ההחלטה לפנות לייעוץ או טיפול נפשי היא החלטה מורכבת העשויה להעמיד אותנו בפני התלבטויות ואפשרויות רבות לבחירה: מהו הטיפול היעיל ביותר לקשיים איתם אני מתמודד? איך יודעים שהילד זקוק לטיפול? כיצד בוחרים את המטפל המתאים מתוך עשרות אנשי המקצוע המציעים את שירותיהם? ומה עושים במידה וחשים שהטיפול לא מספיק יעיל?
צוות הפורום מזמין אתכם לשאול, להתייעץ ולקבל הכוונה ראשונית בהתמודדות עם נושאים הנוגעים לבחירת הייעוץ והטיפול הנפשי אשר יסייעו לכם. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
**כמו כן, הפורום אינו מהווה מענה לשעת חירום. במצבים דחופים אנו ממליצים לפנות לער"ן
(טל' 1201 או צ'ט און-ליין אנונימי) או למיון פסיכיאטרי.
פסיכולוגית קלינית, מטפלת בוגרים ומתבגרים.
מציעה טיפול פסיכולוגי כאמצעי להשגת שינוי משמעותי הן בחוויה הפנימית והן במציאות החיים החיצונית.
מתמחה בטיפול במצבי דיכאון, הפרעות אכילה, חרדה, קשיים בין אישיים, סוגיות הנוגעות לנטייה המינית ופגיעה עצמית. דוקטורנטית בתכנית 'פסיכואנליזה וממשקיה', אוניברסיטת תל אביב. מרצה בבי"ס לפסיכותרפיה יישומים קליניים. מנהלת המרכז להתמודדות עם פגיעה עצמית
שלום רב.
אני בת 30 אמא ל2 בנות נשואה
יש לי כל הסיבות לאושר- עבודה טובה, בעל מקסים ובנות נפלאות. אני מאוד היפרקטיבית לא יושבת דקה..אני זריזה ועושה כל מה שצריך לעשות וגם מעבר-בית ועובדה. הבעיה היא שאני חוזרת הבייתה אני נורא עייפה כבר ממשיכה לעשות מה שצריך אבל אני עצבנית מאוד ומרירה ולא מצליחה להשתלט על זה.יש לציין שיש לי מחסור בבי12 והומלץ על זריקות כבר לפני שנה (לא מצליחה להרים את עצמי לטיפול בעצמי) כמו כן משתמש בקאנביס קרוב ל12 שנים.
אני רוצה להיות רגועה כמו פעם וכיפית.
שלום לך.
תחושות עצבנות, מרירות וחוסר שקט אשר אינן נובעות מ"בעיה" או קושי קונקרטיים קשורות, בדרך כלל, לגורמים רגשיים לא מודעים אשר עדיין אין להם מילים- אך הם משפיעים על הנפש דרך "סימפטומים" כמו תחושות שליליות שונות. הדרך לשנות תחושות אלו היא בדרך כלל דרך זיהוי ועיבוד של הגורמים הרגשיים הלא מודעים העומדים בבסיסם. לכן אני מציעה לך לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי בו אפשר יהיה להבין יותר לעומק מה קורה לך ולסייע לך להרגיש טוב יותר.
ליטל
הי ליטל, את בטח זוכרת אותי, כתבתי כאן לפני יום בערך..
הדבר הראשון שרציתי להגיד הוא תודה על התשובה.
הדבר השני הוא, שאני אכן מטופל.ת אצל פסיכולוגית, פעמיים בשבוע, אבל אני לא יודע.ת אם זה באמת משפיע/עוזר לי..
מצד אחד, מתחילת שנה אני מתדרדר.ת במצב הנפשי מאוד, ובעקבות כך גם הפיזי(פיתחתי הפרעות אכילה והפרעות שינה קשות)
איך אוכל לדעת אם הטיפול אצל הפסיכולוגית טוב..(אני לא באמת יודע.ת מה אמור להיות בטיפול פסיכולוגי..)
דבר נוסף הוא שהיא הפנתה אותי לפסיכיאטרית. היא לא הראשונה שמפנה אותי לאיבחון אצל פסיכיאטרית.
בכנות, אני די מפחד.ת ללכת לפסיכיאטרית בקרוב...
מה עושה פסיכיאטר שלא עושה פסיכולוג??
וחוץ מכל מה שכבר שאלתי, הייתי שמח.ה לדעת מה ההבדל בין טיפול פסיכולוגי, טיפול רגשי וטיפול נפשי(ראיתי מושגים אלו בכמה מקומות, ותהיתי מה משמעותם..)
שאלה אחרונה^^
המטפל (אני משער.ת שזה פסיכולוג) הראשון, מההודעה הקודמת שלי, אני רוצה מאוד ליצור איתו קשר.
יש לך במקרה רעיון כיצד אוכל ליצור איתו קשר במידה ואני יודע.ת רק את שמו הפרטי, ואני הרבה יותר מידי ביישן.ית בשביל לשאול את המחנכת/איש צוות אחר/את המדריך השני..
בעצם זו האחרונה^^ (סליחה ממשששש)
אני סובל.ת מחרדת מבחנים קשה, ומחרדה חברתית בדרגה גבוהה יחסית, לא מאוד קשה, אבל גם לא בינוני, אלה קצת יותר מהחצי בטווח שבין בינוני לקשה..די גובל בקשה אבל לא מוגדר כקשה..
הן משפיעות מאוד על ההתנהלות היומיומית שלי, ומקשות עליה.
שום טיפול (פרט לתרופתי-לא ניסיתי) לא עזר לי.. ולהיות בחברת יותר משני אנשים קשה לי..
כל המצב החברתי שלי, לא בשמיים, כמו שאומרים, וכל הנפש לי, והאופי הפנימי שלי מנוגדים נורא..כאילו יש שני אנשים באדם אחד, אבל הם אדם אחד, אלה לא שתי אישיויות שונות, אלה שתי פנים לאותו בנאדם..אני לא מרגיש.ה פיצול באישיות שלי, אני מרגיש.ה התנגשות בתוך עצמי וזה נורא פוגע באופן שבו אני בוחר.ת לעשות דברים, ביכולת שלי להביע חיבה(לא אהבה) ותודה לאנשים בסביבתי ועל אורח החיים הכללי שלי.. מגע, מכל סוג שהוא, נורא מרתיע אותי, ובכללי אינטראקציות פיזיות וגם כאלו שדורשות להיות עם עוד אדם, גם אם לא פיזית לגעת בו, מבעיתות אותי נורא..
