פורום טיפול נפשי

שלום לך.
באופן טבעי אין לי אפשרות להבין מרחוק את גורם הקושי והכאב שלך, אך את מציינת שתקופת האשפוז שלך מתקרבת לסופה ויתכן שזהו גורם משמעותי. יציאה מאשפוז היא לא קלה מאחר והיא מסמנת מעבר ממסגרת טיפול עוטפת ואינטנסיבית למצב של "החזקה עצמית" בו את נאלצת להתמודד בכוחות עצמך עם הקשיים. יתכן שבמקום הזה נכנסת גם הפגיעה העצמית, כ"תחליף" לאשפוז והטיפול. במובן זה, אני חושבת שחשוב מאוד להשתמש בצוות המטפל כדי להבין ולעבד את התחושות והחששות לקראת הסיום. כמובן, יתכן שמעורבים גם גורמי קושי נוספים, אבל נדמה לי מדברייך שכדאי לבדוק כיוון זה. יתכן שעיבוד ומתן מקום לחששות והצער על סיום האשפוז יקלו עלייך את ההתארגנות לסיום, ואולי אף תרגישי מספיק בטוחה כדי לשתף בפגיעה העצמית.

ליטל

שלום יונית.
יציאה ממסגרות היא חוויה לא פשוטה עבור אנשים רבים מאחר והיא משאירה אותנו ללא השגרה המארגנת והעוטפת ומשאירה אותנו רק מול עצמנו. במובן זה, אני חושבת שכדאי להתמודד עם היעדר המסגרת בשתי דרכים- האחת, לנסות להישאר פעילה ולקבוע לעצמך תכניות ופעילויות גם אם כרגע אין מסגרת פורמלית והשנייה- לנסות להתבונן פנימה ולהבין מה קורה בתוכך בהיעדר מסגרת שממלאת את חייך. האם את חשה בדידות? מתמודדת עם מחשבות על נושאים מהם את נמנעת מלעסוק ביום יום שלך? וכן הלאה. סביר לניח שהשילוב בין הבנה טובה יותר של חוויתך הפנימית לבין שמירה על שגרת פעילות תקל על תקופה זו.

ליטל

שלום לי.
אני חושבת שהנושא שצריך להעסיק אותך אינו הטיפול והאבחנה של חברתך לשעבר אלא כיצד את מתמודדת עם השלכות המצב עלייך.
במידה ויש לך חשש שהחברה אכן תנסה לפגוע בך באופן ממשי, מעבר לשליחת הודעות, יש לערב את המשטרה ולוודא שאינך בסכנה. במידה והחשש היחיד שלך הוא מהמשך קבלת הודעות לא נעימות, אני מציעה פשוט לחסום את האפשרות לקבלת הודעות ממנה. במידה ואכן מדובר בבחורה עם קושי נפשי אשר משליכה עלייך את כל קשייה, הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות, למענך אבל גם למענה, הוא לשחרר ולנתק לגמרי את האפשרות לקשר.

ליטל

שלום שושי.
קודם כל, אני חושבת שכדאי לוותר על התקווה "לעזוב בלב שלם". עזיבה בלב שלם מתאפשרת בדרך כלל רק כשהקשר אינו עמוק ומשמעותי- ברגע שמדובר בקשר חשוב ויקר, העזיבה תמיד מורכבת יותר. במובן זה, אני חושבת שלא כדאי להאיץ בעצמך אלא לקבל את הצורך שלך לחשוב ולעבד.
מעבר לכך, אני חושבת שאת שואלת שאלה חשובה לגבי מה שקרה בקשר, ואולי התבוננות בה יכולה לסייע לך בקשרים עתידיים: אני מציעה לבדוק, עד כמה שאפשר, מה בקשיים שבמערכת היחסים קשור בך ומה בפרטנר שלך ובמידה ואת חושבת שיש דפוסים או קשיים שאת מביאה איתך, כדאי לנסות לחקור אותם יותר לעומק, בינך לבין עצמך או בטיפול פסיכולוגי. למשל, האם נושא הבגידה הרגשית מוכר לך מקשרים נוספים? האם את יכולה להצביע על דפוסי קשר או התנהגות אשר קשורים בבחירה שלך בקשר מסוג זה או באופן בו התפתח?
במילים אחרות, אני מציעה לרתום את הפרידה הכואבת להתבוננות עצמית, ובמידה ותרגישי שאת מזהה קשיים או דפוסים שלך שמביאים לבחירה וניהול קשרים פוגעים, כדאי לפנות לטיפול פסיכולוגי בו תוכלי להבין את הדברים לעומק ולבסס יכולת לקשרים מספקים יותר.

