פורום טיפול נפשי

שלום מיטל, מציעה להיעזר באתר "כמוני", יש שם קהילות של מתמודדים סביב נושאים שונים, אולי שם תוכלי לקבל תמיכה ומידע נוספים- https://www.camoni.co.il/ ליטל

שלום מיטל,
חיים המבוססים על עבודה ומשפחה בלבד אכן יכולים להיות בלתי מספקים, ואני מבינה את הצורך שלך בבניית קשרים חברתיים עם בני גילך. לאור הקושי שאת מתארת, אני חושבת שכדאי להיעזר בסיוע מקצועי- ישנם מכונים המכוונים לסייע בדיוק בתחום זה ואף ביצירת מרחבים להכרות עם אנשים הנמצאים במצב דומה.
למשל, תוכלי לפנות למכון שיא קשר-
https://www.ckesher.com/

בכל מקרה, אל תוותרי, יש אנשים רבים במצבך אשר מחפשים דרך ליצור קשרים ואני מאמינה שתוכלי למצא את דרכך ולהשתלב.

ליטל

שלום לך.
לצערי, נושא הפגיעה העצמית הוא נושא רגיש ומרכזי טיפול אכן בוחרים לא פעם, ולדעתי באופן שגוי, להפסיק טיפול במקום לסייע בהתמודדות עם פגיעה עצמית. מאחר ואיני מכירה את הצוות המטפל ואת עמדתו בנושא אני מתקשה להמליץ לך כיצד לפעול. יתכן וכדאי, בשלב ראשון, "לגשש" מול מטפל/ת איתו נוצרו יחסי אמון, לספר על מצבי מצוקה בהם עולה צורך בפגיעה עצמית, ולבדוק את התשובה. במידה ותתרשמי שחשיפת הפגיעה העצמית תביא לסנקציות משמעותיות כהפסקת טיפול, אני חוששת שבשלב זה עדיף לנסות לספר רק על עוצמת הסבל והקושי להכילו, ולא על הפגיעה בעצמך.
זה פתרון לא אידיאלי מאחר והוא מכניס נימה שקרית ומסתירה ליחסים הטיפוליים, אך לצערי אכן לא כל מרכז טיפולי מאמין ומוכן להכיל מצבי פגיעה עצמית.
כמובן, אם תתרשמי שניתן לבקש עזרה סביב הנושא באופן כנה, זו הדרך העדיפה.

ליטל

שלום מיכאל.
בהנחה שבנך הוא אדם בריא נפשית ומתפקד, ולאור גילו, אני חושבת שראוי לשאול האם יש לך מנדט להתערבות בבחירה הטיפולית שלו. אילו היה קטין או חסר ישע, ראוי היה שאתה כהורה תשגיח ותוודא כי הוא מקבל את הטיפול המתאים לו, אך במידה וזה לא המצב- מדוע אינך מקבל את בחירתו ומניח כי הוא יודע לבחור מה שנכון עבורו?
אם יש לך שאלות או תהיות אפשר להעלות אותן מולו באופן מכבד ומתוך התעניינות כנה ונכונות לשמוע את עמדתו, אך אני מציעה לוותר על ההנחה המוקדמת והביקורתית של "שעבוד" מאחר וזה הנחה שאינה מקדמת שיח פתוח וגלוי.
במילים אחרות, כל עוד מדובר באדם בוגר ובריא נפשית, הדרך לסייע לו אינה לבקר את בחירתו אלא לבדוק מולו האם ואיך אתה יכול לסייע לו סביב קשיים איתם הוא מתמודד.

ליטל

שלום טל,
אני מצטערת לשמוע על המצב הקשה ומקווה שהאשפוז אכן יעזור משמעותית.
הפרעת אישיות מתגבשת בגילאי הילדות וההתבגרות, והשאלה לגבי הטיפול המוקדם היא שאלה שאין דרך להשיב עליה בודאות: טיפול עם פריצת הדיכאון ובגיל בו מתגבשים הקשיים הרגשיים-אישיותיים אכן עשוי לשנות את האופן בו מתפתחת האישיות ולכן גם למנוע מצבי דיכאון נוספים, אך מאחר ומדובר בנפש ולא במתמטיקה- לעולם אין דרך לדעת בוודאות האם ואיך הטיפול היה משפיע.
נדמה לי שאת שואלת את הדברים ממקום של כאב, החמצה ואולי גם כעס ובמובן זה, אני מציעה להביא את השאלות שמעסיקות אותך לא רק לכאן, כשאלות תיאורטיות, אלא כשאלות בעלות גוון רגשי שכדאי לתת להן מקום גם בטיפול האישי שלך.