מה לדעתך ניתן לעשות??
תודה, וסליחה על האורך וההפרעה^^
שלום לך. טיפול פסיכולוגי, רגיש ונפשי הם בדרך כלל שמות נרדפים, וטיפול פסיכיאטרי הוא בדרך כלל אבחון המכוון להתחלת טיפול תרופתי. מעבר לכך, שאלת מספר שאלות, אבל אני מרגישה שבשורה התחתונה את/ה מספר/ת על התחושה של מצוקה נפשית משמעותית, אשר הולכת ומתגברת, לצד טיפול פסיכולוגי שאינך בטוח/ה לגבי המידה בה הוא נוגע בך במובן של ליצור קשר משמעותי ולכן גם תורם ומקדם. זו הרגשה לא פשוטה. אני שומעת בדבריך כמה חיבור אמיתי, קרוב ונוגע הוא יקר ערך וייחודי עבורך, ויכולה לדמיין כמה קשה כאשר הוא לא נוצר. לכן, אני חושבת שהמוקד אינו "עקיפת" הטיפול דרך קשר עם מטפל אחר אלא פתיחת ההתלבטויות שיש לך לגבי הקשר הטיפולי ותרומתו מול המטפל/ת. זה לא קל, אבל אני חושבת שרק התמודדות ישירה עם הכמיהה והחשש לגבי מידת החיבור יכולה להביא לשינוי בקשר ולכן גם במצב הרגשי.אני חושבת וממליצה בחום להעלות את כל התחושות שתיארת כאן מול המטפל/ת, ומשם לחשוב הלאה. ליטל
עברתי משבר אחרי הרבה מאד שנים וטופלתי פסיכולוגית ותרופתית. כיום אני כבר לא בטיפול רק טיפול תרופתי. החלטתי ללכת לחפש התנדבות לא עבודה התנדבות. באתי לראיון ואחרי שסיפרתי להם שטופלתי פסיכולוגית ואני בטיפול תרופתי דרך קופת חולים עכשיו,לא קיבלו אותי. אני מרגישה שעשיתי טעות שסיפרתי להם את זה לא הייתי צריכה לספר להם שהייתי בטיפול,אבל היא שאלה אותי מה עשיתי אז אמרתי לה, וישר אמרה שההתנדבות לא מתאימה. אני יצאתי משם מאד נפגעת ומרגישה חוסר הערכה עצמית. עד עכשיו כבר הערכתי את עצמי היה לי ביטחון עצמי אבל אחרי שהיא לא קיבלה אותי להתנדבות בגלל שאני בטיפול תרופתי אני מרגישה הערכה עצמית נמוכה, מרגישה שאני לא שווה כלום. זאת הרגשה פנימית שלי. מה לעשות כדי להעריך את עצמי עוד פעם,ולא להתבייש בעצמי? אני מתביישת מהמשפחה החברים שלא קיבלו אותי להתנדבות בגלל זה. ואיך אני יכולה לשפר את מצב הרוח ולחשוב חיובי? אני ממש אודה לך על המענה
תודה.
שלום גליה,
אני מצטערת לשמוע על החוויה הלא נעימה שחווית ועל התחושות הקשות שנלוות לה. לצד זאת, אני חושבת שגם חוויה כזו אפשר לצלוח מבלי לחוות "מכה" קשה לערך העצמי. ראשית, אני לא חושבת שיש אדם שמעולם לא חווה דחייה- בין אם על רקע קשיים ומשברי עבר ובין אם על רקע אחר. במובן זה, עם כל הכאב שכרוך בדחייה על רקע משבר שעברת (אם זו אכן הסיבה) אני חושבת שכדאי לזכור שאת באמת לא לבד ב"סירת" הדחייה. בהתאם, אני חושבת שכדאי להתמקד כעת במאבק בבושה שאת חווה- במקום להתבייש, שתפי מכרים באירוע ואני מאמינה שתגלי שכל אחד מהם חוויה דחייה תעסוקתית/לימודית/בין אישית על רקע כזה או אחר. במקביל, כדאי לנסות ללמוד מהחוויה ולא להפוך אותה לאירוע שימנע ממך לפנות למקומות התנדבות אחרים. נסי לחשוב ולבקש פידבק ממכרים על גורמים שיכולים למנוע ממך לעבור ריאיונות קבלה ונסי לשפר את יכולותייך בהקשרים אלו. מתוך אלו, אני מאמינה שתחושת היכולת והביטחון ישתקמו ותוכלי להמשיך הלאה, למקומות שאולי יתאימו לך יותר.
ליטל
היי מיטל, יש לי בעייה/ שאלה/ התייעצות, אני לא באמת יודע.ת איך לקרוא לזה.
הייתה לי בבית הספר סדנה שנקראת "מפתחות" (אם את מכירה..)
בכל מקרה, המדריכים של הסדנה הזו הם מטפלים (אני משערת שזה פסיכולוגים) והמטרה של הסדנה הייתה לגבש את הכיתה, שנכיר אחד את השני ושנקבל "ארגז כלים לחיים"... אני פחות בקטע של לשתף את הכיתה, בעיקר בגלל שאני לא מתחבר.ת לאף אחד שם פרט לילדה אחת.
למרות שאני לא אוהב.ת לשתף, תמיד הרגשתי שאנשים שגדולים ממני בכמה שנים מבינים אותי יותר טוב..
*יש לי פסיכולוגית כבר כמעט חצי שנה, והיא באמת לגמרי בסדר, היא אמרה שעומק ורמת החשיבה שלי היא יותר גבוהה משל אחרים בגילי(בערך 15) ואף משל גדולים ממני, ובגלל זה אני מתחבר.ת יותר לכאלו שהם גם אינטיליגנטים וגם מבוגרים/גדולים ממני..
