פורום טיפול נפשי

היי,

אתחיל בשאלה - איך מתמודדים אחרי פגישות קשות?
הכוונה שלי היא לפגישות שיש בהן חשיפה של תוכן אישי קשה, משמעותי, רלוונטי ומקדם בטיפול, כזה שלא נחשף בעבר ויכול לשפוך הרבה אור על המטופל.

אני, כמטופל, מוצא את עצמי בתחושות שמציפות אותי ולפעמים גם מחזירות אותי לחשוב על מה שקרה וגם להרגיש רע ורצון לברוח ולא להתמודד.
אני יושב עם עצמי וחושב על מה שהיה בפגישה, על האומץ לחשוף ולהיחשף ועם זאת, גם על הפחד לשוב ולשבת מול המטפל שמקבל ומכיל ואולי גם מבין את הקושי לתת אמון בו ובתהליך.

מה עושים כקשה בין פגישות ואין אפשרות לשתף את המטפל?

אשמח לכל תובנה,

אסף.

בגלל הטיפולים שאני עוברת והתרופות שאני לוקחת קשה לי לקבל את עצמי. אני מרגישה שקשה לי למצוא בן זוג כי אני מפחדת שהוא לא יקבל את הדברים האלה. אני מרגישה לפעמים דכדוך בגלל זה. אין לי גם הרבה מקומות לצאת חוץ מהמקום שאני נמצאת כמו שיקום וכאלה. אין לי כל כך חברים רק שאני באה לשיקום אני עם אנשים. אני לא יודעת עם הטיפול עוזר לי כל כך ניסיתי לדבר גם עם הפסיכולוגית אבל זה לא ממש עוזר גם אני לוקחת תרופות אני רוצה להיות כמו כולם וקשה לי לקבל את השוני שלי. אשמח בנוסף לטיפול מה לעשות כדי להרגיש יותר טוב עם עצמי מקווה שיש לך עצה בשבילי שארגיש טוב במשך היום

אני לא בדיכאון.אני יודעת איך אני כשאני בדיכאון וז לא המצב.זה מה שמפחיד אותי...
אם הייתי בדיכאון יכולתי להאשים אותו בהכל.אבל אין לי איך להסביר את מה שאני מרגישה.
זה כאילו אני נאחזת באיזשהו זיז על צלע הר.אני יודעת שבפיסגה יש חיים,אהבה,מימוש עצמי..אבל אני לא רואה אותם.רק יודעת על קיומם.קשה להילחם ולהמשיך לאחוז בזיז החד כשאני לא יכולה לראות את הפסגה..אני מרגישה שהידיים מזיעות וחלקות,ולמרות המאמץ הם נחלשות.אני רוצה לעזוב.אני יודעת שאני רוצה לעזוב ואסור לי.כמה זמן אוכל עוד להחזיק את הזיז הזה?

שלום וברכה
לאחרונה אני מרגישה מועקה רבה עקב מקרה שקרה ביני לבין חבר של אח שלי ואני חברה של אחות שלו
החבר של אחי אנחנו ממש גדלנו ביחד מגיל אפס ולפני כמה ימים קרה ביני לבינו קטע קטן אמנם לא סקס אבל סוג של התמזמזות ושנינו סיכמנו שזה קרה פעם אחת ושלא נדבר על זה יותר וכמובן לא נגלה גם לאחים שלנו אף פעם כאילו לא היה בינינו כלום ושום דבר וגם לחבר של אחי יש חברה אז בכלל לא רצינו שזה יצא לאור זו היתה היסחפות של רגע
ואני נורא מוטרדת מהמקרה עד כדי כך שזה גרם לי לחרדה אגב אני סובלת מחרדות כבר המון זמן בלי שום קשר למקרה
ושאלתי היא מה אפשר לעשות כדי לא להיות מוטרדת מהמקרה של לשמור את זה בסוד ואיך להיפטר מהחרדה הזו?

כבר כמעט שבוע שאני בתוך בורות חשוכים.
פה ושם עולה לשאוף קצת אוויר טרי.
אבל רוב הזמן אני בבור.
כל ה"קולות" שאני בדרך כלל שומעת, נשמעים השבוע חזק מתמיד!!
אני לא יודעת אם כדי להמשיך בטיפול.
אם מישהו יוכל לעזור לי, אם אני בכלל רוצה עזרה.
אולי יותר נוח לי להיות עטופה ב"קולות", אחרי הכל כבר מכירה אותם מאוד טוב.

