פורום טיפול נפשי

האם מאניה דפרסיה מצריך בהכרח טיפול תרופתי? האם יש טיפולים נוספים יעילים? יש מצבים שיש צורך גם באשפוז?

שלום.
יש כל-כך הרבה סוגים שונים של מטפלים. האם יש הבדל משמעותי בטיפול פסיכולוגי לעומת טיפול נפשי עם עובדת סוציאלית למשל? אם אני רוצה להתחיל טיפול קוגניטיבי התנהגותי, או טיפול דינמי, האם עדיף ללכת דווקא לפסיכולוג?

איזה סוגי טיפול מומלצים לאוטיזם? יש הבדל אם מדובר בטיפול בילד קטן, מתבגר או מבוגר? האם יש סוגים שיעילים יותר? וגם... אני לא יודעת אם זאת שאלה לגיטימית... אבל האם יש טיפול מומלץ גם להורים להתמודדות...?

אני נשואה 15 שנה ואם לשני ילדים.
עברתי הפלה שגרמה לי לשברון לב גדול ולתחושת תלות בחברה, פניתי לטיפול מכיוון שתחושת התלות גרמה לי לכאב נפשי רב.
הייתי בטיפול כשנה אצל פסיכולוגית קלינית בעלת ניסיון של 30 שנה ומקצועית ביותר.
הפסיכולוגית אבחנה ניתוק רגשי וחוסר קשר גם עם הקרובים ביותר שהופיע בעקבות חשיפה לאלימות פיזית ומילולית רבה בילדות (במשך כ20 שנה).
הטיפול היה מורכב מאוד מכיוון שההתנגדות היתה עזה וממש היתה תחושה של כיפופי ידיים ומלחמת התשה. וכן של האשמה והקטנה.
חשתי אמון במקצועיות של הפסיכולוגית, אך לא במוסריות שלה, דיברנו על כך, אך תמיד היתה תחושה שהיא מתגוננת/ תוקפת.
חוסר האמון נבע מכך שהפסיכולוגית היתה "מתפוצצת" מכעס במקרים מסוימים, כך שהיתה תחושת זיוף מעין "דו פרצופיות" שלה.
לאחרונה הערתי לה על עניין מסוים והיא שוב התפוצצה וצעקה שאפסיק לבלבל לה את המוח, כבר שנה שהיא סופגת לי בטיפול ועשתה מעל ומעבר, ושאם אני לא רוצה להמשיך שאפסיק וארד לה מהוורידים.
ביקשתי ממנה בצורה מנומסת שתתן לי מטפלת אחרת שתוכל לעזור לי, אם היא כבר לא מסוגלת, אך היא לא התייחסה, על אף שהתחננתי לפניה שזה לא מוסרי כך לזרוק אותי על הערה.
נשבר לי האמון, ואני לא יודעת מה נכון לעשות כעת?
האם להישאר במצב זה (זו הבחירה המועדפת עלי, אך בעלי וילדיי ייצאו נפסדים)?
להחליף מטפלת?
איך אוכל כעת לתת אמון במישהי שעלולה לנטוש אותי בצורה מכאיבה כל כך?
להישאר עם המטפלת הקודמת? (היא התקשרה לאחר שבוע ונתנה לי להבין שהיא מוכנה שאשוב לטיפול) על אף שאני חשה שאני עוברת התעללות בטיפול?

אני סקרנית לגבי צורך בלתי מובן שלי. בסוף יום, אחרי שעות של עבודה צפופה בעבודה ובבית, במקום לעשות מה שכל אדם ממוצע עושה- ללכת לישון, אני מרגישה צורך להיות עם עצמי, לבד. בעיניים מרוטות מעייפות אני צריכה לקרוא, לצפות, לנשנש, לבהות פרק זמן ממושך לבד (לא שיחה) ורק אז לישון. כאילו "לאסוף מחדש את כל החלקים שלי שהתבלגנו במשך היום". זה גם גורם לי להתקשות במעבר ממשימה למשימה. אני חייבת כמה דקות לעצמי בשקט, לבד.
אני עובדת בעבודה עם אנשים ומצליחה מאוד, אבל חייבת את ההפוגות האלו כמה פעמים ביום ובפרט בערב. מסיבה זו גם עשיתי הסבת מקצוע לפני כמה שנים, לעבודה שמאפשרת לי "ירידה למחתרת" מהסוג הזה ולאסוף כוחות לפני עניין חדש...

