פורום טיפול נפשי

שלום לך,

מדבריך עולה כי קיים כאב מאוד גדול שקשור בחוויית חוסר מהותית בדמות אם. המשאלה להחליף את אימך במטפלת מגיע מעומק הלב. טיפול נפשי או פסיכולוגי, מעצם שמו, אמור לגעת בכאבים מסוג זה שאתה מתאר ולעתים הקשר שנוצר בתוך הקשר הטיפולי מדמה במובנים מסוימים קשרים ראשוניים, ובהחלט יכול אף להיחוות ״תיקון״ בתוך הקשר הטיפולי, שבמקרים מסוימים הינו מיטיב יותר מהקשר עם דמויות האם או האב ה״ממשיים״. לצד זאת, המטפלת שלך צודקת בכך שאינה יכולה להוות תחליף אם. עם כל הכאב שבדבר, זה אינה תפקידה. היא אינה באמת יכולה להוות תחליף אם מעצם העובדה שהיא נמצאת בעמדה מקצועית ושלקשר מסוג זה יש גבולות ברורים. מה גם שיהיה זה לא נכון שמטפלים ינסו לתפקד כהורים ממשיים עבור מטופליהם, שכן אינם יכולים בפועל לתפוס תפקיד שכזה במציאות החיים של המטופל ועמדה שכזו יכולה להיות מאוד מבלבלת עבור המטופל. עם זאת, המשאלה שלך בפני עצמה מאוד מובנת, ונשמע שהיא נובעת מתחושת חוסר עמוקה וכואבת עד מאוד. בטיפול נוצרת הזדמנות ייחודית לתת מקום למשאלות מסוג זה, ואף להתמודד ביחד עם דמות משמעותית עם התסכול שעולה מתוך החוסר. 

נשמע מדבריך שעולה בך תסכול דומה במסגרת העבודה, כאשר אתה מרגיש שהגישה הינה ״תועלתנית״ ופחות אנושית וכי קיים חיפוש אחר תחושת משמעות שאינה קשורה במטרה תכליתית. אני ממליצה לך להעלות מול המטפלת שלך את התסכול שאתה חווה בעבודה כמו גם מולה, בהצבתה ״מטרות״ טיפוליות. אני מקווה שבאמצעות שיח פתוח על החוויה שלך היא תוכל לעזור לך לשאת תסכול זה.

בהצלחה,

יעל 

שלום לך.

התאהבות במטפל היא תמיד אמיתית- זה רגש שאת מרגישה ובמובן זה, לא משנה מה מקורות וגורמי הרגש, מדובר בחוויה אמיתית. בהתאם, ובדומה לכל התאהבות אחרת, סביר להניח שהגורמים להתאהבות קשורים הן בחוויה הממשית מול המטפל (הקשר הייחודי שנוצר ביניכם, החום וכד') והן בהיבטים רגשיים פנימיים המביאים להתאהבות דווקא במטפל שלך. במובן זה, אני חושבת שכפי שבטיפול צריך להיות מקום לעיבוד והתבוננות בכל חוויה רגשית משמעותית למטופל, כך יש גם מקום להתונן ולעבד את חווית ההתאהבות. לא כדי להגיע למסקנה שזו "סתם התאהבות אדיפלית" אלא כדי להיות במגע עם מה שאת מרגישה. בהתאם, ממליצה בחום לשתף את המטפל ולראות לאן השיח יוביל אתכם.

ליטל

שלום ים.