למעשה הכל התעורר במהלך הפגישה,
אבל לא הרגיש לי נוח להעלות את הנושא.
ובכלל הרבה דברים שמפריעים ומציקים מעדיפה לא לשתף אותה.
אולי כבר אין טעם לטיפול יותר?
אולי צריכה להפסיק לחשוש שאולי יהיה קצת קשה ולסיים?

אני מבולבלת..האם נכשלתי בטיפול? האם הייתי אמורה לצאת משם נקייה ממחשבות שליליות ומצבי רוח משתנים? האם לא הצליחו לתקן אותי או בעצם לא הצלחתי לתקן את עצמי? אני לא מצליחה להרגיש שמחה או שביעות רצון ומתקשה להיות לבדי ויש לי הרבה פחדים מהעתיד הקרוב והחוק האם זה אומר שהטיפול לא הצליח?

אני זוכרת שבאינטייק אמרתי לרופאה שאני מרגישה שאין לי את עצמי ושאני לא רוצה כלום כלומר אין לי את החוויה הזו של רצון.כאילו הוא נעלם.וגם אמרתי שאני מפוזרת בתוכי שהכל רסיסים חלקים חלקים..אז היום אין את התחושה הזו.אני מרגישה אסופה יותר ומחוברת ויש לי את עצמי.אז כן הצלחתי?
אני מבולבלת נורא
איך אני אמורה להיות עכשיו? מה אני אמורה להרגיש? טוב או רע? כל הזמן או חלק מהזמן? אני עושה את זה לעצמי?
האם אני גם צריכה להיות אחרת בטיפול עם הפסיכולוגית? פחות נזקקת?.אולי לסיים את הטיפול?

נפגשנו סוף סוף.שמחתי התרגשתי וכעסתי בו זמנית...ולא רציתי ללכת שהזמן נגמר.ואני מתאמצת מאד לא לשלוח לה הודעות עד הפגישה הבאה..אפילו שהרצון הזה מנקר בי באובססיביות.
אני לא רוצה להזדקק כל כך.
יצאתי מהפגישה בסערה פנימית.נסעתי למקום שבו נמצאת היחידה של האשפוז יום.לא נכנסתי רק הסתובבתי שם עם האוטו ואחכ נסעתי הביתה.היו געגועים קשים.נראה לי שבעיקר לתחושת המשמעות והמסגרת שהייתה לי שם.הרגשתי בעלת ערך.והיה לי טוב שזה יותר מחמישים דקות..
לא חזרתי לעבודה מאז השחרור.מרגישה שאני לא יכולה.רק המחשבה מעוררת חרדה גדולה.
מרגישה כאילו לעולם לא אוכל לחזור לתפקוד מלא,רגיל.

שלום,
המטפל הזוגי שלנו (פסיכולוג), המליץ לי להתחיל לקחת לתקופה ניסיון של 3 חודשים, כדורים שלטענתו יכולים לעזור לי כי אני סובל מסוג של חרדה.

אם אני זוכר את המינוח המקצועי, יש חומר שמופרש אצל בני אדם (סרטנין) שלפעמים מופרש יותר מדי או פחות ואז בעצם גורם לחרדה.
והכדורים למעשה בעצם מאזנים את זה.

לטענתו הכדורים יכולים לעזור או שלא, אבל רק אחרי כ- 3 חודשים אפשר לדעת אם הם משפיעים על אדם ספיציפי.

השאלה שלי האם זה נכון מה שהפסיכולוג אומר?
הכוונה האם אדם שהאיזון של הסרטנין אצלו תקין הכדור למעשה לא ישפיע עליו או שזה לא משנה, לכדור עדיין תהיה השפעה והוא יעשה משהו לאותו אדם שנוטל את הכדורים למרות שאיזון הסרטנין אצלו תקין לחלוטין?

מקווה שהסברתי את עצמי נכון, תודה לעונים.

כאבי ראש טשטוש ראיה חוסר שקט קושי בנשימה כל הבדיקות ב'ה יצאו תקינות כדורי פיכאטריה גורמים לי לתופעות נוראיות ולא משפיעות בכלל על המצב.יש גם חוסר יציבות.קושי לצאת לכל מקום ולראות אנשים.בהצכופפות ובהרמת ראש כאבי ראש.