מה זה יכול להיות?

כשיש סכיזופרניה יכולה להופיע מאניה??? במה היא מתבטאת???

היי,
אשמח לדעת על איך יודעים להבחין בין נפגע פוסט טראומה להפרעת אישיות גבולית,האם זה כל כך דומה?
מה הטיפול בשניהם?
ושאלה נוספת:
במבחן פסיכולוגי נכתב:
היכולת הלוגית מול מידע צורני נמצאה גבוהה מהממוצע,מול מידע מספרי נמצאה היכולת האינדוקטיבית ברמה נמוכה מהממוצע.

איך התוצאה הזאת תתבטא ביום יום ובמה היא עלולה להפריע?מה היא אומרת בכלל

תודה על העזרה

בוקר טוב,

השתנתי.
הפכתי להיות בן אדם אחר, כל זה קרה לאחר שמישהו מהמשפחה שלי חלה במחלה קשה.

במשך כל השנים הייתי אופטימית חיובית ושמחה.

זה כבר כמה חודשים שאני מרירה ועצובה בגלל זה.

אני עובדת, משפחה מקסימה,חברים מקסימים.

אני רוצה לחזור להיות שמחה,חיובית ואופטימית.

מה אני עושה במצב כזה?

בבקשה תעזרו לי בעצה

אני רוצה שוב פעם להיות אופטימית חיובית ושמחה,לראות את החיים בצורה שונה.

עם אפשר בדרך עצמאית ללא טיפול כרגע.

אשמח לעצה בפורום

שלום, אני במערכת יחסים עם בן זוג גרוש פלוס שתי בנות. לרוב אני מרגישה חוסר נוחות מול מערכת היחסים שלו עם ביתו הגדולה בת ה 11. גם ברמת הקרבה הפיזית וגם באופן כללי, לפעמים מרגיש שיש תכונות זוגיות בתוך מערכת היחסים ביניהם. הוא מתנהג איתה יותר כמו חבר מאשר אב, הוא לא מציב גבולות, מרשה כמעט הכל, לפעמים מתייעץ או מדבר איתה על בעיות התנהגות של אחותה הקטנה (שזה אבסורד לדעתי, גם משום שלה יש לא פחות בעיות התנהגותיות משל אחותה הקטנה). לפעמים הם מדברים על הבת הקטנה בינהם באנגלית כשהיא נוכחת כשם שבני זוג עושים כלפי ילדיהם. היא רכושנית כלפיו, מפריע לה לפעמים למשל כשהוא מתיחס לאחותה הקטנה, היא ביטאה בפניו רצון להיות אצלו לבד בלעדיה ושאחותה תשאר אצל אימן. הייתה סיטואציה שבה היא אמרה שאחותה מציקה לה וביקשה שייקח אותה להוריו,סבא וסבתא שלהן. וכך עשה, לקח את הבת הקטנה להוריו והוא נשאר בדירתו עם ביתו הגדולה. היא עושה עליו לא מעט מניפולציות על מנת להשיג דברים שהיא רוצה.
כמובן שאני לא מאשימה אותה, היא ילדה, והאחריות למערכת יחסים בינהם היא שלו. קשה לו להגיד לה לא, לכעוס עליה, להציב גבולות. גם כשהיא מתנהגת בבריונות כלפי אחותה הקטנה, הרבה פעמים הוא עומד לצידה או לא מעיר לה, זה השתנה כשהערתי את תשומת ליבו לכך.
בנוגע לקרבה הפיזית- בעבר הם היו עושים שינה משותפת בתורות, לילה שישן עם בת אחת ולילה אחר עם השנייה. זה פסק כשהערתי לו על כך, שזה מפריע לי וגם שזה לא בריא כלפיהן. לפעמים היה מתכרבל איתן כשהוא בתחתוניו בתנוחת כפיות, היה לי מאוד קשה לראות זאת, שהוא ישן איתן כשם שהוא ישן איתי בתנוחה כזאת בעלת אופי מיני. הערתי לו על כך, הוא מקבל את מה שאני אומרת והסכים לא לישון או להתכרבל איתן כשהוא בתחתונים. אבל נראה שהוא אומר זאת כדי לרצות אותי ולא מסכים איתי, מבחינתו זוהי דרך לגיטימית להפגין חיבה ושהכוונות שלו הן תמימות ולכן זה בסדר. שוב, יש הבדל מבחינתי בין לישון כך עם ילדה קטנה ובין ילדה בגיל התבגרות שגובהה כגובה אישה וכשהוא מחבק אותה מאחורה בתנוחה כזאת הגוף שלו נוגע בשלה.
אתמול למשל, ביתו ישנה על הרצפה על שמיכה והוא ישן לידה, הוא הכניס את ידו מתחת לחולצתה והניח את ידו על גבה וכך ישנו..היה לי מאוד קשה ואף בלתי נסבל לצפות בזה. הוא התעורר וניסה להעיר אותה ולא הצליח (כביכול.. לדעתי הייתה עירה בשלב מסויים ורק רצתה ממנו תשומת לב) אז דיגדג אותה מתחת לחולצתה. גם זה לדעתי נחשב למשהו שהוא לא הולם בתוך מערכת יחסים בין אב לביתו המתבגרת. לא הבנתי למה להכניס את היד מתחת לחולצה, מיותר לגמרי בעיניי.
אני חייבת לציין שלפי ההיכרות שלי איתו אין לי בכלל כל ספק שאין לו כוונות רעות, הוא מאוד אוהב את בנותיו וזוהי דרכו להביע חיבה. ועדיין... גם אם הכוונה היא לא מינית עדיין נראה שיש פה בעיה של גבולות מבחינת מגע ומה שמקובל ומה שלא. וגם חוסר הבנה שדברים משתנים, מגע שמקובל אצל אב ובתו הפעוטה נהפך ללא מקובל כשהיא מגיעה לגיל ההתבגרות. ובנוסף לכך ברמה הרגשית, נראה שהוא זקוק לקרבה הזאת כדי למלא איזה חלל ריגשי.. הוא אומר שהוא רוצה להרגיש אותן כי הן איתו רק מחצית מהשבוע והן חסרות לו.
מה דעתכם?כרגע התחושות שלי והחוסר נוחות בנוגע למערכת היחסים שלהם מאוד פוגע בזוגיות שלנו. האם אני מגזימה?
תודה