ליטל

שלום אורי.
כאשר הפנייה לטיפול פסיכולוגי היא לא על רקע סימפטום נקודתי אלא על רקע רצון לשנות תכונות אישיות והתנהלות בקשרים, התהליך הטיפולי אכן נוטה להיות ממושך כך שבמובן זה לא מפתיע שאת עדיין לא נהנית ממלוא הפירות הטיפוליים. לצד זאת, במידה ואת מוטרדת ולא שלמה עם מה שאת מקבלת בתהליך הטיפולי, אני מציעה לשתף את המטפלת באופן כנה ופתוח בתחושותייך. שיח כנה מסוג זה יכול לעזור למטפלת להתכוונן טוב יותר לצרכייך, לסייע בתהליך של תיאום ציפיות ובעיקר- לאפשר לכן לזהות יחד עוד היבטים של חוויתך הנפשית, באופן שמביא איתו פעמים רבות העמקה וקידום של התהליך.

ליטל

שלום לך.
מאחר ואובחנת אצל פסיכיאטר, אני מציעה להמשיך עם הקו האבחנתי שהוצע לך.
במידה ואת מטופלת תרופתית בלבד, אני ממליצה לפנות גם לטיפול פסיכולוגי בשיטה קוגניטיבית התנהגותית. טיפול זה יסייע לך להפריד בין קשיי השמיעה האובייקטיביים לבין הסימפטומים של האו-סי-די ויקנה לך מיומנויות התמודדות יעילות.

ליטל

שלום נטלי. כיום אנו יודעים כי קשיים נפשיים רבים, ביניהם הפרעות אכילה, אינם נובעים בהכרח מ"טראומות" דרמטיות וברורות אלא ממה שמכונה "טראומות התפתחותיות" או "טראומות מצטברות". מונחים אלו מתייחסים לנסיבות חיים ויחסים אשר אולי אינם טראומטיים "לפי הספר" (למשל, אינם כוללים אלימות פיסית או מינית ישירה), אך מביאים לפגיעה רגשית משמעותית הבאה לידי ביטוי בסימפטומים רגשיים שונים. במקרה של הפרעות אכילה, למשל, פעמים רבות קיים רקע של קושי במתן מילים לחוויה הפנימית. בהיעדר יכולת לדייק ולספר במילים את החוויה הפנימית או את חווית ההיסטוריה האישית, אלו באות לידי ביטוי דרך הגוף. לאור דברים אלו, טיפול פסיכולוגי בדרך כלל חיוני להחלמה מהפרעת אכילה. במסגרת הטיפול ניתן לזהות ולתת מילים לחוויות העבר שהביאו להתפתחות ההפרעה, ועם הזמן נבנית יכולת נפשית להתמודד עם העולם הפנימי גם ללא הסימפטום הבולימי. בהתאם, אני ממליצה לך לפנות לטיפול פסיכולוגי בהקדם, כדי לצמצם את הנזק הפיסי והנפשי ולתת מקום למה שמלווה אותך מתחת לפני השטח של הסימפטום החיצוני. ליטל

שלום דודו. לצערי אין לי אפשרות לאבחן דרך הפורום, אך נשמע מדבריך שאתה מתמודד עם קשיים משמעותיים הפגועים בתפקודך וגורמים לסבל רב ולכן אני מציעה לפנות בהקדם לפסיכיאטר אשר יסייע בקביעת אבחנה ובעיקר- בהצעת תהליך טיפולי שיסייע לך לבנות חיים מספקים יותר. ליטל

שלום לך,
לא ציינת מה הם הקשיים איתם את מתמודדת ובאיזה סוג של טיפול התנסית כך שאני מתקשה להשיב לשאלתך. מוזמנת לפרט יותר ואנסה להשיב אך בכל מקרה, כדאי לקחת בחשבון שלאישיות המטפל ולחיבור הנוצר בינו לבין מטופל ספיציפי יש השפעה רבה על איכות הטיפול כך שיתכן שגם שיטה שלא הועילה עם מטפל מסוים תועיל עם מטפל אחר.