ליטל

שלום מרינה, תוכלי לחפש מטפל באינדקס המטפלים של האתר. ליטל

שלום נופר.
פסיכולוג קליני מומחה אינו מחוייב לקבלת הדרכה, אך פנייה להדרכה, ובוודאי שסביב דילמות מקצועיות, מקובלת מאוד.
במידה ואת מעלה את השאלה על רקע שאלות ותחושות שמעסיקות אותך בטיפול שלך עצמך, אני מציעה לך לשתף את המטפל/ת בתחושות ותהיות אלו ולהשתמש בהן כחלק מהחומר הטיפולי. במרבית המקרים, התבוננות משותפת יכולה לפתוח שיח כנה, מקדם ומעניין מאוד.

ליטל

שלום קרן.
צר לי לשמוע על האובדן שלך. איני יודעת כמה זמן עבר מאז האובדן והמשבר, וזו נקודה משמעותית בנוגע להמשך הדרך. במידה ומדובר במשבר שהתרחש רק לאחרונה, חשוב לאפשר לעצמך להתאבל ולגייס את מירב התמיכה, בהנחה שעם הזמן והעזרה הרגשות יתמתנו.
במידה ומדובר במשבר שפרץ לפני זמן רב אך עדיין משאיר את אותותיו, אני חושבת שחשוב וכדאי להיעזר בטיפול פסיכולוגי כדי להימנע ממצב בו הדיכאון והאבל מתקבעים. הימנעות מטיפול במצב זה יכולה להיות החמצה משמעותית ולהקשות על הטיפול בהמשך.
ניתן להיעזר בספרי עזרה עצמית לדיכאון, אך אני חושבת שז פתרון חלקי בלבד.

ליטל

שלום טל.
במרבית המקרים דיכאון בגיל ההתבגרות אינו רק מצב שהופך לבעיה בפני עצמו אלא - ובעיקר- סימפטום של בעיה בתחום הרגשי ו/או בינאישי- כפי שחום גבוה אינו רק בעיה העומדת בפני עצמה אלא ביטוי למצב גופני כלשהו (שפעת, דלקת וכד'). לכן, הנקודה המרכזית אינה מה הדיכאון עצמו הותיר אחריו אלא מה הביא לו מלכתחילה ועדיין מלווה את האדם בבגרותו. למשל, אם הדיכאון פרץ על רקע של תחושת נחיתות וחוסר ערך או על רקע בדידות וקושי בינאישי, השאלה המרכזית היא מה קורה בהיבטים אלו בבגרות, ופחות משנה שהביאו לדיכאון (לצד זאת, כדאי לשים לב שלפעמים גם עצם הידיעה שהיה דיכאון יכולה לפגוע בתחושת הערך עצמי, לעורר חרדה וכד').
לכן, אפשר להניח כי הדיכאון עצמו לא יביא לבעיה כלשהי בבגרות, אך ה"קרקע" הרגשית-בינאישית עליה צמח הדיכאון צריכה לעורר תשומת לב. בהתאם, הדיכאון אינו יכול להביא להתפתחות הפרעת אישיות אלא להיפך- הפרעת אישיות היא שמביאה לא פעם לדיכאון (כמובן, אנשים רבים סובלים מדיכאון גם ללא הפרעת אישיות).
בשורה התחתונה, אם את מודאגת לגבי קרובת משפחה או לגבי עצמך בהקשר זה, אני מציעה לפנות להתייעצות עם איש מקצוע ולבדוק האם יש צורך בעזרה טיפולית.

ליטל

שלום יעל.
התנהגות והיקשרות עוצמתית כל כך לבעל חיים עשויה להיות קשורה לכך שהקשר עמו מייצג ומאפשר חוויות ותחושות שחסרות לך בתחומי חיים אחרים. למשל, קשר עם כלב יכול להחוות כקשר ייחודי בקבלה והאהבה ללא תנאי שוהא מספק. מאחר ונשמע שאת מוטרדת מעוצמת ההיקשרות, אני מציעה לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי לברר יותר לעומק את מקור התחושות ולבדוק כיצד ואיפה ניתן לממש את צרכייך הרגשיים באופן תואם ומספק יותר.