בכל מקרה, יצא לי לדבר קצת עם אחד המדריכים, והרגשתי משהו שהרגשתי רק פעם אחת בחיים.
הרגשתי שקל לי לשתף אותו.
אז דיברתי איתו קצת, שיתפתי אותו בדברים שאמרתי רק לפסיכולוגית שלי, אמרתי דברים שאני חושב.ת שלהגיד אותם לפסיכולוגית שלי לקח לי כמעט שלושה חודשים אם לא יותר, ויש דברים שאני חושב.ת שאמרתי לו שלא אמרתי לה (אין לי מושג איך זה קרה)..
דברים שהייתי בטוח.ה שכל אדם אחר יצטרך לאיים עלי עם אקדח כדי שאגיד אותם, הוא "שידר איתי על אותו גל" .. הוא הבין נורא מהר מול מה הוא יושב..
הכול פשוט זרם לי מהפה, הצלחתי לדבר את הרגשות שלי בצורה כל כך טבעית.. בחיים לא דיברתי את הרגשות והתחושות והמחשבות שלי בכזו אמת וקלות..
הוא אמר שבפעם קודמת שניסיתי לדבר איתו התנהגתי כמו ילד.ה בכיתה ו', שאי היה אפשר לדבר איתי בכלל,שהתפתלתי וזזתי ורק חיפשתי לברוח, שהילדה שהייתה איתי בפעם הקודמת הייתה צריכה לדבר בשבילי, ושהוא חושב שמה שהיה שם בפעם הקודמת היה די נורא.. ושהיום (באותו יום שדיברנו) הוא רואה מולו אדם אחר לגמרי.
הסתכלתי לו בעיניים כשדיברתי, נשמתי, אמנם רעדתי בטירוף אבל היה אפשר לדבר איתי, עניתי לו, ניהלתי שיחה ולא ברחתי.. הוא אמר שהוא ראה שיש עם מי לדבר, יש לי מילים, אפשר לנהל שיחה.. " זה מדהים, תראה/י מה קרה לך, נשמת שניה, והצלחת לדבר, אני כבר מרגיש שמשהו השתנה בך"
(בלב ידעתי שהתשובה לזה היא שהרגשתי שאם אני לא אנסה לדבר איתו שוב אני אתחרט על זה לעוד הרבה זמן, אז פשוט ניסיתי ככל יכולתי להשתיק את החרדות וגלי הדיכאוניות שהציפו אותי (כמו בכל אינטרקציה אחרת בחיים שלי) )
הצלחתי לדבר..הוא לא התייאש מהדקות הראשונות של השתיקה המפוחדת שלי, ואחרי כמה דקות משהו השתחרר, הצלחתי להרגיש את הריאות שלי נושמות שוב, ממש הרגשתי את השקט.
כמובן שזה נורא הבהיל אותי והתחלתי לרעוד עוד יותר, ואני יודע.ת שהוא שם לב לזה, אבל הוא התעלם באלגנטיות והמשיך לדבר..
לקראת הסוף, לטעמי די ברגע שבו התחלתי להרגיש שיש לי עוד משהו להגיד,קצת אחרי שדיברתי על דיכאוניות ופסימיות בכל אספקט בחיים שלי, הוא הוציא מהתיק שלו ספר שנקרא "האי אפשר" הוא נתן לי אותו ואמר " קח.י, זה ספר די אופטימי, תסתכל.י בו, כשתסיים.י שים.י אותו במשרד של המנהלת, אני אמור לבוא לשם השבוע" ואני פשוט הרגשתי שכל העולם קפא, ואני ישבתי שם עם הספר ביד, והוא עמד בערך מולי ואני פשוט הרגשתי שזה היה פרק זמן כל כך ארוך שפשוט הסתכלתי עליו במבט מבוהל.. ואז הוא פשוט הלך.
אני לא יודע.ת אם אי פעם אראה אותו שוב כי זה היה המפגש האחרון של הסדנה... אבל החלטתי לקרוא את הספר (שהוא די ספר ילדים) וכשסיימתי, לא ידעתי מתי הוא מגיע לקחת אותו, אז החלטתי לכתוב על פתק קטן שהייתי שמח.ה לדבר איתו שוב, ושאם נוכל ליצור קשר דרך המחנכת שלי או דרך המדריך השני (שיש לו את המספר שלי כי כתבתי לו משהו) אני יותר מאשמח ליצור קשר.
ועכשיו אני לא יודע.ת מה לעשות, כי מצד אחד לדבר איתו היה אחד הדברים שהרגישו לי יותר נכונים בחיים, ואני ממש ממש ממש רוצה לדבר איתו עוד, ומצד שני זה גם נראלי נורא מוזר שאני שוקל.ת לנסות לראות אם במקרה יש סיכוי שהוא מטפל פרטי, ואם כן אני חושב.ת שאשמח ללכת אליו, אבל זה ממש מוזר.. ורק לחשוב על זה גורם לי לרצות לקבור את עצמי..וחוץ מזה, הפסיכולוגית שלי, שהיא ממש סבבה (אני לא באמת יודע.ת להגיד אם היא טובה או לא כי אני לא באמת יודע.ת איך או מה אמור להיות בטיפול פסיכולוגי..)
עם המדריך השני גם יצא לי לדבר אבל פחות, וגם אותו היה לי יחסית יותר קל לשתף בכל מיני דברים, אמנם פחות קל מאת המדריך הראשון, אבל עדין יחסית קל..יש לי את המספר שלו (של השני) וכתבתי לו הודעה כל כך ארוכה שבסופה שאלתי אם הוא יגיע לבית ספר שוב מתישהו כי הייתי שמח.ה לדבר איתו.
הוא ענה לי שהוא יוכל להתייחס לדברים שכתבתי בזמן אחר, ועניתי שאני אבין גם אם הוא לא יענה כי יש דברים שאי אפשר להתייחס אליהם.
הוא לא חזר אלי מאז, ואני לא מצליח.ה להירגע.