העובדה שאת סובלת באופן מתמשך אינה עדות להיעדר פתרון אלא לצורך בטיפול. חשבי על חולה סכרת שאינו מטופל- העובדה שהוא ממשיך לסבול ושמצבו מחמיר אין משמעה שאין טיפול ואפשרות לשינוי אלא שאין אפשרות לשינוי ללא טיפול. במובן זה, אני חושבת שאת טועה מהותית כאשר את מקשרת את ההחמרה להיעדר אפשרות לשינוי. אני יכולה להבין מדוע את מרגישה כך, ומדוע חווית היאוש זמינה כל כך, אבל מרשה לעצמי לומר מנסיוני שרבים מהאנשים שפונים לטיפול מתוך תחושות יאוש ו"כרוניות" מרגישים טוב הרבה יותר באמצעות טיפול. במובן זה, אני חושבת שכל המאמצים צריכים להיות מופנים כרגע לקבלת טיפול פסיכולוגי. אם את סטודנטית, סביר להניח שתוכלי לקבל טיפול מוזל או מסובסד במוסד הלימוודים. במידה ואין מרכז טיולי במקום בו את לומדת, אני חושבת שכדאי לארגן מחדש את סדר העדיפויות, לרווח את הלימודים ולעבוד כדי לאפשר לעצמך טיפול. 

בנוגע לפנייה להורייך, אני מבינה כמה קשה לפנות אליהם בהיעדר רקע של תקשורת רגשית, אבל אני חושבת שאם אין אפשרות אחרת, פשוט אין ברירה אלא לבקש את עזרתם. את לא חייבת לשתף אותם לעומק, אך אם את חושבת שיעזרו, נשמע לי שלא כדאי לוותר.

במילים אחרות, אני חושבת שכדאי לבדוק יותר לעומק את ההיסוס סביב הפנייה לטיפול. אני מבינה שיש גורמים מציאותיים ורגשיים שנעכבים אותך, אך מציעה לחשוב על עצמך כמי שמצויה במצב חירום בו כל האמצעים כשרים. הרי אם היית לוקה במחלה פיסית, לא היית מהססת ומבקשת עזרה, נכון?

מה דעתך?

ליטל

שלום יסמין,

ניתן לפנות למרכז מיל"ם המתמחה בנושא. תוכלי לעיין גם באתר משרד הבריאות תחת הכותרת "מרכזי יעוץ למשפחות של נפגעי נפש".

תוכלי לקבל כאן רשימה של מטפלים שמתמחים בסכיזופרניה

ליטל

בנוסף, המאמר הנ"ל אודות התמודדות של משפחות של נפגעי נפש יכול לתת מידע מועיל.

שלום ערן.

דפוס ההתנהגות שאתה מתאר אינו עונה ל"אבחנה" כלשהי ולהבנתי גם לא לבעיית קשב וריכוז, אלא לנטייה לפירוש על בסיס העולם הפנימי, בעיקר, ולא על בסיס המסר הממשי. העולם הפנימי של כולנו משפיע על האופן בו אנחנו חווים, תופסים ומפרשים את התנהגות ודברי האחרים, אך כפי שאתה מתאר, כאשר הנטייה הפרשנית הפנימית חזקה ומשפיעה  מאוד- התפיסה הנכונה של מה שנאמר בפועל עשויה להשתבש. מאחר ואתה מתאר חברות טובה, תוכל אולי לשתף בעדינות את חברתך בהרגשתך שהיא מפרשת את הדברים באופן לא מדויק ושנטייה זו גורמת לה סבל, ותוכל להציע לה לפנות אל טיפול פסיכולוגי שיוכל לסייע לה לעבד, להבין ולצמצם נטייה זו ואת השלכותיה השליליות.

ליטל 

שלום לך.

מוזמנת לפנות למוקד ההפניות בטל' 1800-200-205, תוכלי לקבל הפניה לפסיכולוגית באזור מגורייך.

מקווה שיעזור ויקל עלייך בהקדם,

ליטל

בנוסף, תוכלי למצוא כאן רשימה של פסיכולוגים

שלום בת-אל.

כפי שכתבת, טיפול בפגיעה מינית במשפחה הוא טיפול מורכב. טיפול שמעלה חוויות ותחושות קשות מאוד, במקרים רבים גם תחושות של ייאוש, חוסר טעם וחוסר אמון בנוכחותו של אדם אחר. "החדשות הטובות" הן שעלייתם של תכנים אלו מעידה בדרך כלל על כך שהטיפול עובד, ונותן מקום ואפשרות לעיבוד חוויות קשות ובמובן זה נותן גם מקום לתקווה שהתהליך יביא לשינוי ושיפור משמעותיים. "החדשות הרעות", כפי שאת עצמך חשה, הן שמדובר בתהליך כואב מאוד, ובדרך כלל גם ממושך. 

