מה הופך דמות בחיינו לאובייקט נפשי? איך מושא האהבה, השנאה או האכזבה נטמע בתוכנו וממשיך לחיות שם גם כשאיננו? בעמוד זה תמצאו סקירה מעמיקה בתפקיד המרכזי שממלא האובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית – כאבן יסוד בהתפתחות, בזיכרון ובקשר הבין‑אישי.
מהו אובייקט?
המונח "אובייקט" בתיאוריה הפסיכואנליטית מתאר את מושא יחסיו של הסובייקט. כלומר, כל ישות ממשית או פנימית שאליה מופנים רגשות, דחפים, משאלות ופנטזיות. אובייקט יכול להיות דמות חיצונית כמו הורה, אך גם ייצוג פנימי של דמות, חלק גוף, קול או חפץ טעון רגשות. בהקשר הפסיכולוגי, המילה "אובייקט" אינה מתייחסת לחפץ ניטרלי, אלא לישות בעלת משמעות רגשית עמוקה עבור הסובייקט.
מהרגעים הראשונים לחייו, מוקף התינוק באובייקטים, בעיקר בדמויות המטפלות בו. לאורך ההתפתחות הנפשית, מתרחבת רשת פנימית של אובייקטים וייצוגי אובייקט, הכוללת דמויות משמעותיות חדשות: מורים, חברים, בני זוג, דמויות סמכות ועוד. האובייקטים, ובעיקר האופן שבו הם נחווים ומופנמים, מהווים את חומר הגלם שממנו נוצרים דפוסי הקשר והאישיות של האדם.
תפקיד האובייקט בחיי הנפש
לאובייקט תפקיד מכריע בהבניית עולמו הפנימי של האדם. הוא אינו רק דמות ממשית בקשר כלשהו, אלא ישות שנחווית מבפנים, כמרכיב מהותי בזהות ובחוויה העצמית. כל אדם נושא בתוכו ייצוגים של אובייקטים מופנמים – דמויות שחוויתן נצרבה בתודעה והפכה לחלק בלתי נפרד מהעצמי. הפנמה זו כוללת גם את האופן שבו נחווה הקשר עם האובייקט, ולא רק את תכונותיו הממשיות.
תהליך ההפנמה מתרחש באמצעות מנגנונים של הזדהות והשלכה, שאינן בהכרח מודעות. התינוק, הילד והאדם הבוגר, מאמץ לתוכו תכנים וערכים של האובייקט, ולעיתים גם את הדינמיקה הרגשית ששררה ביניהם. כך למשל, חוויה של קירבה, עקביות וביטחון ביחסים הראשוניים עשויה להפוך לבסיס להפנמת דמות מיטיבה, המעודדת תחושת ערך וביטחון. מנגד, יחסים רצופים בתחושת איום, דחייה או חוסר זמינות עלולים להביא להפנמה של דימויים שליליים של העצמי ושל הזולת.
הפנמה זו אינה קופאת בזמן. יחסי האובייקט המופנמים ממשיכים להשפיע על האופן שבו האדם חווה קשרים חדשים, מפרש כוונות של אחרים ומגיב למצבים בין אישיים. פעמים רבות, האדם אף שואף לשחזר יחסים מוקדמים, באופן מודע או לא מודע, מתוך ניסיון לתקן חוויות עבר או לשחזר את המוכר לו.
האובייקט בתיאוריה של פרויד
פרויד היה הראשון שהשתמש במונח "אובייקט" בהקשר פסיכואנליטי, בעיקר כמושא הדחף – כלומר, הגורם שאליו מכוונת האנרגיה הנפשית. לפי תיאוריה זו, הנפש מוּנעת על ידי דחפים (כמו רעב, מין ותוקפנות) ושואפת לממש אותם באמצעות קשר עם אובייקטים חיצוניים. כך, האם נתפסת בשלב מוקדם כ"אובייקט שד", מספקת חום ומזון, ובהמשך כישות שלמה המקושרת לעונג ולסיפוק.
המשגותיו המוקדמות של פרויד ראו את הקשר עם האובייקט כמונע בראש ובראשונה מצורך להפחית מתח ולהשיג עונג. עם התפתחות האישיות, הילד נדרש לוותר על סיפוק מיידי מההורה ולהפנות את הדחפים לעבר אובייקטים חדשים – תהליך הדרגתי וטבעי של התפתחות לפי פרויד. עם זאת, הייצוגים הנפשיים של האובייקטים הראשוניים נותרים נוכחים ומשפיעים לאורך החיים. גישתו של פרויד ספגה ביקורת מצד פסיכואנליטיקאים מאוחרים, שראו בגישה הדחפית מצומצמת, ובקשר הבין אישי והכמיהה לקשר כצורך אנושי מולד.
