פורום טיפול נפשי

שלום רב,
אני בגיל השלישי ואלמנה מזה מספר שנים. הכרתי גבר ויצאנו מספר פעמים. אני מעוניינת להמשיך אבל לא כל כך יודעת אם לנהל איתו שיחה על משמעות הקשר או לזרום ולתת לזמן לעשות את שלו. אני מרגישה שחוסר הידיעה גורם לי לאי שקט ולהרגשה תלושה. המפגשים הם חבריים בלבד.
אודה לכם על התייחסות

חברים שלי מודאגים יותר ממני לגבי המגורים שלי, אני רוצה להיות הומלס כי זה נשמע חופשי, אני מפחד מהתלות שלי באינטרנט כי למרות שהרעיון מתאים ממש לחיים שלי ולזה שאני כל כך שונא לעבוד אני יודע שאני לא יעשה כלום מהרגע שאתעורר עד שאלך לישון, מפריע לי שלעולם יש איזה בעיה עם הומלסיות ואני לא מצליח לדבר על זה גם עם הפסיכולוגית בלי שהיא תדאג, בכל מקרה זה נראה כאילו אני לא אעשה החלטה בעצמי אף פעם, אבל חוסר ההחלטות שלי בסופו של דבר יוציאו אותי מהבית כי אני אף פעם לא אחליט לעבוד מרצוני, זה משהו שיקרה בעצמו בכל מקרה ואני כנראה צריך להתכונן לזה, אני לא חושב שאחליט בעצמי להיות הומלס כי אסור לי.

עם זה שאני יודע שזה יקרה מתישהו בכל מקרה אני לא יודע איך להתמודד כי אני ממש צריך את השותפים שלי, לא הם ספציפית, אני צריך אדם שיהיה מחויב להיות איתי באותו מקום, והם כאלו, אני מדבר איתם 2 דקות בשבוע.

גם החלטה בכיוון השני זה משהו שאני לא חושב שאני אעשה, יש לי פחד מלישון במקום סגור אני חייב לשמוע רעש שיוכיח שאנשים קיימים.

אני לא יודע אם אני רוצה לשמוע את התגובה שלך כי זה סתם הד של מה שאני אומר ואני לא מבין איך זה עוזר לי, אני רק רציתי לומר את זה כי היה באלי, מרגיש כאילו אני מדבר עם עצמי ואני עושה את זה גם ככה כל היום בראש שלי

סובלת זמן ארוך ממחשבות טורדניות ומניתוק שקשה לי להסביר.
מדובר בספקות שאולי מה שאני רואה זה לא באמת למרות שאני רואה. המחשבות האלה מביאות איתן פחד מאובדנות או מחשבה שיש דחף לכך, או כל מיני מחשבות טורדניות .כל הזמן אני בעיסוק סביב הפחד והספקות האלה לגבי כל דבר כמעט אפילו לגבי הקיום של עצמי. מחפשת הגיון בכל דבר ומרגישה שאני בהצגה.
ניתוח מתמיד של כל דבר ומה זה החיים האלה. מרגישה כאלו אני רואה אבל לא מרגישה, לא חווה את הסיטואציה, מצבים של בהייה וחלימה, חודשיים. פחד לא להבדיל בין מציאות לדמיון, מפחדת שאני בעולם אחר למרות שהמציאות עומדת לנגד עיני. מרגישה ממש מבולבלת ומפחדת להאמין למחשבות האלה. הן גוזלות כל כך הרבה זמן והתפקוד שלי הוא כמעט אפסי. החרדות לא מניחות.

ציפרלקס לקחתי במשך 7 שנים ועזר, הופסק לפני יותר מחצי שנה וחזרתי אליו לפני כחודשיים וחצי אך ללא הצלחה.

חוששת נורא מכדורים פסיכיאטרים ומפחדת שיגרמו לתופעות לוואי קשות של אובדנות או פסיכוזה. רוצה מצד אחד להיות נקייה מהכימי מצד
שני זה לא פשוט כי מדובר בהפרעה כרונית. גם לאמי יש ocd ואני חוששת שמדובר במשהו ביולוגי תורשתי שאין ברירה ורק כדורים יוכלו לסייע.

כעת אני באשפוז יום ובינתיים ללא שום תרופות אלא רק שיחות והפסיכולוגית האישית שלי זו שטופלתי אצלה 10 שנים לדעתה מצבי כן מצריך כדורים וטיפול שיחתי. היא מטפלת בגישה הדינמית.
השאלה איזה כדור הכי יעיל להפרעה ובאיזה מינון והכי נטול תופעות לוואי מסוכנות וכן האם טיפול דינמי מתאים.