לכן, הדבר היחיד שאני יכולה להציע הוא לשתף את המטפלת שלך בתחושות אלו שוב ושוב, גם כדי לעבד אותן ולאט לאט לשחרר אותך מהן, וגם כדי לבדוק האם יש צורך בשינוי והרחבה של המסגרת הטיפולית כך שתיתן מענה מקיף יותר לקשייך בתקופה כואבת זו. אני מאמינה שעם הזמן, כיוונים אלו יקלו ויביאו לשינוי.

ליטל

שלום רות.

 פרפקציוניזם אצל נער עם אספרגר יכול לנבוע מגורמים שונים אך סביר להניח שיש לו בסיס של חרדה או נטייה אובססיבית אשר יכולים להיות קשורים באספרגר ו/או בגורמים רגשיים. מאחר וגורמי וביטויי הפרפקציוניזם עשויים להיות מגוונים מאוד, קשה לי לתת מענה חד משמעי בנוגע לסוג ויעילות הטיפול, אך אני נוטה לשער שהן טיפול תרופתי והן טיפול פסיכולוגי יוכלו לסייע. מציעה לפנות בשלב ראשון לטיפול פסיכולוגי, מוטב אצל מטפל שיש לו הכרות עם אנשים על הרצף, ומשם להבין טוב יותר מהו הטיפול המתאים.

ליטל

תוכלי לקבל כאן רשימה של אנשי מקצוע המתמחים באספרגר להתייעצות ובחינת טיפול

שלום שלומית.

הנפש אינה פועלת ב"היגיון" או "חוסר היגיון", ובמובן זה אני חושבת שמה שחשוב הוא להקשיב לה ולמסר שהיא מעבירה לך- מסר שמשמעותו כרגע, ככל הנראה, היא שהחוויה הנפשית שעומדת בבסיס הדיכאון עדיין זקוקה למענה ועיבוד. בהתאם, אני חושבץ שחשוב לפנות לטיפול פסיכולוגי אשר יסייע לך לעבד, להתבונן ולהבין מדוע הדיכאון עדיין מלווה אותך.

ליטל

שלום ים.

אני מצטערת לשמוע על התחושות הקשות. כאב נפשי משמעותי משמעותי,מהסוג שאת חווה, אינו מופיע סתם כך. הוא מסמן בדרך כלל תכנים, חוויות או אזורי נפש אשר לא נוסחו ולא קיבלו מילים ולכן מופיעים דרך סימפטומים של דיכאון, כאב נפשי ומחשבות על מוות. במובן זה, טבעי ולא מפתיע שהשיתוף של קרוב המשפח הביא להקלה אך לא פתר את הבעיה: פצע יכול להפסיק לדמם לזמן מה עם פלסטר, אבל זה לא טיפול של ממש. במובן הזה, ההמתנה הממושכת לטיפול היא אכן לא נכונה ולא טובה, ואולי אף מעבירה מסר של היעדר קבלה והבנה של עוצמת הכאב שלך.

לאור זאת, אני תוהה מה תוכלי לעשות כדי לקדם בכל זאת את האפשרות לקבלת טיפול פסיכולוגי בהקדם. האם תוכלי להיעזר בקרוב המשפחה שלך כדי לשתף את הורייך במצב בכל זאת, או לפחות לבקש את עזרתם במימון טיפול פרטי? האם אין לך אפשרות לממן טיפול בעצמך? (ישנם מטפלים שמציעים טיפולים מוזלים לצעירים גם מחוץ לקופ"ח). מה דעתך?