שלום רב,
אני בגיל השלישי ואלמנה מזה מספר שנים. הכרתי גבר ויצאנו מספר פעמים. אני מעוניינת להמשיך אבל לא כל כך יודעת אם לנהל איתו שיחה על משמעות הקשר או לזרום ולתת לזמן לעשות את שלו. אני מרגישה שחוסר הידיעה גורם לי לאי שקט ולהרגשה תלושה. המפגשים הם חבריים בלבד.
אודה לכם על התייחסות

חברים שלי מודאגים יותר ממני לגבי המגורים שלי, אני רוצה להיות הומלס כי זה נשמע חופשי, אני מפחד מהתלות שלי באינטרנט כי למרות שהרעיון מתאים ממש לחיים שלי ולזה שאני כל כך שונא לעבוד אני יודע שאני לא יעשה כלום מהרגע שאתעורר עד שאלך לישון, מפריע לי שלעולם יש איזה בעיה עם הומלסיות ואני לא מצליח לדבר על זה גם עם הפסיכולוגית בלי שהיא תדאג, בכל מקרה זה נראה כאילו אני לא אעשה החלטה בעצמי אף פעם, אבל חוסר ההחלטות שלי בסופו של דבר יוציאו אותי מהבית כי אני אף פעם לא אחליט לעבוד מרצוני, זה משהו שיקרה בעצמו בכל מקרה ואני כנראה צריך להתכונן לזה, אני לא חושב שאחליט בעצמי להיות הומלס כי אסור לי.

עם זה שאני יודע שזה יקרה מתישהו בכל מקרה אני לא יודע איך להתמודד כי אני ממש צריך את השותפים שלי, לא הם ספציפית, אני צריך אדם שיהיה מחויב להיות איתי באותו מקום, והם כאלו, אני מדבר איתם 2 דקות בשבוע.

גם החלטה בכיוון השני זה משהו שאני לא חושב שאני אעשה, יש לי פחד מלישון במקום סגור אני חייב לשמוע רעש שיוכיח שאנשים קיימים.