ליטל

שלום מיטל, מציעה להיעזר באתר "כמוני", יש שם קהילות של מתמודדים סביב נושאים שונים, אולי שם תוכלי לקבל תמיכה ומידע נוספים- https://www.camoni.co.il/ ליטל

שלום מיטל,
חיים המבוססים על עבודה ומשפחה בלבד אכן יכולים להיות בלתי מספקים, ואני מבינה את הצורך שלך בבניית קשרים חברתיים עם בני גילך. לאור הקושי שאת מתארת, אני חושבת שכדאי להיעזר בסיוע מקצועי- ישנם מכונים המכוונים לסייע בדיוק בתחום זה ואף ביצירת מרחבים להכרות עם אנשים הנמצאים במצב דומה.
למשל, תוכלי לפנות למכון שיא קשר-
https://www.ckesher.com/

בכל מקרה, אל תוותרי, יש אנשים רבים במצבך אשר מחפשים דרך ליצור קשרים ואני מאמינה שתוכלי למצא את דרכך ולהשתלב.

ליטל

שלום לך.
לצערי, נושא הפגיעה העצמית הוא נושא רגיש ומרכזי טיפול אכן בוחרים לא פעם, ולדעתי באופן שגוי, להפסיק טיפול במקום לסייע בהתמודדות עם פגיעה עצמית. מאחר ואיני מכירה את הצוות המטפל ואת עמדתו בנושא אני מתקשה להמליץ לך כיצד לפעול. יתכן וכדאי, בשלב ראשון, "לגשש" מול מטפל/ת איתו נוצרו יחסי אמון, לספר על מצבי מצוקה בהם עולה צורך בפגיעה עצמית, ולבדוק את התשובה. במידה ותתרשמי שחשיפת הפגיעה העצמית תביא לסנקציות משמעותיות כהפסקת טיפול, אני חוששת שבשלב זה עדיף לנסות לספר רק על עוצמת הסבל והקושי להכילו, ולא על הפגיעה בעצמך.
זה פתרון לא אידיאלי מאחר והוא מכניס נימה שקרית ומסתירה ליחסים הטיפוליים, אך לצערי אכן לא כל מרכז טיפולי מאמין ומוכן להכיל מצבי פגיעה עצמית.
כמובן, אם תתרשמי שניתן לבקש עזרה סביב הנושא באופן כנה, זו הדרך העדיפה.

ליטל

שלום מיכאל.
בהנחה שבנך הוא אדם בריא נפשית ומתפקד, ולאור גילו, אני חושבת שראוי לשאול האם יש לך מנדט להתערבות בבחירה הטיפולית שלו. אילו היה קטין או חסר ישע, ראוי היה שאתה כהורה תשגיח ותוודא כי הוא מקבל את הטיפול המתאים לו, אך במידה וזה לא המצב- מדוע אינך מקבל את בחירתו ומניח כי הוא יודע לבחור מה שנכון עבורו?
אם יש לך שאלות או תהיות אפשר להעלות אותן מולו באופן מכבד ומתוך התעניינות כנה ונכונות לשמוע את עמדתו, אך אני מציעה לוותר על ההנחה המוקדמת והביקורתית של "שעבוד" מאחר וזה הנחה שאינה מקדמת שיח פתוח וגלוי.
במילים אחרות, כל עוד מדובר באדם בוגר ובריא נפשית, הדרך לסייע לו אינה לבקר את בחירתו אלא לבדוק מולו האם ואיך אתה יכול לסייע לו סביב קשיים איתם הוא מתמודד.

ליטל

שלום טל,
אני מצטערת לשמוע על המצב הקשה ומקווה שהאשפוז אכן יעזור משמעותית.
הפרעת אישיות מתגבשת בגילאי הילדות וההתבגרות, והשאלה לגבי הטיפול המוקדם היא שאלה שאין דרך להשיב עליה בודאות: טיפול עם פריצת הדיכאון ובגיל בו מתגבשים הקשיים הרגשיים-אישיותיים אכן עשוי לשנות את האופן בו מתפתחת האישיות ולכן גם למנוע מצבי דיכאון נוספים, אך מאחר ומדובר בנפש ולא במתמטיקה- לעולם אין דרך לדעת בוודאות האם ואיך הטיפול היה משפיע.
נדמה לי שאת שואלת את הדברים ממקום של כאב, החמצה ואולי גם כעס ובמובן זה, אני מציעה להביא את השאלות שמעסיקות אותך לא רק לכאן, כשאלות תיאורטיות, אלא כשאלות בעלות גוון רגשי שכדאי לתת להן מקום גם בטיפול האישי שלך.

ליטל

שלום מרינה, תוכלי לחפש מטפל באינדקס המטפלים של האתר. ליטל