מעבר לכך,זכרי שאחד המאפיינים ה"קלאסיים" של מצבי כאב נפשי הוא היאוש והתחושה שאין מוצא. זה לא כך במציאות ולהיפך, מרבית האנשים אפילו צומחים ועוברים שינויים חיוביים משמעותיים לאחר משבר, אבל בתוך המשבר עצמו זה לא מרגיש כך והיאוש נוטה להשתלט. לכן, אל תתייאשי ואל תוותרי על חיפוש טיפול, ואני מציעה להמשיך להיעזר בקרוב המשפחה ואף לבדוק אם יש אנשים נוספים אותם תוכלי לשתף.

ליטל

שלום לך.

התמודדות עם דיכאון ממושך של בן זוג היא אכן התמודדות קשה ושוחקת. איני יודעת אם בן זוגך ו/או את עצמך נמצאים כרגע בטיפול פסיכולוגי אך במידה ולא, חשוב לפנות. הוא כמובן יוכל להיתרם מטיפול וגם את, שמתמודדת עם ההשלכות, יכולה להיתרם הן ברמת התמיכה והעיבוד של החוויה הרגשית והן בחשיבה וסיוע סביב אופני ההתמודדות- דיכאון נתפס בין היתר כתופעה בין-אישית ובמובן זה, שינוי בהתנהגות בת הזוג (למשל, יצירת איזון נכון בין הכלה להצבת גבולות לדיכאון) יכול להשפיע הן על הדיכאון והן על החוויה במערכת הזוגית-משפחתית. 

איני מכירה קבוצות תמיכה רלוונטיות אך מציעה לפנות לאתר כמוני המציע פורומים לאנשים המתמודדים עם קשיים מסוגים שונים, אולי יוכלו להפנות אותך. כמו כן, ניתן לפנות למכון הישראלי לפסיכואנליזה קבוצתית ולבדוק אם יש להם קבוצה רלוונטית למצבך/אם יש להם מידע נוסף על קבוצות תמיכה.

בכל מקרה, טוב שאת מכירה גם בקושי והצורך שלך, ואני מקווה שתמצאי את המענה הטיפולי שיוכל להקל.

ליטל

תוכלי לקרוא כאן מידע נוסף אודות דיכאון ושיטות הטיפול בו

שלום רוחמה,

טיפול נפשי הוא תהליך שבהחלט דורש סבלנות, ולעתים קרובות מפגיש עם קושי ואף ״מציף״ רגשות שונים. לעתים קרובות קורה שלוקח זמן לחוות הטבה ממשית, שכן כמו שאמרה הפסיכולוגית שלך ובצדק, לנפש לוקח זמן לעבד את הדברים. הזכרת הטרדה מינית במשפחה, זה בפני עצמו נושא מורכב ביותר, שלהתמודד איתו צריך זמן. הרצון שלך ל״קיצור דרך״ הוא מאוד מובן וטבעי, שכן את סובלת ורוצה להרגיש הקלה. לצד זאת, אני לא בטוחה ש״הקלה״ לטווח הקצר תוביל להטבה משמעותית בטווח הארוך. לכן, לפעמים כדאי לקחת נשימה עמוקה ולאזור סבלנות, בכדי שהתהליך יהיה מעמיק ומשמעותי מספיק כך שיוכל לייצר הטבה משמעותית ואמיתית שמגיעה מבפנים. ניתן לדמות זאת לפלסטר על פצע מזוהם. הפלסטר יסתיר את הפצע, אך לא יטפל בזיהום שנוצר. בכדי להחלים באמת, יש צורך לטפל בזיהום, וזה עלול לכאוב. אני מקווה שתוכלי להצליח לשאת את התסכול שמייצר המפגש הנוכחי עם כאב, ושעם הזמן תחווי הקלה אמיתית, שתגיע כתוצאה מתהליך משמעותי.

