פורום טיפול נפשי

שלום!
יש לי חברה שהינה סטודנטית בשנה ג' לקרימינולוגיה ומדריכה מוסמכת לרכיבה טיפולית, השוקלת לעשות הסבה לטיפול באמצעות בעלי חיים.
האם מבחינה חוקית מותר לה להתלוות למטפל מוסמך למספר פגישות, על מנת לבצע בחירה מושכלת?
השאלה מתייחסת למסגרות שונות- גנים, בתי ספר מיוחדים או משלבים, קהילות טיפוליות או קליניקה פרטית.
האם זה חוקי בכולן/חלקן/אף אחת?
האם נדרשים אישורים מיוחדים?

תודה רבה ויום נפלא!
עומר

Miller מציעה כי על המטפל להוביל את המפגש ולהעלות שאלות שיקלו על המטופל את ניהול הדיאלוג ואת השיתוף במצבו. כמו כן, היא מציעה להקפיד על יצירת ושמירת קשר עין לאורך הפגישה, על תשומת לב לסימנים ורבליים או לא ורבליים לתחושותיו של המטופל (הסטת מבט, ישיבה לא נינוחה) ועל שימוש באיתותים ורבליים או בלתי ורבליים אשר יעודדו את המטופל להמשיך לדבר (הנהון, אמירה ישירה כ"ספר לי עוד"

אני מרגיש לא בנוח ביצירת דיאלוג עם אנשים. כמו שאמרת ניסיון להימנע ממגע רגשי

למה את לא עונה במילים?
כי לא נוצר דיאלוג?
אם כן אני מכיר את זה
הרבה שנים לא נוצר דיאלוג עם אף אחד
שינה של מאה שנה

ציטוט מפי פסיכולוגית קלינית
כמטפלים וכבני אדם עולה יחס ערכי
בעד השיתוף הידיעה והאמת כנגד
הכחשה והסתרה כי זה מה שטיבעי לנו
עם זאת בטיפול פסיכואנליטי ישנם מצבים בהם מסירת ידע עלולה להיות מעשה עקר ואף מעשה כשל.
הפיכה לנציב מלח. חשיפה בטרם עת של סודות הנפש.
הקשבתו הלא מפריעה של המטפל
אמפתיה כנתינה מתמסרת לתנועת המטופל.

אני לא בטוח שאני יודע מה השאלה כאן
למה מסירת ידע מפריעה לטיפול
העיניין הוא שהמטופל יגלה בעצמו?
זה כמו הערכה של משהו שעבדתי קשה בשבילו?
הפסיכולוגית שלי אמרה לי שהיא מאמינה בעבודה קשה

מרגישה מאוד לבד בעולם, כאילו אין לאף אחד יכולת להבין את הדרך בה אני חווה את העולם, מאין נפרדות שקשה לגשר עליה. זו חוויה שמותירה אותי בודדה ומדוכאת ומעמיקה את הנתק שלי עם העולם. היתי בטיפולים רבים ללא הצלחה, כולל טיפול שאני מחוברת אליו מאוד שעדיין קורה אך לא מועיל בתחום הזה. תוהה האם אי פעם אוכל להרגיש חלק מהעולם הזה והאם לתופעה הזו יש אזכורים בספרות.

שלום,
תודה על המשוב שלכם כלפי הגולשים!
רציתי להתיעץ , אני לוקחת ציפראמיל כבר שנה וחצי עקב חרדות לאחר לידה, שנה לקח לי לעכל את התרופה ולהוריד את רמת החרדה, עכשיו ממש יותר טוב למעט התקפים לא נעימים אבל שלא צורכים תרופת הרגה או רסקיו (כמו: לוריון)...
רציתי להתיעץ מתי אפשר להתחיל לחשוב על הורדת התרופה? יש לציין שאני לוקחת את התרופה כבר פעם שניה לאחר לידה שניה.
והאם אני יהיה עם התרופה כל החיים?

הי, רציתי לדעת מה ההבדל בין אמפתיה ואכפתיות והאם יכולה להיות אמפתיה ללא אכפתיות? תודה מראש

זה כבר שבוע שאני מרגישה חלשה ומדוכדכת, ואני רוצה לחזור לעצמי להרגיש טוב להרגיש שמחה ולא לשבת מדוכדכת בבית ולחשוב על כדורים,יש לי בעיה שאני מכורה לכדורים פסיכיאטרים ומאז שהרופאה נתנה לי כדור חדש לשעת הצורך אני רבה אם ההורים שלי שיביאו לי כול יום והם לא מסכימים. אני רוצה להרגיש טוב בלי להיות מכורה לכדורים האלה. מה הפיתרון? אני גם יושבת הרבה בבית אין לי כל כך לאן לצאת חברות שלי עובדות באמצע השבוע ואני הרבה בבית. אשמח לעצה