שלום,
חבר קרוב לליבי התוודה בפניי שהוא נמשך לילדים.
כיום הוא בן 27, והוא הבין את זה על עצמו כבר מגיל 16. קשה לו להימשך לבגירים מעל גיל 18, הוא טוען שזה נדיר, ולרוב לא קורה. עיקר המשיכה שלו מכוון לגילאי 14-16.

הוא לעולם לא יפגע בילד, והוא מתעקש על העניין הזה. יש לו יותר מדי מה להפסיד. הוא בחור מוכשר מאד, שרוצה לטפל בעצמו ולפנות לעזרה מקצועית, אבל מפחד שעצם הוידוי מול פסיכולוג/ית יעורר את הצורך בדיווח לרשויות / חובה על סירוס כימי וכד'.

הוא התחיל טיפול אצל פסיכולוגית קלינית, אבל חושש להעלות ספציפית את הנושא הזה לשיחה מולה. אנחנו לא יודעים מה ההשלכות של וידוי כזה מול פסיכולוג, אם יש כאלה.

אשמח אם תוכלי להתייחס לדברים הבאים:
1. האם הוא יכול לקבל טיפול ולדבר על זה בחופשיות מבלי שיסכן את עצמו? (הכוונה לדיווח לרשויות, פגיעה בפרטיות שלו, ובשלמות הגוף שלו)
2. מה מדיניות הדיווח של פסיכולוג בנושאים כאלה?
3. האם ניתן לטפל בזה?

תודה

שלום,

אני שמה לב לאחרונה שבמשך תקופות ארוכות בחיי הקפדתי להיות תמיד אחת שרוצה שיזכרו אותה, זו שמשאירה חותם, זו שיודעת הכי טוב, מדויק, יודעת הכל, רוצה להצליח ולעשות הכל בצורה הטובה ביותר.

ממה תחושות כאלה יכולות לנבוע?

תודה מראש.

יש לי כל הזמן תקווה שמשהו יקח אותי מכאן, מהחיים האילו.
משתדלת לאכול דברים לא בריאים, לעשן דברים טובים, לשתות אלכוהול/בירות הרבה.
ובעיקר לא ממש אכפת לי מהבריאות שלי,
כל מיני מדדים לא טובים.
מקווה שמתי שהוא זה יגמר, החיים!
הרבה מקנאה בכאלה שהיו חזקים מספיק לקחת את חייהם בידם, יגאל בשן למשל.
אני כניראה לא מסוגלת, רק מאוד רוצה...

אני בת 50 פלוס אני כבר הרבה זמן מחפשת עבודה, גם התנדבות מעבר לעבודה לא מוצאת שום דבר. חיפשתי אפילו הרצאות ללכת אבל כל ההרצאות בעיר שלי זה לגילאים יותר מאוחרים וחוגים זה או ילדים או גמלאים מה אני אמורה לעשות? אני מרגישה ריקנות אין לי חשק לצאת מהבית מרוב דיכאון וייאוש, בנוסף לטיפול פסיכולוגי וטיפולים אחרים איך אפשר להעלות את מצב הרוח למרות כל זה? אני מיואשת

למה תמיד הכל צריך להיות חלק מהעולם הפנימי של המטופל
הבעיה שלי היא שאני לא חכמה וטיפשה, המטפל מנסה להראות לי אחרת
אבל אם נולדתי ככה? אז למה הוא לא נותן לי להכיר במציאות
אני מרגישה שהוא גורם לי להרגיש טוב מדי בצורה שרק מפחידה אותי וגורמת לי לא לסמוך עליו ולהאמין לו

מה אני עושה עם ילד שנמצא בכיתה ולא מוציא מילה , לא משתתף בשיעורים , לא מדבר עם המורים או עם כל מבוגר שלא קרוב אליו ביום יום גם במשפחה.
בבית - רגיל לגמרי , שובב , צוחק משחק ומדבר בלי סוף.
עם חברים - חברותי ומתקשר בצורה רגילה לגמרי.
ילד מאוד רגיש , יש לו מצבי רוח משתנים והוא מאוד מתוסכל מכך שלא מצליח להתגבר על הביישנות.
איך אפשר לעזור לו ? איזה טיפול הכי יכול להתאים לו ?