אני לא יודע אם אני רוצה לשמוע את התגובה שלך כי זה סתם הד של מה שאני אומר ואני לא מבין איך זה עוזר לי, אני רק רציתי לומר את זה כי היה באלי, מרגיש כאילו אני מדבר עם עצמי ואני עושה את זה גם ככה כל היום בראש שלי

סובלת זמן ארוך ממחשבות טורדניות ומניתוק שקשה לי להסביר.
מדובר בספקות שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה. המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך, או כל מיני מחשבות טורדניות .כל הזמן אני בעיסוק סביב הפחד והספקות האלה לגבי כל דבר כמעט אפילו לגבי הקיום של עצמי. מחפשת הגיון בכל דבר ומרגישה שאני בהצגה.
ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים. פחד לא להבדיל בין מציאות לדמיון, מפחדת שאני בעולם אחר למרות שהמציאות עומדת לנגד עיני. מרגישה ממש מבולבלת ומפחדת להאמין למחשבות האלה. הן גוזלות כל כך הרבה זמן והתפקוד שלי הוא כמעט אפסי. החרדות לא מניחות.

ציפרלקס לקחתי במשך 7 שנים ועזר, הופסק לפני יותר מחצי שנה וחזרתי אליו לפני כחודשיים וחצי אך ללא הצלחה.

חוששת נורא מכדורים פסיכיאטרים ומפחדת שיגרמו לתופעות לוואי קשות של אובדנות או פסיכוזה. רוצה מצד אחד להיות נקייה מהכימי מצד
שני זה לא פשוט כי מדובר בהפרעה כרונית. גם לאמי יש ocd ואני חוששת שמדובר במשהו ביולוגי תורשתי שאין ברירה ורק כדורים יוכלו לסייע.

כעת אני באשפוז יום ובינתיים ללא שום תרופות אלא רק שיחות והפסיכולוגית האישית שלי זו שטופלתי אצלה 10 שנים לדעתה מצבי כן מצריך כדורים וטיפול שיחתי. היא מטפלת בגישה הדינמית.
השאלה איזה כדור הכי יעיל להפרעה ובאיזה מינון והכי נטול תופעות לוואי מסוכנות וכן האם טיפול דינמי מתאים.

שלום,
חבר קרוב לליבי התוודה בפניי שהוא נמשך לילדים.
כיום הוא בן 27, והוא הבין את זה על עצמו כבר מגיל 16. קשה לו להימשך לבגירים מעל גיל 18, הוא טוען שזה נדיר, ולרוב לא קורה. עיקר המשיכה שלו מכוון לגילאי 14-16.

הוא לעולם לא יפגע בילד, והוא מתעקש על העניין הזה. יש לו יותר מדי מה להפסיד. הוא בחור מוכשר מאד, שרוצה לטפל בעצמו ולפנות לעזרה מקצועית, אבל מפחד שעצם הוידוי מול פסיכולוג/ית יעורר את הצורך בדיווח לרשויות / חובה על סירוס כימי וכד'.

הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית קלינית, אבל חושש להעלות ספציפית את הנושא הזה לשיחה מולה. אנחנו לא יודעים מה ההשלכות של וידוי כזה מול פסיכולוג, אם יש כאלה.

אשמח אם תוכלי להתייחס לדברים הבאים:
1. האם הוא יכול לקבל טיפול ולדבר על זה בחופשיות מבלי שיסכן את עצמו? (הכוונה לדיווח לרשויות, פגיעה בפרטיות שלו, ובשלמות הגוף שלו)
2. מה מדיניות הדיווח של פסיכולוג בנושאים כאלה?
3. האם ניתן לטפל בזה?

תודה

שלום,

אני שמה לב לאחרונה שבמשך תקופות ארוכות בחיי הקפדתי להיות תמיד אחת שרוצה שיזכרו אותה, זו שמשאירה חותם, זו שיודעת הכי טוב, מדויק, יודעת הכל, רוצה להצליח ולעשות הכל בצורה הטובה ביותר.

ממה תחושות כאלה יכולות לנבוע?

תודה מראש.

יש לי כל הזמן תקווה שמשהו יקח אותי מכאן, מהחיים האילו.
משתדלת לאכול דברים לא בריאים, לעשן דברים טובים, לשתות אלכוהול/בירות הרבה.
ובעיקר לא ממש אכפת לי מהבריאות שלי,
כל מיני מדדים לא טובים.
מקווה שמתי שהוא זה יגמר, החיים!
הרבה מקנאה בכאלה שהיו חזקים מספיק לקחת את חייהם בידם, יגאל בשן למשל.
אני כניראה לא מסוגלת, רק מאוד רוצה...