קשה לקרוא לסיטואציה כריב אחים למרות שהתוצאה אכן כזאת, אני מניח שאחי סובל ממחלה/בעיה מנטלית (אפילו פיזית - מוחית), איני יודע להגדיר אותה, חוץ מהפרעת קשב וריכוז חמורה שאובחן בה מילדות, ובגללה אני חושב שפיתח רגשי נחיתות קשים, הבעיות שציינתי, כנראה גורמות לו להתנהג בצורה אלימה, תוקפנות מילולית, ואיומים שנראים ונשמעים אמיתיים, בשפת ההתנהגות והדיבור ואף הגיעה לתקיפה פיזית (לא קשה). התנהגות זאת התפרצה (לא פעם ראשונה אבל בצורה חמורה), כלפיי, בגלל שהערתי לו פעם אחת שיפסיק עם הטון המאיים על ההורים בביתם (חזר לגור איתם כבר זמן מה), ידעתי שאסור היה לי לדבר, וזאת לא הנקודה. החלק הקשה בסיפור שאחי לא מבין שההתנהגות שלו, אינה תקינה, ואפילו מתכנן את ההצדקה החוקית כדי שיכול לעמוד באיומים שלו (כמו התגרות וכו'ׂ), אחי, לא פגע פיזית ממש בי ובהוריי, אבל לא היה רחוק מזאת וגם בהרבה מזל,
למדנו "ללכת על ביצים" איתו, אך המקרה הנ"ל פגע, ודי הפחיד אותי, עד שחשבתי ללכת למשטרה, אני בן 43 ואחי 34, אני מבין שיש לו בעיה מנטלית קשה, אבל איני יכול להתעלם ממה שקרה, ולחשוב שהוא רק מאיים ומפחיד ולא באמת מתכוון לעשות כלום, ולהמשיך את יחסיי איתו למראית עין ולמען הגיבוש המשפחתי. מההכרות שלי עם אחי, הוא רואה זאת כריב אחים ככל האחים, ואפשר להמשיך הלאה. כואב לי עליו (וכמובן גם על הוריי), אני רוצה להאמין ולקוות שמשהו השתנה ושיש מה לעשות בנידון, ואיך עלי להתנהג (מיותר לציין שאחי לא ילך לשום טיפול פסיכולוגי והשיחות שלי איתו לא מביאות לכלום, כי מבחינתו אני התנהגתי בצורה שמצדיקה את ההתנהגות שלו - שאינה אלימה כלל לפי ראות עיניו),
אודה על תשובתכם.

בת 39 נשואה עם 4 בנים שמאובחנים עם קשב וריכוז.
איני מאובחנת אבל בטוחה שגם אני סובלת ממנה.
הקושי העיקרי הוא ההתמדה אם זה עבודה, דיאטה ועוד. משתעממת מהר והפחד מכישלון מונע ממני להתקדם בחיים. מה עושים? האם הטיפול התרופתי עוזר לתופעות אלה? בבקשה אשמח שתעזרו לי אני חייבת להגשים את עצמי.

אח ואחות לא סולחים אחד לשני . חוסר תקשורת וריבים קולניים שיכולים להתפרץ בצורה לא טובה

שלום לכולם,
בתאריכים 7-14.6 הפורום לא יהיה פעיל.
במקרי חירום ומצוקה מציפה, ממליצה לפנות לקו התמיכה האנונימי של ער"ן בטל' 1201

להתראות,
ליטל

אני מצטערת אני פשוט כבר לא יכולה..
דווקא אני מרגישה הקלה מ"אימת השחרור"
זה נרגע ואני כבר לא כואבת רק קצת מתגעגעת..
אבל אני זקוקה לשיגרה של הפגישות עם הפסיכולוגית שלי שאותה אפגוש רק ביום שני..
כתבתי לה אבל בתגובה האחרונה הרגשתי שהיא התעייפה (אני בדכ לא טועה לגביה)
ולפני סופשבוע ארוך שבו אשהה מחוץ לבית ואני מפחדת מזה

אני נשוי כשנתיים וחצי, מתחילת הנישואין היה לאישה קושי בקיום יחסים, אי אפשר היה לחדור, משהו כמו וגינזמוס, בתחילה נתתי את הנשמה וחשבתי שעם חיזוק הזקפה אצליח לחדור, וזה לא עזר, הלכנו למטפל זוגי ואחר כל לסקסולוג שנתן תרגיל להחדיר מאמנים, האישה נפתחה ומאז חדירה מלאה ללא כאב, אבל וכאן האבל הגדול, עד עכשיו נתתי את הלב ואהבתי אותה, אבל יש לי קושי לסלוח ולמחול לה על זה שלא שיתפה פעולה מהתחלה לפתור את הבעיה, אני נשארתי עם הדחיה שלה מנהי בלב וזה לא יוצא, ומידי פעם בעתות כעס, או סתם זה צף בי וקשה לי, עד שבא לי להתגרש? איזה סוג של טיפול מומלץ לי?