כמות בפעמים שפתחתי את הווצאפ ביום האחרון עולה על אלף, ואני לא מגזים.ה בכלל, אני פותח.ת אותו כמעט כל דקה מפוחד.ת ומתוח.ה לדעת אם הוא ענה..
מה לעשות..?
אני לא יודע.ת מה לעשות עם עצמי.
אני לא יכול.ה לישון, ואני בקושי מתפקד.ת מרוב מחשבות..
שלום לך.
נשמע מדבריך שהחוויה של מפגש עם אדם אחד שיש איתו חיבור חזק ומשמעותי כל כך היא חוויה מטלטלת עבורך. אולי חוויה שאינך רגיל/ה אליה. במובן זה, זה אכן מפגש דרמטי וייחודי שלא פלא שמביא לתגובה רגשית עוצמתית. אני מבינה מדבריך שכרגע הדבר היחיד שמרגיש נכון הוא למצא דרך ליצור עם המדריך איתו נוצר החיבור החזק, אך אני חושבת שמאחר ואת/ה נמצאת/ בטיפול, כדאי לשתף את הפסיכולוגית ברגשות ובתחושות שנוצרו. לפעמים השיח על מה שהתאפשר דווקא עם אדם בוגר אחר שאינו המטפל/ת יכול לייצר שיח משמעותי על החיבור הרגשי שנוצר/לא נוצר בטיפול, על הכמיהה לחיבור עמוק וחזק עם אדם אחר והיבטים נוספים שיכולים להיות משמעותיים ומקדמים. במילים אחרות, אני מציעה להתייחס לרגשות שהתעוררו בך לא "פשוטם כמשמעם" אלא כחוויה רגשית משמעותית שכדאי להתבונן בה ולהבין אותה לעומק בטיפול.
ליטל
שלום ,
אני סובלת מחרדה כללית והתקפי פאניקה שהתעוררו לפני 6 שנים לאחר תאונת דרכים.
אני מטופלת בשנתיים האחרונות בפריזמה 40 מ"ג ליום וב- 4 שנים שקדמו לכך טופלתי בציפרלקס 20 מ"ג ליום.
בתקופה האחרונה אני מאוד מאוד לחוצה משינויים בחיי ובחרדה לגבי מקום העבודה שלי.. וזה במקביל להיותי חרדה תמיד. ביום חמישי האחרון, כלומר לפני יומיים, עברתי גסטרוסקופיה. במסגרת הטשטוש נתנו לי שני חומרים דרך הוריד: propofol ו- 2mg של midazolam הפרוצדורה עברה בשלום אבל מאז שהתעוררתי אני מרגישה תחושה של ניתוק מעצמי ופשוט לא מחוברת.. ואפילו כשאני מדברת בטלפון עם הבחורה שאני יוצאת איתה כבר כמעט שנה ( היא גרה בחו"ל) אני מרגישה פתאום שאני לא מרגישה כלום.. ועד לפני יומיים אני יכולה לומר בוודאות שהרגשות שלי כלפיה היו מאוד מאוד חזקים ושלגמרי הייתי מאוהבת כבר תקופה ארוכה.
מה למען השם קורה פה? האם זה יעבור ?
תודה רבה.
שלום לך.
איני מכירה את השפעות החומר המטשטש ולכן אני מציעה להתייעץ עם הרופא המטפל, כדי לבדוק את האפשרות שאת עדיין מתאוששת מהשפעות החומר, ושהרגשת הניתוק קשורה בכך. במקביל, במידה ואת נמצאת כרגע בטיפול פסיכולוגי או טיפול פסיכיאטרי רציף, כדאי להתייעץ עם אנשי המקצוע המכירים אותך.
מעבר לכך, ובמידה והגורם הרפואי נשלל, אני מציעה לתת לעצמך עוד כמה ימי התאוששות. עברת פרוצדורה רפואית פולשנית ויתכן שהנפש שלך עדיין מגיבה לחוויה, בין היתר דרך "הקהיה" של רגשות ותחושות שעשויות להיות מציפות מדי, גם אם הן בבסיסן תחושות חיוביות כמו אהבה. במידה והתחושות לא ישתנו בימים הקרובים, אני מציעה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע כדי להבין יותר לעומק מה קורה לך וכיצד החוויה הרפואית משפיעה עלייך.
ליטל
שלום לך
זה יהיה קצת ארוך אבל אני חייבת לפרוק
אחי בן 22 מאז ומתמיד בעייתי מאובחן בהפרעות קשב וריכוז היפראקטיבי כמעט ולא טופל בתרופות חוץ מפסיכולוג ופסיכיאטר.
עזב את בית הספר בכיתה י ונשאר ללא מסגרת אבי ואימי שהתאישו להתמודד איתו הרימו ידיים וכך אני לקחתי אחריות לשמור עליו במקומם סוג של מחויבות שאין לתאר אפילו הסובבים אותי נוזפים בי שאני מגזימה בזה שמצב הרוח שלי מאוד אבל מאוד תלוי בצרות שהוא מביא איתו עד כדי התמוטטות רגשית .
בגיל 18 היה השיא הוא התחיל לעשן חשיש , הוא רכש מכשירי טלפון ולא שילם והצטבר עליו חוב לא קטן , מצאתי את עצמי רצה מחברה לחברה להתחנן שיחסמו אותו מלקבל מכשירים לא רציתי שיהרוס לעצמו את החיים על שטויות נעורים . עשיתי את המקסימום עד שסגרנו לו את החוב .
אבל הוא בשלו . עזרתי לו לקנות סירה קטנה כדי לעבוד בה שקצת ישתכם , לפני שנה וחצי היה בכלא על עבירה , אחרי 6 חודשים יצא בן אדם חדש רצה לעבוד אפילו נסע לחול כמה פעמים , ואני שילמתי לו את הכנס של העבירה במלואו.