בהצלחה,

יעל 

שלום שקד,

אתה מיטיב לתאר את חווייתך, ואת הנושאים שמעסיקים ומטרידים אותך. ממה שאתה מתאר, נשמע שאתה יכול בהחלט להפיק ממרחב בו תוכל להתחיל להתעסק בשאלות אלו וכן בגורמים הנפשיים שבבסיס הקשיים שאתה חווה. קיימות כיום גישות טיפוליות שונות ורבות, וגם בתחום הפסיכולוגיה ה״קלאסית״ לכל מטפל גישה קצת שונה וגורמי השראה אחרים. מאחר ואתה לא מתאר הפרעה ספציפית שאוכל לומר שכדאי לטפל בה בגישה מסוימת, הייתי ממליצה לך להתחיל לחפש המלצות למטפלים בסביבתך הקרובה (אתה יכול לחפש גם דרך אינדקס המטפלים שלנו), ופשוט לנסות ולראות אם יש ״חיבור״. בעיני, טיפול מתאים הוא לאו דווקא תלוי גישה ספציפית, אלא תלוי בחיבור בין שני אנשים. מה שחשוב בעיקר, זה שתרגיש שנוח לך במפגש עם המטפל/ת ושאתה יכול לפתוח מולו/ה את הנושאים שאתה מעלה פה ועוד. ביחס לגישה, אני מאמינה שכבר תרגיש אם זה נראה לך מתאים יותר או פחות.

אם יש לך העדפה לגישה ״מעמיקה״ וארוכת טווח יותר, הייתי ממליצה על מטפלים שנותנים טיפול דינמי, ושאם אתה מעוניין בתהליך יותר מהיר (שפחות מתעסק בהיסטוריה, ויותר בסימפטומים העכשוויים) תוכל לברר אם המטפל/ת מטפלים בגישה קוגניטיבית התנהגותית. החלוקה שעשיתי כאן היא גסה יחסית, וכמובן שיש מטפלים רבים שמטפלים במספר גישות שונות ומגוונות, ובמפגשים הראשונים תוכלו לחשוב ביחד מה נראה שיותר מתאים לך כרגע. 

בכל מקרה, לפעמים לוקח זמן על שמוצאים את המטפל/ת המתאימים. הרבה מזה קשור בחיבור, ולכן הייתי ממליצה לך להתנסות ולבחון בעצמך, ואם תרגיש שזה פחות מתאים, תמשיך למטפל/ת הבאים. 

בהצלחה,

יעל 

שלום אניטה.

אחד מתפקידי המטפל הוא לסייע למטופל לנסח את חוויותיו, לתת להן מילים ולשקף אותן. לכן, אם זה התוכן הגלוי או הסמוי אשר ביתך מעלה בטיפול, לגיטימי ואף נכון וחשוב שהמטפלת משקפת לה זאת. לצד זאת, אני יכולה לדמיין שלך כאם לא קל לשמו זאת ואולי אף לא ברור מה הסיבה המקצועית לכך, ולכן אני מציעה להעלות את הנושא בפני המטפלת, לשתף בהרגשך ודאגתך ולקבל ממנה הסבר ברור יותר הן לגבי דרך עבודתה והן לגבי התכנים המרכזיים בהם ביתך משתפת.

ליטל

שלום אלישבע.

ראשית, את מתארת את התחושות והחוויות הפיסיות-נפשות באופן רהוט וברור, כך שאני לא בטוחה שאני מבינה את מקור הקושי לשתף את הפסיכולוגית דווקא בנושא זה. נשמע מדברייך שהחוויה הגופנית של עיסוק בגוף, בעיות עיכול וחוסר תיאבון מבטאת אזורים ותכנים נפשיים אשר טרם נמצאו להם מילים, ומצויים עדיין ברובד גולמי-גופני. במובן זה, אני חושבת שהדרך הטובה והמועילה ביותר לשיח על הנושא היא פשוט לשתף ולתאר בפני הפסיכולוגית שלך את החוויה הגופנית, ולבחון לאן השיח יוביל אתכן. אני מאינה שלאט לאט, ימצאו מילים ומשמעות.

ליטל