הימים עוברים ואני בסדר כרגע. מפחדת מהנפילה הבאה, לא כיף לחיות בפחד מתי יהיה הדאון הבא. והוא יבוא ואני מפחדת מהעוצמה שלו וגם מההרס העצמי שבא איתו.
אני בטיפול פסיכולוגי וכרגע הכל מאוד מורכב. אני עייפה כבר למרות שנראה שהכל משתפר אבל זה לא מרגיש ככה באמת, על מה אני נלחמת בעצם? איך אני יודעת שזה שווה את המלחמות האלו? אולי זו מערכה אבודה? למה לנסות להציל משהו שהוא לא שווה את זה?
עייפתי ונגמרו לי הכוחות

אני קצת מרגישה שאני נאחזת חזק חזק באופציה של הדיכאון(סוג של שיהיה לי תירוץ) אוף הכל המוח שלי לא עובד

אני רוצה לתאר לך השתלשלות של אירועים ומחשבות מהיום ואולי תעזרי לי להבין..
1.פגישה מצויינת עם הפסיכולוגית שלי.עם המון קירבה, דיוק,והחזקה.
2.קושי לעזוב את החדר בסיום הפגישה.
3.למרות הקושי,בדרך הביתה מרגישה שהיא עדיין איתי.הלב שלי מלא בטוב.
4.בבית-לא מפסיקה לחשוב על הפגישה.מתמלאת עצב,רוצה שוב להיות איתה,זה משתלט ואני בורחת לשינה..
5.הילדים חזרו מהמסגרות,הכל בסדר..אבל אני עדיין עצובה.
מחשבות עצובות ומפחידות-על זיקנה,על סוף החיים,על פרידה מהמטפלת,על כך שאני נכשלת בטיפול .מרגישה ריקנות.
6.בעלי מודיע שיחזור מאוחר מאד מהעבודה.
7.מרגישה כעס ותסכול.כל הזמן על סף בכי.הכל מרגיש יותר מדי.אני רוצה רק להיות איתה בקליניקה.כועסת על עצמי בגלל זה.יש מועקה פיזית בלב ובבטן.
אני חושבת שאני בטוח אתאבד בסוף.שאלה של זמן.אין לי סיכוי.
אני רוצה לחתוך את עצמי.

למה?? מה יש לי??

האם הציפיות של המטפל לגבי התלות של המטופל בו והיכולת שלו לשאת את הפרידה שבין הפגישות משתנות בהתאם לכל מטופל? כלומר, אם למשל יש מטופל שהוא מאד תלותי וקשה לו מאד להיפרד מהמטפל בין הפגישות וגם כל פרידה אחרת בחופשות ממש מפרקת אותו..לעומת מטופל אחר שגם הוא נקשר למטפל ומרגיש תלות מסויימת אבל הוא יותר עמיד לה, האם הציפיות של הפסיכולוג יהיו מותאמות לכך?
האם מה שייחשב הצלחה או התקדמות אצל אחד יהיה מותאם ליכולת שלו? או שבשני המקרים הציפייה תהיה להגיע למצב של "עצמאות" או יכולת להתמודד עם הפרידות והמרחק?
האם בהכרח המטרה במקרה הקשה של התלות תהיה להפחית אותה?

ליטל תודה.. שאת קוראת ולא חושבת שזה דפוק לגמרי.. ושמה לב בין השורות..
אני מחכה בינתיים.. יש לי תור לפסיכיאטר עוד לא הרבה זמן אבל אני לא רוצה לקחת תרופות.
כבר נגמר לי הכוח בשביל לצאת מהבית לשיעורים כי אני מרגישה כמו חייזר שם. וזה קצת מפחיד כי אני לא רוצה שאף אחד ידבר איתי ולפעמים הם מדברים איתי. אז אני לא כל כך הולכת. אני חושבת שזה טוב כי כשהפסקתי ללכת הבנתי שאני בעצם לומדת יותר טוב ככה. פחות קשה להתרכז.
מצאתי עבודה שהיא מעט שעות והיא מסתדרת לי עם הלימודים. אבל לפעמים אני כל כך לא רוצה לצאת גם לעבודה ואני חייבת כי זה לא קשור רק בי. וכשאני מרגישה כמעט ולא מסוגלת לצאת מהבית ולא יודעת איך אני אגיע ואראה כאילו אני לא זומבי עם ערפל במוח אני הכי רוצה למות. זה כל כך מתסכל שאני חייבת להמשיך להיות קיימת. חוסר אונים שאני יכולה לצאת ממנו רק אם אני אתאבד. אבל כבר הבנתי שאם אני רק קיימת ועושה את כל הדברים האלו שצריך בלי לחשוב הזמן בסוף עובר. גם אם כל כך לאט. אולי בסוף כל הזמן יעבור.