אחרי שקצת התחלנו לבטוח בו אבי פתח תיק מס' זעיר בשמו הוא רצה לסדר לו עתיד יותר טוב , הוא שיכנע את אבי שישלם לו על עיקול שהיה לו בבנק ואחרי כמה ימים ספורים הוא נהיה בנאדם אחר הוא התחיל לדבר על הלוואה שהוא רוצה לקחת מהבנק שמעתי גם שהתעניין במכשירי טלפון "מקווה מאוד שעדיין לא עשה טעות ורכש "
אני שבורה מאוד אני תוהה איך בן אדם יכול כל פעם לסגל לעצמו התנהגות שונה פעם הוא אומר בחיים לא אכנס לחובות פעם בפעם אחרת הוא מדבר על כספים שהוא לא יכול להרשות לעצמו ומה שעוד יותר אוכל אותי שאחרי כל החובות שלקחתי על עצמי והתאמצתי לשלם עבורו הוא שוב רוצה להסתבך מה זה אומר עליו אני מרגישה שיש לו הפרעה נפשית שהוא לא שולט בהתנהגויות שלו שהוא אפילו לא מעריך ,, מה זה אומר עליי ?? איך אפשר להתנתק מתחושת המחויבות הפחד בכל פעולה שהוא עושה אני כלכך רוצה להיות אדישה יש לי שני ילדים וזה הורס לי איכות החיים אפילו אנשים סביבי מעירים לי שאני צריכה להניח לו .
אני בת 27
מתנצלת על האורך
שלום מיה.
אני רוצה להתייחס לשני היבטים, אחד נוגע להתנהלותו של אחיך ואחד אלייך.
בנוגע לאחיך, עד כמה שאני יכולה לומר על סמך תכתובת אינטרנטית, נשמע שהוא נקלע לדפוס התנהגותי-"התמכרותי" במובן של קושי להניע שינוי ולנהוג באופן רציונלי ומקדם יותר. במובן זה, סביר להניח שהוא אכן סובל מקושי רגשי/אישיותי וזקוק לעזרה מקצועית. אם זה אכן הכיוון, הדרך לסייע לו אינה דרך "כיבוי שריפות" או עזרה נקודתית אלא דרך גיוס שלו לתהליך של עזרה מקצועית ו/או התייעצות משפחתית בה תוכלו להבנות דרך שיטתית ומקדמת לסייע לו. אם הכיוון המשפחתי נראה לך, מציעה לך לעיין בקישור הבא:
http://www.tlut.co.il/what/aed/
במקביל לדברים אלו, אני חושבת עלייך ועל עוצמת המחויבות והמעורבות שלך. במובנים רבים זו התמסרות ראויה להערכה, אך אם אני מבינה נכון את דברייך, גם את עצמך חשה שמשהו בה לא מאוזן. במקרים רבים "התמסרות יתר" מסוג זה אינה נובעת רק ממחויבות אלא מגורמים רגשיים לא מודעים אשר הבנתם באופן מעמיק יותר מסייעת בהרחבת החופש האישי. לכן, אני מציעה גם לך עצמך לשקול פנייה לטיפול אישי שאולי יסייע לך להבין טוב יותר מה מניע אותך ולהתנהל באופן ששומר גם עלייך, על משאבייך וכוחותייך.
ליטל
היי ליטל.
אני לא עובדת כבר הרבה זמן הרבה בבית מקבלת ביטוח לאומי שגם ככה הם בקושי עוזרים לי טיפולים נפשיים לא עזרו לי בכלום זה רק מעצבן אותי יותר חוץ מטיפול פסיכולוגי שקיבלתי פעם הייתה לי פסיכולוגית נפלאה שעזרה לי אבל זה היה לפני כמה שנים הרגשתי יותר טוב ועזבתי. אני כן מרגישה טוב יש לי חיים טובים משפחה מקסימה ותומכת אך לפעמים קורה לי שעם עונים לי אני ישר מתרגזת עונה לכל מי שנמצא מסביבי ועם עונים לי יותר אני ממשיכה לענות בעצבים ואחר כך נכנסת לחרדות. לפעמים החרדות נמשכות עשרים דקות כי אני כן יודעת להרגיע את עצמי מצד אחד אבל מצד שני החרדות יכולות להיות לי יום שלם ואז אני גם מצטערת שעניתי לאותם אנשים ונכנסת לפעמים ליום שלם לחרדות ואחרי יום אני חוזרת לעצמי כאילו לא קרה כלום. ליטל יקרה אשמח עם תוכלי לתת לי עצה על טיפ לשליטה עצמית אני כל כך אשמח אפילו ספר מסוים עם את יודעת שאני יכולה לקרוא על השיטות האלה אני אשמח למרות שמצד אחד אני עוזרת לעצמי לבד אבל מצד שני אין לי שליטה על עצמי מידי פעם ואני כרגע לא במסגרת פסיכיאטרית פסיכולוגית את פעם עזרת לי מאוד בפורום אני לא זוכרת על מה אבל בזכותך הרגשתי יותר טוב אחרי שכתבת לי. אני ממש אודה לך ליטל את תעשי מצווה גדולה עם תוכלי לתת לי עצה איך להתגבר על שליטה עצמית אני מאחלת לך סוף שבוע נפלא וממש תודה מכל הלב ומקווה על הטיפ לשליטה עצמית זה יעזור לי מאד וכל הכבוד על העזרה שנתת לי לפני הרבה זמן בפורום ערב נפלא ושוב תודה ליטל יקרה
אגב בטיפול פסיכיאטרי וכדורים אני לא מאמינה ולא רוצה. עם אפשר איך להתמודד על טיפ לשליטה עצמית בעצבים וחרדות אשמח
שלום רינת.
כפי שכתבתי לך בעבר, שליטה בעולם הפנימי והרגשות השונים המתעוררים בו (כעס, חרדה, מתח, עצבים וכד') אינה מושגת באמצעות "טיפ" אלא באמצעות עבודה רגשית משמעותית המסייעת בהבנה מעמיקה של החוויה הרגשית וברכישת אסטרטגיות התמודדות מתאימות.
לכן, למרות חוויות העבר שלך בחלק מהטיפולים אני חוזרת וממליצה לך על פנייה לטיפול פסיכולוגי המכוון לחיזוק השליטה והוויסות העצמי. כמו כן, כפי שכתבתי לך בעבר, את יכולה להיעזר עד אז בספרי עזרה עצמית.
ליטל
שלום וברכה!
