אפשרי לחיות .. מרגישה נתק בין הגוף לנפש .
התופעות צצות ולא משנה עם צחקתי או בכיתי ... פשוט תחושה שהחיים נעצרים .

לוקחת קאנביס וזהו ... מידי פעם כדור וואבן, אלפרליד ( מאחותי ) ... כאבים לכאבים פעמים שלוש ביום 2 ....
אני מתנצלת אבל האינטרנט נותן המון מידה ומבלבל ....
איך חיים עם תחושה נוראית זאת .. החיים נעצרו , אין חלומות יותר ... מתפללת רק שיגיע זמן שינה .. לקום אחרת ... לא אחרת יותר ממה שהייתי קודם , אישה חזקה , עוזרת לכולם, אלמנה שמגדלת 2 בחורים בבית ( אין בעיה כלכלית ) .
האם אני משתגעת ?
מה הטיפול שיכול להציל אותי מהאישה שאני עכשיו , זוועה ?
אני מעדיפה ללא כדורים ... בבקשה !!!
תעזור לי בבקשה ... לא יכולה יותר !!

מתלבטת האם הגיע הזמן אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול לפרוש כנפיים ולעוף לבד?
בטוחה שאני יכולה לבד, אבל הפחד מהלבד כל כך מפחיד.
מצד אחד זה נוח שיש במי להאחז מדי פעם
אבל מצד שני אולי הגיע כבר הזמן לסמוך על עצמי שאתנהל לבד.
נורא מתלבטת כל הזמן!

למרות שאני יודעת שהיום אני לא במצב שהייתי בו לפני חמישה חודשים - (אז הרגשתי שאין לי את עצמי ושאני גוף ריק) עכשיו מרגישה את עצמי ואני יותר אסופה וחזקה, יש בי כל הזמן פחד שזה יקרוס והכל יחזור ועכשיו כשהיא לא פה יש תחושה כאילו אני מרחפת מעל פני הקרקע בגובה נמוך ורק כשהיא תחזור אהיה שוב על הקרקע.

אני יודעת שאני כותבת כאן המון אני לא רוצה להעיק.. אני אוהבת את התשובות שלך , ולכתוב כאן עושה לי סדר פנימי וגם מנמיך את ה"ווליום" של כל מה שאני מרגישה וחושבת.
וחוץ מזה הפעם אני גם נאחזת בזה עד שהיא תחזור כי אני פשוט לא יכולה לבד לצערי.
נשארו עוד יומיים עד שהיא תחזור לארץ ועוד חמישה ימים עד שניפגש
אני כבר ממש מתגעגעת אליה וצריכה אותה
אני מאוכזבת מעצמי ,שלמרות כל המאמצים שלה לרפד את השבועיים האלה כך שאעבור אותם בקלות, אני לא הסתפקתי בכך וגם חיפשתי את התמונות שלה בפייסבוק.
אני מותשת.לא ישנתי כמעט הלילה.נרדמתי בסביבות 5 בבוקר וקמתי ב9.
אני מחכה לפגישה אבל גם מפחדת ממנה.אני מתביישת.
עכשיו אני רק רוצה שהיא תחזור כבר ושאוכל לראות שהיא מסתכלת עליי עדיין באותו מבט.
מבט שגורם לי להרגיש שווה ולהרגיש שהיא באמת אוהבת אותי.

את יודעת,קראתי ש"בורדרלינים" נזקקים לטיפול פסיכולוגי לאורך כל החיים,לפעמים עם הפסקות,ושהמטרה בטיפול איננה ריפוי אלא עזרה ב"ניהול" ההפרעה והפחתת המצוקה וכדומה..האם זה באמת נכון לדעתך?