אני מבין ומסכים עם מה שאת אומרת
קראתי פעם שלא כל מטופל מתאים לאנליזה
פעם תהיתי למה בגיל מסוים לא הבנתי חומר קריאה מסוים ועשר שנים אחרי זה כן הבנתי. ושאלתי מישהי שבמקרה גם היתה פסיכולוגית. אז היא אמרה לי שהרצפטורים שלי במוח לא היו פתוחים אז.
היו הרבה מושגים שהפסיכולוגית הביאה ובזמן הטיפול לא הבנתי אותם.
בטח לא ברמת הדיאלוג כמו השלכה אשמה יחוס אפשרויות
ואובדן..
ממש לא הבנתי מה היא רוצה ממני
ואני חושב שהסבר פשוט וכמה דוגמאות היו עוזרות לי להבין
אני מבין שבטיפול מנסים להבין משמעויות ברבדים עמוקים יותר
אבל אני חושב שלפעמים צריך להאכיל בכפית לפני שמגיעים לאיזה מרחב שאני יכול לחשוב באופן עצמאי. וזה מה שתסכל אותי. שהיא לא היתה מוכנה לדבר ברמה שיותר מובנת לי.
ומצד שני אולי זה היה ניסיון לחפירת עומק. היא אמרה לי שהטיפול הוא נסיון להגיע לשורש הבעיה.
אולי היא ניסתה לעשות ניתוח לא בהרדמה מלאה.

שלום,
אני מאוד רוצה להתחיל ללמוד,
חשבתי בהתחלה "מזכירות רפואית",אבל עכשיו אני לא בטוחה כי אני שונאת בתי חולים.

אני סובלת מחרדות מאוד קשות,
והייתי אצל מספר פסיכולוגים ופסיכיאטרים.....
נתנו לי טיפול תרופתי והפסקתי על דעת עצמי.
לא רציתי להיות מסוממת ומכורה ל"רסיטל" העדפתי להפסיק.
גם שלקחתי אותו לא הרגשתי שינוי כלל.
אני מרגישה שאני יוצאת מאיזון,
אני מאוד רוצה ללמוד אבל לא מסוגלת לעזוב את הבית של אמא.
אני רק חושבת על זה אני מתחילה להקיא והגוף שלי רועד ויש לי דופק גבוה וחרדה איומה!!!!!
אני לא יודעת איך להתגבר על זה?
מה לעשות?
החרדות כל הזמן בגוף שלי,
וגם להורים שלי יש חרדות.
אני לא יודעת איך אני יכולה ללמוד ולהיות סטודנטית במצב הזה?
כל חיי הייתי בכיתות חינוך מיוחד ללא בגרות
צבא סיימתי אבל בקושי תפקדתי כי הייתי הרבה אצל קבן...
אני סובלת מאוד...
מה אפשר לעשות?

אני בחורה אם הרבה מצבי רוח משתנים ואנרגיות ירודות. אני לוקחת תרופה שהורידו לי לחצי ולא רוצים לעלות לי את התרופה או לתת לי תרופה אחרת ולכן מאז שהורידו לי אני באנרגיות ירודות לפעמים עצובה לפעמים עצבנית מה ניתן לעשות כדי לשפר את מצבי שאני ירגיש יותר אנרגטית אם שמחת חיים?

למה מטפל דינמי
לא נותן למטופל קטעי קריאה
שיכולים להשפיע מאד על הבנת הטיפול
ולמנוע תסכול גדול שיכול להימשך זמן רב בלי שום פיתרון באופק
הרי מטופלים קוראים ספרים
למה שלא יקראו קטעים פסיכולוגים רלוונטים שיכולים להשפיע מאד על מהלך הטיפול
חיפוש יכול להימשך המון שנים
המטפל יכול לכוון
במיוחד אם המטופל רוצה בזה
למה להישאר אטום לפעמים
ולמנוע התפתחות שיכולה להביא לשינויים גדולים
אני באמת רוצה להבין
הרי יש סיפורים על מטפלים שהכניסו מטופלים לחייהם האישים
ומה ההבדל בין מטופל שמצליח להתגבר על התסכול הזה ולהבין
לבין מטופלים ואפילו סטודנטים לפסיכולוגיה שלא מצליחים להתגבר על התסכול הזה ולהבין משהו מהותי?
תודה

חברה שהקשר בין אימה מלווה במלא חיכוכים ,בביטויי גנאי מצד האם ומשפטים כמו "סתמי את הפה" עד שבנאדם אחר שואל את האם האם יש לה משהו נגד ביתה, ממה זה יכול לנבוע. האם מצב של אם נגד ביתה יכול לנבוע מהיבט פסיכולוגי?

שלום ליטל,

לא פעם אחרי פגישות אני מתמלאת בתחושת חרטה בנוגע להחלטה לשתף, במיוחד שמדובר על תכנים שהם לא בהכרח קשורים לטיפול וגם כאלה שכן.
אחרי הפגישה זה מרגיש לי מיותר, עולות בי מחשבות למה בכלל שיתפתי.
אני בעיקר מרגישה צורך עז לברוח ולא לחזור יותר לטיפול.
כמובן שאני חוזרת אבל יש כל הזמן התקדמות של צעד אחד ובו זמנית שניים לאחור.
ממה נובע פחד לשתף?

תודה.

איך להעלים את החור הזה בתוכי? הוא מכאיב לי כל כך שאני כבר לא יודעת מה לעשות. הכל חסר טעם כי כלום לא ממלא אותו. נדמה לי שהדרך היחידה להיפתר ממנו היא להרוס את המסגרת ואז הכל יגמר.