ליטל

שלום יעל.
כפי שאולי את כבר מגלה בטיפול, הקושי להיות לבד אכן קשור לא פעם להיעדר חוויה פנימית של קשר חזק עם אדם אחר, קרוב, שמתקיים גם כאשר לא נמצאים יחד ברגע מסוים.
הטיפול הפסיכולוגי מכוון הן לעיבוד של נושא זה (ונושאים אחרים הקשורים לחווית הלבד), הן לחיזוק היכולת ליצור קשרים טובים ומספקים והן ל"הכנסה" הדרגתית של המטפלת לחייך, עד שתרגישי שאינך לבד גם כשאת לבד מבחינה פיסית. בהתאם, אני מאמינה שתחושי הקלה ככל שהטיפול יתקדם.
מאחר וזה יכול להיות תהליך לא קצר, תוכלי להיעזר בינתיים בטכניקות מיינדפולנס המסייעות לשאת מצבים של מצוקה ואי שקט.

ליטל

שלום שרית,
לצערי אין לי אפשרות לערוך חיפוש מידע עבור עבודות לימודיות- חלק מתהליך הלמידה, ובפרט אם את אקדמאית, הוא החיפוש והאיתור של חומרים רלוונטיים.

בהצלחה,
ליטל

שלום לך,
מציעה שתפני למוקד ההפניות של האתר בטל' 1800-200-205

ליטל

שלום מיכל.
נשמע מדברייך שאת מזהה היטב כי המשימה החשובה הראשונה היא להבחין בין רגשותייך וחוויותייך לאלו של ביתך. זו משימה לא פשוטה, לאור החיבור העמוק כל כך בין אמא לביתה ולכן אני חושבת שכדאי להתקדם בשני כיוונים: כיוון אחד, שכבר התחלת בו, הוא לנסות להבין אובייקטיבית, עד כמה שאפשר, היכן הקושי של ביתך ולסייע לה סביבו. אני מאמינה שכיוון זה יתברר טוב יותר בעקבות שיחה עם הפסיכולוגית שתצפתה.
כיוון נוסף שאני ממליצה עליו בחום, הן לאור המצוקה שלך והן לאור הצורך להבין טוב יותר את מצבה של ביתך, הוא שאת עצמך תפני לטיפול פסיכולוגי. הטיפול התרופתי אכן עשוי להוריד את עוצמת החרדה אך אינו מהווה פתרון מלא. במסגרת טיפול פסיכולוגי תוכלי להבין טוב יותר מה מתעורר בך ומדוע הוא מתעורר בכאלו עוצמות. מנסיוני, במקרים רבים ירידה בחרדה ההורית וחיבור של ההורה לחלקים שלו עצמו המושלכים על הילד, מביא להקלה משמעותית ושיפור גם אצל הילד עצמו.

ליטל

שלום לך.

ראשית, האזעקה באזורך אכן הפגישה אותך עם אפשרות של איום לבטחונך ובמובן זה תגובתך מובנת וטבעית, ויש סיכוי סביר שתפחת מעצמה בשעות הקרובות, כאשר חווית האיום תפחת. במובן זה, חשוב לזכור כי את אכן חווה חוויה רגשית בלתי נעימה- אך את לא נמצאת בסכנה, והתחושה הרגשית- מטלטלת ככל שתהיה- תרגע בקרוב. אחד הדברים המרכזיים שכדאי לעשות הוא להחזיר לעצמך את תחושת השליטה ולהפחית את חווית חוסר האונים שבמקרים רבים עומדת בבסיס החרדה. את זה ניתן לעשות, בין היתר, על ידי חזרה לשגרה- בין אם מדובר בהליכה לעבודה ובין אם מדובר בשגרת פעילות פנאי (פעילות ספורטיבית, למשל, היא פתרון מצוין).

ככל שתעסקי בפעולותייך השגרתיות, כך תתבסס תחושה שהכל בסדר וגם המערכת הגופנית-נפשית תרגע לאט לאט. כיוון נוסף שיכול לסייע הוא צפייה בסרטונים אלו של משרד הבריאות. הסרטונים אמנם מנחים כיצד לסייע לנפגעי חרדה, אך אני מאמינה שהצפייה בהם יכולה להקל גם עלייך- https://www.health.gov.il/Subjects/mental_health/Anxiety/Pages/default.aspx אפשרות נוספת היא להתקשר לער"ן- עזרה ראשונה נפשית- בטל' 1201, שם תכולי להיעזר באחד המתנדבים כדי לעבד את חוויתך ולהרגיע את עצמך טוב יותר. אני מאמינה שבעזרת כלים אלו תרגישי טוב יותר, ואת מוזמנת לכתב שוב איך את מסתדרת.

במידה והסימפטומים ימשכו בכל זאת בימים הקרובים, כתבי לי שוב ואפנה אותך למענה טיפולי מעמיק יותר.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המטפלים בתחום החרדה