ברצוני לשאול: אני סובל מזה שנים רבות (למעשה, תופעה זו מצויה אצלי כבר מגיל הילדות!) מתופעה בתחום הנפש / הפסיכולוגיה: פעמים רבות ומידי יום ביומו אני מוצא את עצמי, במיוחד כאשר אני נמצא ללא חברת / נוכחות אנשים / חברים וכד'..., מדבר על עצמי וממש מנהל שיחות עם עצמי ועם דמויות דמיוניות שאינן מצויות בפועל בשטח / במציאות הממשית והיום-יומית.
*
שאלותיי בנדון, הן:
א. האם ישנו הסבר מקצועי נפשי / פסיכולוגי / פסיכיאטרי לתופעה שתיארתי כאן (שאני סובל ממנה מידי יום ביומו) - וא"כ - מהו ההסבר (המקצועי) לכך?
ב. כיצד ביכולתי לטפל בתופעה מבישה, בלתי-נעימה ומציקה זו? לאילו אנשי מקצוע בתחום הפסיכולוגיה ו/או הפסיכיאטריה ביכולתי לפנות בנדון ע"מ לקבל טיפול מקצועי הולם ומתאים לשם צמצום ואולי אפילו - היעלמותה של תופעה בלתי נעימה זו?
בברכה רבה ובתודה מראש!
מאיר
שלום מאיר. התופעה שאתה מתאר עשויה לנבוע מגורמים שונים אך כי לאבחן באופן רציני ומדויק יש לפנות לאיש מקצוע שיוכל להכיר אותך ולברר יותר לעומק ובפירוט מה קורה לך.בשלב ראשון, אני מציעה לפנות לפסיכיאטר כדי לקבל אבחון והערכה ראשוניים, ומשם תוכל לקבל המלצות בנוגע לתכנית הטיפולית המתאימה לך ביותר. ליטל
היי
הכל התחיל לפני חצי שנה
לאחר פגיעה רגשית שעברתי מבן זוג לשעבר,הדחקתי והכל התפוצץ לי בפרצוף.
אחרי זה משום מה התחלתי להתנהג כמו מכונסת בעצמי. ומאז הפכתי לחסרת מוטיבציה.
מאז הפסקתי להינות ממה שהייתי עושה בעבר מרגישה מנוצלת וזה מוריד לי את חוסר הבטחון העצמי שלי.
אין לי את האומץ ליצור קשר עם גברים מרגישה שלא אוהבים אותי ובכלל אין לי מוטיבציה לשום דבר.
ואני מפסידה הרבה בחיים בעקבות זאת.
אני במצוקה כרגע
אין גם על מי לסמוך גם לא משפחה וחברות.
שאני מתחילה לספר לחברה מסוימת היא מנצלת זאת לרעתי כאילו היא מעלי.
אשמח לעצה
שלום עדן.
נשמע מדברייך שמעבר לפגיעה הרגשית הספציפית שעברת מבן זוגך, קשה לך מאוד ליצור יחסים שמתבססות בהם תחושות אמון, ביטחון ורוגע. לא קל לחיות כך, ואני יכולה לדמיין כמה מטלטלת פגיעה מבן זוג על רקע זה. לאור הקושי שאת חווה כעת, ולאור הקושי הרחב יותר בביסוס יחסי אמון, אני חושבת שכדאי מאוד לשקול פנייה לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לעבד את הפגיעה שעברת ובעיקר להבין טוב יותר מה קורה לך בקשרים ומה מונע את יצירתם של קשרים טובים ובטוחים יותר. אני מאמינה שעיבוד מסוג זה יאפשר לך להרגיש בטוחה וחזקה יותר, וליצור מערכו יחסים מספקות וחיוביות שיתרמו גם הן למצב הרוח והתחושה הכללית.
ליטל
שלום,
אחותי נשואה לגבר שכל משפחתי אינה אוהבת /סובלת..מעולם לא טענה שלא טוב לה ותמיד מהללת אותו בתור בעל ואבא טוב .
אני והיא בקשרים טובים אך לפני כמה שנים שאלה אותי מדוע הפסקנו לצאת יחד זוגות ,אמרתי מאוד בעדינות (מאוד רגישה)שאנחנו שנשאר תמיד אחיות אך איתו אני ובן זוגי פחות ..רציתי לפתוח איתה ולהסביר לה מדוע אך אינה רוצה לשמוע.
אציין שהוריי לאורך כל השנים שהם יחד כ- 10 שנים אינם חוסכים ממנה את דעתם עליו,כל מי שמכיר אותו טוען בדיוק כפי שכל משפחתנו אומרת אך כל עוד לא מתלוננת מנסים לשמור על הקיים.כאשר נפגשים אצל ההורים איתו זה שלום שלום וזה הכל
אני ומשפחתי כבר לא מנסים ליצור איתו קשר משום שהרמנו ידיים ממנו והיום כבר אין לי בעיה עם זה .אציין שאנחנו לא הולכים אחד לשני הביתה כי מבחינתי זה סבל להיות בסביבתו והם לא באים כי היא מבינה שחברים כבר לר נהייה,מיותר לציין שאימי אוכלת את הלב לעצמה ולכל אחיי למרות שיודעת שכולנו צודקים לגביו ורוצה שרק נהיה כולם ביחד כאחים,כמה שאני מסבירה לה שלא חייבים תמיד להסתדר עם כולם אינה חיה עם זה בשלום.הזמן היחיד שכולנו נפגשים איתו זה כאשר יש מפגש אצל הוריי.אחותי זרקה לי לפני כמה ימים שהיא לא מבינה מדוע אנו לא רואים או מנסים להכיר אותו ולהבין שהוא אדיר...כבר 10 שנים אנחנו מנסים ותמיד מגיעים לאותה הבנה
מסתבר שהגמל אינו רואה הדבשת ואהבה היא אכן עיוורת .בגדול קשה לכל האחים שהמצב כזה אך השבוע שוב אמרתי לה שאני מוכנה לשבת איתה ב4 עיניים ולומר את אשר על ליבי והיא מסרבת כמובן.איך ממשיכים שיהיה נחת להורים ובסך הכל נחמד.