האובייקט בתיאוריה של קליין
מלאני קליין הרחיבה את מושג האובייקט ולמעשה, הייתה בין הראשונות שהציעו לראות את חיי הנפש כמבוססים ונוסדים על יחסים עם אובייקטים פנימיים. לטענתה, כבר מלידה מתקיימת פעילות פנטזיונית אינטנסיבית, שבמרכזה יחסים עם אובייקטים חלקיים – לרוב שד טוב ושד רע. האובייקט, לפי קליין, אינו נתפס רק כמספק סיפוק, אלא כישות אליה מושלכת חרדה או תוקפנות, או לחלופין כישות מיטיבה ומגוננת.
קליין תיארה שני מצבים נפשיים עיקריים: העמדה הפרנואידית-סכיזואידית, שבה האובייקטים מפוצלים לטובים ורעים; והעמדה הדיכאונית, שבה מתאפשרת אינטגרציה – ראיית האובייקט כשלם, גם אם אינו מושלם. המעבר בין מצבים אלה מותנה באיכות הקשר עם האובייקטים הראשוניים וביכולתו של התינוק להכיל רגשות סותרים ולפתח תחושת אחר מובחנת אך קשורה לעצמי. גישתה של קליין הציבה את תפקודו של האובייקט כמרכזי בהתפתחות כוחות ה"אני", בשונה מפרויד שהתמקד בדחף. היא הדגישה את מנגנוני ההגנה הקדומים, ובראשם ההשלכה וההפנמה, כבסיס להבניית העצמי.
תיאוריית יחסי אובייקט
תיאוריית יחסי האובייקט התפתחה כזרם עצמאי שיצא ממשנתה של קליין, אך חרג מהתמקדותה בפנטזיה ובדחף. תיאורטיקנים כמו פיירברן, וויניקוט ובולבי, הציעו תפיסות המדגישות את חשיבות האינטרקציה הממשית בין התינוק לבין הדמויות המטפלות בו. לדעתם, הפנמה של אובייקטים פנימיים היא תוצר של חוויות קונקרטיות בקשר, ולא רק של דחפים מולדים.
גישה זו מניחה כי הצורך בקשר הוא ראשוני ואינו נובע רק מצורך ביולוגי. כך, אם אשר נענית לאותותיו הרגשיים של התינוק מאפשרת לו לחוש עצמו כנראה, מוכל ומוגן – חוויה זו מופנמת כייצוג מיטיב ומבסס. לעומת זאת, כאשר חוויות הקשר הראשוניות אינן מותאמות או מיטיבות, עלולה להתפתח תחושת עצמי פגום או עולם פנימי רדוף. אחת התרומות המרכזיות של תיאוריה זו היא תפיסת האדם כנושא עמו עולם פנימי שלם של יחסים מופנמים, אשר נוכח ומשוחזר בכל אינטראקציה בין אישית בהווה. לא רק תכונות האובייקט קובעות, אלא גם האופן שבו נחוו היחסים איתו, והדרך שבה הוטמעו בתוך הנפש.
סיכום
האובייקט בתיאוריה הפסיכואנליטית אינו מונח חד-משמעי, אלא משתנה בהתאם לזרם התיאורטי. החל מפרויד ועד לגישות מאוחרות יותר, כמו זו של קליין וממשיכיה, ניכר כי מושג האובייקט עומד בלב ההבנה הפסיכואנליטית של ההתפתחות האנושית. יחסים עם אובייקטים, ממשיים או מופנמים, הם אלה שמעצבים את תחושת הזהות, מערכות היחסים והדינמיקה הרגשית של האדם. האובייקט, אם כן, הוא הרבה מעבר לדמות חיצונית; הוא ייצוג נפשי פעיל, נוכח ומתמשך בחיי הסובייקט.
מקורות
ברונסטיין, ק. (2008). מה הם אובייקטים פנימיים? בתוך: התיאוריה הקלייניאנית- נקודת מבט בת זמננו. עורכת: ברונסטיין, ק. תולעת ספרים.
לפלאנש, ז' ופונטאליס, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.
מיטשל, ס ובלאק, מ. (2006). פרויד ומעבר לו. תולעת ספרים.