היי, אני בטיפול קרוב לשנה וחצי. אני אמורה לעבור פרוצדורה רפואית , שבעטיה איאלץ להיעדר תקופה מסויימת ולא להגיע לטיפול. אני לא בדיוק יודעת כמה זמן לא אוכל להגיע למפגשים. ייתכן שאפילו חודש או חודשיים. אציין שהמטפל שלי מאוד אמפטי, מתחשב ומבין. הבעיה היא שאני חשה באי נעימות מכך שהוא ישמור על מקומי במשך תקופה כל כך ארוכה, דבר שעלול לפגוע בפרנסה שלו, ואני לא הייתי רוצה לתפוס מקום של מטופל פוטנציאלי אחר, שהמטפל יוכל להרוויח ממנו יותר מאשר ממני, בשל הביטולים העתידיים שיהיו. מהיכרות עם המטפל שלי, אני משוכנעת שהוא לא יציע להפסיק את הטיפול בשל כך, אבל לא נעים לי, אני מרגישה שזה יהיה לא הוגן כלפיו.
מה לדעתך רצוי שאעשה?, האם פשוט לשלוח לו הודעה על הפסקת הטיפול? האם להשאיר את הדברים כמו שהם? . לא הייתי רוצה שבסופו של דבר הוא יטור לי טינה, בשל ההפסד הכלכלי שיגרם לו בגללי.
מודה לך על האוזן הקשבת...

היי, איך אני חושב איך אני ארשום בצורה הכי קצרה ובכל זאת להציג את התמונה המלאה.

טוב אני בן 27, די תקוע בקבלת ההחלטות שלי ומה לעשות בשביל לשנות דברים.
לפעמים אני מרגיש שאין לי את היכולות לעשות וגם כשאני עושה דברים
אני לרוב נכשל בהם, תחושות כישלון ופערים שמלווים אותי במשך כל חיי עוד מימי הלימודים בבית-הספר מה שמביא אותי למחשבה שאין בי יכולות לממש דברים שאני רוצה לעשות, מן הסתם זה מדכא וגם גורם לי פחות לשאוף ולתכנן לעתיד.
הרבה שאלות ששואלים קרובים אליי לגבי "העתיד" ו"התקדמות" ולהסתכל על ה"סובבים" אותך, שאלות על מה אני עושה בחיים שקשה לי לענות עליהם בשל המצב.

הלכתי לטיפול אצל פסיכולוגית תעסוקתית שלא הניב מכך כלום מעבר לכך שהם הפנו אותי לאבחון דידקטי במכון כלשהו כי המטרה הייתה ללכת ללימודים גבוהים. האבחון לא העלה דבר שקשור לבעיות למידה.
המשיך בכך שבכל זאת ניסיתי להתמודד בכוחות עצמי עם כל מיני דברים ולדחוף את עצמי לעבר מטרה מסוימת ופשוט נכשלתי, למדתי וניגשתי לשני מבחני פסיכומטרי ואיני עומד בתנאי הקבלה לאן שרציתי, הייתי שמח לעשות מבחן מותאם אבל אין באבחון הצדקה לכך, כן מרגיש שיש לי קשיים לימודיים.

וזה פשוט מחזיר אותי לתקופות בחיי שהייתי נכשל ושהרמתי ידיים, כתוצאה מכך אין לי ת. בגרות, אני לא רוצה להרים ידיים שוב ואני נאבק עם עצמי לשינוי בחיי. אבל כל כישלון רק מגביר את החרדה שלא אצליח להגשים דברים ואת הרצונות שלי עד שאני חושב שמשהו דפוק בי ואני מחפש לזה איזה ישועה.

חיפשתי פסיכולוגית עם הכשרה בתחום בעיות קשב-ריכוז, לקויות למידה באיזור מחייתי, קיבלתי רשימה דרך קופ"ח של פסיכולוגים/פסיכיאטרים. בררתי שתיים שמאוד רציתי וניסיתי ליצור קשר מתוך רשימה מכובדת של אנשי מקצוע, הראשונה אינה פנויה והשנייה אינה זמינה בטלפון.

בקיצור אני קצת אובד עצות וכיוונים אני מתבגר ומרגיש שמבזבז את הזמן והשנים ובסוף אמשיך לעסוק במה שאני עושה כיום בחיי, שזה עבודה לא מקצועית בשכר שקרוב למינימום וכך יראו חיי, זה העתיד שלי כך הוא הולך להיראות לא רוצה להגשים את הנבואה והוויז'ן הזה שאני רואה בראש. מרגיש אשר יגורתי בא לי.

רוצה לציין שיש שני כיוונים מקצועיים שנוגדים אחד את השני
בשניהם יש קשיים להשגת המטרה שאני לא יודע איך לפתור לבד.