(הוא,קמצן,נצלן,כדאיניק,נכה ריגשית,לא נותן כבוד לאחותי ולהוריי ואינו יודע לתת גבולות לילדיו ועוד ועוד.)אשמח לדעתך ותודה על ההשקעה והנתינה שלך שרון.
שלום שרון.
נשמע מדברייך שאת ומשפחתך מתקשים מאוד לקבל ולכבד במלוא מובן המילה את בחירתה של אחותך, אך מתאכזבים כאשר היא לא מוכנה להקשיב ולראות כמוכם את הדברים. מדברייך עולה שלא מדובר באדם אשר פוגע באחותך (הוא בוודאי לא הגבר היחיד שהוא "נכה רגשית" או מתקשה להציב גבולות לילדים... האם זו מגבלה נוראית כ"כ, אם היא מרוצה מהקשר איתו?) ולכן אני לא רואה סיבה להמשיך להפעיל עליה לחץ אשר עלול גם לפגוע בזוגיות שלה, באיכות חייה וביחסים שלכם איתה. בוודאי שאם הוא מתנהג כלפי מי מבני המשפחה המורחבת בחוסר כבוד יש לשים לכך גבול, אך מעבר לכך, אם אתם כמשפחה אכן רוצים לבוא לקראת אחותך ולשפר את היחסים, אני חושבת שהדבר הנכון לעשות הוא להפסיק להשמיע באוזניה כמה אהבתה לא ראויה ולפעמים גם "לצאת מגדרכם" ולארח/להתארח. לא חייבים להפוך לחברים קרובים אם אין חיבור והנאה, אבל אני חושבת שמפגש משותף אחת לכמה חודשים הוא לא הקרבה נוראית כ"כ אם הקשר הקרוב עם אחותך חשוב לך. במילים אחרות, אני חושבת שכדאי לשים בצד את דעותיכם והעדפותיכם ולהתמקד באחותך ובכאב שלה- הרי כל עוד אתם דוחים את בעלה, אתם דוחים גם אותה ואת ילדיה.
ליטל
שלום,
ההורים שלי לא בקשר טוב גרושים ודווקא עם אמא שלי שיש קשר טוב יותר הרבה פעמים מוביל אותי לכעס נורא גדול ורצון לפגוע ולהכאיב לה.. אז במילים זה לא ממש עוזר היא סוג של ראש בקיר אז אני פשוט חותכת ולא עונה לשיחות ונעלמת..
הבעיה שיום יומיים זה נסבל אך ברגע שאני רואה עוד ועוד שיחות מאמא שאיני עונה להם אני מתמלאת בכאב בעצמי.. בתחושה של סטרס שמשהו משמעותי מאד חסר, בעצבות כבדה וירידה בכוחות כאילו משהו נכנס למצב הישרדותי- כמה שפחות לחשוב ורק לפעול בחיים בלי לחשוב על רגש , על אחרים
אמא שלי אף פעם לא מרוצה, היא אמא טובה סהכ אבל לא משנה מה נעשה היא לא מרוצה, משהו בה דפוק בלי קשר אלינו.. כל פעם יש לה כמה מילים ששוב מפרקות הכול, ובין כה הדבר הזה עדין
לא לבוא לארוחת שבת, להתנתק ממקור תומך עוד תקופה של נתק מי יודע לכמה זמן :(
שלום עופרה.
נשמע מדברייך שאת נעה בין תחושה קרובה, חמימה, צמודה ותומכת שאולי הופכת "חונקת" מדי לבין נתק וכעס שהם אולי הדרך היחידה שלך לזוז מקרבת היתר לאמך שגם יכולה לבקר אותך ולפגוע בך. לא קל לשנות דינמיקות אלו ואת עצמך מתארת כי ה"פתרון" המתנתק אינו יעיל לאורך זמן ולכן, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי שיסייע להבין טוב יותר מה קורה לך ואיך לפתח מרחב מתאים יותר ביחסים עם אמך. במרבית המקרים, עיבוד והבנה של דינמיקות מסוג זה מביאה הן לשיפור הקשר והן לשינוי ושיפור בתחומי חיים נוספים.
ליטל
לא רוצה לקרוא לזה דיכאון בשביל לא לברוא מצב...
היי, הייתי בעבודה ופוטרתי ממנה בגלל איחור של 3 דק בבוקר אחד, זה היה בהפתעה ואחר זמן ככה חשבתי שזה היה תירוץ וחיפשו לפטר אותי...
אני מבחינתי הייתי טוב והייתה דינאמיקה בין העובדים מאוד טובים
עכשיו אני מחפש עבודה ולא ממש מוצא, מנסה להשווות כל משרה לקודמת שהייתה אולי בכדי להשיג תיקון או פתרון של הדברים שנגדעו. משווה בין השעות, מה התפקיד שלי, אם יכולה להווצר שם מערכת יחסים שתיתן לי משמעות מוספת וחשובה מאוד בשבילי .. והרבה מאוד פעמים פוסל
בינתיים יש לי מלא זמן פנוי, והפרדוקס הוא שדווקא אז אני לא מספיק כלום ורק ישן, השעון הביולוגי שלי נדפק לסדר של זמנים אור יום וחושך, אפילו להתאמן בחדכ אני כבר לא הולך, גם לא ממש מחפש עבודה ודי שקוע ביכולות פיזיולוגיות שאבדו בגלל חוסר בשימוש, באי חשיפה לאור יום בימים של שמש , לא מבצע מטלות, לא מחפש ממש אקטיבית מקום אחר לעבודה..
אז מה עושים? אני לא מחפש רחמים או קיבוע של המצב, אני יודע שברגע שאתחיל במקום חדש ויהיו לי שם אינטראקציות טובות מעבר רק לעבודה עצמה זה יסדיר הכול, בוקר זה בוקר אחכ עיסוקים אחרים של אחר העבודה..
ובכל זאת מה לעשות כרגע, משהו שיתן לי מוטיבציה כי היא אבדה בחוסר סדר הזה ...??
שלום מקס.
פיטורים, ובמיוחד כאשר הם מלווים בקושי למצוא מקום עבודה חדש, הם אירוע מטלטל אשר משפיע פעמים רבות על תחושת הערך, מצב הרוח העצמי והמוטיבציה. בכך נוצר לא פעם מעגל שלילי בו דווקא כשנדרשים כוחות ואנרגיות לראיונות והשגת עבודה חדשה, היכולת לכך היא בשפל. לכן, אני חושבת שכדאי לפעול בשני אפיקים מקבילים: באפיק העצמאי, כדאי להבנות מראש סדר יום קבוע אליו תהיה מחויב, כדי ליצר תחושת מחויבות לתפקוד. במקביל, ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית של פסיכולוגיה חיובית כדי לסייע לעצמך לווסת רגעים של "צניחה" במוטיבציה ובמצב הרוח. לצד זאת, מאחר ומהתיאור שלך עולה תחושה של דיכאון ו"אבל" על מקום העבודה שלא נפתר ונסר באופן שלם, ולכן אולי גם לא מאפשר לך לחפש עבודה חדשה בלי להשוותה לקודמת, אני מציעה לשקול פניה לטיפול פסיכולוגי שיסייע לך להבין טוב יותר מה קרה לך בחווית הפיטורים, ולגייס כוחות לחיפוש ובחירת עבודה חדשה באופן אפקטיבי יותר.
ליטל
אשמח עם תסכימי ואני ממש מבקשת איך אני יכולה לקום אופטימית להיות אופטימית ושמחה ביום יום למרות כל הבדידות הדיכאון שאני מרגישה כרגע אני רוצה לקדם את עצמי בגלל זה גם ביקשתי אתרים באינטרנט או קישור לאתר מסוים אבל באמת זה חשוב לי אשמח מאד לעזרתך בפורום נכון זה חריג אולי לכתוב כזה דבר בפורום אבל אני ממש אודה לך.
מאחלת לך שנה אזרחית טובה ומקסימה
שלום לימור.
היכולת "לקום אופטימית", להתגבר על חרדה חברתית ולפתח קשרים חברתיים היא יכולת מורכבת ולכן ההמלצה שלי היא לפנייה לאנשי מקצוע המתמחים באופן ספציפי בתחום החברתי (ראי, למשל, "שיא קשר"). את יכולה להיעזר באתרים כמו "כמוני" שמציע דיון בין אנשים המתמודדים עם מגוון מצבים רגשיים (ביניהם גם חרדה חברתית) או להיעזר בספרי עזרה עצמית מתחום הפסיכולוגיה החיובית (למשל "באושר ובאושר"), אך במרבית המקרים כאשר יש קושי משמעותי המגביל את התפקוד החברתי יש צורך בעזרה מקצועית ולכן לא הייתי שוללת את האפשרות.
ליטל
שלום רב.
אני בודדה וחריגה חברתית יש לי לקות למידה, אין לי חברים אני כבר לא צעירה לא נשואה ואין לי ילדים. המצב הזה מאד כואב לי וקשה לי לקבל את זה שאני לא כמו כולם. ניסיתי כל מיני דרכים בכל מיני מסגרות גם במסגרות פסיכולוגיות אבל זה לא הלך משום מה. אשמח כעזרה לעצמי אולי יש אתרים באינטרנט שאני יכולה לקרוא על מיומנות חריגות יש לי גם חרדה חברתית נוסף לכל,דווקא אני מעדיפה אתרים באינטרנט לפני שאני אחשוב עוד פעם עם לדבר עם הרופאת משפחה שלי בקשר לטיפול רגשי אני מחפשת אתרים להתמודדות עם בדידות חברתית חריגות ודיכאון יש לי משבר נפשי בזמן האחרון אפילו אין לי עם מי לדבר בטלפון מבחינה חברתית. משפחה תומכת יש לי בית נהדר הכל טוב חוץ מדבר אחד שזה חוסר חברה חרדה חברתית אני גם לקוית למידה אשמח עם תוכלי להפנות אותי לאתרים שאת מכירה כדי לקרוא על הנושא וגם אולי עם את יכולה לתת לי קישור לאחד האתרים. זה מאד חשוב לי אני ממש אודה לך על זה אני ממש מברכת אותך ומאחלת לך שנה אזרחית נפלאה תודה מכל הלב
שלום רב , סבלתי מדיכאון לפני כשנה . לאחרונה פניתי לפסיכאטר שלי מחשש שאני תקועה ולא ממשיכה לצמוח למעלה וגם עקב נסיגה במצב רוח.
הוא אבחן שאני עצובה והחליף לי את הכדורים.
העניין הוא שאולי אני בן אדם פשוט עצוב או פשוט דיכאוני ואין יותר מידי מה לעשות עם זה . כי איך יתכן שכבר תקופה מאוד ארוכה אני נמשכת לעצבות היא מכריעה אותי . יתכן שבעבר פשוט ידעתי להלחם בה אבל מאז הדיכאון כבר אין לי כוח להלחם יותר ואז אני נותנת לה להשתקע בתוכי.
שלום לך.
אנשים רבים הסובלים מאפיזודה של דיכאון או מדיסתימיה (תחושת דכדוך מתונה אך מתמשכת) מתקשים להבחין בין הסימפטום הדיכאוני לבין ההיבט האישיותי אך בפועל, במרבית המקרים ניתן לשנות חלק ניכר מה"רכיבים" הדיכאוניים- דפוסי החשיבה, היחסים וההתנהגות היוצרים ומשמרים את הדיכאון. במובן זה, אני חושבת שלא כדאי למהר להסיק שאת דיכאונית באישיותך לתמיד.
ציינת בדברייך שאת נעזרת בטיפול תרופתי, אך אני חושבת שחשוב לשלב גם טיפול פסיכולוגי שיוכל לסייע בבידוד הרכיבים האישיותיים, עיבוד שלהם ועבודה עליהם. התרופות אמנם יכולות להקל על עוצמת הדיכאון אך הטיפול הפסיכולוגי הוא שיכול להביא לשינוי הדפוסים האישיותיים הקשורים בדיכאון ולכן לא הייתי מוותרת עליו.
ליטל